בקוראינו את הסיפור בפרק ה' – מלכים ב', יהיה זה כמעט בלתי נמנע לשאול את השאלות הבאות:

  • למה הוכנס הסיפור הזה ללא שום קשר לסיפורים שסביבו? אמנם סיפור זה משתייך למסגרת מעשי הניסים של אלישע אבל ניראה כאילו תלוש. מי הכניס את הסיפור ולאיזה צורך?
  • נעמן, שר צבא ארם, היה אסיר תודה ונשמע כאילו מעכשיו ישרור שלום בין ישראל לארם, מה שמתברר כלא נכון בפרק הבא. כיצד ניתן להסביר זאת ועוד לאור העובדה שאלישע, שעשה נס לנעמן לבקשת מלך ארם, מבוקש כעת על ידם במטרה להרוג אותו.
  • בתחילת הפרק כתוב שאלוהי ישראל הביא לארם ניצחונות. משפט מעורר תמיהה!?
  • מעשה גחזי שלמרות האיסור של אלישע לקח מנעמן מתנות ונענש. מה מטרת הסיפור?

שאלה ראשונה:

       האם זהו סיפור אחד או שמא מצויים בפרק שני סיפורים, והשני תלוי בעלילת הראשון?

מדוע הוכנס סיפור זה דווקא פה, ללא קשר לסיפור שלפניו או זה שאחריו, למעט היותו חלק מסיפורי הנביא אלישע?

אגדת צרעת נעמן הסורי אשר נרפא בזכות הנביא אלישע, המובאת בפרק ה', בולטת הן בתוכנה וכן במקומה – בין הסיפור שלפניה בפרק ד' 38-41 ו42-44 וזה שאחריה, בפרק ו' 1-7.
כמו הרבה מסיפורי אלישע, גם בסיפור זה מתואר נס שחולל אלישע-אפילו נס כפול: ריפא את נעמן מצרעתו וגרם לגחזי, אדם בריא, לחלות בה – אך הנס בסיפור זה אינו העיקר כמו בשאר סיפורי אלישע. מטרת הנס בסיפורינו היא ללמד את הקורא לקח (יפורט בהמשך) [1].

אם נביט על פרק ד' ופרק ו' – ניראה כי הם משתייכים לקובץ מסיפורי אלישע, המתאר מעשי ניסים ולכולם עלילה פשוטה: פותחים בציון המצוקה המחייבת התערבות חיצונית (שקיעת הגרזן במי הנהר), הזכרת הפניה לאלישע ותהייה האם יוכל אלישע לעזור, ומסיימים בתיאור הנס המופלא שחולל איש האלוהים. לסיפורים אילו אין מטרה אחרת, מלבד תיאור הנס ונסיבותיו. כל סיפור הוא סיפור עצמאי ובלתי תלוי בזה שבא לפניו או אחריו. כמו העלילה, כך גם גיבוריה נטולי שם או מוצא. אישיותם חסרה וידוע לנו רק על תפקידם. אפילו אישיותו של אלישע, שיודע לעשות נפלאות ונערץ על ידי סובביו, אינה ידועה יותר מכול דמות אחרת ורוב הזמן הוא מכונה "איש האלוהים" ופעולתו היא "עשיית ניסים".  הניסים המתוארים בסיפורים אילו הם בעלי תכונה אחת: מסייעים לאיש הפשוט בחיי היום יום: הצלת הבן הגוסס, מספקים אוכל ליום אחד, מציפים את הגרזן השאול אצל העני וכד'. הנס אינו ניסיון להציג את כוחו של ה' והוא אינו מהווה  נקודת מפנה בהכרתו הדתית של העם. בסיפורים אילו הנס קטן ואינו מעיד על כוחו המופלא של איש האלוהים העושה אותו. לכן, לניסים אילו אין משמעות מוסרית כגון, האם בעל הגרזן היה ראוי לנס ההצפה? שאלה זו אינה רלוונטית לסיפור ולכן אינה נשאלת.
[1] R. L. Cohn, 'From and Perspective in 2 King 5'. Vetus Testamentum, Vol. 33, fasc. 2 (April, 1983), pp. 171, BRILL

