בפלוגה בי"ת של הפלמ"ח, בין 1943 ל-1945, נמניתי עם כיתת הסיירים – ולימים

השיבה אותי מלחמת העצמאות מן הסמינר למורים בירושלים אל יחידת מלווי השיירות הירושלמיים,

אשר נשאה את כינוי הסתר 'פוּרְמָנִים'.

                                                 *     *     *     

                                  יהודה זיו: 'הייתי "פוּרְמַן" בתש"ח!'

          ילדי למדו בשעתם בביה"ס התיכון ליד האוניברסיטה בירושלים, ומאז אני נוהג לפגוש שם

מדי שנה את שכבת השישיות, לאחר מסעם 'בעקבות הל"ה' – ועל הכרזת הסיום המקובלת: 'יש

שאלות?' הפתיע אותי פעם אחד התלמידים בקריאה: 'כמה ערבים הרגת???'

            מכאן ואילך אני פותח שם את דברי בסיפור הפשיטה על הכפר דֵיר-אַיּוּבּ, אשר מצפון-מערב

לח'אן שער-הגיא – לאחר היריות אשר נורו משם וגבו קרבנות בשיירה, שפניה לעבר ירושלים: עקרון

'טוהר הנשק' – אשר הקנה לנו 'הזקן' (כינויו של יצחק שדה בפינו!) בשיחותיו 'מסביב למדורה'

שב'עלון הפלמ"ח' – גרם לביטולו של פיצוץ הבית הבודד אשר במזרחו, משנתברר כי מצויים בתוכו

רק נשים וילדים!

בשובנו מאותה פשיטה נכשלתי, נקעתי את קרסולי – וכך נבצר ממני לצאת עם חברי אשר

ב'מחלקת הל"ה' ואף נגרעתי ממצבת הלוחמים… אך כבודי הושב בזכות רישיון-הנהיגה, שכבר היה

אז בידי – וכך נעשיתי נהג בשיירות לירושלים: במונית של 'אגד', עם 'סליק' נשק לרגלי – כשאני חובש

כובע של נהג אוטובוס ואף תיק כרטיסים על כתפי – עד שאותה מונית נשדדה ממני בתחנת דלק על

ידי שני חברי לח"י; בטנדר 'פוֹרְד' (מס' 373M) – עם 'סליק' למקלע 'בְּרֶן' ברצפת תא המטען; ולימים

אף נעשיתי נהג משוריין "סנדביץ'".

מקור הכינוי 'פוּרְמַנִים' במטה יחידתנו, שהוקצה לו חדר 16 באגף קרן היסוד אשר בבניין

המוסדות הלאומיים ועל דלתו נקבע שם ה'קוד' שלנו – 'שמעון פוּרְמַן' – שנשמע מתוחכם להפליא: 

'פוּרְמַן' (='איש נוסע') הוא באידיש כינויו של 'בעל-עגלה' מהימן!

לימים, סמוך לחנוכת 'אולם מלווי השיירות' בצד 'בית הפלמ"ח'נשלח אלינו מקריית-גת

תצלומו של מַאָ"ז ('מפקד איזור') שכונת רוממה, חייט גברים בשם 'שמעון פוּרְמַן', אשר הופקד

בשעתו על ארגון השיירות היוצאות מירושלים – ונתברר, כי הממונה עליהן מטעמנו הוא שראה

בו שם סמלי כל-כך

חורף תש"ח, שהיה גשום ואף מושלג, לא היטיב עם ה'פורמנים' – היושבים על המשאיות

ועוטרים את עצמם במחסות ארגזי 'תוצרת' וכלובי תרנגולות או רובצים בראש 'רכס המשלטים',

תחת כיפת השמים… לפיכך ששנו על השי, שהעניקה לנו אז גולדה מאיר – ממלאת מקום רוה"מ

ושר הביטחון, שיצא למסע התרמה וָרֶכֶש בארה"ב: משלוח של תחתוני-צמר ארוכים ('גאַטְקעֶס'),

שלא לחינם זכו בכינוי החיבה 'תחתוני גולדה'. אלא שכולם היו באותו גודל – והתאמתם נעשתה

באמצעות שרוכים משני עברי המותניים. וכך, שעה שנהגנו להמתין בצומת חולדה למפגש עם

השיירה העולה אל ירושלים, נהגנו לנצל את ההזדמנות ופנינו, 'בנות – ימינה! בנים – שמאלה!',

אל מה שהיה מכונה אז ברמז 'לקשור את החמור!' – לא לפני שהיה עלינו …להתירו תחילה,

באצבעות קפואות מקור!!!

