כתב וצילם דנצ'ו ארנון

לפני קרוב לשלושים שנה יצא לאור (בהוצאת משרד הביטחון) ספרי הראשון "רק בירושלים", על פינות וצדדים פחות ידועים בעיר. יסוד הספר היה בטור "פינה קטנה בירושלים" שהופיע במשך כמה שנים במוסף "מסלול" של ידיעות אחרונות. הספר יצא בארבע מהדורות ושימש רבות את מורי הדרך. "רק בירושלים" אזל מזמן מהשוק, והרבה פעמים התבקשתי להוציאו חדש ומחודש. אבל כיום, כאשר קל להשיג כל אינפורמציה בעזרת מקלדת ועכבר, לא נראה לי שיש טעם להוציא ספר מעין זה בדפוס. התבקשתי לתרום למגזין "צידה לדרך", וזו הזדמנות להביא לכם מעט מהישן ישן הזה כשהוא משופץ ומותאם לימינו. אני מקווה שאצליח להביא לכם תועלת.

תותח הרמדאן

במשך כאחד עשר חודשים בשנה לא קשה להיות מוסלמי. אין הרבה חובות: להעיד ש"אין אלוהים בלעדי האלוהים ומוחמד הוא שליחו", להתפלל חמש פעמים ביום, לתת לצדקה ולפחות פעם בחיים לעלות לרגל למכה לחגוג בה את חג הקורבן.

אבל חודש אחד בשנה קשה, קשה מאוד להיות מוסלמי. זהו חודש הרמדאן, החודש התשיעי בלוח המוסלמי, בו המאמינים מצווים לצום מעלות השחר ועד חשכה. צום, כולל שתייה, עישון ועוד מגבלות.

הלוח המוסלמי מבוסס על מחזור הירח, כלוח שלנו, היהודים. אך לעומת הלוח שלנו אין לו תיקון בעזרת עיבור. לכן, מידי פעם משתנה העונה בה חל חודש הרמדאן. לעיתים הוא חל בחורף, אז היום קצר וקר, ולעיתים (כמו השנה) הוא בקיץ, ואז היום ארוך, נמשך בלי סוף, והצמא מציק, בעיקר בחמסינים של ירושלים.

מעט לפני סוף הצום. רוכל יושב ליד ארוחת האפטאר שלו וממתין לקול יריית התותח.

איך שוברים צום

העובר בשווקי ירושלים באחד מימי הרמדאן מגלה כי צצו דוכנים חדשים בשוק. את הצום שוברים בערב הדתיים בתמר או שניים, כדרך הנביא. יש המון דוכנים המוכרים ממתקים, אותם מרבים לאכול בעיקר בעת ביקורי קרובים וידידים בלילה. בעיתונות הערבית מופיעים בתקופה זו מאמרים המתריעים כי בתקופת צום הרמדאן המוסלמים משמינים דווקא, מרוב זלילה בלילות. בדוכנים אחרים מוכרים מיני מאפה, ביניהם הבראזא, פיתות יבשות, דקות דקות, המכוסות בשפע של סומסום. ויש חידוש: בשנים האחרונות מוכרים בעת הרמדאן חלות שבת קלועות, שלמדו לאכול מהשכנים היהודים. דוכנים שהיו נפוצים לפני כמה שנים ורובם נעלמו הם דוכני הקטאיף, מין חביתיות ("פיינקייק") שהיו מאכל מסורתי לשבירת הצום והיו ממלאים אותם בגבינה מתוקה, בשקדים, באגוזים ובשאר דברים טובים. דוכן כזה אפשר עדיין למצוא בשוק הקצבים.
ומה שותים יחד איתם? – בדוכני משקאות מיוחדים ממלאים לקונים בשקיות פלסטיק או בבקבוקי פלסטיק משקה שחור שאיננו קוקה קולה. ישנם שלושה סוגי משקאות כאלו: הסוס, המופק משורש צמח הסוס, שטעמו מריר, התמר-הינדי, שאינו תמר ואיננו הודי, אלא מופק מתרמילי עץ טרופי הגדל באפריקה, וטעמו מתוק, והחרוב, משקה העשוי מחרובים וטעמו כשל החרובים. בזמנים עברו היו מוכרי המשקאות האלה עוברים בשווקים כל ימות השנה, המשקה נישא על גבם בכלי נחושת גדול ומצועצע, והם מכריזים על מרכולתם בצלצול שתי כוסות ריקות שהם מחזיקים בידם. כיום נדיר לראות מוכר סוס או תמר הינדי כזה ברחוב. הקוקה קולה תפסה את מקומם ורק ברמדאן הם שבים לאופנה.
אחרי ששוברים את הצום בעזרת הנ"ל מרביצים ארוחה טובה, ואז הולכים לבקר ידידים ובני משפחה וגם שם, כאמור, מתכבדים בשפע אוכל ובממתקים כיד הכיבוד המזרחי. כמעט שלא נותר זמן לישון. צריך להשכים קום בטרם עלות השחר, כדי להספיק לאכול את הארוחה האחרונה שלפני תחילת עוד יום של צום.

