שדות הנגב הפורחים של שנת 2017 מתקשים להסתיר את הדרמה שהתחוללה כאן בדיוק לפני מאה שנים, שעה שהמרחבים הללו הפכו באחת לשדות קרב עקובים מדם. הבריטים שחצו את הארץ מדרומה של הארץ ועד לצפונה, השאירו את רישומיהם בשרידים שנותרו בשטח. במקומות רבים נראים עד היום מחפורות, תעלות קשר, עמדות, שוחות אישיות, סוללות עפר, גשרי מסילת ברזל, תחנות רכבת, מאגרי מים, בתי קברות. לצד העקבות הללו  נותרו בשטח גם שרידי כלי נשק חלודים ותחמושת, פרסות סוסים, וחפצים אישיים שעשויים להעיד לא רק על הלחימה אלא גם על חיי השגרה והפנאי של החיילים. בתחילת 1917 חצו הבריטים את גבול מצרים ארץ-ישראל, בכוונה להתקדם צפונה בהדרגה, לכבוש ארץ ישראל וסוריה, ומשם לפלוש לתורכיה מעורפה. המהלך הזה לקח כמעט שנתיים, במשך קצת פחות מזה לחמו הבריטים בגבולות ארץ-ישראל. אחרי שני כישלונות לכבוש את עזה, הצליחו הבריטים לכבוש את באר-שבע, שהייתה ליישוב הראשון בארץ שנכבש על ידם. מבאר שבע הם המשיכו בסדרה של קרבות צפונה,

בחרנו להציג הפעם את המערכה בנגב משום שהיא היוותה נקודת מפנה בחזית ארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה וסימנה את ראשית הפשרת הקיפאון ששרר בין הצדדים בחזית המערבית באירופה ובבלקן. הבקעת קו הביצורים הטורקי בין עזה לבאר שבע על ידי גייסותיו של אלנבי פתחה את הדרך לתחילתו של מסע נסיגת הצבא הטורקי צפונה, דרך מישור פלשת. בחירת הטורקים במרחב עזה – באר שבע כקו הגנה מרכזי איננו מקרי, מאחוריו עומדים שיקולים שהם בראש ובראשונה גיאוגרפיים. המגנים נהנים בחבל הארץ הזה מהתלים לאורך נחל הבשור המשמשים לאורך כל הדורות בסיסי הגנה וערוץ נחל הבשור עצמו מהווה מכשול טבעי. אופק מי התהום באזור גבוה והוא שופע בארות המהווים מקור מים עיקרי לאלפי החיילים ובהמות המלחמה. כך, למרות נחיתותו הכמותית והאיכותית, מצליח הצבא התורכי לבלום בקו ההגנה הזה את גייסותיו המופתעים של אלנבי למשך כמעט תשעה חודשים. בחרנו להציג שלושה מתחמים בנגב בהם נראים עד היום שריד המלחמה הנוראה היא: עסלוג' (באר משאבים של היום), עוג'ה וביירין (ניצנה ובארותיים של היום) ובאר שבע. בכל אחד מהם אנחנו מצביעים על אתרים שיש בהם לדעתנו עניין מיוחד לתקופת מלחמת העולם הראשונה.

 

מתחם עסלוג'

עם החלפתו של הגנרל ארצ'יבולד מארי לאחר כישלון קרבות עזה והגעתו של הגנרל אלנבי ביוני 1917 לפקד על "כוח המשלוח המצרי", הוא ביצע מספר שינויים ארגוניים שהעיקרי בהם היה תכנון "מבצע ההונאה הגדול" לכיבוש באר שבע וארגון הכוח, בהתאם, בשלושה קורפוסים: הקורפוס ה – 20 שיתייצב מול באר שבע, הקורפוס ה – 21 שיתייצב מול עזה והקורפוס המדברי הרכוב שיבצע איגוף מדברי רחב ויתקוף את באר שבע מכיוון מזרח. לקראת חודש אוגוסט 1917 עמד צבאו של אלנבי על כמעט 100,000 חיילים, בנוסף ל – 60,000 פועלים מצריים מקורפוס העבודה שרוב עיסוקם היה אז הנחת מסילת הרכבת לנגב. מולו ניצבה הארמיה השמינית בפיקודו של קרס פון קרסנשטיין עם כח בסדר גודל של מחצית מהכוח הבריטי. הייתה לטורקים אמנם תכנית לתגבר את הכוח מול באר שבע בארמיה השביעית בפיקודו של פלקנהיין אך זו בוששה להגיע וכשיצאה מחאלב שבסוריה כבר היה מאוחר מדי.

היה ברור כי הצלחה או כישלון תכניתו הנועזת של אלנבי יהיו תלויים מעתה בשלושה גורמים עיקריים: הגעת תספוקת, שמירת גורם ההפתעה ואספקה רציפה של מים. הדאגה לאספקת שוטפת של מים לכוחות הלוחמים העסיקה מעתה את הפיקוד העליון הבריטי לא פחות מאשר שאלת הכנת הכוחות למתקפה על באר שבע. המודיעין הבריטי ידע על קיומן של בארות באזור וכעת היה רק צורך לגלות אותן. הם חפרו לעומק לא רב במספר מקומות לאורך הקו מרפיח דרך חלוצה והגיעו לכאן לעיירה ביר עסלוג' הידועה בחמשת בארותיה ובשפעת המים שהם מסוגלים לספק. היה ברור כי גורל המערכה בנגב תלוי מעתה בזמינות המים.

