לפני קרוב לשלושים שנה יצא לאור (בהוצאת משרד הביטחון) ספרי הראשון "רק בירושלים", על פינות וצדדים פחות ידועים בעיר. יסוד הספר היה בטור "פינה קטנה בירושלים" שהופיע במשך כמה שנים במוסף "מסלול" של ידיעות אחרונות. הספר יצא בארבע מהדורות ושימש רבות את מורי הדרך. "רק בירושלים" אזל מזמן מהשוק, והרבה פעמים התבקשתי להוציאו חדש ומחודש. אבל כיום, כאשר קל להשיג כל אינפורמציה בעזרת מקלדת ועכבר, לא נראה לי שיש טעם להוציא ספר מעין זה בדפוס. התבקשתי לתרום למגזין "צידה לדרך", וזו הזדמנות להביא לכם מעט מהישן ישן הזה כשהוא משופץ ומותאם לימינו. אני מקווה שאצליח להביא לכם תועלת.

מה השעה בירושלים?

כיום יש לכל אחד שעון אלקטרוני על היד. מתקלקל, זורקים אותו וקונים חדש. פעם היה שעון כיס כבד עם שרשרת כסף, אבל רק לעשירים. איך ידעו את השעה האנשים הפשוטים?

בית הכנסת זהרי חמה ברחוב יפו 92

טורקי מזמר
וכך כותב ר' משה פוריית שחי בירושלים לפני יותר משלוש מאות שנה: "בירושלים ובכל ארץ תורכיה אין שעון כלל, אלא קובעים את הזמנים לפי השמש. ובצהריים מתחיל טורקי לזמר על מגדל גבוהה מאוד, ושלוש שעות לפני צאת הכוכבים הוא חוזר ומזמר, וכל לילה, בשתי שעות בלילה, מכים בתופים אצל הבאשה ומודיעים בזה שאסור לכל אדם לצאת לרחוב… ושתי שעות לפני עלות השחר חוזרים ומתופפים סימן שמותר לצאת לרחוב…" (א. יערי, "מסעות ארץ ישראל", הוצאת גזית תש"ו).
הסבר: ברחבי האימפריה העות'מאנית היה נהוג השעון שכונה בפי היהודים "שעון תורכי" ובפי הנוצרים "שעון ביזנטי". לפי שעון זה השעה היא אחת שעה אחרי זריחת השמש ושתיים עשרה בעת השקיעה. כך למוסלמים, שאצלם היום מתחיל בזריחה. אצל היהודים והנוצרים היום מתחיל בערב קודם ("ויהי ערב ויהי בוקר…").
כך מסביר זאת לונץ, בשפתו, שפת ההשכלה: "את שעות היום יתחילו למנות עם שקיעת החמה, והיום הולך אחרי הלילה, ובכלות השעה שתיים עשרה יתחילו למנות עוד הפעם שתיים עשרה שעות, אשר תכלינה תמיד עם הערב השמש, ועל ידי זה שעת הצהריים איננה שווה בכל עתותיי השנה, באמצע הקיץ הוא בסוף השעה החמישית ובאמצע החורף בסוף השעה השביעית. ולפי הסדר הזה על כל איש להסב את השעה (השעון) אשר לו, בכל ב' או ג' ימים ערך שני דקים אם לפנים ואם לאחור" (א.מ. לונץ, "מורה דרך בארץ ישראל", 1891).
ה"תורכי המזמר" הוא המואזין הקורא לתפילות חמש פעמים ביום – התפילה המוסלמית היא על פי מצב השמש. ה"מכים בתופים" מכריזים על העוצר שהוטל בירושלים בסוף המאה ה-19 כדי למנוע גנבות. מי שנאלץ לצאת לרחוב בלילה, היה חייב לשאת פנס דולק, לא כדי לראות אלא כדי להראות. דרך אגב, מאותה סיבה חויבו בעלי הבתים לנעול את הדלתות במנעול ("לא עכברא גנב אלא חורא גנב" במסכת גיטין וכיום "פרצה קוראת לגנב").
שען שעוני שמש
משה שפירא התעניין בשעונים עוד בילדותו. לא סתם שעונים, אלא שעוני שמש, שהם זולים להתקנה ואינם דורשים מתיחה, טיפול ותיקונים. הג'וק הזה נכנס לראשו עוד בהיותו בגיל בר מצווה, אז ראה כיצד מתקין "המומחה למדעים" ביישוב היהודי של הזמן ההוא, ר' אריה לייב גורדון, שעון שמש פרימיטיבי למדי בבית מושב זקנים בגבעת שאול.

מאז חיפש ר' משה שפירא בספרים, עשה אין ספור ניסיונות ורשם המון תרשימים עד שלמד את סודות המקצוע ונתן לירושלים שעוני שמש מדויקים. חשוב ליהודי לדעת  השעה המדויקת, כדי שיבואו כולם יחד לתפילה בציבור.

שעונים שהיו ואינם

את שעון השמש המפורסם ביותר של שפירא אפשר לראות עד היום ברחוב יפו 92, במחנה יהודה. בשנת 1906 הקים כאן שמואל לעווי, חייט אמיד שעלה מאמריקה, בית הכנסת אורחים, כלומר, מלון לעניים, ומעליו בית כנסת. הבית היה צר וגבוה, והיו לו שתי קומות מאבן, עליהן קומה מעץ ומעל לכל מין מגדל מעץ שעלה באש ושוב איננו קיים. בקומה העלינוה שכן בית כנסת בשם "זהרי חמה", שהמתפללים בו דייקו בזמן התפילה עם הנץ החמה. לשם כך התכוון לעווי להתקין בראש המגדל טס נחושת גדול, כדי שבכל העיר אפשר יהיה לראות את ברק השמש הזורחת. את הטס לא התקינו, אך שפירא התקין בחזית הבניין מערכת שעונים הקיימת עד היום. שני שעוני מנגנון, אחד לשעה אירופית ואחד לשעה תורכית וביניהם שעון שמש גדול, מדויק להפליא. לפני שנים רבות שיפצה עיריית ירושלים את השעונים אך הם כבר אינם נראים יפה ואינם עובדים.

