קרב קרני חיטין (4-3 ביולי 1187) היה אחד הקרבות המכריעים בהיסטוריה של ארץ ישראל. כאן הוכרע גורלה של הממלכה הצלבנית (ממלכת ירושלים הפראנקית), ממלכה שהתקיימה במשך שתי תקופות: הראשונה  1187-1099 והשנייה 1187 – 1291 , כשקרב קרני חיטין מהווה נקודת מכרעת המחלקת את ימי ממלכת ירושלים לשתי התקופות. קרב קרני חיטין מייצג את שיאו של משבר פוליטי ומדיני שהוביל לאסון חיטין. הקרב נערך בגליל התחתון המרכזי והמזרחי, במרחב שבין הר קרני חיטין לעיינות ציפורי ובין בקעת טורען ומישור לוביה, על שטח של כ-26X5 ק"מ, בין הצבא הפראנקי בהנהגתו של המלך גי דה- לוזיניאן לבין הצבא המוסלמי בהנהגתו של יוסף צלאח א-דין.

ראוי לציין כי הצבא הצלבני כונה בפי המוסלמים הצבא הפראנקי (למעשה, בתקופה זו כבר לא היו נושאי צלב במשמעות ראשונית, כך שאין הצדקה לקרוא להם צלבנים).

קרב זה מדגים כיצד קרב יחיד יכול לשנות את מהלך ההיסטוריה. בעקבות התבוסה הפראנקית ליד הר קרני חיטין התמוטטה ממלכת ירושלים, וצלאח א-דין ואנשיו השתלטו ללא קושי על מבצריה ועריה של הממלכה.    ב-2 באוקטובר 1187 הוא אף קיבל את כניעתה של עיר הבירה, ירושלים. מאז נערכו עוד כמה מסעות צלב. אחד מהם היה מסע הצלב השלישי שנערך בשנים 1192-1188, שמטרתו הייתה לנסות ולהשיג את אשר אבד במערכת חיטין. את המסע הובילו: פרידריך ה-I קיסר רומא וגרמניה, ריצ'ארד ה-I (לב הארי) מלך אנגליה ופיליפ ה-II אוגוסט מלך צרפת. מסע הצלב השלישי נחשב לאחד המבצעים הצבאיים הגדולים בימי הביניים, אך מסע מלחמה זה ואלו שהגיעו אחריו הצליחו בעיקר לבסס את הממלכה החדשה באזור מישור החוף של הארץ על גבול הים התיכון. בירתה של הממלכה "החדשה" שכוננה במהלך מסע הצלב השלישי הייתה עכו. וירושלים חזרה לידי הפראנקים רק לתקופה של כ-10 שנים במהלך המאה ה-13. קרב קרני חיטין ערער את המורל הפראנקי, שכן הוא מוטט ממלכה אשר התקיימה 88 שנים. בנוסף "הצלב האמיתי", צלבו של ישו (שעובדת היותו בשדה הקרב אמורה הייתה להבטיח ניצחון) נישבה על ידי לוחמיו של צלאח א-דין ונשאר מאז בידי המוסלמים. [1] הפגיעה המורלית היתה כה קשה שהידיעה על נפילתו בשבי המוסלמי הביאה למותו של האפיפיור אורבן השני ולאבל כבד בנצרות המערבית. בעניין זה קיים מקור מעניין המובא על ידי כרוניקאי, ממשיכיו של הבישוף – ויליאם מצור. [2]

"זאת ירושלים" בהוצאת יד בן צבי מהדורת -" תל תשרד החינוך והתרבות- המינהל הפדגוגי – האגף לתכניות לימודים.
חלק שני : מהתקופה הצלבנית ועד ימינו . לחטיבה העליונה .  עמוד   14.

חוקרים רבים חקרו את קרב קרני חיטין, אך נראה שהדעות חלוקות בדבר מידת חשיבותו של אירוע היסטורי זה. האנס דלבריק ((Delbrueck אמנם קבע שאין קרב זה בעל משמעות בקורות הלחימה וייתכן שאכן כך הדבר. אך לעומתו קדר טוען שהקרב חשוב מבחינה היסטורית ומדינית ולא מבחינה צבאית.  וגם יהושע פראוור, קבע שקרב קרני חיטין היה אחד הקרבות המכריעים בהיסטוריה, לפחות עפ"י תוצאותיו. לכן, הגיוני הדבר, שכל התייחסות שדנה בתקופה זו – על כל צדדיה, תקדיש תשומת-לב לאותו קרב.  גם ר. לואיס התייחס לנקודה זו במאמר "חידושים בשדה הקרב של האתמול".

 

  1. ממלכת ירושלים – רקע מדיני, חברתי ופוליטי

'ממלכת ירושלים' או ממלכת ירושלים הפראנקית ראשיתה במסע הצלב הראשון וכיבושה של ירושלים מידי הפאטמים באמצע יולי שנת 1099 לספירה. לאחר כיבוש עיר הקודש נוסדה הממלכה.       במחצית הראשונה של המאה השתיים עשרה הגיעה הממלכה לשיא גודלה וגבולותיה כללו את: העיר טריפולי בצפון; אילת בדרום; הים במערב; ובמזרח היו בידיה שטחים בעבר הירדן המזרחי על ספר המדבר, והבולטים שבהם הם הערים כרך ועמאן. מצפון גבלה הממלכה בנסיכות אנטיוכיה (צפון-מערב סוריה כיום) – נסיכות לטינית נוספת שנכבשה אף היא במסעי הצלב. מדרום-מערב שכנה מצרים ובצפון-סוריה. [3]

 

