מאת: מורת הדרך אביבית כהן
בחורף 1950 התגוררנו בשכונת מנשייה ביפו. שם שיכנו את הורי, יחד עם עולים חדשים נוספים. עד היום זכור לי ריח התבשילים שעלה מהבתים הצפופים בשכונה.
מביתנו היה נשקף מגדל עם צריח גבוה. את המגדל הקים איזה מושל צבאי בשם מצחיק – חסן בק אל-בצרי אל-ג’אבי. כל פעם שאני והחברים שלי מהשכונה היינו מגיעים למגדל, היינו תופסים את עמדות הצליפה, מתחפשים ליהודים ולערבים, וצולפים אחד על השני עם אצטרובלים שהיינו אוספים בדרך מבית הספר.
אהבנו לגלגל את השם חסן בק אל-בצרי אל-ג’אבי על לשוננו. עשינו תחרות ביננו מי מצליח לומר את השם מההתחלה ועד הסוף עשר פעמים ברצף מבלי לטעות.
פיני, החבר הכי טוב שלימהשכונה, סיפר לי, כי זה לא סתם מגדל, אלא מסגד מפואר שנבנה בשנת אלף תשע מאות ומשהו. אבא שלו היה נוהג לכנות אותו ‘המפלצת’ כי במלחמת העצמאות ערביי יפו היו יורים מצריח המסגד על היהודים ללא הפסקה.
לאבא שלי היתה משקפת בה לאף אחד מאיתנו אסור היה לגעת. הוא היה מניח את המשקפת שלו על שולחן מיוחד, ומידי יום בשעה שש אחר הצהריים, היינו מתאספים כל בני הבית: אני, דוד, אחי הגדול, יוסיל’ה אחי הצעיר ואמא שלי ברכה לטקס “מירוק המשקפת”.
אמא שלי תמיד היתה מגיעה באיחור לטקס, אבל אבא לא היה אומר על כך כלום. לעיתים, נדמה היה, כי למרות שבמעמד הטקס, פניו של אבא היו מאוד רציניות, כשאמא היתה מגיעה בריצה וכולה מתנשפת, הוא היה מנסה להסתיר מאיתנו את חיוכו, אבל אני אף לא הייתי יכולה להתאפק, ושהייתי רואה את אמא רצה ככה, ואת אבא מנסה לכבוש את צחוקו, הייתי צוחקת בצחוק מתגלגל.
אמא אהבה להאכיל את כולנו, ותמיד היתה מגיעה לטקס עם צלחת מלאה בלביבות תפוחי אדמה. כשהייתה מציעה לאבא לביבה, לפתע היה מרצין פניו ואומר: “לא בזמן הטקס”.
בכל יום רביעי בערב, אמא ואבא היו הולכים לשחק “קוויטלעך” אצל השכנים. אמא הסבירה לי שזה משחק קלפים, שהיא ואבא היו משחקים בשכונה שלהם כשהיו ילדים, בחנוכה ובפורים. יוסיל’ה היה מציץ דרך התריס השבור, ומודיע לנו כשאמא ואבא התרחקו; או אז שלושתנו היינו מסתדרים בטור לפי הגובה ועושים ביננו תחרות, מי מצליח להתבונן על מסגד חסן בק מבעד למשקפת כמה שיותר זמן מבלי למצמץ. בדרך כלל דוד היה מנצח ויוסיל’ה, שלא אהב להפסיד, היה בוכה.
התפקיד שלי בסוף התחרות היה להחזיר בזהירות את המשקפת של אבא למקומה, מבלי שירגיש שהזזנו אותה. כשאמא ואבא היו חוזרים, אני, דוד ויוסיל’ה היינו מהר קופצים למיטות שלנו, ומעמידים פנים שאנחנו ישנים.
פעם בחודש התור לקלפים היה בביתנו. אמא היתה קמה מוקדם בבוקר כדי להתכונן. היא היתה מפנה אלי את גבה כדי שאשרוך לה את הסינר הלבן; באותם הרגעים הרגשתי כלפי אמא קירבה מיוחדת. חשבתי על גילה הלא צעיר, על קשיי הנשימה מהאסתמה ממנה סבלה. פעם אחת שאלתי את אמא מתי חלתה, אבל היא רק הביטה בי ארוכות, משכה בכתפיה, והמשיכה במלאכת הכנת הארוחה. אהבתי להתבונן כיצד היתה מקלפת את תפוחי האדמה, מניחה אותם בסיר עם מים רותחים ובינתיים הייתה קוצצת בצל ומאדה עם בשר טחון אותו אבא היה מביא לה מהשוק. כל כך אהבתי את הטעם של הקרפעלך שאמא הייתה מכינה. פעם סיפרה לי כי בילדותה זה היה המאכל האהוב עליה.
