אתמול, יום שני (29.7) יצאה משלחת של מורי דרך מטעם האגודה ,לכפר מג’דל שמס .הנסיעה התגבשה ערב קודם כאשר הבנו שאנו כארגון, חייבים להביע את כאבנו ותחושת ההזדהות עם משפחות הנרצחים. ילדים יפים, חייכנים ומוכשרים, אשר נפילת הרקטה הרצחנית של ארגון הטרור חיזבאללה סיימה את חייהם בדרך אכזרית.
כאשר הגענו ידענו כבר כי הקדמנו להגיע והמשפחות מקבלות מבקרים בין השעות ארבע לשבע בערב בבית העם של הישוב. החלטנו לעצור אצל נאהד בבוקעתא אשר בימים כתיקונם מאכילה עשרות מטיילים אצלה בדוכן האוכל הצנוע בבית הבד בקצירין. נהאד התרגשה מאד מהמחווה וכיבדה אותנו בקפה ועוגיות תוצרת בית .
בהמשך ביקרנו אצל ראנה שופי מרעי, מורת דרך חברת אגודה, אשר מתגוררת בקצה הכפר מול גבעת הצעקות. ראנה סיפרה לנו על תושבי הכפרים הדרוזים בגולן אשר הגיעו לכאן ב1876 בעקבות מלחמת האזרחים שהתנהלה באזורי הר השוף ועמק עתים בסוריה ולבנון. בתחילה היו אלה מספר משפחות אשר התיישבו לצידם של תושבי גובתא, יחד כרתו ברית להילחם כנגד התקפות השודדים. בהמשך עם הגעתם של עוד משפחות הוקמו כאן ארבעה ישובים אשר כוללים סה”כ כ37 אלף תושבים. במשך שנים התנדנדו בין הצורך לשמור אמונים למשפחותיהם מן הצד השני של הגבול לבין הפחד מן המשטר הסורי. בשנים האחרונות ובעיקר עם מלחמת האזרחים יש יותר ויותר חיבור עם החברה הישראלית. רבים מהם מבקשים היום אזרחות, לאחרים עדיין יש תעודת תושבות .
ראנה הסבירה לנו על מנהגי האבל של העדה הדרוזית. המוות הוא אסון איום ונורא אך יש בו גם תקווה על פי אמונתם. ברגעים אלו נולדים אצל בני העדה בכל מקום בעולם , תינוקות חדשים אשר נשמות הנרצחים התגלגלו אליהם . הגברים והנשים יושבים בנפרד אבל מקובל לבקר אצל שני הצדדים . על מנהגי הלבוש הכינה אותנו, כי כאשר ניכנס לאולם הגברים ונראה גברים עומדים עם מטפחת לבנה סביב הצוואר, נדע שאילו הורי הילדים שאבדו לעד.
כשהגיעה השעה התחלנו לעלות במעלה הכביש. יחד איתנו השתרכו שיירות ארוכות של רכבים ובני אדם מכל שדרות החברה הישראלית, כולם יחד באו להביע את השתתפותם בצער עם הישוב שאיבד כל כך הרבה יקרים ביום אחד.
אם בימים כתיקונם יקבלו את פניך צפירות הנהגים חסרי הסבלנות אל מול גדודי המטיילים המגיעים בעונות השונות, הפעם התנהלה התנועה בשקט. המוני אנשים צועדים מכל עבר ודגלים שחורים יחד עם דגלי העדה מכסים את הכיכרות והבתים .
כאשר הגענו לבית העם, בניין גבוה בן שלוש קומות, ממנו גם יצאו ההלוויות, הצטרפנו לטור האנשים. בדממה נכנסנו אל אולם ענק. בקומת הקרקע ישבו האימהות ומאחוריהן עשרות נשים מן הישובים סביב שבאו לנחם. עברנו אחת אחת, מבט הכאב, הבכי, העיניים הקרועות מייאוש אמרו הכל, בקושי עצרנו את הדמעות. כך היה גם בקומה העליונה שם עמדו הגברים. מבטם קורע לב ובתוך כל כאבם הנורא ידעו לומר שוב ושוב. תודה שבאתם שלא תדעו גם אתם צער.
רצינו לחבק יצאנו מחובקים. אנחנו אחים: לגורל, לנשק, לדם ולחירותה של מדינת ישראל ותושביה .
יהי זכרם של הילדים ברוך ונאחל החלמה מהירה לפצועים .
נ.ב. נמנענו לצלם רצינו לכבד.
