שביל מריבת יורשי הנציב העליון הראשון

השביל הפך לסבוך ונעלם לא אחת מתחת לכפות רגלי החשופות בסנדלי "שורש" הנצחיים. רציתי לראות מקרוב את אנדרטת פורצי הדרך לירושלים. במשך שנים רבות היא נגלת בהדרגה אחרי העלייה הגדולה של שער הגיא. נישאה, אלכסונית, דינמית ובוהקת באור יקרות. במשך שנים אני עומדת עם המטיילים שלי לעת ערב ברחבה האליפטית המחולקת לקווים אלכסוניים . צופה על הנוסעים במהירות משתנה על כביש 1 בואך ירושלים ועל המושב שואבה. הקמתו של המושב בשנת 1950 ככפר עבודה בפרוזדור ירושלים במטרה לספק לעולים החדשים ממרוקו ומלוב חלופה זמנית של עבודות יזומות ציבוריות בעיקר על ידי קרן הקיימת לעבודת האדמה העתידית. מתחברת למהות האנדרטה המלחמה על הדרך לירושלים.

הקמת האנדרטה הייתה החלטה ממשלתית . הקרקע נתרמה למדינה על ידי קרן הקיימת ומנהל מקרקעי ישראל. לימים תתגלה עובדה חשובה אשר תנתק את האנדרטה מהמבקרים. הקרקע עליה עומדת האנדרטה הייתה חלק מרכושו הפרטי של הרברט סמואל. סמואל הגיע לארץ-ישראל ב-30 בינואר 1920 כנציב העליון הראשון של בריטניה הגדולה אשר קיבלה מנדט על ארץ-ישראל. סמואל יחד עם המושל הצבאי והמנהלי רונלד סטורס החלו בבניית תכניות פתוח, תשתיות כלכליות והתיישבותיות בארץ-ישראל לרווחתם של התושבים היהודים והערבים.

אחת התקנות החשובות שלו הייתה קביעת ירושלים כבירת ארץ – ישראל המנדטורית ומקום מושבו של הנציב העליון. חיבורו האישי לארץ-ישראל הביא אותו לרכוש את אדמות הגבעה עליה תוקם לימים אנדרטת פורצי הדרך לירושלים. בחירת המיקום הייתה מושלמת. מרחק 17 ק"מ מירושלים. בסמיכות לכביש היחיד שעלה לירושלים. על גבעה בגובה של 662 מטר עם תצפית לשפלה ולמישור החוף. על ראש הגבעה היה כפר ערבי בשם ח'ירבת א- זנקולה. האדמה נרכשה על ידו בתיווכו של עורך הדין אבקריוס ביי אשר היה אמון על כל  מנהלות הקרקע של הבריטים בארץ-ישראל, במטרה להקים בית מגורים. תכנית אשר לא יצאה אל הפועל.  עם עזיבתו את הארץ בשנת 1925 ועד מלחמת העצמאות עמדו הגבעה  והכפר הערבי מבודדים.

עם פתיחת חלקה הראשון של מלחמת העצמאות ב30 בנובמבר הפכה הגבעה לנקודת ציון גיאוגרפית  חשובה לערבים בהתנגדותם לניסיונות החוזרים ונשנים של לוחמי הפלמ"ח, ההגנה ומתנדבים מהיישוב לפרוץ בשיירות את המצור לירושלים. 100.000 תושבים יהודים היו במצור וחיכו בכיליון עיניים להגעתן של השיירות. בין החודשים נובמבר 1947 עד אפריל 1948 לא פסקו הניסיונות של השיירות לפרוץ את המצור. עם סיום הקרבות והקמתה של מדינת-ישראל החלה הממשלה לבנות אתוס לאומי ולחפש פתרונות להנצחת הקרבות על הדרך משער הגיא בואכה ירושלים.

תחרות פתוחה להקמת אנדרטה לכבוד  פורצי הדרך לירושלים

במהלך חודשי הקרבות משער הגיא על הדרך לירושלים נותרו חלקים רבים של מכוניות, משאיות, גרוטאות אשר נדמו ל…" חיות מתות שרגליהן פונות לשמיים ואבריהן הפנימיים פעורים לרווחה וחשופים." רוברט סנט ג'ון, בתוך : מעוז מעוזריה, "בדרך אל העיר הנצחת שרידי המשוריינים בשער הגיא" , עמ' 123. ישיבות ממשלה רבות עסקו בשאלת שימורן של חלקי השיירות אשר הפכו בשירו של חיים גורי באב אל ווד לזיכרון צרוב מוחשי ומקודש של הלוחמים ושלדי הברזל.