  1. תולדות הממלכה

תולדותיה של הממלכה עשירים במריבות וסכסוכים על הכתר ומיריבויות בין בית המלוכה לאנשי האצולה השונים. יסודותיהם של סכסוכים אלו הונחו כבר בעת מסע הצלב הראשון, כיבושן של הנסיכויות הצפוניות וכיבושה של ירושלים.  בראש הממלכה עמד "מלך ירושלים" ומתחתיו בשטח הממלכה עצמה מספר רוזנויות–סניוריות, בהן שלט מעמד האצולה. שלוש הסניוריות  החשובות ביותר היו רוזנות יבנה בראשה עמד בערב הקרב בליאן דה-איבלין, נסיכות עבר הירדן בראשה עמד בערב קרב קרני חיטין רנו משאטיון ונסיכות הגליל בראשה עמד בערב הקרב ריימון השלישי מטריפולי. [4] במרבית ימי ממלכת ירושלים שלטו בה מלכים משושלתו של באלדווין אשר ירש את הממלכה [5] שנה לאחר כיבוש ירושלים מידי אחיו גודפריד. מותו של באלדווין החמישי (בן השבע) הביא את ריימון השלישי נסיך הגליל, ראש מפלגת הברונים ועוצר (המלך בפועל) של הממלכה לטעון לכתר, אך הדבר נמנע ממנו על ידי מפלגת אנשי החצר.   סכסוכים פנימיים ויריבויות בין "מפלגות" בירושלים נישלו את ריימון מתפקידו כעוצר ויורש והביאו להכתרתו של גי דה ליזיניאן למלך. גי היה יריב אישי של ריימון ובעבר נתפס בעיני רבים מאצילי הממלכה כהססן, בין השאר בגלל שנמנע ממאבק ישיר מול צלאח א-דין בקרב אלפולה (La pebe) ב-1183 דבר שאף הביא להדחתו של גי מתפקיד עוצר הממלכה ומינויו של ריימון תחתיו. חשיבות עובדות אלה תתבהר בהצגת מהלכי הקרב וברצף האירועים בערב היציאה לעבר טבריה בשני ליולי. [6]

2.1. אוכלוסיית ממלכת ירושלים

האוכלוסייה הפראנקית בממלכת ירושלים הייתה מיעוט ביחס לזאת המוסלמית. הבעיה הדמוגרפית ליוותה את הממלכה לאורך כל שנות קיומה וניסיונות לשנות את המאזן הדמוגרפי בשטחי הממלכה לא נשאו פרי, כלומר לאורך כל ימי הממלכה תחת השלטון הפרנקי התקיימה אוכלוסייה מוסלמית גדולה. עובדה נוספת המגדילה את השפעתה של האוכלוסייה המוסלמית היא אופן פיזור האוכלוסייה. כפתרון לעמדת המיעוט הצלבני, לדעתו של פראוור, המוסלמים היו פזורים בכפרים ואילו הצלבנים התרכזו בעיקר בערים מבוצרות. הערים היו מוקפות חומה ובתוכה מצודה – מבנה מבוצר ששימש כמחסה לאוכלוסיית העיר ומבצר אחרון לאחר פריצת חומת העיר ע"י האויב. מנגד רוני אלנבלום טוען שתפיסה זו של "התבדלותיות" אינה בהכרח נכונה. למסקנותיו הגיע אלנבלום (גיאוגרף-היסטורי של ממלכת ירושלים) בעקבות נתונים שאסף מהצלבה של טקסטים מהתקופה אל מול סקרים וחפירות ארכיאולוגיות. בהם מצא כי ההתיישבות הכפרית והחקלאות בממלכה הפראנקית הייתה גבוהה עשרת מונים מכפי שחשבו בעבר. ובנוסף במקרים רבים חיו הפראנקים בכפרים הנמצאים יחדיו או בסמוך לאוכלוסייה מוסלמית. [7]

2.2 יחסי הממלכה הפראנקית והחליפות האיובית

יריביה של ממלכת ירושלים ערב הקרב היו האיובים ובראשם יוסף צלאח א-דין אל-איובי מיסד השושלת האיובית. עד לימיו היו סוריה ומצרים מפולגות ויריבות זו לזו באמונתן ובשלטונן. חליפות מצרים השיעית הייתה תחת שלטון עצמאי וחליפות סוריה ועיראק הסוניות תחת שלטון משלה. בין השנים 1183-1174 איחד צלאח א-דין את שתי הממלכות בכך הוא הפך למנהיג המוסלמי המרכזי במזרח התיכון. [8]

היריבות ארוכת השנים בין המוסלמים לפראנקים לא החלה אמנם בימיו של צאלח א-דין אולם תחת שלטונו היא קיבלה תאוצה. המוסלמים לא השלימו מעולם עם שלטונם של הצלבנים בארץ ישראל וההתנגשויות העונתיות היו לעניין שבשגרה. איחוד הכוחות המוסלמים, הפיח תקווה במאמינים המוסלמים שכוחם הרב יעמוד להם מול הפראנקים. צאלח א-דין קרא בשם הדת למלחמת קודש ולשחרור ירושלים וארץ ישראל. קריאתו לג'יהד הביאה לגיוס המוני של מאמינים מוסלמים מרחבי המזרח התיכון. [9]

לצד הקריאה ל"מלחמת מצווה" ולרצון ההתפשטות עמד בפני צאלח א-דין אינטרס נוסף – אינטרס מדיני של ביטחון החליפות שלו. נסיכות עבר הירדן והעומד בראשה רנו משאטיון היו מטרד מרכזי לאימפריה האיובית. נסיכות עבר הירדן עמדה כטריז בין חלקי האימפריה סוריה ומצרים, ושיבשה את הקשר התקין ביניהן. וכיוון שדרך עולי הרגל למכה ומדינה עברה דרך נסיכות זו והעוברים בה סבלו מהתנכלויות ומעשי ביזה של רנו משאטיון בנוסף סבלה החליפות התקפות חוזרות ונשנות של הממלכה הצלבנית הן בצפונה והן בדרומה.[10]

יחסי הממלכות ידעו עליות ומורדות. לאורך השנים היו עימותים והתנגשויות. העימותים בשנים אלו היו עימותים אזוריים וכך גם המלחמות. התחילה מערכה באזור מסוים, לאחריה תקופת התארגנות ממושכת ושוב מערכה. חלק מהמערכות הסתיימו ללא הכרעה ברורה. אין מדובר רק במלחמות, היו גם יחסי שכנות.

