מאי 2018

על סיפו של הדרור

המחצית הראשונה של חודש מאי במלחמת הקוממיות:

 המהפך הצבאי שהחל בחודש אפריל 1948 נמשך ביתר תנופה בחודש מאי. ההגנה העיזה, הערבים נמלטו והבריטים- רק רצו להתאייד מהאזור.

איש לא ציפה בסוף נובמבר 1947 ששבועיים לפני תום המנדט הבריטי- שהיהודים הם שיכתיבו את המהלכים הצבאיים ואילו הערבים יתגוננו מחד, או ימלטו מאידך.

חודש אפריל 1948 טרף את כל הקלפים. במאמרי הקודם סקרתי את האירועים וההתרחשויות בחודש זה. לחודש מאי מגיעים היהודים נחושים לנצל עד כלות את הצלחתם. הם יוזמים מבצעים ברחבי הארץ- דוגמת מבצע יפתח בגליל העליון (החל בסוף אפריל) ואילו הערבים מאבדים מאחז אחר מאחז ברחבי הארץ. דומה שלכל כישלון מקומי ישנה השפעה רבה יותר גם בהיבט המרחבי ואף הארצי. אובדן של כפר לכוחות ההגנה מביא מידית להימלטות תושביו- ליפו, עזה או ללבנון בדרך הים. מראות הנמלטים בדרכים יצרו, בהכרח דמורליזציה בקרב ערביי הארץ. מי שלפני חודש עוד השתעשעו ברעיון כי נקל יהיה בידם להביס את היהודים גם ללא סיוע מבחוץ- עומדים היו בפני שוקת שבורה ומשוועים לעזרת מדינות ערב.

ואכן, מדינות ערב החלו בהתארגנות האופרטיבית לפלישה לארץ-ישראל. לאחר סדרת מפגשים של ראשי הצבאות הוחלט על מטרה משותפת של הכוח הערבי בכיבוש ארץ-ישראל המערבית. לבנון הקטנה נדרשה לטפל בגליל העליון, סוריה ביישובי עמק החולה ואזור הכנרת. עבר- הירדן בהרי השומרון ויהודה. אליה הצטרפו כוחות עיראקים שיפעלו בעמק הירדן ובשומרון. ומצרים- שתעלה צפונה בדרך החוף ותגיע לתל-אביב.

אכן, אילו היתה תכנית זו יוצאת לפועל כמתוכנן היה מצבה של המדינה הצעירה רע שבעתיים ממה שהתרחש באמת. אולם, לעבדאללה מלך עבר-הירדן היתה אג'נדה מוכרת וידועה משלו- כיבוש שטחי המדינה הערבית וסיפוחם לממלכתו. מנהיגי מדינות ערב האחרים ידעו והכירו תכנית זו וניסו בכל מאודם למנוע את ביצועה. לשווא. אי האמון ששרר בין מנהיגי מדינות ערב היה רב מרצונם האמתי והמוצהר להשמיד את המדינה היהודית לכשתקום.

לכל העת הזו, מאז כט' בנובמבר 1947 היה ארגון האו"ם מתיש עצמו בדיונים עקרים אודות "היום שאחרי" המנדט הבריטי. לכאורה, החלטת החלוקה קבעה מפורשות כי תוקם ועדה מטעם האו"ם בת חמישה חברים שתקבל את מוסרות השלטון באופן מסודר מהבריטים ובהדרגתיות תעביר סמכויות לממשלות עתידיות של שתי המדינות. בריטניה, שעשתה ככל שלאל ידה להפריע- הצליחה במשימתה זו. אולם, התוצאה היתה הפוכה ממה שקיוו בווין וחבריו- במקום שנציגי האומות יקבלו את השלטון בארץ- ולו לפרק זמן קצוב ובכך אולי אפילו ימנעו בעתיד מביצוע החלוקה והקמת מדינה אחת פדרלית- העזו היהודים והקימו את המדינה בארבעה-עשר במאי 1948. גם ניסיונות הנפל של ארצות הברית בדבר שלטון נאמנות מטעם האו"ם שיחליף את המנדט הבריטי לא צלחו. ברית המועצות איתנה היתה בדעתה לסלק את חיילי הממלכה המאוחדת ממזרח הים התיכון ויהי מה.

