סיפור לשבועות באדיבותו של ד”ר אייל דווידסון.
מעשה בשני אחים שקיבלו בירושה שדה חיטה במרומי גבעה. הם זרעו, עיבדו, ניכשו וקצרו את השדה יחדיו, באהבה ובאחווה. לימים נישא אחד האחים והם החליטו לחלק ביניהם את השטח שווה בשווה. שניהם המשיכו בעמל גידול החיטה כבעבר, אבל מסלולי חייהם נפרדו. האח הנשוי בנה לעצמו בית חדש, ועם השנים באו גם הילדים, ואילו השני לא מצא את זיווגו ולא הקים משפחה.
לילה אחד נטרפה שנתו של האח הרווק, והוא חשב לעצמו: “הן אחי מטופל בילדים וצרכי פרנסתו מרובים בוודאי משלי, הן אני לא זקוק כמותו לכל שפע השיבולים הזה”. באותו לילה הוא קם והעביר בחשאי אלומות של שיבולים מחלקת שדהו אל חלקת שדה אחיו. הוא לא ידע שבאותו לילה ממש התהפך גם אחיו הנשוי על משכבו. “הן אחי לא זכה באישה ובילדים, ואין הוא מאושר כמותי. המעט שאני יכול לתרום לאושרו הוא בתנובת השדה”. גם הוא קם באישון לילה והעביר אלומות שיבולים מחלקו לחלקו של אחיו.
למחרת בבוקר נדהמו שני האחים לגלות שמספר האלומות בחלקותיהם לא השתנה, אבל כמובן לא חשפו את סודם איש לאחיו. למחרת בלילה קמו שוב כדי להעביר את האלומות מחלקותיהם, אבל הפעם הגיעו לשדה באותה השעה. הם נפגשו זה בזה, התחבקו ובכו בהתרגשות על אהבת האמת שנחשפה.
ובמקום שבו נפגשו האחים, בלב שדה החיטה, נבנה לימים בית המקדש.
אגדה זו מוכרת היטב. היא זכתה לאינספור גרסאות ספרותיות, והומחזה באינספור מסיבות סיום גן או כיתה ג’. אבל מה המקור שלה? לאחים האוהבים משדות הר המוריה אין, ולוּ רמז קל, בספרות חז”ל. גם ספרות הגאונים או הראשונים צפויה לאכזב. אם כן, מניין הגיעה האגדה?
חוקר הפולקלור היהודי, פרופ’ אלכסנדר שייבר, נדרש לשאלה זו. במאמר שפרסם בשנת 1943 הוא הראה שהאגדה אינה קדומה, ובמקורה כלל אינה יהודית. היא מופיעה בספרות הכתובה לראשונה בתיאורי מסעותיו של המשורר הצרפתי הנוצרי אלפונס דה-למרטין לארץ ישראל. הוא העיד ששמע את האגדה מפי ערבים מקומיים, והעלה אותה על הכתב ביום 29.10.1832 (בדיוק לפני 190 שנה). אחר כך התגלגלה האגדה בגרסאות שונות ומשונות והגיעה עד אירופה (א’ שייבר, “אגדה על מקום בית המקדש בירושלים”, ירושלים: מחקרי ארץ ישראל, ד [תשי”ג], עמ’ רצא-רצט).
הגרסה היהודית הראשונה לאגדת האחים הופיעה בשנת 1851 בליוורנו שבאיטליה. רב העיר, ר’ ישראל קושטא (1897-1819), הדפיס באותה עת את אחד מספרי הילדים הראשונים בתולדות הספרות העברית – ‘מקווה ישראל’ [ראו: א’ דרורי, “מקוה ישראל לר’ ישראל קושטא (1851) – ראשיתו של הסיפור היהודי המעובד לנוער”, מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי, לב (תשע”ט), עמ’ 88-55].
הסיפור המרגש התחבב מאוד על הציבור, ומכאן נפוץ והתפרסם. ‘גיורו’ של הסיפור לא הפריע כמובן לערבים להמשיך ולספר את הסיפור בגרסתו המוכרת להם. לפי עדות אחת, נמצא שייח’ ירושלמי שהשמיע את הסיפור בשנת 1864, 13 שנה אחרי פרסום גרסתו היהודית:
“[…] היה רגיל לספר את הסיפור בהקשר למקום הקדוש, מקום קבורתו של דוד המלך בהר ציון. כאן גם כן מסופר על אהבת שני האחים ודאגתם זה לזה. הרווק חושב שאחיו ראוי לחלק גדול יותר ומעביר בסתר מערימתו לרשות אחיו. אותו הדבר עושה האח הנשוי. למחרת בבוקר שני האחים מתפלאים שערימותיהם נשארו שוות זו לזו. אללה שולח נביא אליהם והוא מודיע להם שאהבתם הגדולה מצאה חן […]” (ח’ שוארצבום, ממקור ישראל וישמעאל: יהדות ואסלאם באספקלרית הפולקלור, תל אביב תשל”ה, עמ’ 106).
המשותף לכל הגרסאות כולן הוא מוסר ההשכל: בית המקדש לא ייבנה אלא באהבת חינם.
שנזכה…