לָנֶצַח זְכֹר נָא אֶת שְׁמוֹתֵינוּ.

שַׁיָּרוֹת פָּרְצוּ בַּדֶּרֶךְ אֶל הָעִיר.

בְּצִדֵּי הַדֶּרֶךְ מוּטָלִים מֵתֵינוּ.

שֶׁלֶד הַבַּרְזֶל שׁוֹתֵק, כְּמוֹ רֵעִי.

בשנת 1951 נסתיימו ישיבות ועדה להנצחת הנופלים במלחמת העצמאות בראשותו של יצחק בן צבי. אחת ההחלטות המרכזיות הייתה הקמת שמונה אנדרטאות "נושאיות" אשר יוקדשו לפרק מוגדר במהלך הקרבות ואנדרטה כוללת תנציח את פורצי הדרך לירושלים. בשנת 1953 פרסמו משרד הביטחון  ואגודת האינג'ינרים תחרות להקמת האנדרטה. במיון הראשון נתקבלה הצעתו של מיכאל קארה אשר כללה דמות אדם כייצוג ללוחם על הדרך לירושלים. הוספת דמות אדם נדמתה לשופטים חסרת מקוריות וללא יכולת תיאורית הרואית לכלל מעשה השיירות פורצות הדרך לירושלים עוררה התנגדות ונפסלה . הפסילה הביאה בשל מצבה הכלכלי והחברתי הקשה  של המדינה לדחייה גדולה בקבלת הצעות חדשות.

בשנת 1955 תכננו הפסל יצחק דנציגר והאדריכל מיכאל קון אנדרטה אשר שיקפה את תפיסת עולמו המרחבית נופית של דנציגר וגם היא נדחתה. בשנת 1962 יצא קול קורא נוסף להקמת האנדרטה. הוגשו 57 הצעות נוספות מתוכן נבחרה עבודתם המשותפת של נעמי הנריק והאדריכל טוביה קץ.

מרגע הכרזת הזכייה ועד ביצועה כעבור 4 שנים עוררה הבחירה פליאה והתנגדות גדולה אצל האמנים המובילים אבני היסוד של האמנות הישראלית. מנשה קדישמן, יצחק דנציגר, אבא אלחנני, קוסו אלול.  אבא אלחנני החל לכתוב את ההיסטוריוגרפיה של האנדרטאות מהפן האדריכלי והאמנותי לאומי העלים לחלוטין את אזכור אנדרטת פורצי בדרך לירושלים. תיקון ראשון נעשה על ידי צבי אפרת בספרו "הפרויקט הישראלי" אפרת מזכיר את האנדרטה והיוצרת אך לא מעמיק באשר לחשיבות הפסל בתהליך עשייתו ובעיקר בהשפעתו המתמשכת לעולים לירושלים. אשר רואים את מוטות הנירוסטה המתפרצים אך אינם יודעים את שם היוצרת.

אני מבקשת להוקיר כבוד לנעמי הנריק ולתקופה בה האמנות הייתה מגויסת לצרכי בניית מודל אידאלי של הצבר והחייל החדש. חברת העולים מכל העולמות חייבה בניית מודל חזותי ייצוגי , צעיר, חזק אשר תמיד נושא את פניו, ברוח האמנות המגויסת הרוסית כלפי מעלה למרחבים הגדולים של ההגשמה הלאומית. למעט עשייתה העקבית והמוערכת של בתיה לישנסקי לא הייתה אף אמנית אשר קראה תיגר על מעמדם המוחלט של הגברים בהיררכיית קבלת ההחלטות בשרשרת המזון של האמנות במדינת-ישראל של תחילת שנות השישים. ניתן לאומר כי החלטתם של השופטים לקבל את הצעתה המופשטת, המתחברת לתפיסה פילוסופית מרחבית פריצת תוואי דרך הייתה נועזת, קוראת תיגר על הבנאליות של פרשנות ההנצחה הקולקטיבית. ולמרות זאת כמה מעט אנחנו יודעים על נעמי.