מה שכן חשוב בסיפורים אילו הוא המסר של יראה והערצה כלפי איש האלוהים! יחסו של המאמין הפשוט כלפי האיש הקדוש. בסיפורי הניסים, מתבצע הנס בדרך כלל על ידי פעולה מאגית: השלכת העץ למקום שקיעת הגרזן (ו'6) סגירת הדלת בבית האלמנה בשעת נס השמן (ד'4) השלכת הקמח לנזיד המר (ד' 31). המיוחד בהם הוא שאין זכר לתפילה לה'. אלישע פועל בכוחות הטמונים בו (למעט ריפוי מי המעיין ביריחו וכאשר הוא מרפא את "לחם הבכורים").[1]

גם בסיפור שלנו (פרק ה') הבנת הדמויות בסיפור אינה תלויה במידע שניתן לנו מחוצה לו והן מתפקדות כדמויות עצמאיות: מלך ארם ומלך ישראל, חסרי שם. בנוסף, בסיפורינו זו הפעם היחידה שיש להם תפקיד כה מינורי לעומת שאר סיפורי אלישע. גם דמותו של נעמן כאיש עניו וישר, לא מופיעה בשום מקום אחר למעט בסיפורינו . גחזי אשר מופיע בסיפור בפרק ד' 8-37 בפרק ו' 1-6, ובפרק ח' 1-6, מיוצג באופן שונה בסיפור שלנו[2].
מאידך, סיפור נעמן מבטא רעיון שלא נמצא בלג'נדות אחרות: הנס של איש הקדוש אינו נעשה כדי להביא תועלת זו או אחרת, אלה בא להגדיל ולהפיץ את האמונה בה', אפילו בקרב העמים הנכרים. מבחינה זו, תוצאות הנס גדולות יותר ממה שציפה אלישע: "יָבֹא-נָא אֵלַי–וְיֵדַע, כִּי יֵשׁ נָבִיא בְּיִשְׂרָאֵל" (8), אולם נעמן משנרפא, מכיר בהרבה יותר מזה: "הִנֵּה-נָא יָדַעְתִּי כִּי אֵין אֱלֹהִים בְּכָל-הָאָרֶץ, כִּי אִם-בְּיִשְׂרָאֵל"(19). וכיוון שהנס בא להראות את גדולתו ויחידותו של אלוהי ישראל, ושאין אל אחר יכול להושיע כמותו – הרי שהנס אינו יכול להתבצע באמצעים מאגים כמו בשאר סיפורי הניסים או להשתמש בגופו לצורך הפעולה. נעמן אכן ציפה שכך יעשה אלישע בשביל לרפא את צרעתו – אך אלישע 'רק' שלח אותו לטבול 7 פעמים בירדן כדי להדגיש את השוני בין סיפורי הניסים המכילים קסמים ופעולות הקשורות בנביא ובין הסיפור שלנו שבו הנס קשור בארצו של ה', במימיה הקדושים ובאדמת הקודש. הנס הוא עדות ליחידותו של האל וכיאה לעדות, הוא צריך להיות חד משמעי.  מאותה סיבה, אין הנס יכול להיות הזדמנות להפקת רווחים, אלה מכוון רק לתכליתו הנעלה: הפצת ההכרה בה'.
סיבה זו גורמת לאלישע לסרב לקבל 'מנחות' מנעמן ובעצם בכך, מכריח את נעמן לתת את תודותיו ישירות לאלוהים. "וָלֹא, יֻתַּן-נָא לְעַבְדְּךָ מַשָּׂא צֶמֶד-פְּרָדִים אֲדָמָה: כִּי לוֹא-יַעֲשֶׂה עוֹד עַבְדְּךָ עֹלָה וָזֶבַח, לֵאלֹהִים אֲחֵרִים–כִּי, אִם-לַיהוָה" (פס' 17). עבודת האל בסיפורינו, מוצגת כאלטרנטיבה למתן תשורה לנביא. וזו הסיבה למתן העונש לגחזי: הוא ביטל את תכליתו של הנס – ההכרה בה'. גם בכך נבדל סיפור זה מסיפורים אחרים המספרים על תשלומים לנביא והמתנות שניתנו לנביאים מעריציהם והדורשים בהם( ד' 32). כיוון שב'לג'נדה המוסרית', מטרת הנס הינו; הכרה בכוחו האוניברסאלי של האל – הפגישה של הנושע עם המושיע לאחר התקיימות הנס, אופיינית רק לה, ובאה במטרה להכריז על הכרתו בה' ובנביאיו.[3]

