כתב - ד"ר אייל דוידסון
יצחק הלוי נולד כנראה בפֶּרְפיניאן שבצפון הרי הפירניאים, שבממלכת אראגון – אחת המונרכיות החשובות בספרד בימי הביניים (כיום בדרום צרפת). לאביו קראו משה, אבל זה הפרט היחידי הידוע לנו על מוצאו ומשפחתו, ואיננו יודעים אפילו מתי נולד. אפשר להניח ששנות ילדותו עברו עליו בצל הרושם הנורא של מגפת ‘הדֶּבֶר השחור’, שהכתה בעולם בשנים 1351-1347, וגבתה את חייהם של עשרות או מאות מיליוני בני אדם ברחבי אירופה ואסיה. במרכז אירופה הואשמו היהודים בהרעלת בארות ובהפצת הנגיף הקטלני, וקהילות שלמות הושמדו בפוגרומים. אלו סיפורים שמע יצחק בילדותו? מי מבני משפחתו שרד את האימה? כנראה שלא נדע לעולם, אבל מגיל צעיר הוא נמשך לעולם התורה והחכמה. הוא למד כנראה בישיבות באשכנז, ורכש גם ידיעות נרחבות בפילוסופיה, אסטרונומיה ובלשנות עברית.
בשנת 1391 התרחשו מאורעות (‘פרעות קנ”א’), שהיו המכריעים והדרמטיים בחייו של יצחק הלוי. הרובע היהודי (ה’קאל’) בפרפיניאן עמד במוקד התפרצות נוראה של פרעות בחסות הכנסייה הקתולית, שפשטו במהרה ברחבי ספרד וגבו חייהם של אינספור יהודים. רבים אחרים אולצו להתנצר, מהם שהתנצרו באופן מוחלט ומהם ‘אנוסים’ – שהתנצרו למראית עין והמשיכו לחיות כיהודים בחשאי. לא ברור היכן היה הלוי באותם ימים אפלים, אבל סופו שהוטבל לנצרות והמשיך לשמור את יהדותו בסתר. אולי זה הרקע להחלטה לשנות את שמו לפְּרוֹפיָיט דוּראן.
בחשאיות רבה הוא רקם עם חברו, דוד בוניט בונג’ורן – יהודי אנוס אף הוא – תכנית בריחה מספרד לארץ ישראל, כדי לחזור ליהדותם בגלוי. בהזדמנות הראשונה הוא יצא מספרד כדי להיפגש עם חברו בצרפת, אבל בוניט לא הגיע לנקודת המפגש. במקום זאת הוא שלח מכתב לפרופייט, ובו בישר לו כי החליט לקבל עליו את הנצרות ברצון ואף ניסה להשפיע עליו לעשות כן. פרופייט הוכה בתדהמה, ובמר לבו כתב לחברו איגרת תשובה, שנקראה ‘אל תהי כאבותיך’. האיגרת עוסקת בעיקרי האמונה הנוצרית ובסדרי הכנסייה, ומתייחסת ליהודים הנמשכים אליה. היא כתובה בסגנון של כפירה ביהדות – “אל תהי כאבותיך” שהאמינו ביהדות, אלא המר את דתך לנצרות. האיגרת הגיעה לידיהם של ראשי הכנסייה, והם התלהבו מכתיבתו של ‘הנוצרי החדש’, והפיצו אותה בין הכנסיות. כמרים קראו אותה בנעימה חגיגית בדרשות יום א’ בכנסייה והיא צוטטה בכתביהם. ההמון קרא אותה בשקיקה, והיא כונתה ‘אָלְטֶקָה-בּוֹטֶקָה’ – מעין שיבוש של ‘אל-תהי-כאבותיך’.
קטע מתוך איגרת ‘אל תהי כאבותיך’. כתב יד מהמאה ה-17. מאוסף הספרייה הלאומית
חוש הומור לא היה מתכונותיה הבולטות של הכנסייה הקתולית בימי הביניים, וזמן לא רב עבר עד שהנוצרים הבינו שנפלו בפח. האיגרת לא הייתה אלא כתב סאטירה, שלועג ליהודים המומרים שנטשו את דרך אבותיהם. הכתיבה של דוראן הייתה כה שנונה ודו-משמעית, עד כדי כך שהיא ‘הכשילה’ אנשי כנסייה רבים. כשנודעה להם ה’תרמית’ הם אספו את עותקי האיגרת, הובילה אותם לכיכר העיר ושרפו אותם בחמת זעם.
איגרת ‘אל תהי כאבותיך’ התגלגלה גם לברצלונה, לידיו של רבי חסדאי קְרֶשְׂקַשׂ, מן הבולטים בין חכמי היהודים בספרד בזמנו. הוא הוקסם מכתיבתו של האנוס הכישרוני, וביקש ממנו לכתוב חיבור פולמוס אנטי-נוצרי, כדי להילחם בתופעת ההתנצרות. חיבור זה נקרא ‘כלימת הגויים’, ובו הוא מעלה טענות של זיופים ואי-דיוקים בכתבי הקודש הנוצריים. ספר זה נחשב לאחד מספרי הפולמוס היהודיים המובחרים, והוא השפיע רבות על ספרות הוויכוחים שנכתבה אחריו.
בשוליה הדרומיים של שכונת רחביה מסתתר רחוב קצר וצר שנקרא ‘אפודי’. השכונה כולה מיוחדת בשמות הרחובות המנציחים את חכמי ספרד בימי הביניים – רמב”ן, רמב”ם (‘בן מימון’), ר’ יהודה אלחריזי, ר’ חסדאי אבן שפרוט ועוד ועוד, אבל אף אחד מהם לא מסתיר סודות כמוסים כל כך כמו רחוב אפודי.
בשוליה הדרומיים של שכונת רחביה מסתתר רחוב קצר וצר שנקרא ‘אפודי’. השכונה כולה מיוחדת בשמות הרחובות המנציחים את חכמי ספרד בימי הביניים – רמב”ן, רמב”ם (‘בן מימון’), ר’ יהודה אלחריזי, ר’ חסדאי אבן שפרוט ועוד ועוד, אבל אף אחד מהם לא מסתיר סודות כמוסים כל כך כמו רחוב אפודי.
למעוניינים להצטרף לרשימת התפוצה של הניולזטר הירושלמי השבועי של ד”ר איל דודסון, נא לשלוח מייל: [email protected]
