סיפורו של אבא שמואל (אמיל)

מאת: אליהו מלול מילוא

אבא שמואל (אמיליו) מילו(א)ל שייך למשפחה המפוארת מספרד שהגיע במאה ה-15 לשלוניקי

אבא יליד ספטמבר 1929 היה בן 78 כאשר נפל במקלחת ושבר את הירך, יצאתי לשנת חל”ת ( כמורה בישראל מחנך דורות שביקר לפחות חמש פעמים בפולין עד הסיפור ) לטפל באבא, באחד הימים יומיים אחרי יום הולדתי ה- 53 ביקש ממני אבי לשבת כי יש לו משהו לספר לי על סבי אליהו. ממש בהתחלה הייתי בשוק כי ידעתי שאבי מטוניס, לפחות זה מה שרשמו ילדיי בעבודת שורשים ( ולי ולאשתי המקסימה תמר עשרה ילדים, חמישה מהם מאומצים סיפור אחר לספר ). והוא כמו רבים, אוהב מוזיקה יוונית מזטות וראקי או אוזו, אולי בשל עבודתו בנמל חיפה “אבל שהוא מיוון וניצול שואה ?!” זה היה ממש שוק..
מיד לאחר הסיפור הראשוני כשאני בוכה, קראתי לכל האחים והאחיות, עשרה בנים ושלוש בנות שיגיעו בדחיפות לבית המשפחה בבת-גלים שבחיפה וכי גם הם צריכים לדעת מהסיפור רק שמונה הגיעו כי השאר גרים במקומות שונים בעולם.

וזה סיפורו של אבא בגוף ראשון-
“בחודש דצמבר 1942 בבוקר היה קר וירד גשם חזק, אני אז בן 13 לאחר בר מצווה, הלכתי יחד אם אבא שלי ליולדת בחלקה הצפוני של שלוניקי מרחק של שעתיים הליכה. אבא הגיע ליולדת שילדה בלילה והוא נזעק לטפל ביולדת בשל היותה חלשה והחלה לאבד דם נשארנו עד לאחר הצהריים בשל הטיפול, לקראת הערב חזרנו הביתה ובכיכר העיר עצרו את אבא לבדיקה והוא מסר להם את התעודה, הקצין צעק על אבא בגרמנית והצמידו לקיר וחיילים הקיפו אותו, אבא נתן לי את תיק הרופא ואמר לי לך לך לאמא מהר. רצתי במעלה הרחוב ועצרתי צמוד לקיר, שמעתי צעקות שוב ומטח יריות נורו על אבי ראיתי אותו נופל, רצתי לבית ואמרתי לאמא הם ירו באבא, אמי לולה ( לילה לאה ) יצאה בצעקות שבר הלכה ביחד עם נשים נוספות לכיכר וכשחזרה אמרה לי שאבא שם בשמים והצביעה על הכוכבים, הלכתי לישון בוכה, אני לא הייתי בהלוויה אבל רבים מהעיר השתתפו.

אמא לאחר שבועיים, אספה אותנו, אני ואחותי רשל ( רחל ) ממש בחושך, וירדה לכנסיה שם נפגשה עם הנזיר שהיה מבקר מידי פעם בבית שלנו, אוכל ושותה מיץ או תה איטלקי, כי אמא היא איטלקייה מליברנו ( סיפור נוסף שלא ידעתי ) שם הכירה את אבא שלמד רפואה, וביקשה ממנו עזרה הוא אמר לאמא “תרדי לנמל אני מגיע ואקח אותם” אמא אמרה לי שהיא מגיע יותר מאוחר שתלכו איתו, נתנה לו כסף ואוכל הפלגנו כמה ימים בסירת דייגים קטנה ירדנו ליער דרומית לטירנה ( זה מהתחקיר שלו) הלכנו בשטח הררי קשה, ירד גשם היינו רטובים. אחותי רשל ( רחל ) חלתה מאוד ומתה קברנו אותה ביער ( אבא אמר “שנים ניסיתי להיזכר היכן לא הצלחתי” ) בכיתי יומיים או יותר, לא רציתי להמשיך אבל הנזיר התעקש ואפילו היכה אותי שנמשיך כי הבטיח לאמא. אני לא זוכר כמה הלכנו, בדרך אכלנו בעיקר בשר יבש, ביצים של דגים מיובשים במלח, ועוגיות יבשות עם שקדים וצימוקים “בוסקוטו” וגם פרוסות לחם שחור יבש שהרטבנו במים שאספנו בגשם.