נעמי צרלניג – הנריק  – בינלאומיות בלבנט

מועט המידע הרשמי על חייה של נעמי. חיפוש בארכיון העיר תל אביב והארכיון הציוני העלה מידע מועט אשר אפשר לי לבנות חיבורים דרך האנשים אשר היו מעורבים בחייה. נעמי צרלינג נולדה בשנת 1920 בבסרביה. למשפחה יהודית משכילה ופעילה ציונית. אביה ד"ר שאול צלרינג היה רופא נשים . בשנת 1930 בהחלטת האב עלתה המשפחה לארץ-ישראל אשר נמצאה תחת שלטון המנדט הבריטי והתיישבה ברחוב ביאליק בתל-אביב.

רחוב ביאליק היה המרכז התרבותי של העיר העברית ההולכת ומתפתחת לישות אורבנית בינלאומית. בשנת 1924 עלה חיים נחמן ביאליק לארץ-ישראל ביתו אשר נתרם על ידי העירייה נבנה על ידי האדריכל יוסף מינור והפך לבית ועד לתרבות ואמנות. קירות הבית עוטרו באריחי הקרמיקה של בצלאל והפכו להיות תיעוד מוחשי לסמלים וסימנים מקומיים של בניית חברה חדשה חילונית, כלכלית פורצת דרך מהים למרחבי החולות וכובשת אותם צעד צעד. הקמתה של הגימנסיה הרצליה בקצה רחוב הרצל בשנת 1909 נדמתה כ"מאור הגדול" של החברה העברית העירונית החדשה המלמדת את בניה בשפה העברית תחת הנהגתם של כל המנהיגים והמורים הטובים ביותר שהיו בארץ-ישראל. והתלמידים? מי היו התלמידים? כולם עד אחד יהפכו להיות מנהיגי התנועה הציונית אשר הובילו להקמתה של מדינת-ישראל.

בחירתו של דר' צרלינג רופא הנשים לגור ברחוב ביאליק ולימודי ביתו נעמי בגימנסיה הרצליה הטמיעו בה את החיבור בין המקומי בדימויים החזותיים של שער הכניסה לגימנסיה לאדריכלות הבינלאומית אשר פרחה בכל פינה בין רחוב אלנבי לרחוב הרצל. מגיל צעיר גילתה עניין וכשרון ברישום ופיסול. עם סיום לימודיה החלה ללמוד פיסול אצל הפסל זאב בן צבי. יליד תחום המושב בפולין בוגר לימודי אמנות עלה לארץ בשנת 1923. ולמד בבצלאל פיסול אצל בוריס שץ מייסד בצלאל. בשנת 1928 נסע ללמוד בפאריס בירת האמנות המודרנית וחזר לארץ עם השפעות עבודות הפיסול הקוביסטיות של פיקאסו ובראק והפך אותן לדיוקנאות מונומנטליות. בשנת 1954  ייצר יחד עם תלמידי המוסד החינוכי בקיבוץ  שער העמקים את אנדרטת "יד לילדי הגולה". בשנת 1952 ניפטר . שנה לאחר מכן זכה לקבל את פרס ישראל לפיסול. זו היית השנה הראשונה בה הוענק פרס ישראל לפיסול. להזכירכם זו  השנה בה סיימה ועדת משרד הביטחון ברשותו של יצחק בן צבי את החלטותיה על שימור הזיכרון הלאומי של מלחמת העצמאות דרך 9 אנדרטאות נושאיות. אזכור חשוב נוסף מוזאון תל-אביב אשר קם בביתו של מאיר דיזנגוף בשנת 1932 נימצא במרחק הליכה מהגימנסיה ומביתה של נעמי ברחוב ביאליק. הכול היה קרוב, זמין וחדש . תל-אביב הייתה עבור הצעירה הסקרנית ואוהבת האמנות מגרש משחקים בו התרחש הכול בו זמנית.

נעמי למדה פיסול אצל בן צבי ועסקה במקביל בהוראה.ב-26 ביוני שנת 1945 נתפרסמה הודעה בעיתון הצופה על נישואיה של נעמי צרלין ביתו של דר' צרלין לרונלד הנריק קצין צבא בריטי. לאחר הנישואין עברו השניים לגור בלונדון נעמי למדה פיסול באקדמיה . בשנת 1949 עם סיומה של המלחמה חזרו השניים למדינת-ישראל והשתקעו בירושלים.