התקופה העיקרית של העימותים היא מעלייתו של צלאח א-דין לשלטון במצרים בשנת 1169 ועד קרב קרני חיטין ב-1187. בנוסף היו גם הסכמי שביתות נשק: שביתת הנשק הראשונה הייתה בין השנים 1180 ו-1182 והשנייה מ- 1185 ועד קרב קרני חיטין ב-1187. [11] שביתת הנשק הופרה ע" רנו משאטיון ומעשה זה היווה עילה לפתיחת המערכה המכריעה בקרני חיטין. באביב 1181 התנפל רנו משאטיון על שיירה מוסלמית ובזז אותה. נוסף על כך בשיירה זו הייתה גם אחותו של צלאח א-דין. צאלח א-דין דרש פיצויים מהמלך גי דה ליניזיאן והוא תבע אותם מרנו מ-שאטיון. אולם רנו כפר בזכותו של המלך לתבוע ממנו וסירב לשלם פיצויים לצלאח א-דין. בכך נפתחה הדרך למערכה הבאה שביטלה את הסכמי שביתת הנשק. יש לשער שרנו חתר להכרה מצידו של צלאח א-דין. שהוא יכיר בו כמלך עבר הירדן. ניתן להבין זאת בתשובתו למלך גי, כאשר זה נדרש לשלם לצלאח א-דין פיצוי על התקפתו את שיירת החאדג'. "כמו שהמלך גי הוא אדון באדמותיו, כך הוא אדון אדמותיו שלו, והוא אין לו שביתת נשק עם הסאראצנים". [12] צלאח א-דין משסורב תוקף את המצודות הצלבניות בעבר הירדן. קורא לג'יהאד בעם המוסלמי ומחליט לסגור את החשבון עם הפראנקים. כאן, מתחיל למעשה קרב "קרני חיטין". צאלח א-דין החל בארגון צבאו ובגיוס המוני לג'יהאד. בשלב ראשון הוא כינס את צבאו סמוך לכפר צנברה בדרום הכנרת. מהצד השני ממלכת הפרנקים רכזה את כוחה סמוך למעיינות ציפורי – מקום ההתכנסות הקבוע בקרבות בצפון הממלכה.

 2.3 שטחי כינוס  והיערכות [13]

שטחי הכינוס של שני הצבאות שהתעמתו ביניהם היו כדלהלן: הצבא הצלבני נערך ליד מעיינות ציפורי, ואילו צבאו של צלאח א-דין חצה את הירדן בגשר צנברה ונערך בסביבתו (היום באיזור המושבה כינרת).

הוכרז גיוס כללי, ולוחמי הממלכה יצאו מן הערים ומן המצודות והכפרים והחלו להתקבץ בנקודת הכינוס הצפונית המסורתית בעינות ציפורי. [14] המקום שימש כנקודת כינוס והיערכות צבאית במהלך המאה ה-12 ואף במאה ה-13, לאחר קרב קרני חיטין. למעשה, עינות ציפורי שימשו כנקודת כינוס כוחות פראנקים, תמיד, תחת איום על ממלכתם ממרחב דמשק. ציפורי נמצאת במקום מרכזי ממנו מתאפשרת תגובה מהירה לכל כיוון (לנצרת בדרום, לעכו לצור במערב, למצודות בגליל העליון ולטבריה במזרח. וכן לקבלת סיוע ממקומות אלה). נחל ציפורי סיפק מים ומרעה, וההרים סביב הגנו על המקום וגם אפשרו תצפית טובה לכל עבר. השטח שימש כמקום מפגש וכינוס ב-1168 וגם ב-1171. הפראנקים חנו במקום במשך תקופה ארוכה ב-1182, בסוף קיץ 1183 וכמובן לפני קרב חיטין ב-1187 [15] לאחר קרב קרני חיטין חנו במקום כוחותיו של צלאח א-דין. המקום שימש כנקודת כינוס הן מוסלמית והן פראנקית לאורך תקופה של לפחות 125 שנים.

2.4 רצף האירועים ומהלכי הקרב – כרונולוגית

בשנת 1185 נחתם הסכם הפסקת אש בין הצלבנים ובין כוחותיו של צלאח א-דין אל איובי. הסכם זה אמור היה להיות בתוקף עד לשנת 1189. בשנת 1187 החליט צלאח א-דין כי השעה מתאימה למילוי שאיפתו להחריב את הממלכה הצלבנית. עילה להחלטתו זו הייתה התקפותיו של רנו משאטיון על שיירות מוסלמיות שעברו בנחלותיו, בעבר הירדן, בדרכן לחיז'אז ולמכה. הוא ניצל התקפות אלה כאמתלה נוחה להכריז מלחמה על הממלכה הצלבנית. באביב התחילה לשכתו בדמשק לשלוח מכתבים ואגרות לכל רחבי המזרח התיכון בקריאה לג'האד נגד הצלבנים. המוסלמים קיבלו אתגר זה וצבא גדול הצטרף לכוחותיו של צלאח א- דין. ב- 13 במרץ הצטרף צלאח א-דין לכוחותיו שהתאספו בראס אלמא (בדרך מדמשק לטבריה).