אמא ואבא היו משחקים בקלפים עם השכנים בסלון שלנו שהיה מאוד קטן, אבל נראה שלהם זה לא הפריע. הם היו מדברים בקול רם, וצוחקים מכל מילה שמישהו אמר. מכולם, אבא של פיני היה הכי מצחיק. בכל פעם היה מאבד אצלנו משהו. בפעם האחרונה אני, דוד ויוסיל’ה החלטנו לעשות מעשה קונדס. כשאבא של פיני הניח את הכובע האפור שלו בצד השולחן, חמקנו בשקט מתחת לשולחן; לאט לאט משכנו את הכובע מבלי שישים לב, והחבאנו אותו בסל הקניות של אמא, שהיה תלוי בכניסה לבית.
כשאבא של פנחס גילה שהכובע הלך לו לאיבוד, הוא אמר לכולם שהוא חייב לחפש אחר הכובע שלו; ושאמא של פנחס אמרה: “אנחנו באמצע המשחק. תחפש אחר כך”, הוא לא הקשיב לה. הוא חיפש את הכובע בכל פינות הבית, וכשהתכופף מתחת לספה בסלון הבחין בחפץ המשתלשל מדפנות עץ המוסתרות בתחתית הספה בסלון. היתה זו פיסת בד ועליה היתה כתובה מילה מוזרה:
“לאגרפוליציסט”.
“מצאת את הכובע שלך”?, שאלתי את אבא של פיני. ” לא, לא, אולי הוא במקום אחר”. הוא התרומם ומיהר לחזור למשחק הקלפים, אבל אז יוסיל’ה רץ אליו כשהכובע האפור בידו. “הרסת הכל”, אמרתי ליוסיל’ה בשקט. יותר מאוחר דוד אמר לנו, שהוא היה בטוח שאבא של פיני יצחק כהרגלו: “שמתם לב איזו הבעה מוזרה הייתה לו על הפנים”?
אני, דוד ויוסיל’ה היינו אוהבים להקשיב לשיחות של המבוגרים בזמן ששיחקו קלפים, וכשהמילים נשמעו מעולם אחר היינו שואלים את דוד, אבל הוא היה מושך בכתפיו, מביט בנו ארוכות ולא עונה.
הרגשתי כי אמא ואבא הכירו את השכנים שלנו עוד לפני שכולם באו לגור בשכונת מנשייה, אבל לא הצלחתי להבין מהיכן. הם דיברו על ילדות נפלאה, על חצר מלאה בתרנגולות, על ביצים טריות אותן היו אוהבים לאכול מידי בוקר, על חורפים מושלגים; אמא סיפרה על מחליקיים שהוריה קנו לה ליום הולדתה השתיים-עשרה. גם דוד אחי לא הבין למה אמא מתכוונת. למה אמא לא סיפרה לנו מעולם על ההורים שלה?
אבא תיאר את אוסף המשקפות שהיו לו בילדותו. הוא היה אוהב לפרקן להמון חלקים ולהרכיב אותן מחדש. רק משקפת אחת נשארה לו מאז; המשקפת שלכבודה היננו עורכים מידי יום בשעה שש אחר הצהריים את ‘טקס מירוק המשקפת’.
מידי שבוע הייתי אוספת עוד ועוד פרטים על אמא ואבא אותם מעולם לא סיפרו לנו. את התיאורים שהייתי מלקטת משיחותיהם של הורי עם חבריהם השכנים במשחק הקלפים, הייתי מבטאת בציורי אותם החבאתי עמוק בתוך ארון הבגדים המשותף לי, לדוד וליוסיל’ה.
אני זוכרת כי אבא פחד מרעמים. הם הזכירו לו את המלחמה. כל פעם שהיה שומע רעם היה אוטם חזק את אוזניו. באותו ערב חורפי אבא ביקש שלא אצא החוצה, אבל כשפיני קרא לי: “יוכי, יוכי, בואי לשחק”, יצאתי חרש מהבית. אני ופיני רצנו לכיוון חומת האבנים, בדרך למגדל עם הצריח הגבוה, ושם כמידי ערב היינו משחקים במשחק ההצלפות או במחבואים.