 

  1. באר התחנה – "ביר אל מחטה"

מול הכניסה לקיבוץ משאבי שדה ניצב שלט המצביע על מקום אחת מתוך מספר בארות שהיו במלחמת העולם הראשונה במתחם ביר עסלוג'. באר זו כונתה בפי הבדואים "ביר אל מחטה" ובמפות עתיקות היא מופיעה תחת השם "באר שרה". באר זו הייתה מהחשובות שבין בארות עסלוג' בהיותה יושבת על תוואי מסילת הברזל ולפיכך שמשה מקור מים עיקרי עבור קטרי הקיטור. ייתכן כי אם המושג "ביר עסלוג' מצביע על באר ספציפית אחת ולא אל מכלול הבארות שבמתחם, הוא מתייחס דווקא לבאר הזו. בעת סלילת כביש האספלט לניצנה נהרסה ונסתמה הבאר וכיום רק שלט מזכיר את עברה המפואר. מדרום למקום באר התחנה בולטת לעין סוללות העפר עליה הונחה מסילת הרכבת. לאורך הסוללה הגבוהה שבין באר התחנה (מקום תחנת הרכבת) לגשר, אפשר להבחין היטב במחפורות מהן הוציאו את העפר לצורך בניית הסוללה והרציפים (על פי הצילומים היו 7 מבנים בתחנה). מאוחר יותר שמשו המחפורות כ"לימנים" – תעלות לאגירת מי שיטפונות לגידולים חקלאיים. עד היום גדלים בהם לאורך כל הקיץ צמחי בר מדבריים רב שנתיים.

צילום אינטרנט: מאתר ה-NZMR. מבנה תחנת הרכבת בעסלוג'

  1. הגשר על נחל רביבים

הגשר שמעל נחל רביבים עשוי אבן חול מקומית ונותרו ממנו כמה בסיסי קשתות בלבד. הגשר נבנה על ידי הטורקים כחלק מתשתית מסילת ברזל שתחילתה בתחנת הרכבת בוואדי סראר (שורק) ואשר נועדה לספק את צרכי הכוחות בסיני. אם תספרו את מספר הקשתות (שאורך כל אחת מהן 10 מטר), כפי שהן מופיעות בצילום ישן טרם הפיצוץ, תקבלו את אורך הגשר כפי שהיה בעבר – 180 מטר. הכישלון הבריטי בקרבות עזה, ערער את ביטחונם במרחב והיה חשש מצדם שהכוחות הטורקיים יעשו ניסיון נוסף לתקוף בסיני. הוחלט להשבית את מסילת הרכבת לסיני באמצעות פעולות חבלה שיוציאו אותה מכלל שימוש. כוח פרשים מדביזיית אנז"ק יצא מתל שרוחן אל עבר המסילה ובתאריך 23 במאי 1917 חיבל בתשעה גשרים מעסלוג' עד עוג'ה אל חפיר (ניצנה). הגשר מעל נחל רביבים פוצץ על ידי פרשים ניוזילנדים. הטורקים עשו שימוש חוזר באדני המסילה ופסי הרכבת להקמת שלוחה של מסילת רכבת מתחנת סראר לעזה ולעבר הכפר הערבי הוג', ששמש מפקדת הארמיה השמינית. כפי שניתן לראות, פגעי הזמן לא פסחו על הגשר הזה והוא מעולם לא שופץ מאז. שיטפונות בנחל סחפו עמן חלקים מאומנות הגשר. לאחרונה הוגדר הגשר על ידי המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל כאתר מורשת אולם לעת עתה טרם החלו פעולות שימור, דבר שגורם להמשך ההרס.

הגדר על נחל רביבים טרם החבלה – צילום משנת 1917

  1. חורשת האקליפטוסים

תלמידי מקווה ישראל שגויסו כפלוגת נוטעים במסגרת הצבא הטורקי, נטעו כאן חורשת אקליפטוסים הקיימת עד היום. בתוך החורשה בנו לימים הבריטים משאבת מים אשר שירתה את משטרת ביר עסלוג' הסמוכה. ביר עסלוג' הייתה אז כפר קטן בן לא יותר מארבעים חושות בוץ שרובן שמשו כחנויות. בנוסף לבארות המים היו בכפר גם חאן גמלים וטחנת קמח שהופעלה באמצעות קיטור ונחשבה אז משוכללת לזמנה. המבנה הגדול בכפר היה בית שייח' סעיד, בית דו-קומתי מצויד בשתי מרפסות ובסמוך לו מסגד צבאי. בשנת 1976 הקימו כאן חברי מושב אשלים מחנה זמני מבטונדות טרם עלייתם ליישוב הקבע בשנת 1979, עד אז התקיימה על הגבעה היאחזות נח"ל פקועה. גם ראשוני קיבוץ טללים ואנשי היישוב רתמים עשו שימוש בביר עסלוג' כמחנה זמני עד מועד העלייה על הקרקע ביישובי הקבע. בשנים האחרונות חידשה קק"ל את החורשה והפכה את המקום כאתר פנאי ומורשת.

