לפני קרוב לשלושים שנה יצא לאור (בהוצאת משרד הביטחון) ספרי הראשון "רק בירושלים", על פינות וצדדים פחות ידועים בעיר. יסוד הספר היה בטור "פינה קטנה בירושלים" שהופיע במשך כמה שנים במוסף "מסלול" של ידיעות אחרונות. הספר יצא בארבע מהדורות ושימש רבות את מורי הדרך. "רק בירושלים" אזל מזמן מהשוק, והרבה פעמים התבקשתי להוציאו חדש ומחודש. אבל כיום, כאשר קל להשיג כל אינפורמציה בעזרת מקלדת ועכבר, לא נראה לי שיש טעם להוציא ספר מעין זה בדפוס. התבקשתי לתרום למגזין "צידה לדרך", וזו הזדמנות להביא לכם מעט מהישן ישן הזה כשהוא משופץ ומותאם לימינו. אני מקווה שאצליח להביא לכם תועלת.

חאג' שמח

כאשר שוטטתם בסמטאות הרובע המוסלמי בירושלים, ללא ספק שמתם לב לקישוטים המוזרים האלה: כניסה לבית שסוידה לבן, ועל הרקע הצחור המון נקודות ירוקות ואדומות, או פרחים מצוירים ביד לא אמונה. לעיתים מצויר שם זוג ציפורים רומנטי ולעיתים עצי ברוש או דקל. מעל לכל מתנוסס לרוב שלט, מצדו האחד ציור של כיפת הסלע, מצדו השני צורת בלוק שחור, המסמן את המבנה בו משובצת אבן הכעבה השחורה במכה, וכתובת "אהלן וסהלן יא חאג'". מה זה?

 

כך מצאתי אצל לונץ, חוקר ארץ-ישראל המפורסם, שכתב בשנת 1876: "על דלתות הישמעאלים אשר נסעו למעקקה (מקום קבר מחוקקם) כתובים בצבעים שונים שירים, מכתמים, אמרים בכתב בשפה ערבי, ופתחים כאלה נמצאים הרבה למאוד" (א.מ. לונץ, "נתיבות ציון וירושלים", תרל"ז).

סאלם ידידי גר לא רחוק מהר הבית, בית אבן עתיק. לאחרונה חזר מהעלייה לרגל למכה, היא החאג' (מאותו השורש כמו "חגיגה" בעברית). מהיום בו חזר ממכה קוראים לו לא סתם אדון סאלם, אלא חאג' סאלם. הלכתי לבקרו לרגל המאורע. בסמטה הצרה, בה הוא גר, היו כמה פתחים מקושטים כך, עם הנקודות והפרחים והשלט. סאלם קיבל אותי בפתח, ולאחר לחיצות הידיים והברכות הראה בידו על הדקורציה ואמר: "ראה איזו קבלת פנים, איך קישטו את הכניסה לכבודי".

בחדר האורחים המרווח הסבו מסביב לקירות רבים מידידיו וקרוביו של החאג', ספלוני קפה בידיהם. כולם באו לברכו ולהאזין לסיפורי המסע. לאחר שדאג לי לכורסה נוחה, לקפה ולכיבוד, המשיך בסיפורו שנפסק עקב בואי:

"… ואתם יודעים מה הכי הרשים אותי בסעודיה? – רבים שם בשוק סוחרי הזהב והתכשיטים, המוכרים את סחורתם למיליוני עולי הרגל. בצהריים הם הולכים להתפלל במסגד, ומשאירים את חנויותיהם פתוחות. רק מקל, הניצב באלכסון בפתח, מסמל שהחנות סגורה ואין איש שולח ידו ברכוש הרב שבה.

"נו טוב", אמר אחד האורחים, "מי ששולח את ידו בגנבה בסעודיה, מפסיד את כולה". כולם צחקו.

מאוחר יותר, כשהלכו האורחים, התפנה חאג' סאלם להסביר לאורח היהודי את מנהגי החאג'. סאלם, פקיד עירייה בדימוס, גבר מוצק עם שפם לבן מפואר ועיניים מחייכות, סיפר:

"חמישה עמודים לאסלאם, כעמודים התומכים באוהל הנודדים: להעיד כי אין אלוהים מבלעדי אללה ומוחמד הוא נביאו,  להתפלל חמש פעמים ביום לכיוון מכה,  לתת לצדקה, לצום בחודש הרמדאן ולעלות לפחות פעם בחייו למכה, לחגוג בה את חג הקורבן. (עלייה שלא בחג הקורבן היא עלייה קטנה, 'עומרה'). מצווה זו היא האחרונה במצוות, ובדרך כלל מקיים אותה המוסלמי רק לאחר שסיים את חובותיו עלי אדמות: אחרי ששילם את חובותיו לנושיו ואחרי שהשיא את ילדיו. גם נשים חייבות במצווה, אך עליהן לנסוע בלוויית הבעל או קרוב משפחה נאמן. עני, שאיננו יכול לעמוד בהוצאות הדרך, חולה או נכה – פטורים מהמצווה.