המנדט הבריטי ספר את שעותיו לאחור. הנציב העליון שישב בירושלים וכן ראשי הצבא מיעטו בעירוב חייליהם בעימות הצבאי שבין הערבים ליהודים. הם קפלו את שלטונם באופן מסודר, לרוב בטקסיות בריטית מגוחכת, ומסרו את השטחים המפונים לערבים כאן וליהודים שם. הכל לפי תכניתם המבצעית. הדבר האחרון שרצו הבריטים- הן בלונדון והן כאן בארץ לסיים את שלטונים עם צבר רב של ארונות מתים בריטים.

והיהודים? מיום ליום, ממבצע למבצע האמינו יותר ויותר ביכולתם לעשות זאת. להקים את ממלכתם השלישית. יו"ר הסוכנות היהודית וראש מנהלת העם- דוד בן-גוריון, שאחז גם בנטל הביטחון הנהיג את אנשי ההגנה ביד רמה ובמקצועיות לאין ערוך. פלא הוא שהאיש שמעולם לא השתתף בקרבות ניהל מערכה מוצלחת לעצמאות העם. רשת הסוכנים שטווה ושיגר לאירופה להשיג נשק עמדה במשימתה. רשת המודיעין של ההגנה- הש"י העבירה מידע חשוב ביותר, ברמה האסטרטגית וברמה הטקטית. רמת החיילות של היחידות עמדה בציפיות המינימליסטיות. אמנם, לא כל חייבי הגיוס התייצבו לרישום ושירות- השתמטו, אך מורל הציבור היה גבוה ולכך יש השפעה חשובה על הלוחמים בכל הגזרות וכמובן על מקבלי ההחלטות.

סוד גלוי היו הקשרים בין בית המלוכה בעמאן לבין ראשי הסוכנות היהודית. המלך עבדאללה נפגש כבר בעבר עם גולדה מאירסון ("שרת החוץ" של הסוכנות היהודית) ויחד הגיעו להסכמה כי כוחות עבר הירדן שיפלשו לארץ ישתלטו כאמור על שטחי המדינה הערבית כפי שנקבעו בהחלטת החלוקה. כוחותיו של המלך לא יופנו כלפי המדינה היהודית ובבוא היום- תחתומנה שתי המדינות על הסכם שלום ביניהן. אולם, הלחצים הכבדים מצד מדינות ערב על המלך הובילו לשינוי בעמדתו. מספר ימים לפני עזיבת אחרון הבריטים את הארץ- נפגשו שוב המלך וגולדה והמלך הודיע כי נבצר ממנו מלקיים את הבטחתו. לשני הצדדים ברור היה כי מדובר בהתנגשות בלתי נמנעת.

בירושלים הדברים היו קשים יותר מבכל הארץ. עד ליום האחרון שמרו הבריטים על קיום אזורי הביטחון בעיר. מעורבותם אולי לא היתה פיזית אבל הם בהחלט הפריעו לאנשי ההגנה בירושלים להגן כראוי על השכונות העבריות. ימין משה היתה שכונה שסבלה מכך יותר מהאחרות. הרובע היהודי שחי במצור קשה קבל אספקה בדרך סודית- באמצעות קרונית מעל לגיא בן-הינום. מעט מידי.

בכל המחצית הראשונה של מאי 1948 לא הגיעו לארץ אניות מעפילים. יתכן שהתקווה להתגשמות חלום הדורות מנע את היציאה למסעות מסוכנים אלו.

אירועים חשובים במחצית חודש מאי:

  • מבצע יפתח (28 באפריל עד 29 במאי) השתלטות על הגליל העליון
  • שחרור צפת (הסתיים ב-11 במאי)
  • מבצע מכבי (8 במאי עד 18 במאי) פתיחת הדרך לירושלים
  • מבצע ברק (11 במאי עד 28 במאי) השתלטות על שטחים במרחב שפלת יהודה
  • שחרור יפו (הסתיים ב-13 במאי)
  • נפילת גוש עציון (13 במאי)
  • הנציב העליון האחרון עוזב את הארץ
  • טקס ההכרזה על הקמת מדינת ישראל

מעט לאחר טקס ההכרזה על הקמת המדינה הגיע מברק ההכרה הראשון- היה זה נשיא ארה"ב הארי טרומן- שהכיר בהקמת המדינה הצעירה. מעט אחריו עשו צעד דומה גם איראן, גוואטמלה, איסלנד, ניקרגואה, רומניה ואורוגוואי.

כעת עמדה המדינה הצעירה בפני הסכנה הגדולה ביותר בתולדותיה (מאז ועד היום)- פלישת מדינות ערב לשטחה מתוך כוונה מוצהרת לחסלה.

