האמת מאחורי סאלח שבתי

כתב: אריה בר

בשבוע שעבר נפרדנו מאחד מענקי הבידור בישראל – חיים טופול שנפטר בגיל 87
חיים טופול ( 1935- 2023) היה שחקן, מפיק קולנוע, זמר, מאייר, סופר, משורר, מדבב, נדבן ומנחה טלוויזיה ישראלי.

תפקיד חייו של טופול וללא ספק התפקיד שסימל אותו יותר מכל היה הדמות המיתולוגית של עולה חדש מארץ כלשהי, תפקיד אותו גילם גם על במות במערכונים שנכתבו ללהקת הנח”ל וללהקת בצל ירוק וגם בסרט קולנוע קומי בבימויו של אפרים קישון, שיצא בשנת 1964. זהו הסרט הישראלי הראשון שהיה מועמד לזכייה בפרס אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר וגם הראשון שזכה בפרס גלובוס הזהב בקטגוריית “סרט הזר הטוב ביותר”. ומאוחר יותר הופק גם כמחזמר.

“סאלח שבתי” החל כמערכון שכתב אפרים קישון ללהקת הנח”ל ב-1955, לתוכניתה השמינית, “בין מגל לחרב” ונקרא “סעדיה והסעד”. על בסיס המערכונים שנוצרו בעקבות המערכון הראשון, יצר קישון סרט קולנוע בהפקתו של מנחם גולן, בו כיכב חיים טופול, לאחר שהציג את הדמות על הבמה במשך כ-תשע שנים ו-800 הצגות, מה שאיפשר לו לייצר דמות אלמותית גם מול המצלמה.

נערכו 45 ימי צילום, ועלות ההפקה הסתכמה ב-400,000 ל”י. הקרנת הבכורה של הסרט התקיימה ב-2 ביוני 1964, בקולנוע חן בירושלים. הוא זכה להצלחה קופתית כבירה ומכר כ-1.300,000  כרטיסים, הישג המציב אותו כסרט השלישי הנצפה ביותר בתולדות ישראל, יש לזכור שבאותה תקופה מנתה הארץ כ-2 מיליון תושבים – כלומר כ-65 אחוז מתושבי המדינה הלכו לראות את סלאח שבתי, הישג שיא באותם שנים.

העלילה מתרחשת בשנות החמישים לאחר הקמת מדינת ישראל, ומראה בצורה סאטירית את שהתרחש באותם זמנים, על קשיי העלייה והקליטה של עדות המזרח ויחסם של ילידי הארץ אליהם, הבירוקרטיה הבלתי אפשרית והפוליטיקה הישראלית הלא נקייה – כל זאת דרך דמותו של סאלח, עולה חדש שהגיע לישראל עם משפחתו ונאלץ להסתגל במהירות להווי החיים הישראלי.
את ההשראה לדמותו של סאלח שאב קישון מעולה חדש, שהוא ומשפחתו התגוררו עמו בצריפון במעברת “שער העלייה” בחיפה, בשנת 1949. יש הרואים בשמו של סאלח כשם סימבולי המרמז בהומור קישוני לביטוי “סליחה שבאתי”, כדוגמת הביטוי “סליחה שאני חי” (לאחר מלחמת ששת הימים הוציא קישון ספר הומוריסטי בשם “סליחה שניצחנו”).

כדי לגלם את הדמות בצורה טובה יותר ולמרות ששיחק אותה על במה מעל 800 פעמים, החליטו קישון וטופול לבלות זמן מסויים במעברה, הם שהו כשבוע במעברה ליד הרצליה וטופול אף נשאר לישון שם מספר לילות כדי לספוג את האווירה של המעברה, חיים טופול גילם דמות של עולה בשנות השישים כשהיה בן 29 בלבד ועל כך זכה לשבחים רבים.

טופול התעקש שדמותו של סאלח לא תזוהה עם עדה מסויימת ולכן סאלח שבתי הוא עולה שהגיע בשנות ה-50 המוקדמות, מאחת מארצות ערב  יחד עם משפחתו המורחבת, אשתו ועוד שבעה ילדים ודמות נוספת של אישה זקנה בלתי מזוהה שהצטרפה אליהם, לא ברור מאיזה מדינה הגיעו וזה בכלל לא מוזכר בשום מקום בסרט).

עם הגיעו לישראל נשלח סאלח למעברה ומתרגל במהירות לחיי המקום ואף מגיע למעמד של מנהיג הקהילה, שנמצאת ליד קיבוץ אידאולוגי. עם התקרבות מועד הבחירות, נציגים ממפלגות שונות מציעים לו הצעות שונות (כמו למשל, שיכון), ומבקשים בתמורה שיפעל כקבלן קולות וידרבן את כל אנשי המעברה להצביע עבורם. אבל סאלח הוא אדם ישר ותמים מטבעו. הוא מתמודד עם הבירוקרטיה הישראלית הצעירה, מנצל את חולשותיה הידועות ולבסוף מנצח אותה וזוכה לדירת שיכון חדשה.

אפרים קישון בגאוניות קולנועית יוצאת דופן השכיל להעמיד מראה מול החברה הישראלית המתהווה בארץ ונגע בנקודות כואבות בתהליכי הקליטה שמרביתן רלוונטיות עד היום. כמו בסצנה הבלתי נשכחת המתרחשת בלול התרנגולות בקיבוץ ושם מוכיח סלאח את האוכלוסייה הוותיקה של הקיבוצים על כך שהם מבקשים ממנו לשכוח את המסורת שאיתה באו העולים החדשים.