באחד הימים התחבאנו במערה ליד נמל דייגים קטן, הוא עזב אותי וחזר אחרי יומיים עם אדם נוסף ובגדים חמים נוספים וירדנו לחוף, שם עמדה ליד סירת דייגים. כשעליתי נרדמתי כי היה חם ויבש בבטן הספינה היה לי קשה כי הקאתי מספר פעמים. לא זוכר כמה זמן היינו בים, הגענו לחוף התברר לי מאוחר יותר שאנחנו באיטליה. הגעתי לכנסיה או מנזר ? קיבלתי אוכל ומקום חם לישון, היו ימים שהנזירות הכריחו אותי להגיע לתפילה ( המקום יפה ומלא ציורים על חלונות ),

ורק לאחר כחודש או יותר אמא הגיעה לאחר שהצליחה לברוח לצד המערבי לאתונה כי היא איטלקייה ואז סיפרתי לה שרשל מתה בדרך אמא אספה אותי לרכב לא אמרה כלום ושילמה לנהג והוא נסע ששה ימים בלילות ישנו בבתים של משפחות איטלקיות.
בבוקר נסענו שוב והגענו לנמל בלילה עלנו על ספינת דייגים מסריחה מדגים מתים ושוב הפלגנו ( אולי לסיציליה כי זה מה שחקרתי ונראה לי הגיוני מבחינת המרחק ) לאורך כל הזמן אימא דיברה בשפה שלא שמעתי מעולם והאנשים דיברו איתה חופשי.

לאחר כשבוע בבית משפחה איטלקית, הגענו באמצע היום לנמל דייגים ונכנסנו לספינה גדולה מלאה בסחורה ישנו אני ואמא בתחתית הספינה הפלגנו שוב והפעם לטוניס לנמל באזור פורטו פרינה שסמוך לעיר טוניס אבל גם שם יש גרמנים אמא דיברה איטלקית ושמה לי ולה צלב על החזה הגענו לכנסיה בסוס ועגלה שם גר אח של אמא משה שהתנצר ( עוד סיפור מעניין ומוזר ) הם התנשקו ובכו ולא ראיתי את אימי בוכה יותר לעולם הבנתי שאמא סיפרה לו מה קרה לה ולמשפחתה הבנתי שהוא נוצרי כי התלבש כמו הנזיר שלקח אותנו מיוון הבית היה קטן בתוך שטח הכנסייה הסמוכה לבית החולים האיטלקי בעיר הבירה טוניס היה אסור לי לצאת ולדבר עם זרים , אמא הייתה מכבסת בכנסייה ולעיתים כבסה גם לגרמנים שהיו בתחום הכנסייה ובית החולים.

ממשפחתי המורחבת הושמדו בטרבלינקה
אחותו שרה בעלה משה ושני הבנים דוד ומיכאל .
האח הגדול חיים אשתו רבקה וחמשת הילדים אליהו, יצחק, יהושוע ,מרים, ולאה התינוקת
מהצד של סבי אליהו הרופא
האח הגדול דוד אישתו מרי וארבעת הילדים גבריאל לאון ניסים ופרלה
והאחות אלווירה הבעל ווקטור ושני הילדים ישראל ויצחק ז”ל.
ועוד 7 אחים ושתי אחיות ולהם היו הרבה ילדים ותינוקות .שראה בבר מצווה שלו , ואני זוכר רק שתים אח ואחות ,דוד ודודה קרובים השאר לא זוכר וגם קשה לי לזכור כי זה כואב לי האובדן אני רק זוכר שהיו שמות דומים שחזרו עליהם כמו מואיז, דוד, חיים

