העולם הארכיאולוגי שעניינו חקר המזרח הקדום, עומד בימים אלו ומרכין ראשו בכבוד עצום ובכאב גדול. אינסוף קולגות, ברי פלוגתא, אויבים מרים ושותפים לדרך – מאות, אם לא אלפי, תלמידים, (שניים ואולי שלושה דורות בזכות חייו הארוכים) – המונים, בארץ ועל פני הגלובוס מצרים על עזיבתו של חוקר מצוין, נועז ומבריק, מורה ענק וחבר נדיר.
פרופסור אמנון בן-תור הלך לעולמו ביום שלישי, ה- 22 לאוגוסט, והוא בן 88. אחרון הדינוזאורים, כפי שאמר על עצמו בחיוך, לא פעם.
למדתי אצלו משנת 1989, ועבדתי עם משלחת חפירות חצור, לסירוגין, מאותה שנה. את קורותיו המקצועיים אפשר לקרוא בוויקיפדיה, לכן אני מבקשת לספוד לאיש הנדיר והייחודי שמאחורי הטקסטים הפורמאליים.
פעם, לפני שנים רבות בחדר ראש המכון לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית, מתחת לתמונה ענקית של מצדה ופורטרט של יגאל ידין, שאלתי את פרופ’ עמי מזר “תגיד, איך היה ידין?” עמי עצר, הסיר משקפיים, חשב שנייה ואמר “כשהוא היה נכנס פה למכון, הבניין היה מתמלא חשמל. אני לא יכול להגדיר לך אחרת…”
עם אמנון בן-תור, בכיר תלמידיו של ידין, החוויה היתה זהה: כשהוא נכנס לכיתה, לאולם כנסים או הגיע לאתר החפירות- המרחב היה נטען בזרם של ציפייה ודריכות, מפני שאם צריך לבחור תכונה אחת (ולא שצריך, אבל נניח) שמאפיינת את אמנון ובולטת על פני אחרות הרי שזו היושרה. אינטגריטי בלעז. איש שפיו וליבו שווים, איש שתוכו כברו, שאומר את אשר על ליבו (לפעמים בקול רם מדי) ושמתמסר למחויבויות שלו עד הסוף ובאופן מוחלט.
מנהיג.
כזה שאנשים הלכו איתו, למענו ואחריו למרחקים גדולים, שהעצים וגידל בנדיבות את תלמידיו, ושהיה לו חוש הומור מצוין. מנהיג שדרש מאיתנו את מה שדרש מעצמו- לא פחות מהמקסימום, והקשיב לכולנו, תלמידיו, שותפיו, בכבוד ובתשומת לב. נדיר שהסכים, אבל הקשיב.
הוא סיפר לי פעם על ראשית הדרך. את המדבר הוא למד לאהוב בהצטרפו לאביו, הפרופ’ יעקב בן-תור (וינטר), גיאולוג בעל שם, שהיה ראש החוג לגיאולוגיה וזוכה פרס ישראל. בארכיאולוגיה התאהב לאחר שיצא כמאבטח חמוש למסעו של יוחנן אהרוני למדבר יהודה ולמצפה זוהר. אז הוא נרשם ללימודים, התקבל, והתחיל שנה א’, בשנות החמישים בהם ירושלים מחולקת ולא ניתן היה לעלות להר הצופים ללמוד. האוניברסיטה פיזרה את כיתותיה ברחבי העיר, וספריית המכון לארכיאולוגיה היתה באיזושהי דירה שכורה במרכז העיר. יגאל ידין מעביר שיעור על כתיבה מדעית. כל תלמיד (היו רק שישה או שבעה) מקבל תרגיל: לחפש ולאסוף ביבליוגרפיה על נושא אקראי שקיבל. אמנון היה צריך לאסוף תוך שעה רשימת מאמרים או ספרים על הכרוב, במקרא. אמנון לא מצא כרוב. גם לא כרובית. בסוף השיעור התייצב נבוך מול ידין ואמר שלא מצא זכר לכרוב תנכ”י. לא קצוץ ולא ממולא. ידין הסביר לו, בסבלנות, על יצורי הפלא המסתוריים המוזכרים במקרא שיש להם מופע במזרח הקדום ואז הוסיף בקולו הרועם: “אני עומד לכתוב ספר על תולדות המלחמה בארצות המקרא, אני מחפש סטודנט להתחיל להרכיב בבליוגרפיה. אם אתה אתה מעוניין, יש לך שנה מעכשיו”. אמנון היה המום. זה היה השיעור הראשון שלו בלאפשר לסטודנטים לגדול, לתת להם הזדמנות לצמוח.