פסיפס מפת ירושלים על ההר המכונן

עם סיומה של מלחמת השחרור  הפכה האמנות ממוזמנת לטובת בניית מורל לאומי לאמנות המגיבה בצבע, חומר, מילה, צליל על הלם ואלם המלחמה. ההעלמה המוכתבת של דויד בן גוריון בעיתונות של מספר הנופלים ובניית דימויים חזותיים של החיל והחיילת "יפי הבלורית והתואר" מקבלת פרשנות חדשה אישית כואבת וזועקת על הנופלים כמו בעבודותיו של יחיאל שמי ורבים אחרים. נעמי חוזרת מאנגליה למדינה צעירה המחפשת כלים חזותיים לבטא את ההלם והאלם באובדן הגדול אשר הביא להקמתה.

חיבורה של נעמי להנצחה הקולקטיבית החל בשנת 1956 בעבודת פסיפס המתארת את מפת ירושלים הנמצא בכניסה להר הרצל. הפנתאון הלאומי הנבחר והמתוכנן על ידי האדריכל יוסף קלארויין. עבודתה הציבורית הראשונה והגדולה בהר הרצל מתחברת למרכיב מרכזי בבניית האתוס הלאומי עם העלאת עצמותיו של הרצל ב17 באוגוסט 1949 בטכס לאומי . בשנת 1950 נערכה  תחרות לעיצוב הקבר. מדינת ישראל הייתה בתקופת הצנע  ותנאי ההצעה כללו פשטות וצניעות ואיסור עשיית דמות אדם. ההיענות הייתה בינלאומית. הצעתו של האדריכל יוסף קלארווין זכתה . תהליך השלמת העבודות הנופיות והתכנוניות על ההר היו איטיות והתנהלו בהתאם לרוח הזמן והמקום של המדינה הצעירה. בשנת 1956 הועמדה עבודת הפסיפס של נעמי הנריק מפת ירושלים בכניסה להר . אשר הפך בידי מנהיגי המדינה להר המכונן ולנקודת ציון מרכזית חינוכית , פוליטית ובינלאומית. מיקומו של ההר חייב חיבור מוחשי לירושלים בירת המדינה . מפת מוזאיקה הייתה הפתרון הנכון המחבר בין העבר להווה .ראשו של ההר בקברו של הרצל וסיומו במתחם יד ושם.

בשנת 1962 השנה בה זכתה בתחרות האדריכלית להקמת אנדרטת פורצי הדרך התקיימה תחרות לעיצוב פסל ליד ושם.  נעמי הצליחה לגבור על האמנים המובילים בעלי המונופול הלאומי על אנדרטאות השואה נתן רפפורט, דוד פלומבו, משה ציפר ושמעון פובזנר וזכתה בתחרות . מסיבות טכניות העבודה לא בוצעה והועברה לאומן אחר.

בשנת 1966 קיבלה הנריק הזמנה פרטית מדר' ראובן הכט לבצע קיר זכוכית עצום ממדים בבניין המנהלה של ממגורות דגון  כחלק ממוזאון הדגנים והחיטה. עבודה קרונית מופלאה נסתרת מהעין.

במשך כל השנים בהן החליטה להתמודד כאישה מול חבורת האמנים הפסלים המוכרת, המקושרת, המחזקת ובונה את מערך הדימויים הלאומיים של המדינה הצעירה. התמידה נעמי בהבנתה כי אמנות מונומנטלית מוזמנת המתעדת אירוע קולקטיבי חייבת להיות בעלת שפה מופשטת ועשויה מחומרים על זמניים כמו פלדת אל- חלד.

אנדרטת פורצי הדרך לירושלים האלכסון הדינמי

ב-15 למרץ שנת 1967 לעת ערב נתכנסו כ-2000 משתתפים בטכס חנוכת האנדרטה. מנהיגי המדינה הורים שכולים ולוחמים על הרחבה האובלית המחורצת באלכסונים הנפתחים ומתכנסים פנימה למרגלות מוטות הצינורות האלכסוניים אשר אור השמש השוקעת החל לתת בהם סימני אורות וצללים .