 

  1. באר נאפ"י

עוד טרם המלחמה הקימו הטורקים בביר עסלוג' מרכז מנהלי לבדואים סביב שלוש בארות, שכלל גם מסגד וטחנת קמח, אז התקיים כאן יום שוק שבועי. עם התקדמות הצבא הטורקי לעבר סיני נוצר צורך בהזרמת ציוד רב דרומה מבאר שבע על מנת לספק את צרכיו. במלחמת העולם הראשונה עברה בביר עסלוג' מסילת הברזל שהתורכים סללו לקדמת סיני והוקמה בה תחנת רכבת. נחפרו בארות שסיפקו מים להנעת קטרי הקיטור ומאוחר יותר שופצו על ידי הבריטים. שתיים מהן שוקמו ע"י קק"ל – באר נאפ"י ובאר הפלפלון סמוך לאגם המלאכותי בפארק גולדה. בכניסה לפארק גולדה שוכנת באר נאפ"י המשוחזרת. באר זו הייתה אחת מתוך חמש בארות שסיפקו מים לטורקים בעת שעסלוג' שמשה מחנה לוגיסטי עורפי עבור גייסותיה המתקדמים אל מרחבי בסיני. לפני מספר שנים שיקמה קק"ל את בית הבאר וסביבתו והציבה בתוכו תצוגה מרשימה המספרת על תפקידה של ביר עסלוג' במבצע "האיגוף הגדול" לכיבוש באר שבע. מהו מקור השם באר נאפ"י? מבנה הבאר שימש בתקופת המנדט קנטינה עבור חיילי הצבא הבריטי ששירתו כאן במחנה הבריטי ביר עסלוג'. נאפ"י הוא עברות של ראשי התיבות NAAFI – Navy, Army and Air Force Institutes .זהו מונח בצבא הבריטי המקביל לשק"ם הצה"לי. בתום מלחמת העצמאות ולאחר עזיבת הבריטים, היווה הבאר למשך זמן מה מקור מים חשוב להשקיית השטחים החקלאיים של קיבוץ משאבי שדה.

 

  1. מוזיאון מלחמת העולם הראשונה ברביבים

במבואת מבנה הכניסה לאתר ההיסטורי "מצפה-רביבים", נפתח השבוע מוזיאון ייחודי שעוסק במלחמת העולם הראשונה בארץ ישראל. המוזיאון שייך ומופעל על ידי "העמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה בארץ ישראל". במוזיאון שפע של מוצגים נדירים מתקופת מלחמת העולם הראשונה שנאספו במשך עשרות שנים במרחבי הארץ בכלל והנגב בפרט. המוזיאון מהווה כיום תערוכה בה מוצגים מאות ממצאים ומסמכים המתארים את הקרבות, את הצדדים הלוחמים ואת הסיפורים שליוו את המלחמה הנוראה הזאת. בחירת קיבוץ רביבים כמקום משכנו של המוזיאון איננה מקרית ונובעת מהיות המקום מצוי בלב נתיב "האיגוף הגדול" של הכוחות הבריטים בדרכם לכיבוש באר שבע. צמוד לקיבוץ רביבים שקם דור לאחר המלחמה, פעל אז המחנה הלוגיסטי הטורקי בביר עסלוג'.

 

מתחם עוג'ה – ביירין (ניצנה ובארותיים של היום)

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה בחזית ארץ ישראל, נדרשו תמורות של ממש בהיקף מערך מסילות הרכבת בארץ, זאת במטרה לעמוד בדרישות והצרכים האסטרטגיים של הצבא הטורקי בדרכם אל סיני. אותה עת נערכו מנגד הכוחות הבריטים על גדת תעלת סואץ שבמצרים לקדם את פני הרעה, במטרה להדוף את הצבא הטורקי צפונה בתוך גבולותיה של ארץ ישראל. מבצע צבאי שיכריע את המערכה על תעלת סואץ דרש אמצעים לוגיסטיים שלא היו אז ברשות השלטון הטורקי והמערך הצבאי בארץ ובהיעדר מערכת כבישים ותחבורה יבשתית מתאימה, נהגה רעיון הארכת שלוחת מסילת "רכבת העמק" דרומה. הטורקים ביססו מעתה את המערך הלוגיסטי שלהם בהנחת מסילת ברזל וסללו שלוחת מסילת הברזל מתחנת עפולה לעבר השומרון שעברה בטול ערם, ראש העין ולוד, עד "תחנת הצומת" בוואדי סראר (נחל שורק) ומשם לבאר שבע, אליה הגיעה המסילה באוקטובר 1915. משם הוארכה המסילה לנגב והגיעה לעוג'ה בחודש מרץ 1916.

בכל אחד מהצמתים החשובים נבנתה תחנת רכבת על פי מודל קבוע פחות או יותר, לצורך הטענה ותדלוק קטרי הקיטור במים ובחלקם אף הוקמו מרכזים לוגיסטיים. בניית המסילה פסקה זמנית קרוב לביירין (בארותיים) בשל מחסור באדנים ובפסי ברזל ורק מאוחר יותר הוארכה עד קציימה. במקום זאת נסללה מסילת שדה (טרזינה), שנגררה ע"י בהמות מלחמה מעוג'ה למגדבה ומשם נקשרה באמצעות דרך סלולה אל שדה התעופה באל עריש. כל אותה תקופה הייתה באר שבע לעורף הלוגיסטי לנגב, שעה שכבר התלקחו קרבות בסיני בין התורכים לבריטים. המערכה בחזית הדרום נערכה על פני מרחבים עצומים באקלים מדברי צחיח והייתה לפיכך תלויה באספקת מים שוטפת. היה ברור שגורם מפתח בתכנון המבצעים והפעולות המבצעיות הן כתוקף והן כמתגונן הנו זמינות המים בסביבה. העיירה הערבית עוג'ה אל חפיר הייתה מקור המים השופע ביותר בסביבה מדברית זו בגבול ארץ-ישראל וחצי-האי סיני ולא לחינם הפך השלטון העות'מני את המקום, עוד שנים רבות קודם למלחמת העלם הראשונה, למרכז מינהלי ממנו יכול היה לשלוט על שבטי מדבר סיני. בתחילת שנת 1917 , לאחר שהותקף ברפיח כוח טורקי ע"י פרשים אוסטרלים, נסוגו הטורקים מעוג'ה לעבר קו החזית החדש באר שבע – עזה. עם עזיבת הטורקים, פשט על מתחם עוג'ה כוח מקורפוס הגמלים האימפריאלי וחיבל בגשרי המסילה ובבארות העיירה. היה זה כוח אחד מבין שני כוחות שפוצצו גשרים לאורך 20 קילומטרים של מסילת הברזל מעסלוג' לעוג'ה. הכוח פתח באש על הרכבת האחרונה שעזבה את סיני אולם לא הצליח לעצור את דהירתה. הרכבת נעצרה לאחר כמה קילומטרים של נסיעה צפונה ומפעיליה נחקרו. הם גילו באופן מפתיע כי לטורקים אין שום כוונה להמשיך ולהחזיק בעוג'ה וכי בכוונתם לפרק את מסילת הברזל כדי לעשות בפסים ובאדנים שימוש חוזר להנחת מסילה חדשה מצפון לבאר שבע. מכאן עולה כי פעולת החבלה במסילה הייתה בדיעבד מיותרת, עם זאת הכוחות הללו הצליחו לאסוף בדרכם מידע מודיעיני רב שלא יסולא בפז.

