משפט שלמה של ניסים בכור אלחדיף

אחת הדמויות המרתקות אשר פעלו מטעמו של הברון היה נסים בכור אלחדייף, הברון שרצה לעזור למתיישבים שהתקשו לשרוד בתנאי החיים הקשים של החולה, החליט להקים במושבה יסוד המעלה מפעל לבשמים. לשם כך היה צריך לגדל פרחים. ומי מתאים לכך יותר מנסים בכור אלחדייף שהיה מתלמידיו הראשונים של קרל נטר בבית הספר החקלאי מקווה ישראל.

רק נשות צרפת האמידות יכלו להרשות לעצמן את הבשמים היקרים תוצרת המפעל שטיפח על גדות ימת הסומכי. לימים נודע שמו בכל החבל כ”מלך הפרחים”

מדי ערב, נהג לשבת  בפתח ביתו, לקבל את אורחיו הרבים בגינת הוורדים הפורחת שלו ולהזליף עליהם מי פרחים מכד כסף קטן שהיה מונח לצידו. חבוש תרבוש אדום, לבוש אומבז משי לבן, ממולל בידו מחרוזת ענבר ומתבונן סביב כמי שצמח מתוך הנוף. הכל ראו בו אפנדי עשיר שמוצאו ודאי מקושטא הרחוקה. הכל ראו בו בורר ופוסק בכל ענייני השבט. אגדות רבות נקשרו סביב דמותו הציורית וסיפורי מופת רבים סופרו עליו המפורסם מכולם נודע בשם.          

באחד הערבים בעודו יושב פתח ביתו כמדי ערב עם תום יום העבודה, הגיעו אליו לביקור נמוסין שני שייחים, מראשי השבטים שבעבר הירדן..

האורחים התקבלו על פי כל כללי הטכס. דבר ראשון ציווה הוא להכניס את הסוסות לאורווה, להעמיד בפניהן אבוס מלא ושוקת מים להרוותן מחום היום.

לשייכים הוגשו גיגיות נחושת מלאות מי מעין זכים לשטוף את רגליהם מן הדרך הארוכה. ומים בקנקני נחושת בעלי צוואר דק  וארוך לרחיצת הפנים ולאחר מכן נערכה לכבודם כרה כיד המלך.

ישבו האורחים המכובדים, אכלו, שתו וסיפרו סיפורים איש לרעהו. בינתיים החלה השמש שוקעת ומלך הפרחים התריע בפני השייכים על הסכנות הרבות ברכיבה בלילה בדרך השורצת שבטי שודדים, והזמין אותם ללון בביתו.

הללו, על פי המנהג,  סרבו בנימוס, אולם לבסוף נענו להפצרותיו והמשיכו את התסלייה (ההנאה) עד השעות הקטנות של הלילה.

עם רדת הערב הוכנסו שתי הסוסות שהיו בהריון מתקדם ללינת לילה באורווה.

למחרת עם הנץ קרני שמש ראשונות, לאחר שתיית הקפה המהביל והריחני ירדו שני השייכים לאורווה לקחת את סוסותיהם, ולהפתעתם  גילו כי שתי הסוסות המליטו, אלא שוולד אחד חי והשני מת.

מיד פרץ ויכוח. כל אחד טען  לזכותו על הוולד החי, אף הסייח עצמו התלבט. לרגע ינק מסוסה אחת ובמשנהו נצמד לסוסה השניה, ושוב התחדש הויכוח בין שניהם בשאלה למי שייך הסייח והכל מונח על כף המאזניים. עוד מעט ישלפו השבריות ודם ישפך.

הדי הריב הקולני הגיעו לאוזניו של מיסיה אלחדייף אשר מיהר לרדת לאורווה. הוא פנה לאורחיו בטון סמכותי וביקש מהם לכבד את צל קורתו. 