והוא היה תלמיד טוב.
לכן תמיד דחף, זירז, עזר, איפשר, האיץ תמך, וסלל-דרך לרבים מתלמידיו להתקדם בנתיב האקדמי. כולנו למדנו ממנו על קריאה וחשיבה ביקורתית. מתבססות טענות והצהרות מחקריות (“חוקרים טוענים כי..” לא מתקבל ללא הוכחה מובנת, נגישה, ומוצקה!). כולנו למדנו בין טפל לעיקר, על יסודיות, עיקביות, ועל החובה לשמור על שקיפות, אינטרגיטי, בלי אג’נדה אישית, ובלי קיצורי דרך. בכנס של בכירי חוקרי המזרח הקדום בלובר, פריז, עמד אמנון והרצה על פרי מחקרו בדבר שינוי תיארוך תקופת שושלת מלכות בבלית, שינוי רדיקלי שהשלכותיו נוגעות לכל חופרי אתרי האלף השני במסופוטמיה ובלבנט. באולם השתררה דממה. אנשים זעו באי שקט. המחקר היה מקיף, רוחבי, וללא ‘סדקים’. אחרי דממה ארוכה מישהו הרים יד, ואמר “תראה, קשה לקבל את התיאוריה הזו.. כי זה פשוט לא נוח”, מילמל. אמנון היישיר מבט ובקול הרעם שלו ענה בשלווה ובביטחון: “לא נוח זה טיעון שאומרים בחנות נעליים. אנחנו עוסקים בעובדות”.
…
“הלאה!!” היה רועם קולו בהקשת מקל על בימת המרצה מול השקופיות –(פעם למדנו עם שקופיות..) ומקפיץ את סף הדריכות בכיתה. ‘הלאה’ זה אנחנו. שממיינים קרמיקה כמוהו, שמצטטים אימרות כנף וצולפים גלעיני זיתים בארוחות הבוקר על התל, שחושבים, קוראים וכותבים לאורו, שמיישרים חתכים בקפידה ולא מעגלים פינות. אוי ואבוי לעגל פינות.
** תודה לשועה קיסיליביץ’ על התזכורת הזו, שעומדת נר לרגלי כל כך הרבה מתלמידיו היום.
באמצע שנות השבעים לחייו, מנהל חפירות תל חצור ביד רמה.
אמנון למד מבכירי הארכיאולוגים בארץ -דור המייסדים- ועבד עם כמה מהם. הוא הצטרף לחפירותיו של ידין במערות מדבר יהודה, במצדה, ובחצור. לימים, ניהל לא מעט פרוייקטים גדולים, אולם תל חצור היה למחוייבות הגדולה ביותר שלו לאחר שקיבל אותו כירושה אקדמית מידין, שלא הספיק לפרסם את מלוא תוצאות החפירות, בשל פטירתו המוקדמת. בהתמסרות מוחלטת הפך האתר במובן מסויים, ל’זהות’ שלו, או, כפי שאמר פעם לרוה”מ אולמרט שבא לתצפת על כביש 90 החדש ממרום התל: העבר שלו, והעתיד של כולנו.
