הקדמה
לרגל חודש הספר, אנו גאים להשיק פרויקט מיוחד להעשרת הספרייה הדיגיטלית של מורי הדרך. במסגרת המיזם, אנו מאתרים ספרים בעלי ערך מוסף לעבודת המורה, עורכים אותם מחדש, מתאימים את הטקסט לשפה עדכנית ומנגישים אותם לשימושכם בספרייה הדיגיטלית של האגודה.
הספר הראשון בפרויקט: "להבות בשמי ירושלים" מאת אביעזר גולן
מדוע בחרנו בספר זה? זהו אחד הספרים הבודדים על מלחמת השחרור שנכתבו תוך כדי התרחשות הקרבות בירושלים, על ידי עד ראייה שהיה גם לוחם וגם איש מקצוע. אביעזר גולן, עיתונאי וסופר, תיעד את המערכה בזמן אמת, ערב-ערב, במהלך המאורעות.
מאחר שהספר יצא במקור במהדורה מצומצמת ועותקיו כמעט ונעלמו, הצלחנו לאתר עותק יחיד. כעת, אנו שמחים להוציא אותו מחדש במהדורה דיגיטלית מעודכנת. העבודה נעשתה בשיתוף פעולה של חברי האגודה, והוספנו לה מפות, הסברים וביאורים מפורטים, הנסמכים על הידע ההיסטורי שנצבר מאז ועד היום.
על תהליך העריכה: הספר נכתב במקור בשפת העיתונות של שנות ה-40. כדי להפוך אותו לקריא ונגיש לקורא בן ימינו, ערכנו את הטקסט, עדכנו את הכתיב (מכתיב חסר לכתיב מלא) והתאמנו את הסגנון לעברית בת-זמננו.
כתב וסיכם – רביק זרם – חבר מועצת אגודת מורי הדרך בישראל
פתח דבר
בשלושים בנובמבר 1947, בצהרי היום, עומד הייתי ליד שולחן העימוד של דפוס "אחוה" בירושלים בשעת סגירת העמוד הראשון של ההוצאה הירושלמית ל"ידיעות אחרונות". מרביתו של העמוד מוקדשת הייתה לתיאור החגיגות הספונטניות שנערכו בכל נקודת ישוב יהודית בארץ עם קבלת הידיעה על אישור החלטת החלוקה על ידי עצרת האומות המאוחדות בפלשינג מידווס. בירושלים נמשכו החגיגות ללא הפוגה מאז אחר חצות וסאון אלפי החוגגים שהתכנסו בכיכר ציון חדר בעד הכתלים העבים של בית הדפוס והתגבר אף על רעש המכונות.
העמוד היה "סגור" כמעט, כאשר התקבלה הידיעה על ההתקפה על מכונית טקסי בדרך מנתניה לירושלים, בה נרצחו חמישה מהנוסעים.
אמרתי לשנות את פני העמוד ולהעלות לראשו את הידיעה החדשה, אולם ד.י. עורכה הצעיר של ההוצאה הירושלמית, התנגד. הוא ניצח והידיעה על רצח החמישה "ירדה" למקום השני, מתחת לכותרת הראשית על "חגיגות החלוקה", אם כי פועלי הדפוס צידדו עמי.
זוכר אני את דבריו של הסדר הוותיק, שעבד במחיצת ז'בוטינסקי ואיתמר בן אב"י בעריכת דואר היום. הוא אמר: "החגיגות שייכות כבר לעבר – מעתה מתחילה תקופה חדשה, שההתקפה על המכונית בדרך לירושלים היא הסמל לה. אנו נכנסים למלחמה".
אפילו אני, ה"פסימיסט", ראיתי בדברים אלו הגזמה רבה, ואילו הרחוב המשיך בצהלתו. החגיגות נמשכו עד שעה מאוחרת בערב ורק אז התרוקנו הרחובות וקהל החוגגים עייף מחוסר שינה וגרונו ניחר מצעקות הידד והתכנס למיטותיו.