Chon, מציע להתייחס אל הסיפור כסיפור עצמאי שאינו תלוי בסיפור שלפניו או זה שאחריו. לדעתו, הסיפור נחלק לשלוש יחידות:
יחידה 1: (1-14): אלישע – מספרת את סיפור כוחו של אלישע, אשר ריפא את צרעת נעמן.
יחידה זו מחולקת לשני פסקאות השוות באורכן:

פסקה א': 1-7: מסעו של נעמן למלך ישראל ואל הנביא אלישע
פסקה ב': 8-13: אלישע מרפא את צרעת נעמן
יחידה 2: (15-19): נעמן – הריפוי של נעמן אינו רק 'פיזי', נעמן עובר מהפך רוחני. יחידה זו מספרת על רצונו של נעמן להיות נאמן לאלוהי ישראל בלבד.
יחידה 3: (20-27): גחזי – משרתו של אלישע העושה מאמצים רבים להוציא כסף מנעמן. יחידה זו עוסקת בעונשו של גחזי , הצרעת, אשר עברה מנעמן אליו.
לכאורה ניראה כי יחידה 1 הינה סיפור עצמאי העומד בפני עצמו, ואינה תלויה בשתי היחידות הנוספות. נעמן מוצא מזור למחלתו ויכול לחזור חזרה לביתו. יחידה 2 אמנם מרחיבה את הנרטיב שביחידה 1, אך גם היא מסתיימת בהצלחה (נעמן מכריז על נאמנותו המוחלטת לאל ועוזב לארצו)  ואינה זקוקה לכאורה ליחידה 3. לעומתן, יחידה 3 תלויה ביחידה 2 בכך שגחזי חומד את המתנות שרצה נעמן לתת לאלישע וכן ביחידה 1,בכךשגחזי יורש את צרעת נעמן שרופאה ביחידה זו. אולם, קריאה מעמיקה מגלה לנו שללא יחידה 3 ו2, יחידה 1 הייתה בעלת משמעות אחרת לגמרי. יחידות אילו, לא רק מרחיבות אותה, אלה הופכות אותה לאגדה חדשה ותוקפות את הנושא העיקרי מזווית אחרת: לא הנס עצמו הוא מטרת הסיפור, אלה ההכרה בכוחו ובבלעדיותו של אלוהי ישראל[4].
א. רופא בניסיונו לענות בשאלת אחדות הסיפור, טוען שיש פה סיפור המורכב משתי עלילות:
1-19: רפואתו של נעמן מין הצרעת
20-27: ניגועו של גחזי בצרעת נעמן