ראשית תקף את נחלתו של רנו משאטיון בנסיכות עבר הירדן, אך רנו לא התפתה לצאת לקרב גלוי ונשאר בתוך ביצוריו. התקפות אלו ארכו עד סוף אפריל, ללא כל הכרעה. ב-27 ביוני חצה צלאח א-דין את הירדן בסמוך לקצה הדרומי של הכנרת. הוא הטיל מצור על טבריה וב-30 ביוני השתלט על כפר סבאת שנמצא בין מעיינות צפורי לטבריה. כפר סבאת היווה עמדה אסטרטגית שממנה שלט על הדרך מציפורי לקרני חיטין וניזון ממעיינות הכפר. בזמן הזה, הממלכה הצלבנית הייתה במשבר  הכתרתו של דה ליזיניאן למלך הממלכה הצלבנית, גרמה לקרע עמוק בינו לבין ריימון. כתגובה ריימון כרת הסכם נפרד עם צלאח א-דין. כשנודע לצלבנים על ההיערכות המוגברת של כוחות צלאח א-דין, הסכים דה ליזיניאן, לשלוח משלחת פיוס לריימון שתוביל לפיוס בינו לבין ראשיה של ממלכת ירושלים. [16]  המשלחת כללה את ראשי שני המסדרים הצבאיים ( הטמפלארים וההוספיטלארים) ואנשי כהונה וממשל בכירים. המשלחת יצאה לדרך ב-30 לאפריל.         בזמן שהמשלחת שהתה אצל ריימון בטבריה, הגיעו יחידות מוסלמיות לאזור, שנמצא בין נצרת לכפר כנא (פראוור מזהה את המקום בעין ג'וזה, כיום עין לפידות). ריימון הציע להמתין בתוך החומות עד שהיחידות המוסלמיות יעברו וימשיכו בדרכן הלאה. הצעתו לא נתקבלה, ויחידה צלבנית מוגברת של כ- 130 אבירים, בפיקודו של מפקד המסדר הטמפלרי ז'ראר דה רידפור, יצאה מנצרת לכיוון טבריה .ליד כפר כנא נתקלה בכוח המוסלמי.  הקרב נערך ליד מעיין קרסון (Fontaine del Cresson), ולכן הוא נקרא "קרב קרסון". "על אף יתרון ההפתעה שהיה לצידם של הפראנקים, הם לא יכלו למסה האדירה של המוסלמים, והסתערותם ממש נבלעה בתוכם . ז'יראר וכמה שומרי מטען היו היחידים ששרדו את הקרב. הכוח המוסלמי חצה עוד באותו היום את הירדן כשראשי האבירים הטבוחים מתנוססים על ראשי כידוניהם". [17]

ניקול מעריך שיחסי הכוחות היו 3:2 לטובת המוסלמים ( נראה לי שהמקורות עצמם מדברים על יחס הרבה יותר גדול של מאה שלושים מול שלושת אלפים).

אזהרתו של ריימון והברית שכרת עם צלאח א-דין העלו חשדות על מעורבותו של ריימון במעשה ועל אישור שנתן כביכול, לגדודי המוסלמים לפשוט ולעשות שמות בשטחים הנוצרים. סיפור זה מסתמך על מקור יחיד בצד הנוצרי, ולכן סביר להניח שכל כוונתו של הכותב הייתה להשחיר את דמותו של ריימון, בעיקר בשל בריחתו מקרב קרני חיטין. פראוור מעלה גם אפשרות כזאת, אבל דוחה אותה.

לתמיכה בסיפור האירוע של קרב קרסון נמצא מקור מוסלמי בשם אבן אל את'יר שטען שהמאורע קרה. הוא טען, שהייתה כאן פשיטה מוסלמית שמטרתה הייתה ביזה ושוד. [18]

אירועי ה-1 במאי (קרב קרסון) גרמו לזעזוע קשה לראשי המדינה הצלבנית. הקרב נזכר בעיקר בתור הקדמה לקרב קרני חיטין שהתרחש כחודשיים לאחר מכן. ניתן לראות בקרב זה מעין פרומו או דוגמא למה שיתרחש בקרב קרני חיטין. [19] האירוע של קרב קרסון התרחש ב 1 במאי 1187, לפני המעבר של צלאח א- דין את הירדן,  לפני ההשתלטות על כפר סבת והמצור על טבריה אירוע שהתרחש ב 30 ליולי 1187 .

 

סוף יוני 1187

אפשר לראות בכישלון הצורב של הפראנקים במעיין קרסון את ראשיתו של קרב קרני חיטין. המפלה הביאה לאיחוד כוחות מחודש בממלכה הצלבנית ולגיוס כללי מכל רחבי הממלכה הפראנקית. בסוף יוני חצה צבאו של צלאח א-דין את הירדן, השאיר את הציוד הכבד באזור צנברה ועם שאר הכוח המשיך מערבה עד לכפר סבת. מנגד התאסף הצבא הפראנקי תחת פיקודו של המלך בציפורי – מקום החניה והכינוס הקבוע במערכות בצפון הממלכה. בשלב זה גיבש כל אחד מהצדדים את תוכניתו המבצעית. [20]

נאמן לאסטרטגיה שלו, התרכז צלאח א-דין בנסיון למשוך את האויב הפראנקי ממקום חנייתו בציפורי למקום שיהיה לו נוח להכריע אותו. הוא תכנן להשתלט מבעוד מועד על קו פרשת המים ולגרות את הצלבנים להגיע ללחימה במישור הפתוח של לוביא וחיטין. לשם כך הוא החל לבצע פשיטות באתרים חשובים. פשיטות אלו כללו פשיטה על המנזר בהר תבור ופשיטות נוספות ברחבי הגליל התחתון עד בית שאן, משלא עלה בידו החליט צלאח א-דין לעלות מדרגה בנסיונות ההתגרות ולכבוש את טבריה.בשני ביולי כובש צלאח א-דין את טבריה ומעמיד מצור על מצודת העיר כשבתוכה אשיבEschive) ) נסיכת הגליל ורעייתו של ריימון רוזן טריפולי. [21] היא התבצרה במצודת טבריה שעל חוף הכנרת ושיגרה שליח לציפורי בבקשת עזרה דחופה. [22]

לאחר קרב קרסון, כשראו מה היו תוצאותיו, הבינו כמה חמור מצבם. מצד אחד הדבר הביא לחשבון נפש והתפייסות, לפחות למראית עין, בין מלך ירושלים גי לבין נסיך הגליל (ריימונד). אך היה ברור כי אין מוצא אחר לממלכת ירושלים אלא לצאת ולהדוף את הפולש המוסלמי משטחה.

