ב-1948 עלתה בתיאטרון הקאמרי הצגה בשם: “הוא הלך בשדות” המבוססת על רומן מאת משה שמיר, שיצא לאור בשנת 1947; הספר זכה להצלחה מסחררת, הומחז והוסרט.
עלילת הספר, ובמיוחד דמות הגיבור אורי, תרמה לביסוסו של המיתוס הציוני באשר לדמות “הצבר” וערכי החברה המשתקפים ממנו, אך בעיקר עסק בהתמודדות היישוב העברי עם שורדי השואה שהגיעו לארץ מהתופת.
סיפור המחזה מתרחש בשנת 1944, ברקע מאבק היישוב בערבים, ומתאר את חייו של אורי, הפלמ”חניק, ואת אהבתו הגדולה למיקה, נערה עולה, שורדת שואה מפולין. הסיום טרגי, ואורי נהרג בתאונת אימונים.
אורי מגולם על ידי עמנואל בן-עמוס, הוא צבר בן 19, יליד הארץ, קיבוצניק, הילד הראשון של קיבוץ דימיוני “גת העמקים”, הוא גבר שבגברים כמו שצבר צריך להיות, וחש מחויבות עמוקה לארצו, למשפחתו, לחבריו ולמשימות הצבאיות שהוטלו עליו.
בניגוד לאורי, יליד הארץ, שבא “מכאן”, מיקה, בת זוגו, מגולמת על ידי חנה מרון, היא עולה חדשה מפולין, פליטה חסרת כל, שבאה “משם” – השואה, שאינה נזכרת בספר במפורש, על מנת להיקלט בקיבוץ. הרומן מגולל את סיפור אהבתם של השניים, כאשר ברקע סיפורו של הקיבוץ.
ב-1967, יצא הסרט בבימויו של יוסף מילוא, ובכיכובם של אסי דיין, באחד מתפקידיו הראשונים, ואיריס יוטבת.
אורי ומיקה מסמלים את האוכלוסיות השונות שמהן הורכב היישוב העברי בתקופה שלפני הקמת המדינה. אורי מסמל את דמות הצבר, בעל השורשים (בית, הורים), בעל הזיקה לאדמה ובעל תחושת שייכות, ואילו מיקה היא ניגודו המוחלט. היא הטיפוס הגלותי, הלא-צברי, התלוש, שאינו מחובר לאדמה, ליישוב, ונעדר שורשים מחד וחזון מאידך. השיחה בין השניים נשמעת כשיח חירשים. היא מדברת על רצונה בפרטיות, בחדר או לפחות בפינה משלה. הוא מדבר על הטרקטור הנכסף, על ההתלבטות אם להפסיק לעבוד בבציר ולעבור לעבודה אחרת. לאורי חשובים הקיבוץ והחזון, והוא מביע זאת במוחצנות ובביטחון עצמי. מיקה לעומתו מושכת כלפי פנים, החדר, הפינה. יחסה לאורי חרד ורכושני כמעט כמו יחסה לחדר שלהם, והיא מתנגדת שילך לפלמ”ח. התנהגותה של מיקה היא זרה, בלתי אהודה בקיבוץ ובלתי מובנת.
ההשוואה לאוכלוסיית ניצולי השואה שהגיעו לארץ, ולהתמודדותם עם החברה הצברית המחוספסת, היא בלתי נמנעת. בדומה לאותה אוכלוסייה, גם מיקה נדרשת לוותר על המרכיבים הגלותיים, “לשכוח הכול ולהתחיל מחדש”, להסתגל למציאות החדשה תוך ויתור על זהותה הקודמת.
אורי, הבוחר להשתתף במבצע צבאי, מעדיף את חבריו הלוחמים על פני מיקה, וניתן לומר שהוא מעדיף את אהבת המולדת על פני אהבת אישה. מותו של אורי במהלך אימון, ולידת בנו, למיקה, אחרי מותו, עשויים להצביע על המחיר הכבד שמשלמת החברה הישראלית, מתוך הבנה ומוכנות, וחזון לעתיד טוב יותר.
במסגרת התלישות אותה מייצגת מיקה, אין מוזכרת משפחתה והאזכור לחייה הקודמים מועט מאוד. ידוע לצופה שהיא באה “משם”, ללא הורים או משפחה, רכוש או שייכות. בעוד שבספר משולבים באמנות ובדיוק פרטים רבים הקשורים לאורי, להוריו, ולקיבוץ, נראה שאין לאיש עניין לדעת מהיכן באה, ומה קרה לה ולמשפחתה.
בעת פרסום הרומן שיקפו עובדות אלה את המצב הנתון בארץ, את יחס היישוב היהודי לניצולי השואה, ואת השתיקה שנגזרה על הניצולים, במסגרת ציפיית החברה הקולטת לאימוץ הזהות הישראלית ולהסרת הזהויות הקודמות.
כיום, בפרספקטיבה של שנים, יכולות עובדות אלה להתפרש גם ככתב האשמה לחברה לא סובלנית ואטומה, שלא ידעה ולא רצתה לדעת כיצד להתמודד עם כאב השואה.