התותח המבשר

בימינו קל לדעת מתי להתחיל ומתי לסיים את הצום. ישנו לוח קטן, שמוציאה המועצה המוסלמית כל שנה, ובו מועדי תחילת הצום וסופו. שעון, יש כיום לכל אחד. פעם הייתה בעיה. מתנדבים מיוחדים, "מוסאהירון" (משכימים) קראו להם, היו סובבים בסמטאות, מקישים בדרבוקה ומעירים את הישנים לארוחה שלפני הצום. בשנים האחרונות שב המנהג הזה לסמטאות הרובע המוסלמי. אחר כך היה המואזין מכריז מראש המסגד על תחילת הצום ועל סיומו בערב. בערים הגדולות היה תותח מיוחד מבשר זאת בירייה. בירושלים התותח הזה עדיין פועל.
כך כותב לונץ לפני מאה ועשרים שנה בערך: "בכל ימי הצום יורו בתותח מעל מגדל העיר, שלוש פעמים ביום. שעה לפני עלות השחר, לעורר את אלה אשר נמו את שנתם, כי יקומו לאכול את סעודת ההפסקה, ובעלות השחר להודיע את העם כי שעת הצום החלה, ובהערב השמש לאות כי עת ההפטרה הגיע" (א. מ. לונץ, "מורה דרך בא"י וסוריה", 1891).
בשנת 1987, כשהדברים האלה נכתבו לראשונה, היה הרמדאן קשה במיוחד. הוא חל במאי-יוני, בתקופת היום הארוך בשנה (כמו השנה, 2018). היו גם אז חמסינים, והמוסלמים בירושלים התהלכו חצי מעולפים. לבני משפחת סנדוקה היה הצום עוד יותר קשה. פגשתי אותם לעת ערב, בפסגת בית הקברות א-סאהרה.
בית הקברות א-סאהרה, בית קברות מוסלמי ישן, נמצא על הגבעה שמאחורי תחנת האוטובוסים שמול שער שכם. זו אותה גבעה הנחשבת על ידי חלק מהנוצרים הפרוטסטנטים כגבעת הגולגותא. נכנסים לבית הקברות דרך שער ברזל הנמצא ברחוב צאלח א-דין, המתחיל מול שער הורדוס.  א-סהארה פירושו בערבית מקום הערים, וזאת לפי האמונה כי כאן תהיה תחיית המתים ביום הדין והמקיצים יישארו ערים לתמיד. בראש גבעת בית הקברות ניצב תותח אנגלי ישן, תוצרת "בית לחם" 1918. את התותח הזה תרם בית המלוכה הירדני בשנת 1945. לפני כן הכריז על הצום תותח תורכי ישן שהוצב על "מגדל דוד", וכיום הוא נמצא במוזיאון המוסלמי שעל הר הבית.
כחצי שעה לפני השקיעה הגיעו למקום האחים עיסאם, רג'אי ולוטפי סנדוקה. לבני משפחת סנדוקה שמורים, זה דורות, הזכות והכבוד לירות בתותח ברמדאן. עד לפני מספר שנים הפעיל את התותח יחיא, אביהם הישיש. בשנים האחרונות נחלש יחיא ובניו ממשיכים במסורת. בידיהם סלים עם מעט מזון ושתייה, למלא את בטנם הריקה אחרי הירייה.
"קשה, קשה לנו מאוד" מספר הבכור, עיסאם. אנחנו צריכים לנסוע כל יום לממשל הצבאי ברמאללה לקבל את הברוד, אבקת השריפה. אחר כך לבוא לכאן, להפעיל את התותח בערב, שוב פעם שעה לפני עלות השחר, להעיר את המאמינים, ועם שחר להודיע על תחילת הצום".
מטעמי בטחון הם מקבלים את מנת אבקת השריפה לכל יום בנפרד. הטענת התותח היא עבודה לא קלה, בעיקר אחרי יום צום. בלילה כמעט לא נותר להם זמן לישון, וביום הם עובדים בנגריה של המשפחה.
יוצקים את אבקת השריפה לקנה התותח, דוחסים במוט ארוך, ממלאים בסמרטוטים ושוב דוחסים. אחר כך יוצקים מעט אבקת שריפה בנקב שבאחורי התותח, להצתה. כשסיימו, הם פותחים את הטרנזיסטור בתחנת רבת עמון וממתינים. כשנשמע האות, הם מציתים את אבקת השריפה שבחריר.
במשך שניות אחדות ניתזים גיצים, ופתאום פורץ התותח הזקן בקול ירייה חזק, כשמטר ניצוצות ניתז סביב. הצום הסתיים.
טרם פסקו הדי הירייה המוחזרים מחומות העיר, ובני סנדוקה כבר חולצים את הפקקים מבקבוקי המשקה. לגימה ארוכה, טעימה מהמזון, וכולם מציתים את הסיגריה שכל כך התגעגעו עליה.
באותו רגע בדיוק, במאות בתי מוסלמים בעיר, שוברים אלפי מאמינים את צימאונם ורעבונם.
כל זה נכתב לפני כשלושים שנה. לפני כמה שנים הלכתי שוב לחזות בהפעלת התותח. המפעיל היה כבר דור שלישי לאחים בני סנדוקה. אל התותח הישן הצמידו משגר והבחור ירה לשמיים זיקוק שהתפוצץ בקול חזק. התותח שוב אינו יורה יותר.

   

תותח זה מוצג כיום במוזיאון המוסלמי שעל הר הבית.                     דוכן קטאיף לרמדאן בסמטת הקצבים
חבל שהמוזיאון הנהדר הזה סגור כיום למבקרים

 

 

טקס מסירת התותח שתרם בית המלוכה הירדני                                בני משפחת סנדוקה טוענים את התותח הישן

 


 התותח הישן יורה. אפשר להתחיל לאכול ולשתות.                     התותח כיום. מוצמד אליו משגר ובן משפחת סנדוקה שולח זיקוק המתפוצץ באוויר