אנא אל תריבו בביתי, לכו שובו לבתיכם לשלום, הניחו את הסוסות והסייח ושובו אלי כעת חיה בעוד חודש ימים. ועד אז לאללא פתרונים. “אללא ביפריג’הה”, השתמש בשם אללה, והוסיף, אני מבטיחכם נאמנה כי בתום המועד נדע מי האם האמיתית.

איש לא ידע מניין שאב מלך הפרחים את האומץ להתחייב בנפשו ולהכניס ראשו ללוע הארי.

בלית ברירה ומתוך הכבוד שרחשו לו קיבלו השייכים את ההצעה שנכפתה עליהם וחזרו לכפריהם בעבר הירדן.

עתה החלה השמועה עושה לה כנפיים. היא עברה בעמקים ובגיאיות, משבט לשבט, מאוהל לאוהל, מחושה לרעותה. הכל היו סקרנים לראות כיצד יפסוק מסייה אלחדייף מי האם האמיתית.

באותם ימים לא פעלו תחנות רדיו, ועל טלוויזיה איש לא חלם. זו הייתה הידיעה המרעישה  והכל חיכו בקוצר רוח לתום מועד שלושים הימים שקבע מיסה אלחדייף  לראות כיצד יפול דבר

מיסיה אלחדייף עצמו נראה כמי שהדברים אינם נוגעים בו כלל ועיקר,

רבים משכניו הגבירו ביקוריהם אצלו, מנסים ללא הצלחה לקבל רמז על החלטתו. האם ניחן מיסיה אלחדייף בחכמתו של שלמה המלך?

לתדהמת שכניו המשיך מסייה אלחדייף בעיסוקיו הרגילים. מדי יום ביומו הוא נכנס לחממות הפרחים, מנכש, עודר, מזליף חומרי חיטוי נגד מזיקים, משקה את השתילים הרכים בקילוחי מים ישר אל בין שרשי הצמחים.

רק מי שהכיר היטב את מלך הפרחים יכול היה להבחין בחיוך קל כממתיק סוד האומר: אל דאגה, ליום המועד ימצא הפתרון. וכמו בכל מצב היה מתבל דבריו בפתגם או סיפור שמסר בסופם

בתום שלושים הימים התחיל עם רב לנהור מכל ההרים אל ביתו של ניסים בכור אלחדייף. משפחות רבות, זקנים, נשים וטף הגיעו על גבי עגלות רתומות לפרדים. 

שיירות של פלחים משבטי הסביבה באו רכובים על חמורים, והאמידים שבהם הגיעו רכובים על סוסות ערביות גאות וטהורות גזע. שני השייכים הגיעו בראש שבטיהם חמושים בכל סוגי הנשק שברשותם, והשמועה הילכה אימים , כי אם לא ימצא פתרון על ידי חכם ניסים בכור אלחדייף תבוא השברייה ותקבע לצד מי הצדק במשפט זה.

ניסים בכור אלחדייף יצא בלווית סבא לואיס, הרב דוד שוב, שייח עלי תמים ודוברובין הישיש לקדם את פני אורחיו הנכבדים. הוא ציווה לערוך לפניהם כרה כיד המלך, אך עד מהרה הבין שליבם אינו נתון לאוכל

רוחם הקצרה הביאה אותו להחלטה לחרוג מקצב המזרח ולסיים את הנושא שלשמו התכנסו הכל

הביאו את הסייח ושתי האמהות ! פקד.

ברגע בו נראו שתי הסוסות הגזעיות וסייח הפרא לצידם, נתחשמלה האווירה. לרגע נדמה כי הנה יתנפלו בני שבט אחד על משנהו ויתחיל הקרב לחיים ולמוות למען כבודה של הסוסה. שהרי בן המדבר ימסור את נפשו למען סוסתו.

אולם קולו הבוטח של ניסים בכור אלחדייף ומעמד המכובדים שהיו עמו, השיבו לאחור את כפות הידיים הרבות שאחזו בשבריות

עתה כולם אחרינו לאגם!, פקד

ואכן הסייח הובל לעבר האגם ואחריו שתי הסוסות שהלכו אחרי פרי בטנן. הכל הצטרפו לשיירה ארוכה, כשבראש צועדים המכובדים, תמהים לראות מה יקרה .