מוקד ההתקפות במעלה שער-הגיא היה ליד קברו של אימאם עָלִי – שם מתרחב העמק

ומדרונותיו המתונים מספקים עמדה נוחה – ואכן, כך נראה אז משוריין-ליווי נקוב כדורים: שלא

כמו ב'שיירות תש"ח' המשוחזרות, היו המשוריינים צבועים תחילה אפור – כדי להבדיל ביניהם

לבין כלי הרכב של צבא בריטניה ומשטרת המנדאט. אך משנתברר, כי הערבים אינם מבחינים

בכך, פקדו עלינו הבריטים להוסיף על המשוריינים פס לבן בולט לרוחבם (אשר הטעה לימים

את לוחמי שיירת חולדה – משהופיעו מכיוון לטרון משוריינים 'בעלי פס', שנפלו בידי הערבים

בשיירת 'נבי-דניאל'…).

בצד שלד משוריין, שנותר מוטל בצד "קבר השייח'", נשא תחילה לוח-אבן את תאריך

'נפילתו' – י"א באדר ב' (28/3) תש"ח, שהוא אף יום-הולדתי (ולכן 'אני מת על ארצנו!!!')…

לאחרונה, כאשר שבתי ונראיתי בתצלומים המלווים את מחאת זכותנו על שער-הגיא בכתבות

ב'ידיעות אחרונות', נראתה באחת מהן בצד חיים גורי רק… ידי השמאלית – בשל הקשר ביני

לבין טרומפלדור! בשעתו נהגתי לעצור ל'רגע דומיה' ליד אותו שלד משוריין  – שנתקיימו בו

דברי חיים גורי בשירו 'באב אל-ואד':

     'שלד הברזל שותק כמו רֵעִי!!!'

את אותו 'עמק הבכא' תאר אריה נבון בקריקטורה הנודעת שלו, אותה הכתיר בשם: 

'לסבתא ירושלים!': פלמ"ח'ניק חבוש כובע-גרב (במקום 'כיפה אדומה'!) וסל מצרכים על זרועו,

כשזאב אורב לו במעלה שער-הגיא! משאית מקואופרטיב בית-שאן-חרוד, שהובילה לירושלים 

מטען דגים לקראת חג הפסח, הותקפה אז שם והועלתה באש – ושבועות רבים אפף את המקום 

סרחון-דגים כבד… אפילו כעבור 11 שנה – כשהחלטתי, להשלמת כל מה שידעתי מעצמי, ללמוד

בחוגים לגיאוגרפיה ומקרא באוניברסיטה העברית בירושלים – עדיין עלה באפי, מתוך אובססיה,

בעוברי שם אותו סרחון-דגים משכבר הימים!

לא לחינם הוכרז לימים אזור "קבר השייח'" כ'שמורת שיירות' – שבה נולד אז גם 'המנון

מלווי השיירות' – נוסח חדש ל'זמר אבירי השולחן העגול', שנתגלגל לכאן מ'יקבי ראשון-לציון':

        'כשנמות – תקברו אותנו בין הרי באב אל-ואד:

                                   שם ישנם ערבים, היורים כדורים –

כדורים חודרי-שריון!!!'

ובני מַרְשַׁק, ה'פּוֹלִיטְרוּק' (קצין ההסברה) הנודע שלנו היה רותח: 'לא נמות – כי נחיה!!!'. עד היום

זכורה לנו קריאתו הנרגשת: 'מעולם, בכל ההיסטוריה הצבאית העולמית, לא נודעה עוד חטיבה

אשר החזית, בה נלחמה, הייתה ברוחב של כביש!!!'.

משפינו הבריטים את ירושלים, הופקד החי"ש על 'מחנה שְׁנֶלֶר' – ואגפו המערבי הוקצה

ל'פורמנים'. קנאת החי"ש במוניטין אשר יצא לנו הולידה שם כתובת עוקצנית על פחי-האשפה,

שהוצבו אז אצלנו: 'פלמ"ח זבל'… ואני הוספתי אז לשמש נהג, במשוריין בעל שלדה ומנוע של

'Super White', עימו נטלתי חלק במבצע 'ההר' – כיבוש דרום 'פרוזדור ירושלים'.