2 ביולי 1187

עם היוודע דבר נפילת טבריה כינס המלך גי דה לוזיניאן את מפקדי צבאו להתייעצות. השאלה שעמדה על הפרק הייתה האם ללכת לטבריה ולשחרר אותה ואת הנסיכה. היו שתי דעות, דעתו של ריימון מטריפולי נסיך הגליל ודעת יריבו ז'יראר מז'רפור מפקד המסדר הטמפלארי. ריימון טען שאין לצעוד לטבריה משני שיקולים עיקריים: העדר מקור מים מספיק בדרך הארוכה ובחום הכבד. ובנוסף, לאור הערכתו את הצבא המוסלמי, הוא לא יצליח להתמיד בכיבושיו מפני שתחסר לו אספקה ולוחמיו יתפזרו חזרה למקומותיהם. בקשר למצור על עירו טבריה. אם צלאח א-דין יכבוש ויהרוס אותה, הרי הוא יבנה אותה מחדש. לגבי אשתו, [23] הוא ישלם ויפדה אותה מידיו של צלאח א-דין.

בתום הדיון, קיבל המלך את דעתו של ריימון והחליט שלא לצאת למסע. אולם,לאחר כמה שעות התערב ז'יראר Gerard de Ridefort)), מפקד מסדר הטמפלארים, לחץ על המלך ושיכנע אותו בכ"ז לצאת לטבריה. בתואנה שריימון הוא בוגד ופחדן ורוצה ברעתו של המלך. אפשר לשער מה היו מחשבותיו של המלך.אפשר שזכר, כי החלטתו להימנע מקרב בנסיבות דומות בשנת 1183 הביאה להדחתו מתפקיד עוצר הממלכה, ואפשר שחשב, כי הוא זקוק לקרב של ממש כדי להצדיק את השימוש שעשה בכספי מלך אנגליה לשכירת לוחמים. כך, שוכנע המלך לצאת לטבריה. [24]

3 ביולי 1187

הפראנקים שיעדם נמצא במרחק של כ-30 ק"מ מהמקום בו נמצאו, יצאו ממעיינות ציפורי השכם בבוקרו של ה- 3 ביולי, פנו צפונה-מזרחה ועלו על הדרך הרומאית הרחבה המובילה לטבריה . צלאח א-דין קיבל את הידיעה שכוחות הפראנקים עזבו את ציפורי, הידיעה שכל כך חיכה לה, ומיד נע מערבה – לא ידוע לנו אם דרך כפר סבת או דרך לוביה – ואנשיו התחילו להטריד את הפראנקים, שהתקדמו מזרחה לאורך בקעת טורען. [25] הפראנקים  נערכו למסע בתבנית של  "מסע מאובטח", המחולק לשלוש יחידות שנעו בטור. החלוץ בפיקודו של ריימון מטריפולי, המערך המרכזי בפיקודו של המלך גי ובסוף, חיל המאסף (Arrlere Garde) בגלל החשיבות של תפקידם, במאסף, נשלחו למשימה זו המסדרים הצבאיים (הטמפלארים עם החלוקים הלבנים וההוספיטלרים עם השחורים). הם היו "צבא הקבע" החיל המקצועי בצבא הצלבני. בפיקודו של באליאן מאיבלין גם הוא עם נסיון קרבי. מרבית החוקרים סבורים שהצבא הצלבני נע לאורך בקעת טורען. אך באשר לשאלה באיזו דרך ירדו אל מעיינות ציפורי קיימת אי הסכמה. בכל אופן לשם הבנת מהלכי הקרב אין משמעות רבה לעובדה זו, משום שההתנגשויות לא החלו לפני ההגעה לבקעת טורען. [26]