אחריהם פסעו שקטים שני השייחים ממתינים בקוצר רוח לראות כיצד ייפול דבר מבלי שיגרע כבודם. בסתר לבם כבר הכינו  אלו תכנית חלופית במידה ויאלצו להפסיד, תכנית שטמנה בחובה שפיכות דמים .

לא רחוק משם ,התגודד ההמון עוקב בדריכות אחרי כל תנועה בשטח.

לעלות לסירה!,  פקד ניסים בכור אלחדייף ונכנס עם כל הכבודה לסירה גדולה שהוכנה מבעוד מועד. בתוך הסירה ישבו שנים עשר שייטים, ששה בכל צד, ממתינים למוצא פיו של ניסים בכור אלחדייף. הקהל הרב נסוג מעט לאחור כאשר ניסים בכור אלחדייף הרים את הסייח והכניס אותו לסירה. אחריו עלו שני השייכים שעדיין לא הבינו את כוונתו.

קדימה!, ציווה מלך הפרחים על השייטי

הללו שחיכו לפקודה החלו לחתור ולכוון את חרטום הסירה במלוא הקצב ללב האגם. בחוף רצו להן הסוסות  מוכות אמוק, מתבוננות בחרדה בפרי בטנן המתרחק.

לחתור!, פקד מיסיה אלחדייף. המשוטים נעו במלוא הקצב קדימה והסירה הלכה והתרחקה ללב האגם. הסוסות החלו רצות כמשוגעות אל תוך המים ומתחילות לשחות בעקבות הסייח הנמצא בסירה המתרחקת. ההמון שאג בהתרגשות ומסייה  אלחדייף מצווה במלוא הגרון: קדימה!, בכל הכוח

והשייטים חותרים בכל כוחותיהם, גידי הידיים עוד מעט ויתפקעו. וניסים בכור אלחדייף שואג במלוא הגרון: קדימה!, קדימה!, לא להרפות.

הם חותרים והסוסות אחריהן. עיני השייכים כמעט ויוצאות מחוריהן למראה הסוסות השוחות במאמץ כביר להשיג את פרי בטנן.

מבעד לכפלי העביות הרחבות נעו ידיים רבות לעבר השבריות , הכל חיכו לרגע בו יסתיים העניין ואז יחל מרחץ דמים בו  בן המדבר נלחם  למען כבוד סוסתו.

כל הזמן הזה המשיך מסייה אלחדייף וקרא בקול ,

 מחד השייטים ממלאים פקודה מאידך השייחים מתחננים להפסיק את מחול השדים הזה, שהרי עוד מעט וישארו גם בלי סוסותיהם. הם מבטיחים כי לא יפגעו איש ברעהו .ואפילו נותנים לו מילת כבוד על כך

אך מסייה אלחדייף אינו מוותר. ומצווה להמשיך, וכך בתוך  מחול השדים הזה, הפנתה לפתע אחת הסוסות עורף והחלה שוחה אל עבר החוף.

אז קם ניסים אלחדייף כשהוא מניף את ידו אל עבר הסוסה הממשיכה לחתור אליו ושאגתו נשמעת מקצה האגם ועד קצהו : זו האם האמיתית!

עפארם! עפארם!, נשמעו קריאות התפעלות בתורכית, מעורבות בקריאות: אללה אכבר וישתבח שמו. אכן, כשמו כן הוא בעל ניסים.

ועתה הגיע זמן החגיגה האמיתית . כבשים נשחטו, ריקודי פנטזיות, יריות השמחה היו שבח והודיה על שחנן האל את ניסים בכור אלחדייף בחכמה ובינה כשלמה המלך בשעתו, הוא סולימן המקודש ליהודים ולבני ערב כאחד.