ע”פ המסופר בספרי היסטוריה ובספרי אגדה של חז”ל, שראשיתם של השבטים הברברים שיושבים בהרי האטלס במרוקו, הם אנשי שבט ה”גרגשי”, אחד משבעת השבטים הכנעניים, שישבו בארץ ונמלטו מחמת זרועו של יהושע בנון, שבט זה, נמלט לחופי צפון אפריקה והלך מערבה עד הרי האטלס ושם קבע את מושבו בפסגות המושלגות המתנשאות לגובה 4.100 מ’, שמטבען מהוות מגן טבעי מפני אויבים.
עם הזמן במהלך השנים, הצטרפו עוד הרבה יהודים גולים מגלויות שונות שאירעו במהלך ההיסטוריה, והקהילה היהודית הלכה וגדלה בצפון אפריקה, לאחר חורבן בית שני הקהילה כבר מנתה רבבות רבות, במצרים, לוב –קיריניאי (רקה), תוניס- קרתגו (קירואן), ועד המערב הרחוק והקיצון – אלג’יר ומרוקו.
רוב הישוב היהודי התרכז בהרים הגבוהים ששימשו להם מחסה מפני אויבים, שם הפכו לשבטים שהשתלבו עם השבטים הברברים הקדומים, הם חיו חיים עצמאיים בשכנות אחד עם השני, ואולי אף בישובים משותפים מחוץ לתחום השליטה של האימפריה הרומית.
במאות 4-6 לספירה כבר ידוע על שלטון יהודי באזורים רחבים בצפון אפריקה, ממלכה יהודית התקיימה באזור עמק “הדראע” שבהרי מרוקו הדרומית. השפעתם של היהודים על שכניהם הברברים הייתה רבה, באותה תקופה הם היו עובדי אלילים.
לפי המסורת יצאה קבוצה של עשרה חכמים מארץ ישראל למרוקו, כדי לייהד את תושביה הקדמונים בני שבט הברברים. חכמים אלו נפרדו והתפזרו בכל המחוזות של מרוקו, ועשו נפשות למען הדת היהודית. עד היום מראים את הקברים של אחדים מהם במקומות שונים במרוקו, פעולתם הצליחה: רבים מן הברברים קיבלו את הדת היהודית ו”התייהדו”, (ראוי לציין שלא מדובר בגיור להלכה).
עם הכיבוש הערבי במאה ה – 7 מרוקו (שם מאוחר), נקראה בפי הערבים “אלמגרב אלאקצא” – המערב הקיצון, ובקצרה “אלמגרב” עד היום.
במלחמתם הערבים לא הצליחו לחדור לתוך ההרים ורמות המדבר, לפתע עמדו מולם כוחות עזי נפש שלא הניחו את נשקם בנקל. מי אם כן היו אלה שהמשיכו בהתנגדותם לכובש החדש, אלה היו בחלקם פליטי שבטים יהודים שנמלטו ממלחמתו של מוחמד ביהודים במלחמת “חייבר” הידועה לשמצה, והמוכרת בהיסטוריה הערבית כ “קרב חייבר”, יהודים אלה לא שכחו את מעלליו של נביא האסלאם כלפי היהודים ואלו שמרו לו טינה על כך, שהתבטאה בהתנגדות עזה.
יהודי חייבר הביאו למרוקו ידע חקלאי בייחוד ידע בגידול תמרים, שיטות השקיה, עם הידע הזה הפכו שממה למזרע, יתרה מזה גם ידע בלחימה, יצור נשק ובמיוחד הכנסת הסוס למערכה שיצר יתרון בזריזות ובתנועה.
כשהתקרבו חילות המוסלמים לצפון אפריקה, התאחדו כל שבטי ההר נגד הכובשים החדשים ועשו יד אחת לצאת למתקפת נגד, בראש השבטים עמדה מנהיגה צבאית, שמה היה “דהיה”, היא נודעה בכינוי “אל כהינא” – הכוהנת, יש אומרים ששם משפחתה מעיד על מוצאה ממשפחת כוהנים, בעוד שגרסה ערבית סוברת ש”אלכהינה” – הנביאה, כונתה כך כיון שידעה לנבא את מהלכיו של האויב, היא גם ידעה לנבא את העתיד.
בתכונותיה, דמתה לדבורה הנביאה : היא הייתה חכמה וגם גיבורת מלחמה נועזת. היא הצליחה בחכמתה, לאחד את כל השבטים נגד המוסלמים. היא בעצמה הייתה יוצאת בראש הכוחות, ודוהרת על סוסתה אל תוך שדה הקרב ומעודדת את אנשיה אלי קרב.
המלחמה עם המוסלמים ארכה כ 25 שנה (682-703). אחד עשר השנים האחרונות לחמו השבטים בהנהגתה, הצבא הערבי החל להתקדם אל תוך פנים הארץ, אך אל תוך עומקו של ההר, לא הצליח, שכן, הטופוגרפיה הכתיבה את תנאי הקרב, היתרון היה לצד השבטים שישבו בראשי הרי האורוס, על ידי כך השיגו שליטה על המרחב.
באחד הקרבות נפלו שבויים רבים לידיה של דהיה, ביניהם היה לוחם צעיר יפה תואר ששבה את ליבה, לכן השאירה אותו קרוב אליה ואימצה אותו כמו בן, היא אהבה אותו כמו את שני בניה, אך עם הזמן הלוחם הצעיר החל להעביר ידיעות על תנועות השבטים הלוחמים, לצבא הערבי, היא לא ידעה על כך שהוא בוגד בה. ידיעות אלה היו יקרות מפז, באמצעותן הצבא הערבי התחקה אחרי תנועותיהם, וכך יכול היה בנקל לדעת על מיקומם של השבטים ותכניותיה, וכך היה קל לפגוע בהם.
מצב זה ערער את האמון בין השבטים והפר את ברית הדמים, שבט אחד החל לחשוד בשבט השני, ולכן אט, אט החלו להיפרד אחד אחרי השני עד שצבאה של “דהיה אל כהינה” הצטמצם ואיבד מכוחו, במקביל הח’ליף- מנהיגם של המוסלמים, גמר אומר לחסל את המאבק בצפון אפריקה ולהביא לידי הכרעה אחת ולתמיד, על כן שלח במשלוח אחד 120.000 חיילים, דבר שהביא למפלתה של “דהיה אלכהינא” בסופו של דבר.
האגדה מספרת שדהיה סיימה את חייה בקפיצה אל תוך באר עמוקה, היא סירבה ליפול שבויה בידי המוסלמים.
לפי שעה נשבר כוחם של השבטים היהודיים, ואותם שבטים ברברים שהתייהדו בהשפעתם של אלה, קיבלו עתה את דת האסלאם, ואילו השבטים היהודים נדדו למרחקים אל ההרים הגבוהים שבאטלס, שם נעלמו מעיני כל אויב, וכך הצליחו לשמור על יהדותם עד ימינו, והיו גם כאלה שנדדו לארצות רחוקות ולו רק לא ליפול לידי שמד.
(עד היום ישנם שבטים ברברים במרוקו ובאלג’יריה שמחזיקים מסורות שבעברם הרחוק הם היו יהודים, חלקם אף עדיין מחזיק בשרידים של מנהגים יהודיים שונים)
בברכה: ניסים ארגמן – מורה דרך, לטבע ומסורות ישראל.