הצהרת בלפור- למה דווקא בריטניה, ולמה דווקא אז?

השאלה שמסתתרת מאחורי המסמך

השבוע מלאו 109 שנים להצהרת בלפור, אותו מכתב קצר ששלח שר החוץ הבריטי ארתור ג'יימס בלפור ללורד רוטשילד ב־2 בנובמבר 1917. כמה שורות בלבד, אבל קשה לחשוב על מסמך קצר יותר שהשפיע כל כך על תולדות הארץ הזאת. ממשלת בריטניה הודיעה כי היא "רואה בעין יפה" הקמת "בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל", ואף התחייבה לפעול כדי לסייע בהגשמת המטרה. 

וכאן נמצאת השאלה המעניינת באמת: למה?

בריטניה עדיין לא שלטה בארץ ישראל. הצבא של האימפריה העות'מאנית עדיין החזיק בירושלים, ואלנבי ייכנס לעיר רק בדצמבר (9-11). היהודים היו מיעוט קטן בארץ. ערב מלחמת העולם הראשונה מנתה אוכלוסיית הארץ, לפי אומדן מאוחר של ועדת החקירה האנגלו־אמריקנית, כ־689 אלף נפש, מהם כ־85 אלף יהודים.
חלק מן היהודים אף גורשו מן הארץ או עזבו אותה בתחילת המלחמה ובמהלכה.
רוב גדול של תושבי הארץ היו ערבים מוסלמים ונוצרים. 

וגם כאן כדאי לדייק: לא מדובר בבריטים שבחרו לפתע לתמוך ב"קבוצה ציונית קטנה מן היישוב הישן". הציונות המדינית הייתה תנועה בינלאומית, והיישוב היהודי בארץ כבר כלל אנשי עליות חדשות לצד בני היישוב הישן. הכוח של הציונות ב־1917 לא נבע ממספר היהודים בארץ, אלא מן היכולת שלה לדבר עם מקבלי ההחלטות בלונדון, פריז, וושינגטון ופטרוגרד.

מלחמה עולמית, תעלת סואץ ומפה שעוד לא הייתה קיימת

כדי להבין את ההצהרה צריך קודם כול לזכור את התאריך: 1917. זו אינה תקופה שבה ממשלות אירופה ישבו בנחת ותכננו את עתיד המזרח התיכון. בריטניה הייתה בעיצומה של מלחמת עולם מתישה. רוסיה התערערה במהפכות, והבריטים חששו שצבאה יפרוש מן המלחמה. ארצות הברית אמנם הצטרפה למלחמה באפריל אותה שנה, אך שאלת התמיכה הציבורית והפוליטית במאמץ המלחמתי עדיין הייתה חשובה.

במסמכים בריטיים מאותה תקופה מופיעה במפורש התקווה שתמיכה בציונות תשפיע לטובה על יהודים ברוסיה ובארצות הברית. ההנחה שיהדות העולם הייתה כוח פוליטי מאוחד ובעל השפעה עצומה הייתה מוגזמת ולעיתים נבעה גם מתפיסות סטריאוטיפיות, אך היא הייתה חלק מן האופן שבו מקבלי ההחלטות חשבו אז. 

אבל הייתה גם גאוגרפיה. מבחינת האימפריה הבריטית, ארץ ישראל שכנה במקום רגיש מאין כמוהו: סמוך למצרים ולתעלת סואץ, עורק החיים שקישר את בריטניה להודו ולחלקים אחרים של האימפריה. המערכה הבריטית בסיני ובארץ ישראל נולדה במידה רבה מן הצורך להרחיק את האיום העות'מאני מן התעלה. 

כאן עולה לעיתים גם שמו של נפוליאון. ב־1798 פלש נפוליאון למצרים מתוך מחשבה על פגיעה בבריטניה ובנתיביה להודו, ובהמשך נע צפונה אל ארץ ישראל.
הזיכרון האסטרטגי הזה אכן היה חלק מן החשיבה הבריטית ארוכת השנים על מצרים והמזרח התיכון.

עם זאת, אין ראיה טובה לכך שמישהו בקבינט של 1917 אמר בפשטות: "צריך בית לאומי יהודי כדי למנוע נפוליאון חדש". אולי נכון יותר לראות במסע נפוליאון רקע היסטורי לתפיסה הבריטית של חשיבות מצרים והנתיבים שממזרח לה, ולא סיבה ישירה להצהרת בלפור. 

בריטניה הבטיחה כמעט לכולם

הסיפור נעשה מסובך יותר כשמגלים שהצהרת בלפור לא הייתה ההבטחה היחידה שניתנה בזמן המלחמה.

בשנים 1915–1916 ניהל הנציב הבריטי במצרים, הנרי מקמהון, חליפת מכתבים עם השריף חוסיין ממכה. בריטניה הביעה נכונות להכיר בעצמאות ערבית בשטחים נרחבים לאחר סילוק העות'מאנים. אבל הניסוח של גבולות השטח היה עמום, ובמיוחד הביטוי על אזורים שממערב לדמשק, חומס, חמה וחלב.