לאסוני גילתי זאת רק בשנת 1953 כאשר הגענו במהלך תרגיל של חיל הים בים האגאי בזמן התרגיל כמפקד צוות בקומנדו ימי על הספינה “מזנק ק-32 “( הייתי בן 24 ) התרחשה רעידת אדמה וצוותי הספינות ואני בראשם חשנו לעזרת התושבים, בנמל פיראוס היה טכס תודה ויותר מאוחר הגענו גם לנמל סלוניקי לתדלוק.

סיפרתי למפקד יצחק דביר שאני יליד המקום ואני מבקש לחקור מה עלה בגורל הבית והמשפחה בתחקיר שעשתי גילתי שהבית נהרס בהפצצה של האיטלקים נגד בעלות הברית
שבני כל המשפחה נתפסו בנמל כתוצאה מהלשנה כאשר ניסו לברוח לצד האיטלקי ( היה להם דרכון איטלקי ) שבאתונה.

הנתונים הגיעו מפקיד יווני נוצרי Andreus Grigorius ( זה השם שזכר מעניין כשלעצמו ) שהכיר את המשפחה המורחבת ואת אבא הרופא ,האיש עבד בתחנת הרכבת כפקיד רישום של כל הטרנספורטים וראה כיצד מביאים את בני המשפחה ורשם את שמותיהם ושמות ילדיהם על מסמכים גרמנים כמו יהודים אחרים, הוא סיפר שהגברים מהמשפחה כשנתפסו קיבלו מכות כי הם היו מכוסים דם וחבושים בסמרטוטים והילדים בכו והנשים זעקו לעזרה שהם איטלקים וזה טעות.
כמובן שזה לא עזר והם הועלו בכוח לרכבת המסע בצפיפות לטרנספורט לטרבלינקה זה מה שאמר הקצין הגרמני כשסגרו את הדלתות של הרכבת והוא רשם
חקרתי ושאלתי גם בארץ כשביקרתי ביד ושם עם חיילים מחיל הים לא פעם אחת ונמסר לו שהכן הייתה רכבת כזו לטרבלינקה שלקחה גם יהודים נוספים מהאיים לא זוכר מהיכן ..

וממשיך לספר ברצף ואחותי לילה (לאה)

רושמת —-אמא התחתנה שוב בטוניס לאחר עזיבת הגרמנים והגעת הצרפתים עם אלמן בשם אליהו שהיה כבד שמיעה ואילם שהיה סוחר ואיתו ילדה בשם אמה( שושנה ) אחותי החדשה שהייתה מצחיקה ועשתה מלא שטויות גם בגיל מבוגר ובנוסף נולד לנו אח בשם יהושוע , גם הבעל השני אבי החדש והחורג אליהו מת בטוניס לא יודע ממה מת רק נודע לי שנקבר ( בג’בל ג’לוד ) בית הקברות היהודי “בית החיים” בטוניס אמא נשארה בטוניס עד 1949 ועלתה לישראל עם אחי יהושוע דרך מרסאיי , אחותי אמה ( שושנה ) נשארה בצרפת לאחר שאמי מצאה לה חתן בשם מוריס ללום ( לא הצליחה ללדת התגרשה ועלתה לארץ ב1975 נפטרה ממחלה ב1998 ונקברה בחצור הגלילית ).