בבוקר ה-1 לדצמבר נפוגה כבר סחרחורת השמחה, ואת מקומה ירשה התפכחות יבשה. נושא עיקרי לעניין היה הדיון בפרלמנט הבריטי על תהליך הפינוי. בבירות ערב נערכו הפגנות אנטי אמריקאיות, בגבול תל אביב יפו ובחיפה אירעו חילופי יריות, הועד הערבי העליון קרא לשביתה כללית והפגנות ב-2 בדצמבר ומטה ההגנה הגיב בהכרזת מצב הכן, – אך לא יותר מכן.
בישיבת המטה התנהלו הוויכוחים על רקע תיאורטי ובשאלה אם יש לחדש את ההבלגה או להפעיל את התכניות שהוכנו בשנת 1941. כל המתווכחים הסכימו שיש לחכות ולראות מה תהיה תגובת השלטונות והרוב סבר כי במקרה הכי גרוע הננו עומדים לפני התחדשות המאורעות לפי דוגמת 1936-9, וכיון שהננו חזקים עתה הרבה יותר משהיינו אז – אין להאמין שהמאורעות ימשכו זמן רב.
בן גוריון, שהתראה אותו יום עם הנציב, לא ראה את המצב כמסוכן במיוחד והשיחה עם ראש השלטון הבריטי נסובה אך ורק על מתן סמכויות גדולות יותר לשלטונות המקומיים בתקופת הפנוי ועל תהליך העברת משרדים ממשלתיים לידי "השלטון הבא". הכוונה הייתה לחמשת הקומיסרים של או"מ שעמדו לצאת ארצה מלייק סקסס כדי לפקח על הקמת שתי מדינות החלוקה בארץ-ישראל.
בירושלים שרר שקט מוחלט, אולם, האוירה הייתה מחושמלת. הגיעו ידיעות על התרכזות ערבים מכפרי הסביבה בעיר העתיקה ואותות שונים בשרו על בוא הסערה. תושבי השכונות המעורבות ובעקר סוחרי המרכז המסחרי תבעו הוראות מהמוסדות הישוביים, אך, נאמר להם כי כל מה שצריך להיעשות – נעשה.
אני התגוררתי אז עם משפחתי בשכונת דיר אבו תור שבדרך לתלפיות. היו בשכונה כמה עשרות דיירים יהודיים, מנזר יווני ומיסיון אנגליקני, אבל, את חלק הארי של התושבים היוו מוסלמים מחברון והידידות והאחוה לא שררו בה מעולם.
אף על פי כן, קשיי הדיור בירושלים היו כאלה שרק מעטים מאתנו נבהלו עד כדי שיסכימו לוותר על דירותיהם הנוחות והזולות בשכונה בגלל השביתה הערבית הממשמשת ובאה. זכרנו את השביתה הערבית מלפני חדשיים, כאשר כמעט כולנו עזבנו את השכונה, אם כי, השכנים הערבים הבטיחונו שמאום לא יקרה, והם צדקו. הפעם החלטנו שלא להיות בהולים כל כך.
אותו אחר הצהרים בהיותי בעיר, שאלתי את אחד מראשי ההגנה מה עלי לעשות. "להישאר כמובן, – רעם עלי – איש אינו עוזב את מקומו! ומלבד זאת, העניינים אינם כה רציניים".
בחזרי לשכונה, נכנסתי לחנות המכולת, החנווני, ערבי ישיש והדור-חזות, אחד המעטים בשכונה שהסביר פניו לשכנים היהודים, שאלני בזהירות לתכניותינו. השיבותי שהרוב החליט להישאר במקום, הוא לא אמר דבר, ואך נראה נבוך מאד. רק כשעמדתי לצאת גמגם: – "אינני יודע, אולי מוטב יהיה אם תעברו העירה ליום-יומיים, לכל מקרה"…
משהו בארשת פניו שכנעני כי הוא יודע יותר מאשר מפקד ההגנה שעמו דברתי בבוקר. עם ככר הלחם תחת זרועי עליתי על האוטובוס הערבי, עברתי ברגל את המרחק משער יפו ועד רחוב הסולל וחזרתי לאבו טור במכונית משא עם שני סבלים. כעבור חצי שעה נמצאתי עם כל מטלטלי בעיר.
למחרת בבוקר החלה השביתה הערבית.