"כיום יכול כל ערבי ישראלי לעלות לרגל למכה, בתנאי שגילו מעל ל-35 שנה. מגישים בקשה למשרד הדתות, רשימת המבקשים עוברת לירדן ושם מאשרים אותה. כל מי שנסיעתו אושרה, מקבל תעודת מסע ירדנית זמנית. הקבוצה נוסעת האוטובוס למעבר הגבול לירדן ומשם באוטובוס ירדני. נוסעים קודם לקבר מוחמד במדינה ומשם למכה. התשלום בעד המסע כולל גם מיטה במלון, 7-8 אנשים בחדר נקי עם שירותים. בכל קומה במלון יש שני מטבחים, אחד לנשים ואחד לגברים. רוב עולי הרגל מעדיפים לבשל לעצמם, מטעמי חסכון".

"במכה מחליפים את בגדי המסע בבגד לבן מיוחד העשוי שתי יריעות, אחת למותניים ואחת לכתפיים, ללא כל תפר. במכה מתקבצים מיליוני עולי רגל מכל ארצות האסלאם וכולם מקיימים את הטקסים הנדרשים, כולם בבגדים הלבנים, מחזה מרהיב עין".

"מה מקור המנהג של קישוט הכניסה?" – שאלתי.

"הו, זה מנהג קדום מאוד", חייך חאג' סלאם. כיום נוסעים באוטובוס ממוזג, יום-יומיים של נסיעה נוחה, ומגיעים. פעם זה לא היה כל כך פשוט. היו רוכבים על גמל או הולכים ברגל, חוצים את המדבר במשך שבועות רבים בדרכים קשות. שודדים ומגפות ארבו בדרך. מאחר ורוב עולי הרגל היו זקנים, כי רק בגיל מבוגר היו מגיעים לקיום המצווה, היו רבים שלא חזרו. בגלל הקשיים והוצאות הדרך היו יוצאים מירושלים לחאג' כל שנה רק  עשרה עד שלושים איש".

"כשהיו שבים בשלום הייתה השמחה גדולה. לשיירה החוזרת היו מכינים קבלת פנים מפוארת. כל העיר הייתה יוצאת לקבל את פני הבאים ומלווה אותם העירה בתהלוכה עליזה. שרו שיר חג מיוחדים לאירוע ומניפים דגלים. קודם היו הולכים להתפלל על קבר דוד בהר ציון, אחר כך בהר הבית ולבסוף היו השבים מתפזרים לבתיהם".
"קודם לכן היו מכינים את הבית לקראת בואו של החאג'. מנקים ומסדרים ומזמינים סייד שיסייד את הבית. הסייד, שהיה גם קצת צייר, היה מסייד את הכניסה ומצייר עליה את הכעבה, לסמל את המקום ממנו בא החוגג, ואת כיפת הסלע, לסמל את מקום שובו. ביניהם היה כותב את ברכת אהלן וסהלן ופסוק או שניים מהקוראן. לעיתים היה משתמש בשבלונות מיוחדות לדבר. בני הבית היו מוסיפים קישוטים, שיהיה חגיגי יותר. כך נשאר המנהג על היום הזה".

ג'יימס פין, הקונסול הבריטי נודע בירושלים באמצע המאה ה-19, מתאר את השבים ממכה בשנת 1855: "התהלוכה קרבה אל העיר מצד דרום. ידיהם יצאו לקדם את פניהם וללוותם הביתה בדגלי ארגמן השייכים למסגד ובנגינות. היו גם שורות ארוכות של נשים לבושות לבן הרבעים המוסלמים של העיר הוארו כבר כמה לילות קודם לכן, לפי המנהג, משמחה על הידיעות שהתקבלו כי הצליינים הגיעו בשלום לחברון. השנה יצאו עשרים חאג'ים ממחוז ירושלים" (ג' פין, "עתות סופה", לונדון 1878).

משהו בכל זאת השתנה מאז אותם ימים. כיום נוסעים למכה, כאמור, באוטובוס ממוזג, וכיום גם מזמינים שלט פח מודפס ומוכן מראש בחנות של צייר שלטים. בכל זאת, רבים עדיין טורחים ומוסיפים את ציורי החאג' המסורתיים. כך מופיע על קירות הרובע המוסלמי בירושלים, אחרי חג הקורבן, אוסף נאה של ציורים עממיים הנותרים ימים רבים ומוסיפים צבע ועניין לגווני האבן של בתי העיר.