 

  1. העיירה עוג'ה אל חפיר

בשנת 1908 פרסם עיתון 'הצפירה' את הידיעה הבאה: "…לפני כשנתיים התחילה הממשלה לבנות עיר חדשה במרחק 8 שעות מבאר שבע… בנו מספר בתים, הקימו סניף דואר, טלגרף ומחנה צבאי. המקום נקרא עוג'יה…". ואכן, הגעת הצבא הטורקי אל מרחבי סיני בתחילת 1915 והבנת הפוטנציאל הפיקודי והאסטרטגי של עוג'ה, הפך אותה לבסיס צבאי לוגיסטי מרכזי לקרבות הצפויים בסיני ובנגב והכתיבה הכנסת שינויים בייעוד מבני העיירה. במשך שנתיים רצופות עד לראשית שנת 1917, בנו הטורקים בעוג'ה מבני מנהלה, מגורים, תפעול, מתקני מים ומערך שלם לתחנת הרכבת שנועד לספק את צרכי הצבא בסיני. שטח העיירה שהשתרע על פני 200 דונם לכל היותר, גדל פי 6 ויותר עם הפיכתה למחנה צבאי. לשיא פריחתו הגיע המקום באמצע שנת 1917, שעה שריכז סביבו מחנות של הצבא. בנוסף לתחנת הרכבת, היו באתר מבני ממשל רבים, שדה תעופה, בית חולים גדול, מגדל מים ועוד… טרם שהגיעה מסילת הברזל לעוג'ה בחודש מאי 1916, דבר שפתר את בעיית אספקת האבנים מהצפון, בניית המחנה הצבאי בעוג'ה התבססה על שימוש חוזר של אבנים מהאתר הארכיאולוגי. כמקור לבניה שמשו אבני המבנים המונומנטאליים מהתקופה הביזנטית, מבני הציבור הכנסיות והמצדים שעל התל, אשר נפגעו מכך בצורה קשה. בשל חשיבותו של המקום, נהגו מפקדי הצבא הבכירים ביותר וביניהם מושל מרחב סוריה וארץ ישראל ג'מאל פשה יחד עם מפקד חזית סיני הגרמני קרס פון קרסנשטיין, לערוך במחנה עוג'ה ביקורים בתדירות גבוהה.

\

הבסיס התורכי בעוג'ה – מתוך אוסף מטסון

 

  1. הגשר על נחל ניצנה

הגשר על נחל ניצנה היה האחרון שנבנה מתוך למעלה מ – 2000 גשרים וגשרונים במערך מסילת הרכבת הטורקית. הוא עשוי שמונה קשתות באורך 10 מטר כל אחת וכיוונו צפון-דרום. חלקו הפנימי, הלא נראה, של הגשר עשוי אבנים לא מסותתות ועפר, וחלקו החיצוני אבני גזית יפהפיות. לאחר החבלה בגשר נשארו ממנו רק האומנות החפורות באפיק הנחל. שרידי הגשר שנותרו לאחר החבלה בו הלכו ומעטו עם השנים וסבלו מגנבת אבנים, סחף וכריית חול מערוץ הנחל. כך נותרו להם רק בסיסי האומנות כאנדרטאות דוממות המעידות על עברו המפואר של הגשר. תמונת שרידי האומנות יכולה להעיד גם על כך שרוחבו ערוץ נחל ניצנה בעת הקמת הגשר היה קטן מהמוכר לנו היום, עובדה המלמדת על תהליך התרחבות תוואי הנחל עם השנים. גם כאן כמו בגשר עסלוג', הוכרזו שרידי הגשר על ידי המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל כאתר מורשת, אולם טרם החלה פעילות שימור משמעותית.