באותם ימים למדנו בבית הספר על השואה. הכל התערבב במחשבותינו: ערבים, יהודים, גרמנים, שואה, מלחמת השחרור, ואנחנו היינו מנצחים במשחקים שלנו את כולם. גרשון, הילד שנחשב בשכונה ל”סופר הכי טוב במחבואים”, היה ב”כאילו” גרמני, ואנחנו היינו ילדים יהודים הנסים על נפשם. כשגרשון היה מגלה את מקום המסתור של אחד מאיתנו הוא היה צורח: “תפסתי אותך יהודון קטן”.
פעם אחת אבא של גרשון, שהיה איש מאוד שקט, עבר במקרה ליד חומת האבנים, וכשראה את גרשון אוחז ביגאל, הבן של השכן, וצועק: “תפסתי אותך יהודון קטן”, הוא הפריד את יגאל מידיו של גרשון, והחטיף לבן שלו סטירה מצלצלת, כאילו שהמשחק היה אמיתי.
בבית כשסיפרתי על המקרה להורים שלי, אבא שלי הושיב אותי לידו על הספה בסלון, ואמר לי כי אבא של גרשון היה במלחמה קאפו. הוא עבד במשטרת המחנה: “לאגרפוליציסט”. “יעקוב, עזוב את הילדה”, שמעתי את אמא צועקת מכיוון המטבח.
זכרתי כי כשלמדנו בבית הספר על השואה דיברנו גם על היודנראט. מה שהמורה בתיה סיפרה בכיתה לא התאים בכלל לאופי של אבא של גרשון. עם גרשון לא דיברתי על הנושא הזה אף פעם, אבל בכל פעם שהיה צועק: “תפסתי אותך יהודון קטן”, דמיינתי את אבא של גרשון רץ אחרי יהודים במחנה, וצורח את המילים האלה. אמא שלי אמרה שאסור לשפוט את מי שהיה שם.
“יוכי, שוב את שקועה במחשבות? רוצי מהר לפני שגרשון הגדול יתפוס אותך”, פיני קרא לעברי, ומשך אותי בזרועי אחריו. זו היתה הפעם הראשונה, שפיני ואני החלטנו להתחפר מתחת לחומת האבנים, שם, צחקקנו, גרשון לעולם לא ימצא אותנו. לא שמנו לב לחשכה האופפת אותנו. הדבר החשוב ביותר היה באותו הרגע הוא להסתתר מפני גרשון. לפתע הרגשתי שלפי משתרבבים רגבי-אדמה. ידו של פיני נשמטה מזרועי. “פיני, איפה אתה”? לחשתי, אבל הוא לא ענה. התחלתי לגשש בידי ולקרוא בקול לפיני. ממקום המחבוא שמעתי את קריאותיהם של הילדים: “יוכי, פיני, צאו מהמחבוא, כבר מאוחר”.
“פיני, איפה אתה? צריך לחזור הביתה”, קראתי בקול צרוד, והמשכתי לגשש בידי; קיוויתי להרגיש בגופו של פיני. קריאותיהם של הילדים התגברו: “יוכי, פיני. צאו מהמחבוא”. יצאתי מהבור הגדול מתחת לחומת האבנים בו הסתתרנו, וקראתי בשארית כוחותיי לילדים: “אני ופיני התחבאנו מתחת לחומה הזו. פיני נעלם”. התאפקתי לא לפרוץ בבכי. הילדים לא האמינו לי. ציפי הג’ינג’ית צחקה ואמרה: “בטח, פיני לא רוצה שגרשון יתפוס אותו ויקרא: תפסתי אותך יהודון קטן”.
“אני אומרת לכם את האמת”, קראתי בקול; “תקראו למישהו מבוגר שיעזור למצוא את פיני”. ציפי הג’ינג’ית, שכנראה נבהלה מעוצמת קולי אמרה: “פיני בטח כבר חזר הביתה. בואו נלך לבדוק”. “אסור לגלות להורים של פיני”, אמרתי, “ההורים שלו מאוד ידאגו. שכחתם שהוא בן יחיד”? שימי אמר: “צריך להביא כלי חפירה, ולחפור במקום של הבור עד שנמצא אותו”. שימי אמר: “במחסן של ההורים שלי יש כלי חפירה, אמא שלי מסתירה את המפתח מתחת לבלטה החומה. בואו נרוץ לשם”.