עם הגעת הצלבנים (הפראנקים), לבקעת טורען החלו המוסלמים לתקוף אותם ולהאט את התקדמותם. חיל החלוץ המוסלמי נקט בשיטת לחימה של "פגע וברח" וגרם לאבידות רבות בקרב המחנה הצלבני. על אף הפגיעות הרבות המשיך הצבא הצלבני את התקדמותו והגיע לעין טורען כקילומטר וחצי מזרחית לכפר טורען, למרות החום הכבד ועייפות הכוחות לא עצר הצבא בעין טורען להרוות את צימאונו אלא המשיך בהתקדמות מזרחה .                                                 בצהרי היום כשלושה ק"מ לאחר היציאה מבקעת טורען נחשף הטור הפראנקי להתקפה משולבת של הצבא המוסלמי. המוסלמים נערכו בשלושה כוחות על קו פרשת המים ולאורך בקעת טורען והחלו לתקוף את הצלבנים. [27] כוח מערבי בפיקודו של מט'אפר א-דין, כוח מרכזי בפיקודו של צלאח א-דין עצמו וכוח מזרחי בפיקודו של תקי א-דין עמר. [28] לפי הצעת השחזור של פטר הרדה (Herde), [29] פיקד צלאח אל-דין על הכוח המרכזי (שחסם את הדרך הרומית, כדי למנוע את התקדמות הפראנקים מזרחה לעבר טבריה). תקי אל-דין, אחיינו של צלאח א-דין פיקד על האגף הימני (שתפקידו היה למנוע התקדמות פראנקית צפונה-מזרחה לעבר מעיינות חיטין), ואילו מט'אפר אל-דין פיקד על האגף השמאלי (שחסם מצפון-מערב לכפר סבת, את הדרך מעכו לעבר הירדן). [30] כיוון ההגעה של הכוחות המוסלמים היה מהרכס הדרומי. שני הכוחות האגפיים כיתרו את הצבא הפראנקי ממזרח וממערב ואילו הכוח המרכזי בפיקודו של צאלח אל-דין עצמו יצא להתקפה על המאסף הפראנקי ( ראו מפה בע' 10 ), בעוד החלוץ והמערך המרכזי, הפראנקי, מצליחים להתקדם עוד מזרחה ולהימלט לעת עתה מההתקפה. [31] בשלב זה מתקבלת החלטה בצבא הפראנקי, לעצור במישור הפתוח (אזור צומת גולני) ולא להתקדם עוד. המקורות השונים והחוקרים מספקים הסברים סותרים לנסיבות שהביאו לעצירה ולאופן בו התקבלה ההחלטה, אולם לכל הדעות המחנה הצלבני חנה בערבו של יום באזור מסכנה (צומת גולני). אזור זה פתוח ונשלט הן מרכס נמרין והן מגבעות לוביא. [32] מקורות המים שהיו באזור חניון הלילה לא סיפקו את צורכו הגדול של הצבא הפראנקי, מה שגרם להגברת התשישות והעייפות. בנוסף, התקפות המוסלמים לא פסקו במשך הלילה וצבאו של צלאח א-דין הידק את הכיתור. [33]  הכוח הצפוני בפיקודו של תקי אל דין תפס את מבואות כפר חיטין ושאר הצבא נערך אל מול מרכז המחנה הצלבני בגבעות לוביא.

איור מספר 2 , תיאור הכיתור של הצבא הפראנקי על ידי הכוח המוסלמי [34]

4 ביולי 1187

למחרת בבוקר, הצליחו הפראנקים להתקדם כמה קילומטרים נוספים עד שנבלמו על ידי המוסלמים בשטח ההררי שלמרגלות הר חיטין. קשה לקבוע את סדר האירועים בעת הקרב כי המקורות הראשונים חלוקים ביניהם. קדר טוען שכלל לא ניתן לשחזר את סדר האירועים המדויק, ולעומתו Baldwin M.W. [35] טוען שהקרב החל בסמוך לשעה 9 בבוקר בתקיפה מוסלמית נמרצת של המאסף הפראנקי. הבוקר האיר על המחנות כשהם ערוכים זה לצד זה אולם בשוני מוחלט בכשירותם. הצבא המוסלמי היה בהרגשת שהניצחון קרב. במשך הלילה, הגיעו שיירות אספקה לצבא המוסלמי כשהן נושאות נאדות מים רבים ומטעני חיצים רבים. בעוד שהצבא הצלבני סבל מתשישות מצטברת מצעידת היום הקודם, ממחסור במים והצקות חוזרות ונשנות לאורך הלילה. מלוות בקריאות "אללה אכבר" שהדהדו בין הגבעות במשך כל הלילה. כעינוי נוסף צלאח א-דין הורה לטפטף מים כל הזמן לתוך החול לנגד עיני הצלבנים הצמאים. כל זה, במתכונת של מלחמה פסיכולוגית, שגם בה, כנראה, צלאח א-דין הבין. כאיש ארגון טוב הוא גם הכין את יום הקרבות של מחר. הוא ידע שניצחון יושג באמצעות שילוב של מים וחיצים. אסור שיהיו כשלים כשיגיע הרגע המכריע. ולכן לכל אורך הלילה של ה 3 ביולי ארגן צלאח א-דין, באופן אישי, את שיירות הגמלים שהביאו נאדות מלאי מים מעור עזים מהכנרת, שרוקנו לתוך מקווי מים שנחפרו בחופזה באדמה. גמלים אחרים הביאו ציוד צבאי מכפר סבת, במיוחד 400 מטענים של חיצים שחולקו בין החלקים השונים של הצבא המוסלמי.      מעטים  הצליחו לישון במחנה הנוצרי. המורל קרס ואפילו נוכחותו של המלך והצלב האמיתי ( הצלב עליו נצלב ישו ) לא הועילו כדי להרגיע את הגברים שהרגישו שהם לכודים. למרות זאת גי המלך הבין שעכשיו כבר מאוחר מדי לסגת. הסיכוי היחיד שלו היה להמשיך ולנסות להגיע למים בחיטין. ההתקפות העזות של המוסלמים נמשכו ללא הפסקה לכל אורך הדרך. הקשת הקלה ששימשה את הפרשים המוסלמים לא הייתה יכולה לחדור את השריון הכבד של האבירים, אלא אם כן החץ נורה מטווח קצר, אך המטרה העיקרית של הקשתים המוסלמים הייתה סוסי האבירים ולא הרוכבים עצמם. לגבי גיא המלך, עדיין אובדן האנשים שלו היה קל יחסית אבל חשובה הרבה יותר הייתה העובדה שכל כך הרבה סוסים נהרגו. כמה מאות מהאבירים שלו צעדו עכשיו עם חיל הרגלים כאנשי משמר ללא סוסים. לכמה, למרות שלא נפגעו, היה שריון מנוקב על ידי חיצים במידה כזו שמתבונן מוסלמי אחד העיר ש'האריות הפכו לקיפודים'. בלדווין הדגיש את עובדת חוסר מיגונם של הסוסים כאחת מנקודת התורפה של הפראנקים. הוא טען כי סוסים רבים נהרגו במהלך הקרב משום שכמעט ולא נכללו בשלל המוסלמי. בעוד ששבויים אנושיים נלכדו בשפע. [36] בלדווין הגיע למסקנה כי הסיבה העיקרית לתבוסת הפראנקים הייתה עצם היציאה לקרב. [37]

לאימתם של הנוצרים כשהם צעדו, כמה אבירים פרשו מהטור וביקשו מקלט בין שורות המוסלמים, כשהם מוותרים על אמונתם.