במסגרת 'פארק רבין' הונצח הגדוד השישי של חט' פלמ"ח-'הראל' – ואף ה'פורמנים',

שנמנו עימו – לרגלי 'משלט מס' 1' (ח'רבת זוּנוּקְלֶה), מול תחנת השאיבה בקו צינור ראש-העין-

ירושלים, בה חנינו בשעתנו (מקור שמו של מושב שואבה). את הקמת 'אולם מלווי השיירות' בצד

'בית הפלמ"ח' מימן 'פוּרְמָן' לשעבר – 'מוּזִי' (משה) וֶרְטְהַיים, מבעלי 'קוקה קולה', שנפטר לפני

שנה! – אשר הרבה לפני-כן היה נוהג, בעת ההתכנסויות באתר-ההנצחה, להעמיד בצידו משאית

עמוסה בקבוקי שתיה, 'On the house'… וכאשר הוצבה בראש 'משלט 1' (חִ'רְבַּת זוּנוּקְלֶה),

הנשקף על אתר הזיכרון שלנו, 'אנדרטת פורצי הדרך' מעשה ידי נעמי הֶנְדְרִיק – כעין כף-יד,

עשויה צינורות, שאצבעותיה שלוחות במאמץ לעבר ירושלים – והמג"ד שלנו בתש"ח, צבי'קה

זמיר, הצביע לעברה – הניף אחד מאיתנו כנגדה את הבקבוק אשר בידו ובקול גדול כינה אותה

בשם, המקובל מאז על אחרוני ה'פורמָנים' – 'יד לָאִינְסְטַלָטוֹר'…

משהחלה חברת 'נתיבי ישראל' להרחיב את 'כביש 1' ואף משורייני תש"ח הועברו אז

מ'שמורת שיירות' אל ח'אן שער-הגיא – זומנה לשם חבורת 'פורמנים' לשעבר, ואני בתוכם,

כדי 'ללמוד מפינו על ייחודו של מעלה שער-הגיא'! כאן ניצבנו לאחרונה, עם כל אוהדינו,

חודשים רבים במחאת 'מלחמת השחרור של ח'אן שער-הגיא' – שנסתיימה בקריאה: 'שער

הגיא בידינו!!!'.  בערב ראש-השנה תשע"ח שבנו לשם, להרים כוסית לחיי הקמתו של מרכז

מורשת חטיבת פלמ"ח-'הראל' בשער-הגיא – ואני אף מצאתי, כדרכי, רמז קולע לכך במספר

השנה הקרובה: 'תשע"ח – תהא שנת עי"ן לתש"ח!!!'.

         אך לא רק שאלת אותו תלמיד שישית ירושלמי זכורה לי: עוד בתחילת דרכי כמדריך

ומרצה, כשסיימתי פעם את דברי, כמקובל, ב'יש שאלות?' – שאל 'חכמולוג' טיפוסי בלגלוג טיפוסי בסַרְקַזְם:

'למה פירקו את הפלמ"ח???', ואני מיהרתי להשיב לו: 'פשוט, כי לא היו חלקי-חילוף!!!'…

וכאן אף הגיעה השעה לסיים… יש שאלות???

 

———————————————————

החיבור בין הסיירות לבין מלאכת ההוראה הוליך אותי לימים אל חקירת א"י והפצת

ידיעתה באמצעות שפע חניכי, עם שורת מאמרי וספרי. מטעם רשות שמורות הטבע ערכתי,

לאחר מלחמת ששת הימים, סקר-נוף בגולן ואף בסיני – כשמאז שנת 1971 אני חבר בוועדת

השמות הממשלתית ומשמש בה היום יושב-ראש ועדת שמות היישובים. בין 1976 ל-1984

עמדתי בראש מדור ידיה"א של צה"ל – אותו הכתרתי בכינוי 'מדור נוע"ם', ראשי-התיבות:

'נוף/עָם/מורשת' – ומאז 2011, במלאות 70 שנה לפלמ"ח, עדיין אני טורח בהשלמת חֲסָרִים

בארכיון 'בית הפלמ"ח' וב'אוצר התמונות' שלו, מלא גאווה על הכינוי אשר הוענק לי שם –

'בלש פלמ"ח'