רק בירושלים

כתב וצילם דנצ'ו ארנון

לפני קרוב לשלושים שנה יצא לאור (בהוצאת משרד הביטחון) ספרי הראשון "רק בירושלים", על פינות וצדדים פחות ידועים בעיר. יסוד הספר היה בטור "פינה קטנה בירושלים" שהופיע במשך כמה שנים במוסף "מסלול" של ידיעות אחרונות. הספר יצא בארבע מהדורות ושימש רבות את מורי הדרך. "רק בירושלים" אזל מזמן מהשוק, והרבה פעמים התבקשתי להוציאו חדש ומחודש. אבל כיום, כאשר קל להשיג כל אינפורמציה בעזרת מקלדת ועכבר, לא נראה לי שיש טעם להוציא ספר מעין זה בדפוס. התבקשתי לתרום למגזין "צידה לדרך", וזו הזדמנות להביא לכם מעט מהישן ישן הזה כשהוא משופץ ומותאם לימינו. אני מקווה שאצליח להביא לכם תועלת.

מה קרה לקראים?

אחרון הקראים

שביל ירושלים, בקטע שמתחיל בסינמטק ומסתיים ליד גת שמנים, יופי של מסלול. מיטיבי לכת ממשיכים אותו עד גן עין צורים ולמעלה, לתצפית מהר הצופים. בתחילת המסלול, אחרי שעוברים את מלון הר ציון, יש מדרגות אל מצפה אבו תור. בתחילת המדרגות יש שער (לצערי נעול, בגלל הוונדלים) שממנו אפשר להשקיף על בית קברות עתיק ומיוחד, בית הקברות הקראי. בפינה מקסימה הזאת מצאו את מנוחתם האחרונה במאות השנים האחרונות בני העדה הקראית בירושלים. סמוך לשער קברים חדשים, בהם נקברים בני העדה מאז 1967.

בית הקברות הקראים מעל למצוק הדרומי של גיא בן הינום

מי הם הקראים?

הקראים הם כת בתוך היהדות. אנחנו, בהתייחס אליהם, נקראים "רבניים". לדבריהם, מקורם במחלוקת ירבעם בן נבט והם נושאים את המסורת היהודית האמיתית. לדעת חוקרים רבניים, מקור הכת בבבל, באמצע המאה השמינית לספירה. מייסד הכת היה ענן בן דוד, שהיה אמור לרשת את כתר הגאונות, אך חכמי היהודים העדיפו על פניו את אחיו הצעיר. ענן האמין בשמירת מצוות התורה כלשונן וכפר בחלק מהפירושים של המשנה והתלמוד. יש טוענים שאל העדה שפרשה עם ענן הצטרפו כיתות שהיו משרידי הצדוקים של ימי בית שני והביאו איתם את התפישה הצדוקית של היהדות. הקראים מעריצים את ענן בן דוד, אך הם טוענים שהוא רק מיסד את הכת וששורשיה קדומים יותר. יש קווי דמיון לא מעטים בין הקראים לשומרונים.

אחת המצוות החשובות של הקראים קראה לעלות ולהתיישב בירושלים. ואמנם, בסוף התקופה המוסלמית אנחנו מוצאים קהילה קראית גדולה בירושלים, שישבה בשכונה מיוחדת להם על גבעת עיר דוד שכונתה "צלע האלף". הקראים שהגיעו לירושלים, מצאו בה יהודים שנהגו מנהגי אבלות, מין "נזירות" יהודית, שכונו "אבלי ציון". הקראים סיגלו את מנהגי האבלות שלהם ולבסוף היו כל אבלי ציון קראים. עד לפני כ-300 שנה נותר המנהג בין הקראים בירושלים להימנע מאכילת בשר.

החל מהמאה העשירית החלו הקראים להתפשט בעולם. במערב הם הגיעו עד ספרד, ובמזרח הם הקימו מרכז גדול בביזנץ ומשם עברו למזרח אירופה. במאה שעברה היה מרכז קראי גדול בחצי האי קרים, שהייתה לו פריחה תרבותית והוציא ספרים רבים.

מבנה בית הכנסת הקראי לשעבר בקייב (צילמתי ב-2009)

מרכז קראי גדול התקיים במצרים עוד מהמאה העשירית ועד מבצע קדש. מי איננו יודע על ד"ר מרזוק, מגיבורי "הפרשה", שהיה קראי. בשלהי התקופה המוסלמית שלטו בארץ ישראל הפאטימים, שמרכזם היה במצרים. הקראים תפסו עמדות גבוהות בשלטון הפאטימי וכך עזרו לבני העדה בארץ. עד לאותה תקופה החרימו הרבנים בירושלים את הקראים. בתמיכת השלטון הפאטימי גברו הקראים בירושלים על הרבנים, ונאסר על האחרונים להחרימם.