 

  1. תחנת הרכבת ומגדל המים

במסגרת המאמץ המלחמתי נבנתה בעמק שמדרום לתל תחנת רכבת לצד המסילה שהונחה כאן על-ידי הטורקים בקיץ שנת 1916. שרידי התחנה נראים עד היום לצד הסוללה שעליה הונחה המסילה וכן מגדל המים למילוי מיכלי הקיטור של הקטרים. תחנת הרכבת נבנתה כקילומטר מדרום לגשר, שם התפצלה מסילת הברזל למספר שלוחות לעבר המחנה הצבאי הטורקי. בתחנת הרכבת  של עוג'ה אפשר היה לספור 6 מסילות ברזל מקבילות. ממבני התחנה נותר כמעט בשלמותו מגדל המים, שגובהו כ-15 מ'. למגדל צורה אליפטית המחולקת לשני חלקים שווים על-ידי מחיצה לא מלאה בעובי של מטר ובכל אחת מהן מיכל נייד המונח על גבי קורות המחוברים לדופן המבנה. את החללים שנוצרו מתחת למכלים הניידים ניתן היה לנצל כחדרים בעלי פתחים מעוצבים היטב ומרשימים מאד. אל רצפת החדרים הנמצאת בגובה של שני מטר מפני הקרקע נכנסו באמצעות גשר שהוליך ממבנה התחנה. ייתכן כי מגדל המים לקיטור הרכבת בתחנת עוג'ה אל- חפיר היה האחרון שנבנה מבין למעלה מ – 100 מגדלי מים במערך מסילת הרכבת הטורקית וניכר כי בנייתו משלבת ניסיון רב שנצבר אצל מהנדס הרכבות הגרמני הינריך אוגוסט מייסנר, לדוגמה, גובהו החריג של המגדל המתנשא לכמעט 15 מטרים.

 

  1. בית החולים הטורקי

במרומי תל ניצנה (האקרופוליס של ניצנה), ניצב בניין ענק שתפקד כבית חולים צבאי בעת שהעיירה עוג'ה שימשה נקודת הזינוק של הצבא התורכי לעבר תעלת סואץ. באחד מביקוריו הרבים של קרס פון קרסנשטיין בעוג'ה, באביב 1916 גילה להפתעתו כי עבודת בניית בית החולים נעצרה משום שצוותי הבינוי נלקחו ל"משימה חשובה יותר" – בניית אנדרטת ניצחון לכבודו של ג'מאל פאשה. הוא חזר לשם בסוף הקיץ ומצא כי בניית בית החולים הושלמה והוא מתפקד היטב תחת ניהולו של פרופסור מטעם 'הצלב האדום'. הצוות הרפואי הגרמני שפעל בבית החולים העיד כי בעת בנייתו נגרמו נזקים משמעותיים לאתר הארכיאולוגי של ניצנה. הטורקים הותירו אחריהם בעיירה הנטושה, מבנים בעלי רושם רב, הן אדריכלי והן פונקציונאלי. מתיעוד באמצעות צילומי ארכיון נדירים, אפשר לגלות כי בעיירה התקיימו אלמנטים מבניים נוספים לאלו המוכרים, על פי רוב, ממחנות צבא אחרים, כדוגמת מבני המינהל המרכזיים, כיכר האנדרטה הציבורית הדומה להפליא לזו המוכרת מבאר שבע, מבני המשאבות על גבי הבארות ושקתות המים היוצאות מהן וכמובן בית החולים הענק הזה במרומי התל. מבית החולים יש תצפית נהדרת לעבר חולות עגור בדרום ולעבר הר הנגב בצפון.

 

  1. חורשת ביריין – בארותיים

הקמת קו מסילת הרכבת מבאר שבע לסיני דרך עוג'ה, הייתה גורם מדרבן בהתפתחות ביריין (בארותיים) הישנה. מסורת עתיקת יומין של המקום מספרת על שתי בארות עתיקות – באר משה ובאר אהרון שנחפרו לצד בריכת מים גדולה מן התקופה הביזנטית. ערב מלחמת העולם הראשונה ניטעה שם חורשת עצי אשל ואקליפטוס על ידי תלמידים, בוגרי בית הספר החקלאי "מקווה ישראל", בעת שירותם כפלוגת נוטעים בצבא התורכי. אנשי מקווה ישראל נטעו חורשות כאלה גם ביציאה הדרומית מבאר שבע. בתקופת מלחמת העולם הראשונה מינה מפקד הכוחות הטורקים בארץ ישראל ג'מאל פחה את מנהל בית הספר החקלאי מקווה ישראל מר' קראוזה כמנהל על נטיעת עצים ברחבי הנגב. ג'מאל שהתרשם מהנטיעות במושבות היהודיות היה זה שעמד מאחורי מבצע הנטיעות בתקופת מלחמת העולם הראשונה בנגב. פעילות במסגרת "פלוגת הנוטעים" הוכרה ע"י המינהל כשירות צבאי לכל דבר ועניין. קראוזה הציע לג'מאל עוד בשנת 1915 תכנית ייעור נאות המדבר בנגב. הבוגרים הכינו בשטח בית הספר וכן ברחבי הנגב משתלות בהן גידלו עשרות אלפי צמחי נוי מסוגים שונים, ביניהם: אורנים, ברושים, מיני שיטים ועוד…וכך מתאר את המקום ברסלבסקי (ברסלבי), חוקר ארץ-ישראל: "…בכמה מקומות בנגב, כגון: באר-שבע, ביר ביריין, עוג'ה אל-חפיר ואל קוציימה, יש למצוא נטיעות של עצי נוי. אך הללו, ברובם, הם פרי עבודתם של יהודים במלחמת העולם הקודמת. באותה מלחמה, מינה ג'מאל פחה, כאמור, את מר א. קראודזה, מנהל 'מקווה ישראל', על נטיעת עצים ברחבי הנגב. העצים ניטעו בידי חבר עובדים מבין בוגרי 'מקווה ישראל', שהיו חייבים שירות בצבא, ונצטרפו לפלוגה מיוחדת של נוטעים …השקאת הנטיעות במימי הבארות, הזיבול והטיפול המיוחד בהן, עזרו לשליטתן בקרקע, לצמיחתן הנורמלית ולשגשוגן. במקומות בהם נעזבו הנטיעות לנפשן, נעלמו עקבותיהם של העצים הרכים עד מהרה. בעסלוג', בעוג'ה אל-חפיר ובאל עמארה, ניטעו העצים בידי שוטרים, שישבו שם מאז השלטון הבריטי…" (מתוך: י.ברסלבי /'הידעת את הארץ', ארץ הנגב ב', עמ'133-131 )