 Nicolle, D. C. (1993), Hattin 1187, Saladin's Greatest Victory.p.63 Osprey Military: London.

איור מספר 3 , מהלך הקרב של ה- 3 וה-4 ליולי 1187 על פי ניקול.   הצבא הפראנקי בכחול     הצבא המוסלמי באדום [38]

 

2.5  הצבאות – הכוחות המשתתפים בקרב

   הכוח הפראנקי (הצלבני)

מפקדי הטור הפראנקי – המלך, גי די ליזיניאן, מפקד מרכז הטור. ריימון נסיך הגליל מפקד החלוץ. באליאן דאיבלין נסיך רמלה, ג'יראר מרידפור מפקד המסדר הטמפלארי ורוז'אר ממולן מפקד המסדר ההוספיטלרי מפקדי המאסף.

אם נצטט את פראוור, לגבי הצבא, נוכל לומר ש "נקודת התורפה התמידית של צבא ממלכת ירושלים הייתה קטנותו" (צבא זה סבל מחיסרון דמוגרפי). צבאו של מלך ירושלים הורכב מלוחמים החייבים שירות צבאי למלך, על פי החוקים הפיאודליים, ומלוחמים החייבים בשירות לווסלים של המלך. [39] לצד צבא הממלכה עמדו המסדרים הצבאיים, המסדרים הצבאיים הם איגודים של אבירים – נזירים שבעקבות נדרים שנדרו בכנסייה הקדישו את חייהם לשרת את הכנסייה ואת ישו. הם היו כוח מקצועי, מנוסה ומיומן. באופן רשמי הם לא היו כפופים למלך אלא למוסדות הכנסייה אולם בפועל הם נלחמו בשירות ממלכת ירושלים. [40] שני המסדרים שנכללו בצבא הזה היו המסדר הטמפלארי בפיקודו של ז'ראר מרידפור והמסדר ההוספיטלארי בפיקודו של רוז'אר ממולן. [41] כוחה הכולל של הממלכה מוערך באלף ומאתיים אבירים – פרשים משוריינים, שלושת אלפים פרשים קלים, חמש מאות תורכופלים (בני תערובת נוצריות יווניות ותורכים מוסלמיים, קשתים רכובים שסיגלו דרכי לחימה תורכיים) וחמשת אלפים רגלים. [42] לוחמים אלה היו עמוד התווך של הצבא

כבר בסוף יוני 1187 נמצא במקום, לפי מושגי תקופת הפראנקים, גייס עצום, שמנה לא פחות מ-1200 אבירים – פרשים משוריינים ושלושת אלפים פרשים קלים. [43] צחוק הגורל הוא, שדווקא הצלחתו של הגיוס הכללי תהיה בעוכרי הפראנקים. לאחר מפלתם בקרב קרני חיטין לא נשארו לוחמים שיגנו על ערי הפראנקים.

הטקטיקה הפראנקית התבססה על שיתוף פעולה הדוק בין הפרשים הכבדים  התורכופולים והכוח הרגלי. על הרגלים והתורכופולים היה להרחיק את הקשתים המוסלמים מן הפרשים, ואילו הפרשים היו אמורים להגן ברומחיהם על הרגלים, עד שהמחנות יתקרבו זה לזה והפרשים ינחיתו התקפת מחץ על הכוח שממולם.  הפראנקים לחמו בעצמה, הם דהרו בשורה חזיתית ורמסו כל מה שעמד בדרכם. זאת הייתה טקטיקת הלחימה הפראנקית [44] שנקראת "צעדת קרב" Fighting March)). סמייל היה הראשון שהגדיר ותיאר את שיטת הלחימה הזאת, כשקרב קרני חיטין משמש לו כמקרה מבחן. [45] בשיטה הזאת הצלבנים הפעילו מסה ותנופה, שהתקבלה ממשקלם העצמי,[46]השריון הכבד שעל גופם, הסוסים הגדולים, הכבדים שהותאמו למשקלם הכבד. בנוסף, דהרתם המהירה. כל זה הפעיל מסה מוחצת.

ואולם בקרב שהתחולל ב- 4 ליולי הצליח צלאח אל-דין להפריד בין הפרשים לרגלים הפראנקים ובכך להבטיח לעצמו את הניצחון.                                                המקורות סותרים זה את זה לגבי פרטי מהלך הקרב, ומכאן ההבדלים הרבים בין הצעות השחזור  המודרניות . ואולם קיימת הסכמה לגבי מספר נקודות : הקרב החל  בתקיפות מוסלמיות על הפראנקים העייפים והצמאים. המוסלמים גם הציתו אש בעשב היבש , שהגבירוה את סבלם של הפראנקים.   ריימון מטריפולי פרץ קדימה עם פרשיו . והמוסלמים פתחו את שורותיהם , איפשרו לריימון ולפרשיו להתקדם  צפונה – מזרחה  אל הכנרת. וחזרו וסגרו את השורות . המקורות נחלקים בשאלה , האם ריימון יצא להתקפה הזאת בפקודת המלך , או האם הוא החליט להימלט אחרי שנותק מן המלך ומהכוח העיקרי. לא רק ריימון הסתלק משדה הקרב . בשלב כלשהו לא עמדו החיילים הרגלים הפראנקים בלחץ המוסלמי ונמלטו אל פסגות קרני חיטין. בכך  הופרדו הפרשים  הכבדים מן הרגלים,  והיו למטרות קלות לקשתים המוסלמים. המלך והבישופים הפצירו  ברגלים לרדת מן הקרניים ולחזור למשימתם להגן על הפרשים אך ללא הועיל . בלחץ המוסלמים נהדפו בהדרגה גם הפרשים והתורכופולים אל קרני חיטין, ולבסוף ציווה המלך לחנות ולנטות אוהלים בראש הקרניים , גם אוהלו האדום הוקם שם.

