כמה מילים על ח’אן אלאחמר / ד”ר ירון עובדיה

כעשר קהילות של הבדווים יושבים במרחב המכונה בפיהם ח’אן אלאחמר (הח’אן האדום). זהו המרחב שבו נמצאים השומרוני הטוב, כפר אדומים, אלון, אזור תעשייה מישור אדומים ועוד. כל אלו היו בעבר מרחבי רעייה של הבדווים, מרחבים שהלכו ונסגרו לאחר 1967.

קהילות הבדווים היושבות במרחב ח’אן אלאחמר שייכות לשבט ג’האלין שהגיע למדבר יהודה במחצית הראשונה של שנות ה-50 לאחר שגורש על ידי מדינת ישראל מהנגב. שבט ג’האלין חי בעבר במרחב ערד ונחל צאלים, ודרום הר חברון ונאלץ לנטוש אל מעבר לקו הירוק לשטח בשליטת ירדן, שם התנחל במרחב שבין ואדי קלט לבין נחל אוג, חלקו המשיך בנדידה עונתית וחלקו התקבע על אדמות ריקות או על אדמות פרטיות של אנשים מענאתא ושל שבט סוואחרה. מאז אמצע שנות ה-50 יושבים אנשי ח’אן אלאחמר במרחב שלימים יכונה מרחב אדומים, ובמסמך הייסוד של כפר אדומים משנת 1979 אכן מוזכר שבדווים רבים חיים בסביבה[1].

מסמך הייסוד הוא בעל אוריינטציה ביטחונית מובהקת ורואה את ההתיישבות בכפר אדומים כחלק מתפישת השטח על ידי התיישבות יהודית והגבלת הפעילות הערבית והבדווית בסביבה. ברור, על פי המסמך, שבדווים רבים חיים בסביבה עוד לפני הקמת מעלה אדומים וכפר אדומים במחצית השנייה של שנות ה-70. משמעות הדבר היא שהבדווים הם חלק מהמרחב, מכירים אותו היטב כבר מספר דורות, חיים בו ומוצאים במרחב זה את פרנסתם. הם אינם חלק מהמרחב העירוני של בית לחם-אלעיזריה-ירושלים-רמאללה, ולמעט קשרי מסחר ולעתים רפואה, אין בין הבדווים של מרחב ח’אן אלאחמר לבין הקהילות העירוניות כל קשר.

היות שמדבר יהודה החל להתמלא בפעילות ישראלית לאחר 1967, הלכו ונדחקו הבדווים לצדי הדרכים, הפסיקו לחלוטין לנדוד ועברו ועדיין עוברים שינויים מהירים. היות שאינם נודדים, בית ספר הפך להיות נושא שמעסיק את הבדווים, ולמרות בקשות חוזרות ונשנות, המנהל האזרחי מעולם לא אישר. בשנת 2008 החליטו באחת הקהילות לבנות בית ספר מצמיגים ומבוץ, ואז החל המאבק המשפטי בנושא הבדווים. בהתחלה הריסת בית הספר ובהמשך פינוי כל הקהילה.

הסאגה המשפטית הארוכה קיבלה מפנה בבג”צ בשנת 2018, אז אישרו השופטים לפנות את הקהילה, אך לא הורו לפנות את הקהילה. בית המשפט הכיר ב”חלופה ראויה” שהכין המנהל האזרחי, ונתן פסיקה המניחה את הפינוי בפני הדרג המדיני ולא בפני ערכאה משפטית:


[1] הכוונה במילים “מעלה אדומים ב'” היא כפר אדומים.

מאז הבג”צ ח’אן אלאחמר הפך להיות מאבק בינלאומי: הקהילה הבינ”ל, הרשות הפלסטינית, ארגונים אזרחיים שונים, אמנים ועוד. נכון להיום אין החלטה מדינית ולכן הבדווים נמצאים במעין המתנה, והקהילות מסביב מחקות לראות מה יקרה לקהילת בית הספר.

מכאן שאני ממליץ על מספר דברים:

המלצתי הראשונה היא לעשות כל דבר בשיתוף הבדווים ובעצה אחת איתם. יש לערוך דיונים בנוכחותם ואני לא רואה זכות מוסרית להחליט עבורם. מעבר לזכותם המוסרית להיות שותפים לגורלם, הוכח במקרה של שבטים אחרים ובנגב שחוסר שיתוף פעולה יכול להיות הרסני.

יש, לדעתי, לקבע את הבדווים במקום בו הם נמצאים כרגע. זהו אזור אותו הם מכירים ובו הם חיים זמן רב, והדבר יביא לפגיעה הקטנה ביותר באורח החיים של הבדווים. הם חיים ליד קהילות יהודיות וחלקם עובדים במרחב (מעלה אדומים, אזור התעשייה מישור אדומים והחקלאות היהודית באזור בית הערבה), יש להם גישה לכביש ויש להם גישה ליריחו לצורך רפואה וכלכלה. קיבוע במקום כולל הכנת תכנית יישוב והבאת תשתיות מסודרות למקום, כולל אופק התפתחותי להמשך, כי הרי לא רק ליהודים יש ילדים, גם לבדווים יהיה דור המשך.

אם לא ניתן לקבע את הבדווים במרחב ח’אן אלאחמר, אני מציע לשקול, בשיתוף הבדווים, קיבוע ובניית כפר בדווי במרחב שמערבית לנבי מוסא. כך ניתן יהיה להישאר בשטח מוכר ובאזור זה יש מספיק עתודות קרקע גם לחקלאות בעיקר לרעיית צאן. קהילת ח’אן אלאחמר אינה קהילה עירונית ומעולם לא הייתה. המעבר לאזור עירוני יביא למשברים וזה יהיה מעבר קיצוני.

שימור אורחות החיים ושינוי איטי הם אבני יסוד של רוב החברות במרחב. שינויים דרסטיים ולא מדורגים יוצרים משברים.