חבורת הילדים רצה לכיוון לעברו שימי הצביע. התיישבתי ליד פתח הבור שליד חומת האבנים. רעדתי מקור. קראתי בקול צרוד לפיני: “פיני, צא. המשחק נגמר. כבר מאוחר”. לפתע היה נדמה לי ששמעתי קולות מאחורי הסלע הגדול. וכשהתקרבתי בצעדים חרישיים, ראיתי את גרשון מרים את פיני בזרועותיו. שמעתי אותו לוחש: “זו היתה פלנטה אחרת. לאבות שלנו לא הייתה ברירה אלא להסכים לדרישות שלהם. בלוק 11 היה הנורא ביותר. אל תבכה פיני. אבא שלך לא אשם”.
ממרחק נשמעו קולותיהם של הילדים. גרשון ופיני מיהרו לנער את רגבי האדמה מבגדיהם. “ציפי, שימי, ברוך, דוד, יוסיל’ה”, קראתי בקול. “אבא של גרשון ואבא של פיני היו לאגרפוליציסט במחנות”. שימי וברוך שתקו. דוד אחז אותי בידי, וניסה למשוך אותי משם. “הם שיתפו פעולה עם הגרמנים”, המשכתי לצעוק.
דוד עזב את ידי כשראה את ציפי מתקרבת לגרשון ואומרת בקול: “אתה לא שונה מאבא שלך”. “בואו נלך”, אמרה לנו ציפי. פנינו כולנו לכיוון הבתים שלנו.
אני ודוד נכנסנו הביתה על קצות האצבעות כדי לא להעיר את אמא ואבא, שישנו בסלון אשר שימש גם חדר שינה. כל ערב לאחר טקס ‘מירוק המשקפת’ אבא היה פותח את הספה, ופורש עליה סדין ושתי כריות, ואני הייתי בודקת האם חתיכת הבד עליה היה רשום ‘לאגרפוליציסט’ נשארה במקומה. “ידעת תמיד, שאבא שלנו גם היה קאפו נכון”?, הפניתי את מבטי לדוד.
“עזבי את זה עכשיו, אני עייף”.
“למה אתה תמיד שותק? אם אבא שיתף פעולה עם הנאצים, אנחנו צריכים לדעת”.
“מה זה משנה? אנחנו כבר לא נוכל לעשות כלום. זה היה עולם עם כללים אחרים. אנחנו לא נוכל להבין מה היה שם באמת. הם היו קורבנות בעצמם”.
לפתע שמענו את צעדיה הכבדים של אמא. אמא לחשה כדי לא להעיר את אבא. גופה רעד בשעה שאמרה: “לכו לישון. אל תתעסקו בעניינים של מבוגרים”. “אני יודעת, אמא”, אמרתי בקול צרוד, “שמתחת לספה את ואבא מחביאים חפץ שהיה שייך לאבא במחנה”. אמא שתקה, ודוד משך את ידי בחוזקה, כמו שתמיד היה עושה, לחדר שלנו. זו היתה פעם אחת ויחידה שניסיתי לדבר עם אמא על העבר שלה ושל אבא.
מאז המקרה ועד המשפט, דוד ואני לא המשכנו להיפגש עם חבורת הילדים מהשכונה. לאחר הדברים שקרו לא רציתי לפגוש אף אחד. פיני נבהל ממה שגילה על אבא שלו, וגרשון שנחשב עד לא מזמן ל”סופר הכי טוב במחבואים” בשכונה הסתגר בחדרו.
חורף 1951. 20 במרץ. מחוגי השעון הראו את השעה 9:20. אמא, דוד ואני ישבנו באולם בית בית המשפט ברחוב לילנבאום 15 בשורה הראשונה. מזווית העין ראיתי את גרשון יושב ליד אמו במרחק מאיתנו. אמו של פיני ישבה בשורה מאחור. חיפשתי את פיני בעיני אבל לא ראיתי אותו.
כשלדוכן העדים עלו אבא של שימי, שלום המוכר מהמכולת, אבא של ציפי וגם בעלה של המורה בתיה הבטתי על דוד. על שולחן זכוכית היו מונחים מוצגים שונים. תמהתי מה עושה שם המשקפת של אבא? דוד הפנה אלי לרגע את מבטו; אבל מיהר להפנות את מבטו לדוכן העדים. השופט פתח ואמר כמה מילים על תקופה חשוכה שההורים שלנו חיו בה.
הראשון שעלה לדוכן העדים היה אבא של גרשון, אבל אז השופט ביקש מכל הילדים מתחת לגיל שמונה עשרה לחכות מחוץ לאולם. דוד נשאר לשבת באולם לצד אמא, כי באותה שנה מלאו לו שמונה עשרה.