אני מיד לאחר המלחמה ב 1947 הגעתי לישראל עם עליית הנוער דרך איטליה על הספינה סוזנה” שהוחלף בשמו לשבתאי לוזינסקי ספינת עם שתי תרנים שהגיעה לחולות ניצנים ומשם הלכנו ברגל וברכב לישוב באר טוביה ולאחר הגעת התעודות נסעתי בעזרת חקלאי לתל אביב ומשם לחיפה לקיבוץ אושה ליד כפר אתא
התגייסתי לצבא הגנה לישראל בן 17 עברתי אימון בסרפן וקורס מפקדים בג’ערה ליד קיבוץ עין השופט, נלחמתי במלחמת העצמאות בגבעתי בגדוד 35 פלוגה א’ בקרב בכיס פלוג’ה ובניסיון לכבוש את התל והכפר נהרגו הרבה מחיילי עולים חדשים כמוני נפצעתי בנוני מרסיסי פגזים של הצבא המצרי ביד ובבטן פינו אותי לאחור לתל אביב והחלמתי , לאחר ההחלמה ב1949 הכרתי את יוחאי בן נון שהיה מגיע לחיפה מקיבוץ מעגן מיכאל והוא שכנע אותי להתגייס לחיל הים ( ידעתי לצלול ולשחות טוב והייתי נוהג לשחות בקבוצת שחיינים בחוף השקט בחיפה) התגייסתי כצוללן תחת פיקודו של יוסף דרור (יוסלה) ויוחאי בן נון , והייתי בן מקימי הקומנדו הימי עברתי קורס צלילה ומפקדים ונשארתי בחיל עד 1974 במילואים בתנאי קבע ” המשכתי להתנדב ביחידה כאיש מור”ק ועוזר בתיקון מנועי סירות בסדנה שבעתלית עד גיל 70
לאחר שחרורי עבדתי בנמל חיפה כמנופאי פוטרתי בשביתה הגדולה ,ונכנסתי לעבוד כמנהל וכמציל ים חוף הכרמל ודדו בעירית בחיפה עד הפנסיה “.
אבי שמואל אמיל ביקש ממני שכל פעם שהגיע לטרבלינקה אומר קדיש בשמו

סיפור נוסף כרקע

באחד הימים ביקש אותי אבי שאקח אותו לאכול פריקסה (סנדוויץ’ תוניסאי ) קילחתי אותו ונסענו לנתניה לשוק קניתי דברי מתיקה אבא אהב להסתיר חבילות שוקולד ופירות יבשים בכל מיני מקומות בבית” שיהיה הוא היה אומר ושלא יחסר ” רק לאחר הסיפור הבנתי המון דברים על קניית ארבע ככרות לחם ,דגים מיבשים, בשר מיובש, והמון קופסאות וריבות.
ובנתניה הזכיר לי אבא את סיום קורס הקצינים ” בגמר קורס קצינים בבה”ד 1 הצדעתי לך ואתה הצדעתה לי בחזרה ( אבא עמד על הבמה במדי חיל הים הלבנים והצדיעה לי ) וזה נכון אבל או אמר מאוד רציתי לחבק אותך , ומילה זו עברה כצמרמורת בגופי כי אבי מעולם לא חיבק אותנו כי פחד להקשר ולאבד ילד. ואני חיבקתי אותו והוא בכה .
ממחקר שמתבצע הימים אלו על ידי סטודנט מירושלים הוא איתר זקן יוצא סלוניקי שהכיר את סבא אליהו והצביע על תמונה שלו ואת הסיפור של הוצאתו להורג בידי הנאצים הגרמנים.

אבא נפטר ממחלת נשימה בעקבות הצלילות בקישון (כמובן שלא הוכר כנפגע) ובשנת 2010 בן 81
מסמך זה נכתב מיד לאחר מות אבי שמואל אמיל ז”ל כחלק מספר שיצא לאור על קורות המשפחה המורחבת שהקים עם אימי פורטונה מזל ז”ל

כתב: אליהו גמלאי משרד החינוך = M. A מורה מחנך לידיעת הארץ היסטוריה של עם ישראל ומורה דרך מוסמך בארץ ובעולם