רוח של קודש שרתה על המקום. הטכס נבנה על ידי משרד הביטחון ומשרדה ההסברה בתבנית אשר יחזרו עליה פעמים רבות דגם קבוע בטכסי הסרת לוט מעל אנדרטאות המציינות אירוע מלחמתי. הזמנת ההורים השכולים, נציגי ממשלה, בניית תכנית אומנותי הכוללת קריאה מכתבי הנופלים השמעת שירים לזכרם, נאום אישיות בכירה – ראש ממשלה רמטכ"ל והסרת הלוט על ידי בן/בת של הנופלים.

לעת ערב ישבו ההורים השכולים, נציגי הממשלה הרמטכ"ל, יצחק רבין. הלוט הוסר על ידי יוספה סימבול ועודד ברמן בניהם של לוחמים שנפלו בקרבות על פריצת הדרך לירושלים. ראש הממשלה לוי אשכול נשא את הנאום המרכזי המתמקד בחשיבותה הגדולה של הדרך לירושלים – חשיבות קיומית לעצם הקמת המדינה או כפי שאשכול אמר "מאבק האומה לחיים או למוות, לקיום או לחדלון, ונודע לה ערך אסטרטגי ומדיני ראשון במעלה, משום שירושלים הייתה ותהיה מקור חיותו של עם ישראל בכל שנות קיומו, בארץ ובגולה. ירושלים היא הלב, שבלעדיו אין קיום לגוף".( מיכאל יעקובסון: סקירה על האנדרטה לפורצי הדרך לירושלים, באתר 'חלון אחורי' 23.7.13.) הטכס הסתיים בשירת ה"תקווה".

זכייתה של נעמי בפרס הפתיע רבים אך לא את נעמי אשר האמינה כי לא ניתן לבטא אירוע מכונן כמו ניסיונות חוזרים ונשנים לפרוץ דרך על ידי דימויי אדם ובניית נרטיב סיפורי חצוב באבן. נעמי האמינה כי רק מתן תחושת עוצמה דינמית מופשטת בחומר ובצורה פונים לכיוון ירושלים יכולה לתמצת את האירוע הקולקטיבי ולנכס אותו מהלוחם הפרטי על הדרך אשר הפך בתוקף נסיבות העיתים לאנונימי  לאירוע לאומי מכונן.

חומרים על זמניים

לאורך כל ההיסטוריה אנדרטאות סיפרו סיפור חקוק באבן. סטטית, עצומת ממדים, בולטת במרחב ההתיישבותי והנופי. סטטית על זמנית. נעמי ראתה בעיני רוחה צורות אלכסוניות היוצאות מההר ופונות פורצות לכיוון ירושלים. היא חיפשה פרשנות חזותית לפיענוח המילה "פריצה" . אלמנטים נפרדים ומתכנסים יחד היוצאים מתוך בסיס של בטון חסר כל ייחודיות. אשר ייתן את הבסיס המחזק להתפתחות הדינמית החייבת להראות למרחוק לכל העולה לירושלים.

נעמי תכננה את הפסל בברזל. הברזל היה עבור נעמי גוון ההתבוססות בבוץ של הלוחמים . במחשבה שנייה הבינה כי הברזל מעלה חלודה ומתפורר. נעמי קיבלה החלטה להחליף את הברזל בנירוסטה. חומר אשר אף פסל לא עבד בו וחייב מעורבות מקצועית חיצונית של רתך מטוסים אשר סופק על ידי צה"ל. עם סגירת התכנית ההנדסית חויבה נעמי לבנות חיזוקים נוספים המוסתרים כיום עם צמחיה גבוהה. עבודתה עם האדריכל טוביה קץ אשר היה אחד האדריכלים ממשרדו של זאב רכטר אשר הקימו את בנייני האומה . הביאה לתכנונה של הרחבה האליפטית למרגלות האנדרטה אשר בחלוף השנים הפכה לנקודת המפגש העיקרית והמרכזית מחוסר יכולת לעלות ולראות את האנדרטה . קוץ יצר דיאלוג עם מוטות הנירוסטה הנוסקים אלכסונית ופורצים את המרחב לכיוון הדרך וירושלים. בשנת 1965 נסתיימה בניית האנדרטה על הגבעה. כאשר החלו לפרוץ שביל גישה התנגדו יורשיו של הרברט סמואל להקמת כביש גישה על הקרקע הפרטית שירשו. המדינה נאלצה להודות בעובדה ועד היום לא ניתן לגשת לאנדרטה.