דברי סיכום:

חלקה הראשון של מלחמת העצמאות מוגדר היום על ידי לא מעט חוקרים כ"מלחמת אזרחים" ולא בכדי. שני הצדדים הניצים היו תושבי הארץ שמצאו עצמם משני צדי המתרס. הערבים- שסירבו לשקול אפילו פשרה וחלוקת הארץ- דרשו לעצמם את כל השטח, ממטולה שבצפון ועד אום-רשרש שבדרום. הם החלו בפעולות תוקפניות ספורדיות כנגד היישוב העברי, פעולות שהלכו והתעצמו במהלך חודשים דצמבר וינואר. עם הזמן עברו התקפות הערבים להיות מאורגנות יותר והעמידו עצמם תחת הנהגות מקומיות- בעיקר תחת מרות משפחת אל-חוסייני. עם זאת בכוח הערבי לא הצטיין במהלכי התקפה ראויים ולמעשה כל ניסיונותיו לתקוף נקודות יישוב עלו בתוהו. לפיכך, התמקדו הערבים במלחמה על הדרכים מתוך כוונה לנתק יישובים מבודדים, להחלישם ולכובשם בבוא היום. יש לציין כי מספר היישובים העברים שנפלו לידי הערבים כתוצאה מתפיסה זו היתה מועטה אולם הידועים שבהם היו יישובי גוש עציון. כל העת נמשכה המלחמה בערים המעורבות- ירושלים, צפת, טבריה, חיפה ויפו ובנותיה כנגד תל-אביב והשכונות שמסביבה.
היישוב היהודי שמלכתחילה היה מאורגן יותר נכנס למלחמה כשידו האחת אזוקה מאחורי גבו. הבריטים מנעו ככל שיכלו מהכוח העברי להגן, להגיב ולתקוף את הערבים- הדברים נכונים לכל הארץ אך בירושלים היו תקפים שבעתיים. ובכל זאת, השכילו היהודים להתגבר על המכשולים ולאחר ה"סיבוב הראשון", עברו לתכנית פעולה התקפית ומכאן השתנו פני הדברים. מאז תחילת אפריל 48 היתה ידם של היהודים על העליונה כמעט בכל הגזרות. מלחמת האזרחים הוכרעה לטובת היהודים. אילו לא פלשו מדינות ערב לארץ, ניתן לשער כי המלחמה היתה מסתיימת תוך שבועות ספורים לאחר מכן- אך זוהי הערה היפותטית שאינה ניתן לקביעה. בעת הכרזת העצמאות החזיקו היהודים ברצועה צרה לאורך מישור החוף, עם מעבר לעמקי הצפון ועד מטולה.

כוח המגן היהודי שהתבסס בעיקרו על ארגון ההגנה נכנס למלחמת אזרחים זו מאורגן, חמוש במידה מינימלית, בעל תפיסת ביטחון של היישובים ונחוש שלא להפסיד. לצד ההגנה- שכללה גדודי חי"ש (חיל שדה) וחי"ם (חיל משמר), עמדו כוחות הפלמ"ח- יחידות עילית של בני הקיבוצים בעיקר. בקרב כוחות המשטרה הרשמיים של המנדט שירתו נוטרים שהיו חמושים ולרוב היו חלק ממנגנון ההגנה. יוצאי הצבא הבריטי והבריגדה היהודית היוו מקור מידע צבאי ומבצעי יקר ערך לקראת המערכה המתרגשת. בנוסף היו אנשי האצ"ל ואנשי הלח"י- הפורשים- שבמלוא הצער והכנות, מודרו רוב הזמן וסורבו מלקחת חלק ברוב הפעולות שהתרחשו. על רקע זה תגיע פרשת אלטלנה בחודש יוני 48.