כיוון שהעלילה השנייה מניחה את קיומה של הראשונה ואילו הראשונה יכולה לעמוד בפני עצמה, יש ששיערו שסיפור עונשו של גחזי הוא תוספת מאוחרת לסיפור המקורי של רפואת נעמן. הטענים שיש פה שני רבדים מצדיקים זאת על ידי מספר נק' עקרוניות:
בעלילה הראשונה(1-19), גחזי אינו נזכר כלל ובשנייה (20-27) הוא גיבור העלילה. בעלילה הראשונה (17), הוזכר בתיאורים שונים מחנהו הנכבד של נעמן, מה שאינו מוזכר בעלילה השנייה(21-26), כאשר גחזי רץ אל נעמן הנמצא בדרכו חזרה לארם. מצד שני, קיימים גם חוטים מקשרים בין שתי העלילות: פירטי הכסף והבגדים המוזכרים בהכנותיו של נעמן למסע אל הריפוי בעלילה הראשונה (5), מקבלים משמעות שונה בעלילה השנייה (22-23). עמוק ומשמעותי יותר הוא השינוי שחל באופיו של נעמן בעקבות השינוי שחל באמונתו: השר הכובש, הארמי, היהיר ומהיר החימה, המתייצב בפתח ביתו של אלישע בסוסיו וברכבו בעלילה הראשונה (9-12), הפך לאדם צנוע ודואג לשלום הזולת בעלילה השנייה (21-23). גם סירובו של אלישע לקבל מתנות מנעמן עבור הנס (16), מקבלת הארה בעלילה השנייה. לפי רופא, ניראה כי תפיסת הסיפור כאחיד אינה מקשה אלא מסייעת להבין את הסיפור בשלימותו ולהבנת שני חלקיו.
כעת, משהבנו שמדובר בסיפור אחד המחולק למס' חלקים שתלויים זה בזה ואינם פוגעים באחדותו, והבנו את מטרתו של הסיפור – נותר לי לענות על השאלה" מדוע הוכנס דווקא בין פרק ד' לה', כשלכאורה ניראה "לא מתאים" למקומו[5].
ידוע לנו , שסדר סיפורי אלישע אינו רציף מבחינה היסטורית וסיפור מינויו של אלישע למשרתו של אליהו (מל"א י"ט 19-21) נבדל כאן מין ההמשך, על הקדשת הנביא אלישע (מל"ב ב' 1-18). נשאלת השאלה; מה טיבו של סדר זה? והתשובה לכך לפי רופא היא" "העיקרון הכרונולוגי- ענייני" אשר קבע את מקומם של ספרי ההקדשה, סיפורי המוות והקבורה – בראש המחזור (מל"ב ב' 1-18) ובסופו (מל"ב י"ג 14-19 21-20).
כל שאר הסיפורים סודרו כנראה בצורה אסוציאטיבית. על יד סיפורי ההקדשה (ב' 1-8), סודרו שני  סיפורים הקשורים ל'מקום'; יריחו ובית אל (ב' 19-22  23-24). נס השמן (ד'1-7) אפשר שעמד תחילה ליד מעשה הדובים ב' 23-24) כיוון שבשניהם מדובר בילדים, למרות שעל ילד דובר גם בפ' ד' 7-37 – אבל האסוציאציה לסיפור זה קשורה רק בעובדה שהגיבורה הראשית היא אישה המכנה עצמה "שפחתך"(ד' 2, 18).  נס הנזיד (ד' 37-41) הוכנס ליד תחיית הילד(40), אולי בגלל האסוציאציה של 'מוות בסיר' ו'מות הילד'. הכפלת הלחם (ד' 42-44)צורפה אל ריפוי הנזיד כי כמותה היא נס במזון. אבל לגבי סיפור נעמן (מל"ב ה') – אין יודעים למי הוסמך. האם הוכנס כאן כי נעמן מביא אל איש האלוהים "ברכה"(19) ואילו בסיפור שלפניו הובאו לאיש האלוהים "לחם בכורים" (ד' 32)? מצד שני, נס הגרזן (ו' 1-7) נעשה כמו נס נעמן (ה' ) בירדן.
בנוסף, פרק ה' פותח במילה "ונעמן.." בדיוק כמו במצג בפרק ו' (7): "ומלך ארם היה.."  – מה שמעורר את השאלה; האם רצה  המחבר ליצור פתיחה הכורכת את סיפורו בזה שאחריו ועל ידי כך לכלול אותו כחלק ממחזור הסיפורים?  עוד אומר זקוביץ, כי תכליתו העיקרית של שילוב סיפור זה במקומו היא ללמד, כי גם כאשר נידמה שמקור הכׂח הוא הנביא, אין הוא אלה איש האלוהים, שליח הפועל מכׂח שולחו. מבין הסיפורים על אלישע יש המדגישים את מעורבותו של ה' במעשה הנס (מעשה ריפוי מי יריחו בדבר ה' – ב' 21 :  קללת הילדים נעשתה בשם ה' – ב' 24:  מעשה ריבוי המזון שהתיר ה' לאכול – ד' 33) לעומת זאת, בסיפורים אחרים מוצנע חלקו של ה' והוא אינו נזכר בשעת מעשה הנס עצמו. לשולחו של הנביא מרומז רק בכינוי "איש האלוהים" (ה'7). כיוון שכך, יש חשש שהקורא ייחס את הכוח לאדם ולא לאלוהים. עם בעיה זו מתמודד סיפורינו בהצלחה רבה: יחד עם נעמן ועם אלישע, למד הקורא כי הכח לה' בלבד וכי אלישע הינו אלא: "איש האלוהים" ולא אלוהים בעצמו[6].