"משוגעים רדו מהגג"

הדרך משער הגיא שינתה פניה בעקבות עיבוי המסלולים העולים לבירה. העלייה התלולה הפכה לנסיעה נינוחה מנותבת דרך מנהרות ומנתקת עת המגיע לירושלים מתחושת הסגירות , האיום והשליטה הערבית על ראשי הגבעות בדרך המתכנסת משני צדי הוואדי העולה לירושלים. מדינת ישראל תחגוג בעוד מספר ימים את יום העצמאות. ויכוחים בוטים בין הורים שכולים לנציגי השלטון מערערים את קדושת הנופל וחכמת המנהיגים. ריבים ופלגנות בתוך העם מערערים וקוראים תיגר על עצם קיומה של מדינת-ישראל.

אין נכון יותר מאשר בימים אלו בואכה יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות לעלות לירושלים. לעמוד מול אנדרטת פורצי הדרך לירושלים ולהפנים כי בזכותם של אלו אשר האמינו בקיומה של מדינת ישראל ובצורך להפוך את ירושלים לבירתה קמה מדינת-ישראל.

אנחנו נמצאים היום בתקופה דקדנטית. לא פעם בעיקר כאשר אני רואה את ההמונים הטסים לחו"ל, ממלאים את עגלות הקניות, מקדשים את תרבות הפנאי הנהנתנית, המידית, המתכלה אני חשה בצורך לקום ולצעוק "משוגעים תרדו מהעץ". (שר האוצר יגאל הורוביץ' ראי מערכת הבחירות של הכנסת העשירית) הגיעה הזמן לכבד מחדש את תהליך הקמתה של מדינת-ישראל.

נעמי הנריק לתפארת מדינת-ישראל

לא עסקתי למעט אזכור בפתיח על  מחקרים של נשים העוסקות בהדרת נשים יוצרות מהשיח הציבורי בתהליך הקמת המדינה. אני לא מאמינה ביכולתו של אף גורם להעלים עשייה בעלת משמעות נשית או גברית. אני מאמינה שבמקרה של נעמי הנריק קיבלו מקבלי ההחלטות כולם גברים – החלטה אמיצה ונכונה לניסיון למצוא פתרון לשאלה בלתי ניתנת לתשובה איך מנציחים בדימוי חזותי אירוע לאומי קולקטיבי אשר ניכס לעצמו את חייהם של אנשים רבים. הבחירה בהצעתה של נעמי הנריק באה לא מהיות אישה אלא מהרעיון שהביאה אתה. הפשטה צורנית , אלכסונית, חדה, בוהקת בחומר מודרני ממנו עשויים מטוסים תיתן לאורך זמן את תמצות אותם חודשים בין נובמבר לאפריל של שנת 1947.

נעמי הנריק הביאה אתה חשיבה חדשנית , אומץ "לשבור את החוקים" לפלוש לעולמם הסגור השולט והמוגדר של חבורת גברים ולבצע כנגד כל הסיכויים את האנדרטה אשר הפכה לסמל להחלטתו של דויד בן גוריון להפוך את ירושלים לבירת המדינה.

לכן ולכם העולים והעולות לירושלים חשוב מאד שתפנו את המבט שמאלה מול שואבה ותראו את אנדרטת פורצי הדרך. שם האמנית נעמי הנריק. מן הראוי היה שנעמי הייתה מדליקה משואה ליום העצמאות לתפארת מדינת-ישראל.

 

מחקר כתיבה וצילום לאה פופר מורת דרך בונה ומדריכת טיולים בדגש אתנוגרפיה ,אמנות, אומנות, שימור מלאכות מסורתיות, אדריכלות ומפגשי אמנים ויוצרים מורת דרך בונה ומדריכה טיולים בדגש אתנוגרפיה ואמנות במדינת-ישראל ובעולם מרצה לאומנות שימושית חוקרת אומנויות נעלמות.

0505287437 popperlea@gmail.com