וכך נכתב בעיתון "ההשקפה" באותם ימים: "ובירושלים שמחה וששון ליהודים, כי עוד מוסד אחד נכבד נוסף לנו על הראשונים. ברחוב יפו, באחד המקומות היותר גבוהים אשר סביב העיר, בית חדש נבנה ובגובהו הוא מתנוסס על פני כל העיר. וכבר עומדות שלוש קומות בנויות אבן וממעל להן שתי עליות עשויות עץ, ועוד יד הבונים נטויה להגביהו. צורת העליות תעיד, כי לא לדירה נועד הבית וכל רואהו יאמר: אין זה כי אם מצפה כוכבים. וכי ישאל השואל מה ליהודים ולכוכבים? וענית ואמרת לו: הן לא ככל הגויים העם החכם והנבון הזה, והמצפה שלו, לא חלילה בשביל כוכבים נבנה, כי אם נועד בשביל תעודה יותר נכבדה: כי בזמן האחרון נוסדה פה חבורה חדשה של 'מתפללים עם הנץ החמה'. ובהיות ירושלים הרים סביב לה וקשה מאוד לכוון את השעה, נדב ליבו של איש אחד וחייט אמריקני הוא, לבנות את הבית הזה.

בית הכנסת זהרי חמה סמוך להקמתו

 והיה ככלות בנין הבית והעמידו על גגו נס גבוה, ובראשו טס של נחושת קלל, ובהנץ החמה ונפלו קווי השמש על פני הטס והבריקו פניו, וידעו כל תושבי ירושלם, כי בא זמן תפילה עם הנץ החמה".
היו עוד כמה שעוני שמש שהתקין שפירא בירושלים ואינם עוד. אחד שנותר הוא שעון השמש בבית הכנסת "הגר"א" שבשכונת שערי חסד. בשעון זה יש המצאה מיוחדת. לא צל הגנומון (כך נקרא המקל המטיל את הצל בשעון שמש) מראה את השעה, אלא נקודת-אור החודרת דרך נקב בגנומון.
שק זהב עבור שעון שמש

נודע לי שהיה שעון שמש נוסף, ששפירא התקין על גג ישיבת "תורה ויראה" במאה שערים, והלכתי לחפשו.  זו ישיבה של הקיצונים בנטורי קרתא וחששתי מקבלת הפנים בה אזכה. להפתעתי קיבלו אותי יפה. אחד האברכים הסיר את הכיפה שמתחת למגבעתו והשאיל לי אותה, שלא אכנס בגילוי ראש.
ראש הישיבה, הרב קצנלבויגן, סיפר: "ר' משה שפירא היה תלמיד הישיבה ואף התגורר בה. הוא טרח הרבה להתקין שעון-שמש משוכלל על גג הישיבה, עשוי משני לוחות שיש. התקנת השעות לקחה לו שנים רבות, וכשסיים, נפלו הלוחות יום אחד ונשברו". כשביקרתי אז על הגג, לפני שנים רבות, עדיין היו הלוחות השבורים מוטלים באחת הפינות.
הסיפור היפה ביותר הוא דווקא על שעון ששפירא לא התקין. לא רק ליהודים, גם למוסלמים חשוב לדייק בזמן התפילה. למוסלמים בירושלים לא היה שעון לקבוע לפיו את מועדי התפילות, ובין המואזינים, הקוראים למאמינים לתפילה מעל לצריח המסגד, פרצו תמיד ויכוחים על המועד המדויק. כך יצא שכל מואזין קרא לתפילה במועד אחר.
לשייח' נימר אפנדי, השייח' הממונה על הר הבית, נודע על כשרונו של שפירא בהתקנת שעוני-שמש. יום אחד הוא פנה לשפירא וביקש ממנו להתקין שעון על הר הבית. אולם, ליהודי אסור לדרוך על הר הבית, ולכן סירב שפירא לבקשה.  השייח' ניסה לפתות את שפירא בממון, והציע לו שק של זהב. שפירא סירב, ואז התחילו לאיים על חייו עד שנאלץ לברוח מירושלים.
על השער המוליך לכיפת הסלע מדרום אפשר לראות כיום שעון שמש ישן. כנראה שמישהו אחר התקין אותו.
השעון הכי פשוט
שפירא נאלץ לברוח מהארץ. שנים רבות חי באירופה. בשואה ניצל הודות לאשה נוצרייה שהסתירה אותו. לבסוף חזר ארצה והתיישב בפתח תקוה, שם התקין שעון שמש על קיר בית הכנסת הגדול שברחוב חובבי ציון, הקיים ופועל עד היום, אם כי הוא שחוק ומוזנח.
הרב קצנלבויגן לוקח אותי לבית המדרש שבישיבה. שם על אדן חלון ישן, הוא מראה לי חריץ באבן, מול אחד מסורגי החלון.
"זה שעון שמש המראה שעה אחת בלבד, 9.20 לפי שעון ירושלמי. ר' משה התקין אותו לפני שנים רבות לצורך החישובים שערך. בזמן שהיה עומד כאן ולומד תורה היה יכול לעקוב אחרי מהלך הצל על אדן החלון.".
זהו שעון השמש הפשוט ביותר בירושלים, זיכרון נאה לאסטרונום ירא שמיים שהלך לעולמו בשיבה טובה.

שעון השמש שהתקין משה שפירא בכניסה לבית הכנסת בפתח תקוה