 

שאלה שניה:
נעמן, שר צבא ארם, היה אסיר תודה ונשמע כאילו מעכשיו ישרור שלום בין ישראל לארם,
מה שמתברר כלא נכון בפרק הבא. כיצד ניתן להסביר זאת ועוד לאור העובדה שאלישע,
שעשה נס לנעמן לבקשת מלך ארם, מבוקש כעת על ידם במטרה להרוג אותו?

ראשיתם של יחסי האיבה בין ארם לישראל התחילה עוד בתקופת השופטים (שו' ג' 7-11) וברשימת מלחמותיו של שאול נזכרו מלחמות ב"מלכי צובה" (שמ"א י"ד37). דויד ערך כמה מלחמות עם ממלכות ארמיות שונות, ועם ניצחונותיו עליהן הפכו רוב ממלכות ארם להיות משועבדות לישראל (שמ"ב ח'). עם התרופפות ממלכת ישראל בסוף ימי שלמה, בטל השלטון

הישראלי על ממלכות ארם (מל"א י"א 23-25), ומעמדה של ארם- דמשק התחזק. בימי המאבק בין בעשא מלך ישראל ואסא מלך יהודה, מתוארת לראשונה התערבות ארמית צבאית בא"י, וזו באה ביוזמת אסא, שביקש בדרך זו לשחרר את לחצו של בעשא עליו (מל"א ט"ו 16-22). המתח בין ארם וישראל הגיע לשיאו בשלהי שלטונו של אחאב. במל"א כ' מתוארות 2 מלחמות גדולות בין ארם לישראל בהפרש של שנה ביניהן, ובשתיהן ניצח אחאב את בן הדד. משלב זה, הופכת ארם להיות האויבת הראשית של ישראל במשך דורות רבים. המאבק הממושך בין שתי הממלכות מסתיים סופית כ120 שנה אחרי מלחמותיו של אחאב בארם, עם כיבוש דמשק בידי תיגלת פילאסר, מלך אשור. זמן לא רב אחר שתיגלת מָגלה את יושבי ארם והורג את מלכם (מל"ב ט"ז9), כובשת אשור את ממלכת ישראל ומָגלה את תושביה; ארם וישראל, הפכו שתיהן לאשוריות[7].
סיפורינו (מל"ב ה') הוא הראשון מבין הסיפורים, שהמתח הצבאי- מדיני בין שתי הממלכות משמש לו לרקע , ושפעולותיו של הנביא אלישע קשורות ביחסים השוררים ביניהן.
לאחר שנעמן עוזב את אלישע מלא הכרת תודה לאלוהי ישראל, ומכריז בגלוי על נאמנותו המוחלטת באלוהי ישראל, היינו מצפים ליחסי שלום תמידיים בין שתי הממלכות. אך כבר בפרק ו' (8-23) נתון אלישע ב"עין הסערה" בעוד סיפור של עימות בין שתי המדינות. ואז בהמשך (24) מסופר על מצור שהטיל בן הדד מלך ארם על שומרון ועל הרעב הכבד שהשתרר בה כתוצאה מכך. עניין זה ניראה תמוהה לאור הנס שנעשה לנעמן בישראל.

