הטיול השנתי הראשון והשיר שליווה אותו

מאת: אריה בר

בתמונה- הנהלת גימנסיה הרצליה שהחליטה על הטיול השנתי הראשון בארץ ישראל:
מימין: חיים חיסין, חיים בוגרשוב, בן-ציון מוסינזון, מנחם שיינקין ואליהו ברלין.

בוודאי שאלתם את עצמכם לא פעם שתי שאלות הקשורות לעולמנו בידיעת הארץ: האחת היא: מתי יצא לדרך הטיול השנתי הראשון? והשאלה השנייה היא איזה שיר הוא הראשון שנכתב בתל-אביב?
ובכן, מסתבר שהתשובות לשאלות הללו קשורות זו בזו ומציינות שיר אחד ידוע, שעונה על שתי השאלות: השיר “ניצנים” המוכר יותר בשם: “פה בארץ חמדת אבות” הוא השיר הראשון שחובר בתל-אביב, והוא חובר לכבוד הטיול השנתי הראשון שיצא לדרך מגימנסיה הרצליה ב-1912.
ומעשה שהיה כך היה.
רקע: אחד מהתופעות שאפיינו את העלייה הראשונה וגם זו שבאה אחריה, הייתה היציאה לטבע, לראשונה יצרו המתיישבים חיבור עם נופי הארץ והחלו לטייל ברגל ממקום למקום, מדריך ישראל של אותם ימים היה כמובן ספר התנ”ך.
היה ברור שגם גימנסיה הרצליה שחרתה על דגלה את ערך החינוך העברי בארץ ישראל, תהיה הראשונה להוציא את תלמידיה לטיול, לטיול חינוכי שמבטא את רוח הציונות שריחפה אז באוויר.
בן-ציון מוסינזון היה מורה לתנ”ך בגימנסיה הרצליה והוא דמה דמיון מפתיע לבנימין זאב הרצל! שערו בנפשכם מצב שאתם חוזרים במכונת זמן לשנת 1912 ומזדמן לכם לשוטט במסדרונות הגימנסיה, ולפתע הולך מולכם אדם שדומה להרצל, בתוך גימנסיה הקרויה על שמו של הרצל, בעיר ששמה הוא השם העברי המתורגם של ספרו של הרצל – אלט-נוילנד, (ארץ ישנה חדשה או בקיצור תל-אביב)
בטוח שהרבה אנשים חוו חוויה מיסטית כזו באותם שנים.
היה זה בן ציון מוסינזון שהיה גם בין מייסדי תל-אביב. אשר הוציא בפעם הראשונה, תלמידים לסיורים קצרים בטבע , מחוץ לכיתה, כדי לחבר אותם לסיפורי התנ”ך. כאשר הגיע בן ציון ללמד בגימנסיה היה חדשן בגישתו להוראת התנ”ך; במקום להתמקד בחוקי התורה, הוא לימד את הסיפורים על המלכים והנביאים, ועל מנת שהילדים יבינו את הטקסטים – פישט אותם. בנוסף, שילב בהוראת התנ”ך את ממצאי הארכאולוגיה שהחלו להתגלות באותה תקופה. וכשזה גרם להתנגדות בקרב ההורים הדתיים של תלמידי הגימנסיה הוא הציע פתרון: לימוד התנ”ך תוך שימת דגש על תיאורי הטבע והנוף של ארץ ישראל ותלמידי הגימנסיה החלו לטייל בארץ, בתחילה בסביבה הקרובה לתל-אביב ועם הזמן הרחיב את מעגלי הסיורים והחל לבנות סיורים לאתרי מקרא שבהם הכירו התלמידים את גיבורי התנ”ך במקומות שבהם פעלו. 
ב-1912 התמנה מוסינזון לסגנו של המנהל המיתולוגי – חיים בוגרשוב והם הגו ביחד רעיון להוציא את התלמידים לסיור ציוני במושבות הגליל. וכך נולד הטיול השנתי הראשון.
חיים בוגרשוב, פנה לישראל דושמן וחנינא קרצ’בסקי שהיו מורים לעברית ולמוסיקה בגימנסיה, וביקש מהם לחבר שיר לכת עברי שאותו ישירו התלמידים בעת טיוליהם בארץ ישראל ובמיוחד בטיול הזה. השניים נענו לבקשתו וכתבו את מילות השיר פֹּה בְּאֶרֶץ חֶמְדַּת אָבוֹת,
לפני שיצאו לטיול אסף חנינא קרצ’בסקי את כל התלמידים לאולם וביקש ללמד את כולם את השיר. הוא הודיע שהמילים הם של המורה ישראל דושמן אך לא סיפר של מי המנגינה.  בתחילה לא התלהבו התלמידים מהשיר שאמור היה להיות שיר שמח אבל כתוב בסולם מינורי.  אבל לאחר ששרו את השיר כמה פעמים, והפנימו את המילים המעודדות “שירו שיר שיר שיר, נירו ניר ניר ניר, גילו גיל גיל גיל” וכך הפך השיר המינורי לשיר עליז ושמח בפי התלמידים. ראוי ביותר ללוות טיול בארץ ישראל.

מקור המנגינה הוא בשיר אידי על היהודי הנודד שנקרא “מארש הגלות”.  

באוגוסט 1912 התלמידים יצאו לטיול על גבי עגלות רתומות לפרדות כשהיעד הרחוק ביותר היה המושבה מטולה, הם עברו בכל מושבות הגליל, במסע שערך כעשרה ימים ובמהלכו ישנו כל לילה במושבה אחרת, הם ישבו עם החלוצים מסביב למדורה ושרו שירים. בדרך סבלו מהתנכלויות של ערבים, אך זה לא הפריע להם לחוות את ארץ ישראל, שקראו עליה בספרי התנ”ך .
כשהתארחו במושבות השונות, לימדו הילדים את תושבי המושבה את השיר ואז שרו אותו כולם בהתלהבות רבה והשיר התפרסם בכל הארץ והפך ללהיט…  סליחה,  שלאגר….
בסיור הזה השתתפו כמה אישים מוכרים שהיו אז בני 16-15: משה שרת, אליהו גולומב, דב הוז, ברוך בן-יהודה (אבא של נתיבה) שלימים היה גם הוא מנהל הגימנסיה.

מילות השיר מבטאות את הרעיון הציוני, ובכלל זה את שאיפות היישוב היהודי והעולים לארץ ישראל, את הרצון בחיי יצרנות ועשייה ותחיית השפה העברית. השיר נעשה אהוד מאוד ביישוב העברי בארץ ישראל, ובהמשך נודע גם בארצות הגולה, שם הוחלפה המילה “פה” למילה “שם” אז בארץ שרו: פה בארץ חמדת אבות, ובגולה שרו: שם בארץ חמדת אבות. ברבות הזמן הפך השיר לסמל ציוני מובהק והוא מושר בכינוסים ציוניים שונים, ובכללם מדי שנה בטקס הדלקת המשואות בהר הרצל בערב יום העצמאות.