 

  1. תחנת רכבת ביריין – בארותיים

תחנת הרכבת הדרומית ביותר לפני מעבר הגבול הנוכחי עם מצרים הוקמה בביירין – בארותיים. הטורקים לא וויתרו על נקודה שופעת מים זו לתדלוק הקטרים, אף שהיא קרובה יחסית לתחנת הרכבת של עוג'ה. אופק מי התהום באזור הזה גבוהים ותושבי האזור ידעו לנצל תופעה זו לחפירת הבארות בביריין ובניצנה, שם נחפרו שלוש בארות. למעט מבני התחנה מהם שרדו כמה יסודות הבולטים לצד הכביש, נותר בשלמותו מבנה בריכת המים ששונה מאלו שפגשנו עד כה בתחנות הרכבת לאורך המסילה. הרעיון היה לנצל את הטופוגרפיה במקום לבנות את מגדל המים הסטנדרטי כמקובל. הגבעה שמתרוממת לצד התחנה נוצלה כבסיס גבוה וכך בריכת מים העשויה אבן גיר מקומית היוותה תחליף מוצלח למכלי המים היקרים העשויים מתכת.

 

באר שבע

תכניתו המבצעית של אלנבי הייתה לתקוף את באר שבע מכמה כיוונים: הקורפוס ה – 20 יתקוף מכיוון דרום מערב, (אזור 'מחנה נתן' של היום) וכן מדרום לנחל באר שבע ועד לאזור קיבוץ חצרים של היום. "הקורפוס המדברי הרכוב" תוכנן לתקוף בהפתעה מן הצד המזרחי של העיר במסגרת "תכנית הונאה" עליה עבד המודיעין הבריטי מזה כמה חודשים ותכליתו יצירת "מצג שווא" כאילו התקיפה תבוא גם הפעם על עזה. לשם כך היה על 'הקורפוס המדברי הרכוב' לצאת לאיגוף ימני עמוק דרך חולות המדבר. בזמן שהקורפוס ה – 20 החל לנוע מזרחה לאורך נחל הבשור התחתון, נע 'הקורפוס המדברי הרכוב' מרפיח דרך חלוצה לעבר עסלוג', לשם הגיע ב – 28 לאוקטובר ונפרס בשטחי כינוס שהוכנו מבעוד מועד. מדיווח מודיעיני שהגיע במהלך השבוע למטה המלחמה בקונסטנטינופול עולה כי התורכים עקבו אמנם אחר הפרשים הבריטים אך פירשו את תנועת הכוחות מזרחה כניסיון בריטי ליצור אשליה כאילו ההתקפה תבוא מן האגף המזרחי של הגזרה. התורכים האמינו שגם הפעם יתקפו הבריטים, בדיוק כמו ב"קרבות עזה" הקודמים באגף המערבי והמשיכו על כן לחזק אותו על חשבון גזרת באר שבע. הדבר יכול ללמד על כך שהתורכים "בלעו את הפיתיון" ו"תרגיל ההונאה" הצליח במלואו – "הפוך על הפוך". משטחי הכינוס בעסלוג' יצאו הפרשים ל"מסע לילי" בן 45 קילומטרים על מנת להתפרס במרחב שבין ערערה (ערוער), איסאווין (סמוך למושב נבטים של היום) וגבעות צאן, עד תל שבע ותל שוקת צפונית-מזרחית לעיר. בחירת מועד ההתקפה על באר שבע לתאריך 31 באוקטובר איננו מקרי. היא נועדה לנצל את הימים האחרונים של אור הירח המלא להשלמת המסע החשאי וההכנות האחרונות לתקיפה. למהירות וחשאיות הפעולה נועדה חשיבות נוספת והיא אבטחת מקורות המים ומניעת הריסת בארות המים בפאתי העיר על ידי התורכים הנסוגים כשיחושו ש"החבל מתהדק סביב צווארם".

הכוח התורכי מנה ערב המתקפה על באר שבע 35,000 חיילים ומולו עמדו עתה הבריטים עם 72,000 חיילים. זהו יתרון מספרי אמנם אך נחשב לנמוך בהשוואה ליחס המקובל של 3:1 בין התוקף למגן. לרשות התורכים עמדו חפירות מבוצרות היטב שהקיפו את באר שבע מכל צדיה. מכיוון דרום ודרום-מערב לאורך קו המשלטים המצוי כ – 5 ק"מ מבאר שבע הם הכינו שורות של ביצורי שדה מוגנים בגדרות תיל. התורכים התבססו על הגבעות השולטות וזכו לשליטה מלאה על השטחים הפתוחים סביב לעיר. את ההגנה על הגזרה המזרחית של העיר השאירו דלילה למדי היות ולא ציפו למתקפה שתגיע דווקא מהכיוון הזה. עם שחר החלה ההתקפה על באר שבע בהפגזה מן המערב ועד שעות הצהרים נפל כל המערך התורכי שמדרום לנחל באר שבע. היה זה רגע האמת והגיע תורו של 'הקורפוס המדברי הרכוב' להוכיח את מה שכולם כל כך ציפו ממנו. אקורד הסיום של המערכה על באר שבע התרחש בשעות אחר הצהרים בהפתעה גמורה עם שעטת פרסות מרוסנת של סוסי פרשים אוסטרלים כשהכוח פרוס על חזית של כמה מאות מטרים באזור מושב נבטים של היום. הפרשים דהרו דרך מערך הביצורים הדליל לעבר 'אתר מצפה בית אשל' על גדת נחל באר שבע ומשם הסתערו אל לב ליבה של העיר. היה זה אירוע מכונן בתולדות העיר באר שבע והמערכה על ארץ ישראל. באר שבע נפלה לידי הבריטים וכיבושה היווה ציון דרך בשבירת קו ההגנה של התורכים ותחילת נסיגתם צפונה. עם זאת, עברה כבר שנה וחצי מאז הגעת הכוחות הבריטים לביצוע משימתם בחזית ארץ ישראל וגייסותיו המותשים של אלנבי טרם השלימו את מלאכת השמדת הצבא התורכי. הכרעת המערכה נראתה כעת יותר מתמיד רחוקה מסיום.

