מאת מורת הדרך דולי עירון
‘סבא למה קוראים לך אמין’?
שאלתי את סבא בחנוכה ‘שם מוסלמי לסב יהודי? הרי בבית קוראים לך בנימין’ וסבא ענה:
‘כשתגדלי, תביני’.
גדלתי, חקרתי וליקטתי, כי לקהילה, היהודית שחיה בעבר באפגניסטן בתנאים קשים, הפליה, עלילות דם ושעליה נמנית משפחתי היה קשר עם בבל, כך שחגגו גם את החגים דרבנן.
חנוכה היה אחד החגים האהובים והמוארים על יהודי אפגניסטן בגולה, אך שהיה עליהם לשמור בסוד את הדלקת החנוכייה.
לכבוד חנוכה הייתה האישה האפגנית ,כך גם אימי ז”ל טווה מן הכותנה עם ה’דוק’ – 44 פתילות להדלקת נרות חנוכה שיספיקו להדלקת נרות לשמונה ימים.
החנוכייה לא הייתה במקשה אחת אלא עשויה מקערית זהב, נחושת, חרס -כל אחד לפי יכולתו ובאופן שאם חלילה יגלו המוסלמים מה עושה אותו ‘אמין’ הסבא שלי בביתו ? שהרי הוא מוסלמי בחוץ, יוכל בהינף יד, להסתיר את קערית החנוכייה שהייתה מפוזרת במקומות שונים בתוך הבית כשבכל יום נוספה קערית שמן .
בתוך הקערית שמה אימי ז”ל שמן שומשום משובח ופתילות שהיו עשויות משבעה חוטים .
קעריות השמן לא נגלו לעין השכנים והיו בתוך הבית כשנס החנוכה לא פורסם בין המוסלמים מחשש לפגיעה.
לבית המדרש הוזמנו נכבדי העידה שם למדו הילדים מבעוד מועד לברך על : ‘הנרות הללו אנו מדליקים’ ואת ‘מעוז צור’ למדו הילדים שהפכו לבגירים רק בארץ ישראל.
הפתילות לא נשרפו עד תום ומשום שהייתה בהן קדושה הן לא נזרקו אלא, ביום שלאחר חנוכה נאספו ע”י הנשים ועשו מהן מדורה קטנה.
הנס הוא שבארץ ישראל כבר חשו יהודי אפגניסטן בטחון והניחו את חלקי החנוכייה על החלון, יש שעברו לחנוכייה מיקשה אחת ואני עדיין מדליקה גם בכלי חרס בודדים שהדליקה אימי הצדיקה עד מותה בארץ ישראל וגם חנוכייה מקשה אחת.
דולי עירון מורת דרך, משפטנית וחוקרת הגליל, בעלת המיזם התיירותי לגמלאים-‘גלויה מאפגניסטן’
ביבליוגרפיה:
בן ציון יהשע, מנדחי ישראל באפגניסטן לאנוסי משהד
באירן, ירושלים :הוצאת ביאליק 1992.
בצלאל אהרון,להניח ברכה :זכרונות של ילד יהודי
המראת באפגניסתן,ירושלים,מכון בן צבי,2009
קשאני ראובן ,יהודי אפגניסטן, ירושלים,חמו”ל
,1975