בין הקרניים מצאו הרגלים מחסה בין חומות עתיקים מתקופת הברזל. שרידים ניכרים של חומה זו נראים עד ימינו.חומות אלה סיפקו הגנה וגם איפשרו לקשתים הפראנקים להשיב בירי.

הפרשים הפראנקים יצאו לשתי הסתערויות אחת אחר השנייה במורד הקרניים שכוונו לעבר המקום בו נמצא צלאח אדין עצמו. אולם ההתקפות נהדפו ,והמוסלמים החלו לטפס אל הקרניים. עכשיו ירדו הפראנקים מסוסיהם והמשיכו להילחם רגלית.  רק כשהמוסלמים שבו את " הצלב הקדוש" ידעו הפראנקים כי הובסו. המלך נשבה זמן מה אחר כך והובא  יחד עם מנהיגים פראנקים אחרים לאוהלו של צלאח א-דין.  כאן הסתיימה המערכה , כאשר  צלאח א- דין הוציא להורג  במו ידיו את אויבו רינו משאטיון, שליט עבר הירדן. גורל דומה חיכה לאנשי המסדרים. את היתר הוא הוביל לדמשק לעבדות.

הכוחות המוסלמים (באדום) דוחקים את הכוחות הפראנקים (בכחול) לעבר הר קרני חיטין, ובכך מסתיים הקרב.  [47]

קרב נואש אחרון סביב אוהלו של המלך

 

הערות שוליים
[1] כמו "ארון הברית" הישראלי שליווה את שבטי ישראל במלחמותיהם.

[2] Eracles Willelmus Tyrensis Archipiscopi Chronicom,CCCM 63,XII,25,pp.577-581  XLIII,66

[4] שגריר איריס, מסעי הצלב, היסטוריה והיסטוריוגרפיה, עמ' 181-179; (Raymond de Saint Gilles;1105-1041).

[5] "זאת ירושלים" / יד יצחק בן צבי, עורכים פרופ' יהושוע בן אריה, ד"ר דן בהט, ד"ר גדעון ביגר. 1984 עמ' 14.

[6] פראוור; 1971, 125 – 115.

[7] R.Ellenblum, Frankish Rural Settlement in the Latin Kingdom of Jerusalem, chapt. 21, pp. 273-287.

[8] שיין סילביה, שלטון המוסלמים והצלבנים, היסטוריה של א"י.י.פראוור, עורך, יד יצחק בן צבי ירושלים 1981 כרך 6 עמ' 325-179.

[9] סיון עמנואל, קדושת ירושלים באסלאם בתקופת מסעי הצלב-פרק עשירי: עמ' 302-287.

[10] פראוור 1971 עמ' 440-435

[11] פראוור,1971,עמ' 520-435 .Nicholson H., Knight Templar, Osprey, 2004

[12] יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, מסעי הצלב והממלכה הראשונה; עמ' 486.

[13] לואיס, 2013, עמ' 338-337

[14] פראוור  1964 :עמ' 119Kedar:1993:56 -61,,Nicolle 1992:194 – 195  .

[15] פראוור : 1984 עמ' :350,491,495-494 ,510-508, 533)

[16] פראוור 1984: 531-529

[17] ר.לואיס; 2013 ע' 11

[18] Richard 2007:319

[19] פראוור 1984: עמ' 528– 529; Nicolle 1993:56 -57

[20]פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים, עמ' 532-529

[21] לואיס, 2013, עמ' 335-337

[22] שם,  עמ' 335-337

[23] פראוור, 1971,עמ' 533

[24] Nicolle, 1933,pp.61 -62

[25] א.שמואלביץ, זירת הקרב, פרק קרב קרני חיטין,עמ' 144-139.

[26] לואיס 347 -346 ,קדר בקתדרה 105 -101 ;פראוור בא"י 121-122

[27] קדר,1991, עמ' 102

[28] פראוור 1964,עמ' 122

P.Herde Die Kampfe bei den Hoernern von Hittin und der Untergang des Kreuzritterheeres. Stuttgart, 2002.pp. 97-152.[29]

[30] א.שמואלביץ, 2007, זירת קרב. קרב קרני חיטין ע"י ב"ז קדר, עמ' 142

[31] פראוור,1971,עמ' 536-535; שם, עמ' 104-102

[32] לואיס, 2013, עמ' 353-354

[33] קדר,1991,עמ' 107-106

[34] א.שמואלביץ, 2007, זירת קרב. קרב קרני חיטין ע"י ב"ז קדר, עמ' 141

[35] Baldwin, M. W., 1978

[36] Baldwin,1978:129 -130

[37] לואיס. ר, עב' הדר' עמ' 18.

[38] Nicolle, D. C. (1993), Hattin 1187, Saladin's Greatest Victory.p.63 Osprey Military: London.

[39] פראוור, 1976,עמ' 400-397

[40] שם ,1976, עמ' 346-330

[41] פראוור, 1971, עמ' 529-528

[42] Nicolle,1993 ,pp.37- 39

[43] שם, עמ' 37-31

[44] לואיס רפי: צעדת הקרב ,עמ' 203.

[45] Smail 1956 : 156 -165, 196

[46] St Pierpont Morgan Lib.MS M.736,f.7v 1120 (Strickland & Hardy 2005:71)

[47] לואיס, 2013, ע' 372


Notice: Undefined index: print in /home/itgaorg/public_html/wp-content/themes/itga/single-magazin_post.php on line 36