 

גן אלנבי

גן אלנבי הוקם בשנת 1902 על ידי התורכים מיד לאחר השלמת בניית הסראיה (בניין המשטרה הישן כיום). הגן ניטע בידי בוגרי בית הספר החקלאי מקווה ישראל במסגרת גיוסם לשירות בצבא התורכי בהוראת המפקד העליון של הכוחות בארץ ישראל ג'מאל פחה. הגננים היהודים שרו למשמעתו של ראש העיר אצרף ביי ועיצבו את הגן בסגנון אדריכלי אירופאי שסימל אז את שיא המודרניזציה אליה שאפה כל כך ההנהגה התורכית להידמות. חמש שנים לאחר כיבוש העיר בידי הבריטים הם הציבו במרכזו אנדרטה בדמותו של הגנרל אלנבי לציון אירוע הכיבוש. האנדרטה הנה פרי יצירתו של הפסל אברהם מלניקוב שבין יצירותיו, פסל האריה השואג מתל חי. במאורעות המרד הערבי הגדול 1936-1939, פרץ המון ערבי זועם אל הגן והרס את הפסל, אשר יותר מכל סימל בעיניהם את ממשלת המנדט הבריטי, זו נתפסה בעיניהם כישות פרו-ציונית. בנקודת הזמן ההיא השתנה גם יחס ערביי העיר אל אלנבי שקיבלוהו כזכור כמושיע וגיבור עם כניסתו לעיר בשנת 1917. על מנת לא להכעיס ולקומם את הציבור הערבי בעיר, הוחלט לימים להציב במקומה אנדרטה פשוטה, ללא הדמות, עם כיתוב בשפה ערבית ואנגלית "אלנבי 1917".

 

בית העלמין הבריטי

בבית הקברות הצבאי הבריטי טמונים 1,239 חללי "חיל המשלוח המצרי", בריטים ובני בריתם, שנפלו במלחמת העולם הראשונה. זהו אחד מבתי הקברות הגדולים בארץ וכמו שאר בתי הקברות הצבאיים של חבר העמים הבריטי, עוצב גם הוא בהתאם לקווי אופי מוגדרים שגיבש הוועד המלכותי לקברי מלחמה. נקבע העיקרון של התייחסות שוויונית לכל הנופלים וקווים אחידים עם מצבות במתכונת אחידה. בית העלמין מעוצב עם משטחי דשא, שבילים, פרחים ועצים. אופיו המקודש של שדה הקבורה הודגש בעזרת צלב אבן גדול, "צלב הקורבן" עם חרב צלבנית עשויה ארד. בחזיתה מזבח "אבן הזיכרון", עליה חקוק בשפה האנגלית "יהי שמו לעולם", פסוק מתוך ספר תהילים שבעיני הנוצרים הוא בעל משמעות דתית עמוקה. הקברים מסודרים על פי השתייכות ליחידות השונות ועל כל מצבה חקוקים סמל היחידה ושמה, שם החלל וצלב. החייל היהודי היחיד הקבור כאן הוא סרן יליד לונדון סימור ואן דן-ברג שנפל בקרב גבורה חמישה ימים לפני כיבוש באר שבע. במרכז הקיר הימני קבועה מצבת שיש לשמונה טייסים בריטים ואוסטרלים, שנפלו בקרבות אוויר בשמי באר שבע ומקום קבורתם לא נודע. האנדרטה הוקמה במקור לאחד הטייסים הבריטים על ידי התורכים כמחווה אבירי ליכולתו המרשימה. האנדרטה התגלתה באקראי לאחר שבאר שבע כבר הייתה בידי האנגלים והובאה לכאן. היא הוסבה למצבת זיכרון לכל הטייסים הבריטים והאוסטרלים שנפלו באזור.

 

תל באר שבע

תל באר שבע החולש על מבואותיה הצפון-מזרחיים של העיר, היה במלחמת העולם הראשונה מעוז תורכי מבוצר היטב שנועד להגן על העיר עם כמה מאות חיילים. הסרת האיום התורכי על מנת לפרוץ אל העיר מכיוון זה חייבה השתלטות על התל כתנאי לתחילת ההסתערות. משעות הבוקר של ה – 31 לאוקטובר 1917, נלחמו עליה חיילים ניוזילנדים מדיביזיית אנז"ק מול אש רובים, מקלעים, ארטילריה ומטוסים ורק לקראת השעה 15:00 נפל התל לידיהם. לחיילים המותשים לא נותר כוח להשלים את המשימה בהסתערות על העיר כפי שתוכנן במקור ואת מקומם החליפה חטיבת פרשים אוסטרלים רעננה שהסתערה על העיר מן המזרח. במסגרת אירועי ציון מאה שנים לכיבוש באר שבע יתקיים השנה טקס חשיפת האנדרטה לחיילי ניו-זילנד בגן לאומי תל באר שבע.