במשך שנים נחלקו הבריטים והערבים בשאלה אם ארץ ישראל נכללה בהבטחה.
הבריטים טענו כי ארץ ישראל לא נכללה בתחומי העצמאות הערבית שהובטחה, ואילו הצד הערבי חלק על פרשנות זו. גם דיונים בריטיים־ערביים שנערכו
ב־1939 לא הצליחו ליישב את המחלוקת. 

ובמקביל, במאי 1916, חתמו בריטניה וצרפת בחשאי על הסכם סייקס־פיקו. לפי ההסכם, חלק גדול מארץ ישראל נועד למינהל בינלאומי, בעוד אזור חיפה ועכו קיבל מעמד מיוחד מבחינת הבריטים. כלומר, עוד לפני בלפור כבר התקיימו תוכניות אחרות לחלוקת המרחב. 

לכן אי אפשר לקרוא את הצהרת בלפור כאילו בריטניה קיבלה החלטה אחת נקייה ועקבית. מדיניות מלחמה נוצרת לעיתים אחרת: מבטיחים לערבים כדי לעודד מרד נגד העות'מאנים, מתאמים עם הצרפתים כדי לשמור על הברית, ומחפשים דרך לגייס גם את הציונות לטובת האינטרס הבריטי.
ההבטחות הבריטיות לא ניתנו כחלק מתוכנית מדינית מסודרת. המלחמה התמשכה, הנסיבות השתנו, ובריטניה העניקה התחייבויות שונות לגורמים שונים, בהתאם לאינטרסים שלה באותה עת. הסתירות בין ההבטחות התבררו בהמשך, והותירו אחריהן בעיות מדיניות שלא נפתרו גם שנים רבות לאחר המלחמה.

מחקרים בני זמננו מתארים היטב את ריבוי ההתחייבויות הזה. 

ויצמן, התנ"ך והבריטים שלא היו רק ציניים

ובתוך כל המשחק הזה נכנס הד"ר חיים ויצמן.

ויצמן היה מדען מוכשר, ציוני עקשן ואדם שידע לפתוח דלתות. במהלך המלחמה פיתח תהליך תסיסה לייצור אצטון, חומר חשוב לייצור קורדיט ששימש כחומר הודף בתחמושת. עבודתו המדעית חיזקה מאוד את מעמדו והכניסה אותו למעגלים שבהם פגש אישים מצמרת הממשל הבריטי, כמו לויד ג'ורג' ובלפור.

אבל הסיפור הפופולרי שלפיו בריטניה "נתנה" לו את הצהרת בלפור כפרס על האצטון הוא אגדה יפה מדי. אפילו מחקרים העוסקים בנושא מדגישים שלא הייתה עסקה אישית כזאת. התרומה המדעית סייעה למעמדו; ההצהרה הייתה החלטת ממשלה שנבעה משיקולים רחבים בהרבה. 

וגם לא נכון לצמצם הכול לציניות אימפריאלית. אצל חלק מהמנהיגים הבריטים היה יחס רגשי ואף דתי לארץ התנ"ך ולרעיון שיבת היהודים אליה. הרברט סמואל כתב כבר ב־1915 על האהדה הפרוטסטנטית לרעיון השבת העם העברי לארצו. בלפור ולויד ג'ורג' גדלו בעולם שבו התנ"ך היה חלק עמוק מן התרבות והחינוך. לכן, ייתכן מאוד כי אצלם התחברו אינטרס מדיני, תפיסה היסטורית ואהדה אמיתית לציונות. לא מניע אחד, אלא כמה שכבות שפעלו יחד. 

ומדוע, אם כן, לא שאלו פשוט את רוב תושבי הארץ הערבים?

מפני שבעולם המדיני של 1917 ערביי ארץ ישראל לא נתפסו בלונדון כצד לאומי עצמאי המקביל לתנועה הציונית. הבריטים דיברו עם הנהגה ערבית אזורית במסגרת המגעים עם חוסיין ובניו, אבל ערביי ארץ ישראל עצמם לא הופיעו בהצהרה כעם בעל זכות להגדרה לאומית.

הניסוח אומר הרבה: היהודים הם "העם היהודי"; הערבים אינם מוזכרים בשמם אלא כ"קהילות הלא־יהודיות הקיימות בארץ ישראל", שלהן מובטחות זכויות אזרחיות ודתיות. אין בהצהרה מקבילה של זכויות לאומיות או פוליטיות לערבים. 

ממכתב קצר למדיניות שלטונית

הצהרת בלפור עצמה הייתה רק הצהרת מדיניות. מה שהפך אותה למסגרת ממשית היה המנדט הבריטי.

