מאת: מעוז חביב
מצפה צרעה שוכן ביער צרעה, בצמוד ל”דרך הפסלים” וצופה אל העיר בית שמש, וסיפורו – מהו?
עם יציאת הבריטים, ב- 15 למאי, נתפסה משטרת לטרון שמוקמה במקום המאוד אסטרטגי בו נפגשו שני כבישים שהובילו לירושלים – הכביש הראשי ההיסטורי שנמתח מיפו-תל אביב דרך בית דגן, רמלה, עמק איילון ומזרחה לשער הגיא וירושלים, והכביש – היום מספר 3 – שהגיע מכיוון אשקלון, צומת מלאכי על ידי יחידה מחטיבת גבעתי.
הישיבה שלנו בתחנת המשטרה הזו הייתה יכולה לשנות את כל מהלך המלחמה באזור ומעבר לכך, אבל כוח גבעתי שתפס את המשטרה הוזעק לחזית הדרום עם פלישת הצבא המצרי ותחנת המשטרה נתפסה שלושה ימים לאחר מכן, כאמור ב- 18 למאי על ידי כוחות הלגיון העבר ירדני שהגיעו אליה היישר מרמאללה. בכך נסגרה טוטאלית הדרך לירושלים, והחלה המלחמה הנואשת, בלחצו ובהובלתו של דוד בן גוריון, לכיבוש המשטרה ומתחם הלגיון כולו שנמתח לאורך יותר מארבעה קילומטרים וחסם באופן מחלט את הדרך לבירה הנצורה. על המשטרה, מיד עם הקמת המדינה הוקמה חטיבה מיוחדת לצורך המלחמה לפתיחת הדרך, חטיבה 7, שכשלה בשני קרבות עקובים מדם, קרב בן נון א’ וקרב בן נון ב’ בניסיון לכבוש את המתחם והמשטרה, ושלמה על כך תשלום כבד מנשוא. הקרב השלישי לכיבוש המתחם נערך על ידי חטיבות הפלמ”ח הראל ויפתח והסתיים אף הוא בכישלון. בן גוריון לא היה מוכן לוותר ודרש לצאת לקרב ברביעית, אך יגאל אלון, מפקד הפלמ”ח סירב באמרו שבין כה וכה התגלתה בינתיים דרך חלופית, הלא היא “דרך בורמה” הידועה. ומספיק לשפוך את דם הלוחמים על משימה בלתי ניתנת להשגה.
דרך בורמה שמשה כעורק היחיד שקישר את הארץ עם ירושלים משך כשישה חודשים, למן מחצית יוני 1948 ועד לדצמבר, למען הדיוק – עד לשבעה לדצמבר 1948.
מה התרחש בשבעה בדצמבר, שבו הודלק באותה השנה, 1948 נר שמיני של חנוכה? באותו היום גזר דוד בן גוריון את הסרט לפתיחת הכביש שנסלל אז על ידי “חיל המהנדסים”, מצומת נחשון של היום ועד מה שהיה צומת שמשון – היום מחלף שמשון והשם שניתן לו – “כביש הגבורה”. (היום – כביש 44…).
ביום בו נפתח הכביש וחידש את הקשר המלא לירושלים, עלו על הקרקע שלושה קיבוצים שהוקמו על ידי לוחמי פלמ”ח ששוחררו מהמלחמה (שנמשכה עוד עד חודש מרץ 1949) לצורך הקמת הקיבוצים. קיבוץ הראל וקיבוץ משמר דוד (על שם הקולונל דוד מרכוס) שני אלה כדי להגן על הכביש החדש מצפון – מהלגיון העבר ירדני, וקיבוץ צרעה, לרגלי תל צרעה, כדי להגן על הכביש – מדרום.
נשאל – מדרום? מצפון – הרי זה ברור. הלגיון היה ממוקם רק קילומטרים ספורים מצפון לכביש, אך מדרום – ממי? ובכן, לידיעת כולנו, הצבא המצרי הגיע לא רק עד ל”גשר עד הלום” במערב ולפאתי ירושלים – לקיבוץ רמת רחל – במזרח, אלא גם לגבעה הראשונה עליה נבנתה בשנות החמישים הראשונות העיר – אז העיירה – בית שמש. המצרים התמקמו שם במשלט, מצדה האחד, הדרומי, של הגבעה ואילו לוחמי פלמ”ח הראל – בצידה השני, הצפוני, ולמשלט הזה ניתן השם – “המשלט המשותף”. המרחק בין החיילים המצרים לבין לוחמינו שם היה כחמישים – שישים מטר, וכך הם התמקמו אלה מול אלה משך שבועות אחדים, עד לדחיפת המצרים דרומה, לעבר כיס פלוג’ה. למעשה שאפו המצרים להתחבר עם הלגיון העבר ירדני בלטרון והמשמעות ברורה, ואכן, המרגמות המצריות הפגיזו מרכס צרעה את דרך בורמה, עד לכיבוש הכפר סרעה במבצע דני בחודש יולי.
הכפר סרעה היה ממוקם על ראש הרכס (היכן שנבנה “קבר שמשון” החדיש…) ואילו ברכס ממול בנה מוכתר הכפר את ביתו בן הקומותיים, כפי שהיה הדבר הכפרים ערביים שונים.
במבצע ההר לסילוק המצרים דרומה, התמקם הפיקוד של הגדוד מחטיבת הראל בפיקודו של “ג’ימי” הידוע, מנחם שמי, באותו בית שייח ומשם יצא הכוח לכיבוש המשלט המשותף ומנזר בית ג’ימאל, הקרב בו היה ג’ימי האחד והיחיד שנהרג.
ואז, בחנוכה, בשבעה לדצמבר עלה ממש באותו המקום על הקרקע קיבוץ צרעה שיושב על ידי כחמישים לוחמי פלמ”ח, יוצאי חטיבת יפתח.
בית השייח, הבית הבנוי היחידי שהיה אז בקיבוץ שהוקם, שימש את חברי הקיבוץ בקומתו הראשונה כחדר האוכל ובקומתו השנייה התמקמה המזכירות. לרגלי הבית הזה הוקמו הצריפים, נמתחו יריעות האוהלים, הוקמה הרפת והקיבוץ יצא לדרך.
שנתיים מאוחר יותר, החליטו חברי הקיבוץ לרדת מן ההר ולבנות את הקיבוץ לרגליו, סמוך לעמק שורק – סמוך לשדותיו החקלאיים.
ואז, יום אחד, כשעלו החברים לחגוג את אחד מחגי השנה על הרכס, הופתעו לגלות שהבית שבראש ההר, סמל הקיבוץ, נעלם כלא היה ובמקומו נבנה המצפה שנודע מאז בשמו – מצפה צרעה.
חברי הקיבוץ שלא נשאלו ולא יודעו על התוכנית לפרק את הבית שסימל עבורם את ראשית הקיבוץ ולהקים במקומו מצפה –כמובן התבאסו מאוד, אבל לנו, המטיילים באזור, מהווה המצפה אכן מקום שבו וממנו ניתן לספר סיפור – עוד סיפור מימיה הראשונים של המדינה.