אני, גרשון, ציפי ושימי עמדנו מחוץ לבית המשפט. פיני עמד בצד. “בוא פיני”, ציפי התקרבה אליו. “שנה לא התראינו”, אמרתי. גרשון לא הישיר אלי את מבטו. ציפי שאלה: “אתם זוכרים איך היינו משחקים בערבים, יהודים וגרמנים, וצולפים אחד על השני עם אצטרובלים”?
“אני מבקשת סליחה, גרשון, אם פגעתי בך, אז באותו ערב”. גרשון הסתכל עלי. ראיתי דמעה בזווית העין שלו. פיני אמר פתאום: “התגעגעתי אלייך, יוכי”. לפתע, בלי שום הכנה מוקדמת פרצנו בצחוק מתגלגל. כל מה שאצרתי בליבי באותה שנה התפרץ בכל כוחו. ובתוך הצחוק התערבבו הדמעות של כולנו – חבורת ילדים משכונת מנשייה ביפו. צחקנו ובכינו על המציאות אליה נולדנו. על הדממה שהיתה בבתינו כל פעם שהוזכר נושא השואה.
וכששימי שאל: “ומה עם יתברר שהאבות שלנו היו קאפוס במחנות; מה יהיה עלינו”? פיני אמר: “לא משנה מה יכריע השופט, אנחנו נמשיך להיות חברים כמו פעם”. הדלת הכבדה של בית המשפט נפתחה. “אתם יכולים להיכנס”, אמר לעברנו שוער בית המשפט. גרשון נכנס ראשון ואנחנו הלכנו בטור אחריו. פיני אחז בזרועי.
התיישבנו מקובצים יחד בקצה האולם. כשהפניתי את פני לכיוון השורה הראשונה, ראיתי את אמא מחבקת את דוד אחי הגדול. כשהשופט קרא את דבריו, אני, ציפי, פיני, שימי וגרשון עמדנו כשפנינו היו כבושות ברצפת אולם בית המשפט. לא הבנתי במדויק מה אמר השופט, אבל את הצרחה של דוד אחי לעולם לא אשכח: “יוכי,
אבא שלנו היה בן אדם”.
“למה אתה מתכוון”? שאלתי את דוד. מעולם לא ראיתי את אחי הגדול כך. גרשון, ציפי, שימי, פיני ואני יצאנו עם דוד מחוץ לבית המשפט.
“אבא שלנו היה אובר-קאפו. הוא היה ממונה על 300 אסירים ועל שבעה קאפוס נוספים וביניהם אבא של גרשון ושל פיני. אבל הם לא היו קאפוס רגילים. הם השתמשו בתפקידם כדי לעזור ליהודים במחנה הריכוז בוכנוואלד. הם היו מסכנים את חייהם, מחביאים אוכל ומעבירים ליהודים בהסתר”. לאחר הדברים האלו שאמר, דוד החל לבכות.
למחרת, התור של הקלפים היה אצלנו. אמא קמה מוקדם כהרגלה כדי להתכונן, ואני, כהרגלי, קשרתי לה את שרוך הסינר מאחורי גבה, וחיבקתי אותה חזק. סיפרתי לאמא על בית הספר ועל המשחקים בשכונה. על מה שהיה בבית המשפט אמא לא דיברה.
בערב, גרשון, שימי, ציפי ופיני הגיעו אלינו עם הוריהם. אבא ביקש לאסוף את כולם. זו היתה הפעם הראשונה שאבא הסכים לדבר איתנו על העבר שלו. אבא סיפר כי היה מומחה בבניית משקפות למרחקים גדולים, ותפקידו במחנה היה להשקיף על יהודים שנמלטו מעבר לגדרות התיל ולהחזירם למחנה. אבא הצליח להציל מאה שמונים ושלושה יהודים בכך שאפשר להם להימלט. גם אבא של גרשון ושל פיני סייעו לו במילוט יהודים מהמחנה.
אחרי הדברים שאבא סיפר כולם בכו, ואבא הזמין את כולם לטקס חגיגי במיוחד: ‘טקס מירוק המשקפת’. אמא כהרגלה הגיעה בריצה מתנשפת. למראה אמא האוחזת בידה צלחת לביבות תפוחי אדמה, אני, דוד, יוסיל’ה, גרשון, פיני, שימי וציפי התגלגלנו מצחוק אליו הצטרפו כל המבוגרים.