חבר הלאומים אישר את כתב המנדט על ארץ ישראל ב־24 ביולי 1922, והוא נכנס לתוקף רשמית ב־29 בספטמבר 1923. במבוא נכתב במפורש שהמנדט נועד להוציא לפועל את הצהרת בלפור.

סעיף 2 חייב את בריטניה ליצור תנאים "פוליטיים, מינהליים וכלכליים"
שיבטיחו את הקמת הבית הלאומי היהודי. סעיף 4 הכיר בסוכנות יהודית שתשתף פעולה עם הממשל, וסעיף 6 הורה למינהל להקל על עלייה יהודית ולעודד התיישבות יהודית על הקרקע, תוך שמירת זכויותיהן של קבוצות אחרות באוכלוסייה. 

כלומר, בין 1917 ל־1923 התרחש שינוי גדול: משפט דיפלומטי שנכתב באמצע מלחמה הפך לחלק מן המסגרת הבינלאומית שלפיה בריטניה שלטה בארץ.

כדאי להדגיש כי אחד היסודות המרכזיים ללגיטימיות הבינלאומית של שלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל היה מימוש הצהרת בלפור. במילים פשוטות, לפי כתב המנדט של חבר הלאומים, אחד מתפקידיה המרכזיים של בריטניה בארץ ישראל היה להקים בית לאומי לעם היהודי!

לסיכום

נחזור לשאלה שבה פתחנו. בריטניה לא הוציאה את הצהרת בלפור מסיבה אחת. היא עשתה זאת מפני שבאותו רגע נדיר התחברו יחד אינטרס אסטרטגי סביב מצרים וסואץ, מאבק עם צרפת על דמותו של המזרח התיכון, דיפלומטיה של מלחמת עולם, תקוות להשפיע על דעת קהל יהודית בעולם, פעילותו יוצאת הדופן של חיים ויצמן, וגם אמונה אמיתית אצל כמה מן המנהיגים הבריטים כי שיבת היהודים לארץ אבותיהם היא מהלך היסטורי ראוי.
בריטניה לא פעלה על פי תוכנית מדינית אחת, ברורה ועקבית. ככל שהמלחמה התמשכה, השתנו גם צרכיה והאינטרסים שלה במזרח התיכון. ההבטחות לערבים, ההסכמות עם צרפת והצהרת בלפור נולדו בנסיבות שונות, אך כולן עסקו בעתידה של אותה ארץ. הסתירות בין ההתחייבויות לא נעלמו מעיניהם של מקבלי ההחלטות בלונדון, אך הן לא מנעו מהם להמשיך בדרכם. בסופו של דבר, תושבי הארץ, יהודים וערבים כאחד, נאלצו להתמודד עם תוצאותיהן של ההבטחות הסותרות במשך שנים רבות.

לפעמים ההיסטוריה משנה כיוון מפני שלכמה אינטרסים, אמונות והזדמנויות יש לרגע אחד את אותה הכתובת.

בשנת 1917 זה קרה ליהודים ולארץ ישראל.

הערות ומקורות

1. הצהרת בלפור: נוסח ההצהרה מ־2 בנובמבר 1917, The Avalon Project, Yale Law School.
2. אוכלוסיית ארץ ישראל: דו"ח ועדת החקירה האנגלו־אמריקנית, 1946, נספח IV.
3. שיקולים מדיניים: מחקר ב־Israel Law Review על המסמכים המדיניים והמשפטיים שעיצבו את המזרח התיכון בשנים 1915–1922.
4. מצרים ותעלת סואץ: מחקרים על המערכה הבריטית במצרים ובארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה.
5. מסע נפוליאון: National Army Museum, סקירת המערכה הצרפתית במצרים.
6. חוסיין–מקמהון: חליפת המכתבים, 1915–1916, והמחלוקת על גבולות ההבטחה הבריטית.
7. הסכם סייקס־פיקו: נוסח ההסכם ממאי 1916, The Avalon Project, Yale Law School.
8. ההתחייבויות הבריטיות: The English Historical Review, סקירת מחקרים על המדיניות הבריטית, השאלה הערבית והצהרת בלפור.
9. חיים ויצמן והאצטון: Jehuda Reinharz, מחקר על הקשר בין עבודתו המדעית של ויצמן להצהרת בלפור, אוניברסיטת ברנדייס.
10. האהדה הבריטית לציונות: מחקר על הרקע הדתי, המדיני והתרבותי להצהרת בלפור.
11. זכויות הערבים בהצהרה: נוסח הצהרת בלפור, 1917, והשימוש בביטוי "קהילות לא־יהודיות".
12. כתב המנדט: כתב המנדט על ארץ ישראל, חבר הלאומים, 24 ביולי 1922, ובמיוחד המבוא וסעיפים 2, 4 ו־6.

מאת: אלירן קיסר, מורה דרך ומכין למבחני הסיום בקורסי מורי דרך