גם היישוב הקראי וגם הרבני נעלמו מירושלים עם הכיבוש הצלבני. הקראים שבו לירושלים בימי הביניים, אך מאז ועד לימינו הייתה העדה בירושלים קטנה וחלשה. בתקופה העות'מאנית ישבו בירושלים, בחצר הקראים שברובע היהודי, משפחות קראיות אחדות. הן נאלצו להיעזר  בקהילה הרבנית בשירותי שחיטה, מילה, תלמוד תורה וכו'. היו גם תקופות קצרות בהן לא ישב שום קראי בירושלים.

דוד דבית הלל, שביקר בירושלים בשנת 1824, כותב, בין השאר: "יש בירושלים כתשע משפחות של צדוקים הקרואים בערבית קראים והם שנואים על היהודים יותר מכל עם אחר. אפילו אם אחד מהם רוצה להתגייר ולהיות ליהודי, אין מקבלים אותו" (א. יערי, "מסעות ארץ ישראל", הוצאת גזית תש"ו). היו תקופות של שנאה בין היהודים לקראים, והם כונו צדוקים על שאינם מכירים בתורה שבעל-פה.

אחרון הקראים

נשוב אל פינת החמד, בית הקברות הקראי. העדה הקראית הקטנה בירושלים, בראשית השלטון העות'מאני, הייתה קוברת את מתיה בבית הקברות היהודי שעל הר הזיתים, יחד עם הרבניים. בשנת 1564 חכרו את החלקה הזאת מתושבי הכפר אבו תור, ומאז קוברים כאן. אחרי מלחמת השחרור היה בית הקברות בשטח ההפקר, המקום הוזנח והמצבות התכסו בעפר. לפני 1967 הייתי פוקד את המקום בעונת הפריחה של החלמוניות שזהרו בין המצבות הנטושות. מאז נוקה המקום, התגלו המצבות הישנות ובחלק המערבי של בית הקברות חודשה קבורת הקראים. על המצבות הקראיות נהוג היה לכתוב כתובות הנצחה מחורזות, יפות במיוחד. הנה דוגמה לאחת מהן: "ברוך הגוזר / כענף עץ הרך כשתיל הזית / נחמה וטוב וצבי מראהו / אומלל היה מאשתו ומבית / במלחמה גווע ואיננו / אל נא תבכו אל תספקו כפיים / מרדכי יפת …. עלה לנוח בשמים / בן ל"ז שנה ה' שבט בשנת תרע"ז הלך לעולמו / ילינהו בגן עדן אלוהים. תנצב"ה". מרדכי יפת היה חלל של מלחמת העולם הראשונה.

בשולי בית הקברות מצויים הקברים הטריים ביותר בחלקה וניתן לראותם מעבר לשער, אלה של משפחת סינאני. למשפחה זו היה שייך אליהו סינאני, אחרון אנשי הקהילה העתיקה של הקראים בירושלים. מותו הטראגי של אליהו סינאני כבש כותרות בעיתונות של שנות החמישים של המאה שעברה, שהייתה דלה בסיפורי רצח עסיסיים.

כאשר נפל הרובע היהודי ותושביו הלכו בשבי הלגיון הירדני, היו ביניהם גם שני הקראים האחרונים בירושלים: אליהו סינאני ובנו אברהם. כשחזרו מהשבי, קיבל אליהו הזקן משרה כשומר במנזר רטיסבוים.

הדבר היה בשנת 1956. שושנה ברזאני הייתה צעירה נאה וחמת מזג, בת למשפחה שעלתה מעירק. היא התאהבה אהבה לוהטת באברהם הקראי. אברהם כנראה לא אהב את שושנה, ומכל מקום לא יכול היה לשאתה לאשה. אז עדיין קראים לא יכלו להתחתן ברבנים. הצעירה נפגעה והחליטה לנקום. היא פיתתה ידיד להשליך רימון יד לעבר קבוצת צעירים, שסברה שאברהם נמצא ביניהם. הצעירים נפצעו, ואברהם, שלא היה ביניהם, ניצל. מאוחר יותר הוא נסע לתורכיה, נשא שם נערה קראית ונשאר שם.

שושנה, ששאפה לנקמה, פיתתה ידיד אחר שלה, ויחד הכינו חבילת ממתקים ובה רימון יד ממולכד, ושלחו אותה לזקן. שושנה ושותפה נלכדו בקלות. הנערה הזועמת רצתה שאברהם ידע מידי מי בא לו האסון והשאירה לו מכתב על מצבת קבר אביו בהנחה שהוא יבוא לפקוד אותו.

החלקה של משפחת סינאני בבית הקברות הקראי

שושנה נשפטה ונגזר עליה מאסר עולם. בעקבות חנינה של הנשיא היא השתחררה  לאחר שישבה עשר שנים. אז שינתה את שמה והשתקמה, ואף כתבה ספר על חייה שיצא בהוצאת "עם עובד". אליהו סינאני אינו קבור כאן, בבית הקברות הקראי הישן, אלא במושב מצליח שליד רמלה בו מתגוררים קראים רבים. זאת כי בית הקברות הקראי היה אז בשטח ההפקר ולכן נסגר לקבורה.

כתב וצילם דנצ'ו ארנון