לצד הערבים הארץ-ישראלים לחמו מתנדבים מיתר מדינות ערב, שערכו אימונים בסיסיים (ולא יעילים) במחנות בסוריה. לצפון הארץ הגיעו לוחמים אלו במסגרת גדודי צבא ההצלה של קאוקג'י. לדרום הארץ הגיעו מתנדבי האחים המוסלמים ממצרים. כל אחד והאג'נדה הערבית/לאומית/דתית שלו. הצד הערבי אופיין בחוסר ארגון, חוסר תכנון, חוסר הבנת המתרחש ולאחר זמן מסוים- בחוסר מוטיבציה. יריבויות פוליטיות מנעו שיתוף פעולה בין כוחות הערבים. הציוד והנשק שלהם- הגם שהיו רבים משל היהודים- יתרונם לא בא לידי ביטוי בשדה הקרב- וראה קרב משמר העמק (תחילת אפריל 48), בו הופעלו לראשונה תותחים במלחמה ובכל זאת משמר העמק לא נפלה. אובדנם של מפקדי גזרות כמו עבד אל-קאדר אל-חוסייני, חסן סלאמה, מוחמד אל-חמד אל-חונטי דרדרו את המוטיבציה הערבית עד עפר.

כל אלו ואחרים (ולא פירטתי כאן אודות מנגנוני הרכש, את יכולות איסוף המודיעין ופעולות ההעפלה) הביאו בסופו של דבר לניצחון יהודי ברוב רובן של הגזרות במלחמת אזרחים זו. הערים המעורבות נפלו לידי ההגנה (יפו בשיתוף האצ"ל) בזו אחר זו, הקשר עם כל היישובים התקיים (למעט גוש עציון שנפל יום קודם להכרזת העצמאות), והדרכים היו פתוחות לתנועה יהודית (בהסתייגויות בנוגע לכביש ת"א ירושלים). בנוסף- משטח המדינה העברית נמלטו רוב רובם של הערבים שהיו אמורים להיות אזרחיה (הערכה של כ-450 אלף ערבים במדינה בת 650 אלף יהודים). על רקע זה הגיע דוד בן-גוריון ולצדיו חברי מועצת העם ונציגי היישוב העברי בארץ והכריזו על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל- היא מדינת ישראל.

-סוף דבר-

במהלך החדשים האחרונים הבאתי כאן מעט מהאירועים הדרמתיים שהתרחשו בארץ לפני שבעים שנה. אירועים שעיצבו- כל אחד לפי עוצמתו- את תפיסת הביטחון שלנו, את הכרתנו בזכותנו על ארצנו- ולא פחות חשוב- את ההכרה בתשלום הכבד ששילם עם ישראל בעבור הקמת המדינה.

מלחמת הקוממיות ניצבת בתודעה הישראלית במיקום מבלבל: מחד, כולנו מסכימים על חשיבותה והשפעתה על תולדותיה של מדינת ישראל, מספיק שנדבר על נושא הגבולות או פליטי 1948. אולם מאידך, הידע הקולקטיבי שלנו, כישראלים אודות אותה מלחמה נשכחת מסתכם לרוב בקרבות בדרך לירושלים, או בתוך העיר. נכון- גשר עד הלום באשדוד וחניון השיירה סמוך לכברי הינם אתרים מוכרים ועימם גם סיפוריהם- אולם מה רבים האירועים הדרמתיים, המכוננים- שמסתתרים בין ספרי ההיסטוריה ונותרו עלומים. כמה מאתנו יודעים באמת איפה היו אזורי הביטחון בירושלים, מה התרחש בבית הנג'אדה בחיפה, כמה תושבים בתל-אביב נהרגו מצליפות ערביי יפו.

בסדרת מאמרים זו שמתי לעצמי מטרה להאיר את המלחמה באור חדש ולתאר את ההתרחשויות- אמנם כמי שסוקר את הדברים בהפרש זמנים ניכר- אך בכל זאת להביא לקורא נתונים חדשים שיכולים לעזור בהדרכת המטיילים בשבילי הארץ. אם הצלחתי בכך- אשרי לי.

שבוע לפני קום המדינה, מפרסם נתן אלתרמן בטורו "הטור השביעי" בעיתון דבר את השיר "מסביב למדורה". השיר, הפונה אל לוחמי הפלמ"ח מבטא את התודה העמוקה של אלתרמן- כדובר האומה כלפי לוחמים צעירים אלו. אבקש לסיים עם ציטוט הבית האחרון של השיר:

אבל ככה יוגד נא לאמור
נערים להוי נא ידוע
בין חגיו הגדולים של הדור
אין יפה מחגכם הצנוע
למולכם האומה על סיפו של הדרור
נשתחווה ובוכה הבינוה

 

ישראל מרצ'י

מורה דרך

 

מאמר זה הינו שישי ואחרון בסדרת המאמרים הסוקרים את קורות מלחמת הקוממיות לפי חודשים. כותב המאמר הינו מורה דרך ובעל ידע נרחב בקורות המלחמה.