ארכיאולוגים רבים למדו והתנסו בחפירות תל-חצור, שהיה ‘אקדמיית העילית’ בשנות החמישים-שישים. פרופ’ דוד אוסישקין שהיה סטודנט האוניברסיטה העברית מספר כי בסופו של אחד מימי החפירה בשטח נחשף פתחה של מערה חצובה. ידין ציווה להניח, ושמחר בבוקר יבדוק אותה. אמנון ודוד התגנבו לפנות ערב, זחלו פנימה, והשאירו בעמקי המערה שלט “ברוכים הבאים”, יצאו, ולא אמרו מילה לאיש. למחרת נכנס ידין לבדו. המתח היה עצום. לאחר מס’ דקות יצא ידין, פניו חתומות, וללא אומר הנחה להמשיך את ניקוי המערה וחפירתה. הבדיחה לא התממשה, התעלול התרוקן מאוויר ודוד ואמנון למדו שיש פרסונות שאי אפשר להפיל אותן בפח.
בחפירות מצדה, אמנון מנהל שטח בארמון הצפוני.
שאלתי אותו פעם: “אתה מכיר את החוויה הזו, לבוא לאתר שהשתתפת בחפירותיו בגיל צעיר, ופתאום הזכרונות מציפים, ורואים אנשים, שומעים צלילים, החוויות מוחשיות כל כך?” “ברור” הוא ענה. “אני מדבר עם ידין כל הזמן פה”. “והוא עונה לך?” שאלתי בחיוך. אמנון שתק. במשך העונה האחרונה בחצור, שהסתיימה ב 18 באוגוסט , מצאתי את עצמי מדברת עם אמנון המון. מתייעצת, מתריסה, משתפת. ארבעה ימים אח”כ הוא עבר מן העולם, לא לפני שקיבל דיווחים שוטפים על עונת החפירות הראשונה מזה עשרות שנים, שלא התייצב בה בגופו.
בשנה שעברה, אמנון נפרד מחצור. בשקט, ביסודיות, בכאב פרטי ובלי דרמה. כדרכו. הוא ביקש מהפמליה שזימזמה סביבו בדאגה להתרחק ולתת לו שקט בעודו צופה מראש שטח M לעבר שטחי החפירה, והעיר התחתית. הוא היה זקוף והיישיר מבט, כתמיד.
“אני מעביר לכם את השרביט”, אמר אז לסטודנטים שנה א’ בחפירה הלימודית, “ואולי אחד מכם, בעוד 20 או 30 שנה כשאבוא לבקר, (הוסיף בחיוך), יעמוד בראש הפרוייקט המיוחד הזה”. הם הקשיבו ביראה ובתמיהה. לא מדמיינים, בדיוק כפי שהוא לא דמיין כשעמד נבוך ללא כרוב מול ידין.
“הלאה!!” היה רועם קולו בהקשת מקל על בימת המרצה מול השקופיות –(פעם למדנו עם שקופיות..) ומקפיץ את סף הדריכות בכיתה. ‘הלאה’ זה אנחנו. שממיינים קרמיקה כמוהו, שמצטטים אימרות כנף וצולפים גלעיני זיתים בארוחות הבוקר על התל, שחושבים, קוראים וכותבים לאורו, שמיישרים חתכים בקפידה ולא מעגלים פינות. אוי ואבוי לעגל פינות.
אמנון בחר בדוקטור איגור קריימרמן כממשיך מפעל החפירות, בזכות, לא בחסד. היה חשוב לו שהחפירה הזו חפירת הדגל של המכון לארכיאולוגיה, תישאר בידי האוניברסיטה העברית. העברה והחפיפה נעשתה ביסודיות ובקפידה (כי זה אמנון..) בשותפות מלאה, בכבוד ואמון הדדי. העונה האחרונה, טיסת הסולו של איגור, הוכיחה כי הבחירה היתה ראויה, והחפיפה הושלמה.
קיץ 2022. פרופ’ אמנון בן-תור נפרד, בשקט, לבד, ממפעל חייו.
אז אמנון, אם אתה שומע: השארת טביעת חותם עצומה במחקר הארכיאולוגי של הלבנט וארץ ישראל, ובליבותיהם של אנשים, של תלמידים, של שותפים וחברים. תודה ענקית.
