מאת: אסתר א. קאפח
וואו! איזה מקום מדהים, אנחנו מוקפים הרים, עצים וירוק, אין נפש חיה מלבדנו. נוף עוצר נשימה.
“אתה רוצה לראות, שאני יכול להגיע לראש ההר ממול ולחזור תוך חמש דקות?” פונה דרור למדריך, נלהב מהאתגר שהציב לעצמו.
“מה אתה מדבר, זה רחוק וגם די תלול”, עונה המדריך, עופר, כמעט באותה נשימה.
“על כמה מתערבים שאני יכול לעשות את זה?” דרור לא מוותר.
עופר מביט בו, מביט על ההר ממול, ושוב מביט בו וידו מחליקה על קרחתו, לבסוף נעתר לו.
קבוצת מטיילים עומדת על קרחת ההר ועוקבת אחרי הנקודה הלבנה שהולכת ונעלמת לנו מן העיניים, עד שלבסוף היא נעלמת כליל. מתחילים רגעי חרדה מלווים בפרפרים בבטן וטובעים ביער השחור.
המדריך מארגן אותנו לתרגילי שחרור מהעלייה הקשה ומהטיפוס האיטי שהוביל אותנו אל הפסגה המישורית. תרגיל רודף תרגיל. אני מוצאת את עצמי מביטה שוב ושוב אל ההר ממול, כבר אין דרור ואין נקודה לבנה שם באופק על הירוק. בינתיים עוד תרגיל, הפעם הוא מבקש לעשות טוב לאדם שלפנים במעגל. הוא מבקש מכול אחד מאיתנו לעסות את השכמות של זה שלפניו. כך החלו ידיי לעבוד במרץ על שכמותיה של חברתי חנה.
“אוי, כמה טוב! המשיכי! כן. ככה, עוד”.
ידיי עובדות, אך העיניים עוקבות והמוח שואל: “איזו רוח שטות נכנסה בו בדרור, האם בגללו אנו עלולים להפסיד את הטיול?”
פניתי אל חברתו, דינה: “איך הרשית לו? מה יקרה עכשיו?”
“אני אף פעם לא יכולה לומר לו מה לעשות. הוא כזה אימפולסיבי”.
“האם יעמוד בזה?” שאלתי אותה.
“אל תדאגי! הוא רגיל, הוא רץ כל בוקר שבעה קילומטרים על שפת הים בחופי תל-אביב”.
עוברות יותר מחמש דקות.
המדריך באי-שקט מוסווה, אך משדר אופטימיות.
המעגל מתפרק. החברים מסתודדים בקבוצות.
חנה ואני תרות אחר נקודות נוף יפות להנצחה במצלמה.
“אפשר לאכול בינתיים”, אומר המדריך.
“נו באמת! מי יכול לאכול במתח הזה?” אני אומרת לחנה.
“היי, אני רואה נקודה לבנה מתחילה לרדת חזרה”, קורא שלום, חבר של דרור, בתחושת הקלה.
כל העיניים פונות אל ההר ממול שעליו טיפס דרור.
הנקודה הולכת וגדלה עד אשר מגיע דרור במלוא קומתו הנמוכה, מתנשם ומתנשף וחיוך זורח על פניו.
“אתה לא עומד בלוח הזמנים”, מעיר המדריך.
“חכו עד שתשמעו את הסיפור, שבגללו התעכבתי על ההר”, משיב דרור בטוח בעצמו.
כולנו יושבים לאכול מרותקים לסיפור של דרור.
“על פסגת ההר הזדמן לי לפגוש דמות ארכאית כמו מהתנ”ך. בעל זקן ארוך כמעט לבן. גבותיו עבותות, עיניו חודרניות, סוקרות אותי מכף רגל ועד קדקוד. הוא יושב על שרפרף בפתח קוטון – בקתה עשויה מחביות פח שנפתחו ויושרו, הגג שלה מרופד במכסים של החביות. משני צידי הפתח עומדים זקופים זוג ברושים ירוקים, כאילו הם שומרי הראש שלו. הצצתי למדרון כלפי מטה וראיתי, שליד כל בית גדלים זוג ברושים בצידי הפתחים. שאלתי אותו: ‘למה נועדו הברושים בפתחי הבתים?’ הוא סיפר על מנהג קדום, שכל זוג הנישא כאן שותל את הברושים ביום חתונתו ואם שני הברושים גדלים ונותנים פירות, סימן שהשידוך מוצלח, אם נפגע או מת אחד מהם, צריך לבדוק את הזוגיות ואת הבית.
בעודי מעכל את התשובה שלו, אני רואה בקרבת מקום סורגי מיטת תינוק ישנה על גבי פח בסגנון הבקתה, המשמשים לו מחסום לאגור את מי הגשמים, שמהם הוא שותה במשך כל הקיץ. הפרות והכבשים רועות חופשי סביבו ונהנות מחורש טבעי. לידו מונחת קערה ובה מאכל שנראה לי כמו פנקייק דקיק והוא מכנה אותו פלצ’ניקה, בעודו מציע לי לטעום. אני מסרב בנימוס ואומר, שהחברים מחכים לי ואני ממהר לחזור”.
טרם השתתק וכבר שריקות התפעלות מציפות את דרור. הן גוברות על הקולות הנזעמים של שני חברים חסרי מנוח. “מה הוא חושב לעצמו, לא די שעיכב קבוצה שלמה, הוא עוד מרגיש גיבור גדול, כאילו גילה חיים על פני הירח”.
“דרור חביב ואוהב לעזור. מה הפלא שהמדריך הסכים להתערבות עימו”, אמרה חנה והוסיפה, “היה נחמד לו היינו כולנו מצטרפים לדרור” בזמן שהמדריך קורא לנו להתכונן לתזוזה.
“מרגישה כמוך שהפסדנו חוויה מרתקת. בייחוד תופס אותי הסיפור של הזוגיות המשתקפת בזוג ברושים בפתח הבית. קהילה שלמה מאמינה בקשר בין הזוג שגר בבית לבין שני עצים נטועים מחוץ לבית”
“עניין של תרבות, הם חיים וגדלים על ברכי האמונה הזו”, אמרה חנה.
אכן, שונה. האמונה היהודית אומרת: “איש ואישה זכו – שכינה ביניהם, לא זכו – אש אֹכלתם”.
קולו המחייך של דרור השובב קטע את השיחה, “ריח הפלצ’ניקה רודף אחריי. עופר! אתה יכול לסדר לנו את הפנקייק הדקיק הזה לארוחת ערב?”