 

פארק החייל האוסטרלי

פארק החייל האוסטרלי הוא גן בשכונה י"א בבאר שבע המנציח את החיילים האוסטרלים אשר השתתפו בכיבוש העיר במלחמת העולם הראשונה. בגן ניצב פסל של פרש אוסטרלי רכוב על סוסו מסתער, וכן לוחות עם הסברים על קרב כיבוש באר שבע. כיום הפארק הוא גן שעשועים נגיש וחווייתי לכלל האוכלוסייה ומונגש גם לאנשים וילדים עם צרכים מיוחדים. המבקרים יכולים להגיע למתחם החושי, מעגל האוהל, מתקנים אתגריים, מתחם עם מפל מים מרגיע,  אמפיתאטרון ועוד. בבניית הפארק הושקעו למעלה משלושה מיליון דולר, חלקם מקרן Pratt האוסטרלית וקרן באר שבע.

 

מתחם תחנת הרכבת

תחנת הרכבת הטורקית הוקמה בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה על ידי הטורקים, על תוואי מסילת הרכבת אשר נסללה במטרה לסייע להם לכבוש את תעלת סואץ ובאר שבע שימשה כאחת התחנות העיקריות של המסילה. התחנה אשר הוקמה כ- 15 שנים אחרי היווסדה של באר שבע המודרנית והיוותה זרז משמעותי בפיתוחה של העיר. באר שבע הפכה למרכז צבאי גדול ואוכלוסייתה גדלה פי ארבעה בתקופת המלחמה. בתקופת מלחמת העולם הראשונה, הגיעו לתחנה כמויות גדולות של אספקה וכוח אדם אשר סייעו לטורקים להחזיק את קו החזית באזור סיני. בסוף שנת 1917 נכבשה התחנה על ידי הצבא הבריטי, לאחר שנתיים של שימוש בידי הטורקים. הבריטים חיברו את הקו שסללו ממצרים דרך רפיח אל המסילה האורכית שנסללה על ידי הצבא הטורקי. עם חניכת קו באר שבע-רפיח שימשה התחנה בבאר שבע כתחנה ראשית ממנה יצאו רכבות לתחנות יפו לירושלים, לניצנה ולרפיח. התחנה היא מהמרכזיים והחשובים שבמתחמי שימור המורשת ההיסטורית בבאר שבע. מבני התחנה לרבות מגדל המים עברו שיקום והנגשה לציבור, תוך הקפדה על שימור מבני האתר והדגשת האלמנטים האדריכליים שבהם.

 

גשר הרכבת על נחל באר שבע

זהו גשר קשתות עשוי אבן מקומית שנבנה בשנת 1916 על ידי הצבא הטורקי לצורך סלילת שלוחת המסילה המזרחית לכיוון חצי האי סיני. אורך הגשר הוא 190 מטר ונחשב עד לא מזמן לגשר הארוך ביותר בישראל. המסילה שעברה על הגשר נועדה להוביל חיילים וציוד צבאי כחלק מהמאמץ הלוגיסטי הטורקי במערכה על ארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה. השימוש בגשר פסק באביב 1917 לאחר שחיילים אוסטרלים מהצבא הבריטי פשטו מעבר לקווי העות'מאנים וחיבלו בגשרים רבים של המסילה במטרה להשבית אותה, ביניהם גשר ביר עסלוג' והגשר על נחל ניצנה בעוג'ה. הקו באר שבע-רפיח שהופעל ב-1918 הגיע לבאר שבע מצפון מערב, חבל הבשור, כך שהגשר הטורקי מדרום לעיר נותר ללא שימוש לאחר תום המלחמה. לאחר כיבוש באר שבע במלחמת העצמאות הוכשר הגשר למעבר כלי רכב בין שכונות העיר משני צדי נחל באר שבע. במסגרת פעולות שיקום ושימור שבוצעו בשנים האחרונות, הוחלף הגשר הישן בגשר חדש עבור מסילת הרכבת לרמת חובב. כיום הגשר משופץ ומהווה מקום בילוי בלב פארק נחל באר שבע.

 

מצבת הזיכרון הטורקית

בסמוך לתחנת הרכבת הטורקית הישנה בבאר שבע ניצבת מצבת זיכרון טורקית לזכר 298 חללים טורקים שנפלו בקרב על באר שבע. המצבה הוצבה על ידי ממשלת טורקיה בשנת 2002 ובבסיסו  לוח זיכרון לזכר החללים הטורקים שנפלו במערכה על באר שבע. הלוח במקורו הוצב על ידי הבריטים בקיר הכניסה לבית הקברות הצבאי הבריטי, כתגמול לחסד עם המת שעשו הטורקים כאשר הציבו מצבה לטייס בריטי שנפל בקרב נגדם. ליד המצבה ניצב פסל ראש של מוסטפא כמאל אטאטורק מייסד הרפובליקה של טורקיה ונחשב לאבי האומה הטורקית. בחזית בסיס הפסל רשומה כתובת הקדשה בשלוש שפות: תורכית, עברית ואנגלית "שלום בבית שלום בעולם". עם זאת יש לציין כי אטאטורק עצמו, מעולם לא היה בארץ.

 

 

 

 

 


Notice: Undefined index: print in /home/itgaorg/public_html/wp-content/themes/itga/single-magazin_post.php on line 36