התשובה לשאלה זו נמצאת בתשובה לשאלה הראשונה (עמ' 5) המסבירה לנו את מקור סדר סיפורי אלישע. בספר מלכים(מל"ב ד'-ח') מצויות רוב הלג'נדות על אלישע. ניראה כאילו הן סודרו בתוך סיפור מלכותו של יורם בן אחאב (מל"ב ג' 1-3; ח' 29). על פי רופא, סידור זה נעשה מתוך שני שיקולים: כרונולוגי – כיוון שפעולתו האחרונה של אליהו קשורה למותו של אחזיה בן אחאב (מל"ב א'), הסיק המסדר כי פעולתו של אלישע החלה מימי יורשו של אחזיה, והוא יורם, אחיו.  ענייני– למסדר היה חשוב גם לשמור על רציפות הסיפורים, ושבכולם יהיה הגיבור: אלישע, כמו בכל הסיפורים עד פרק ט'. מתוך שיקולים אילו קשה לעמוד על יחסי אלישע והמלך (יורם?). בחלק מהלג'נדות מתוארים יחסים הדוקים של עזרה הדדית ובאחרים מסית אלישע את שר הצבא למרוד באדונו ולרוצחו (מל"ב ט' 1-3). עובדות אילו יחד עם הסתירה שהעליתי בשאלה הנוכחית, גורמת לנו לחשוב שאולי לא מדובר פה באותו המלך? יתכן ומדובר על מלך מבית יהוא. רצח יורם ועליית יהוא למלכות, התרחשו ב841 לפנה"ס ואילו אלישע נפטר לאחר שנת 800 (יואש ביקר אותו במחלתו וידוע שהוא עלה לשלטון בשנה זאת), משמע שתשועות אלישע נעשו לא למעלה, מארבעים שנה קודם לכן. מכאן אנו למדים שהלג'נדות במל"ב ד'-ח' סופרו על ימי בית יהוא לעומת מל"ב ז' , י"ג-י"ד שרובן שייכות לימי יואחז. נוסיף על היעדר המהימנות ההיסטורית, את העובדה שבחקר התודעה ההיסטורית הייתה נטייה לקשור את הסיפורים על ידי זיקה בין הגיבורים, שמלכתחילה היו נפרדים מבחינת הזמן והמקום – והרי לנו מדוע בפרק אחד נעמן אסיר תודה לאלוהי ישראל ושליחו ובפרק הבא מחפשו על מנת להרגו.[8]

 

שאלה שלישית:
בתחילת הפרק רשום שאלוהי ישראל "נתן תשועה לארם" (1) – מדוע?

בראש סיפורינו מצג בן שני פסוקים. המצג עורך לנו היכרות עם שתי דמויות הנותנות דחיפה ראשונה לעלילה: נעמן, שר הצבא ומלך ארם.

כבר במצג (פסוק 1), מביע המחבר את התפישה ששלטונו של ה' אלוהי ישראל אינו מוגבל לישראל, אלה פרוש על פני תבל ומלואה. כבר בפס' הראשון, מתוארת הזיקה בין נעמן לה', אך בניגוד לנו, הקוראים, נעמן עדיין אינו מודע לה. הוא לא יודע כי כוחו ועוצמת ידו, מקורה בה'. תחילתו של הסיפור רומז על המסר שלו: נעמן, הוא "איש גדול, גיבור חייל ונשוא פנים" , אך גדולתו מסויגת, כי אינו יודע שישועתו ניתנה לו מאת ה'[9]. ביטוי זה, בא לנמק מדוע זכה נעמן למעמד כה מכובד: "כִּי-בוֹ נָתַן-יְהוָה תְּשׁוּעָה, לַאֲרָם". עניינו של משפט זה הוא ללמדנו כי הצלחתו של נעמן בשדה הקרב, היא זו שהעניקה לו את מעמדו המיוחד. ואפשר שיש פה רמז לתשועה שהביא נעמן לעמו במלחמה נגד ישראל –  נעמן הוא בעצם כלי שרת בידי ה' להושיע את ארם ועל כן אין להאשימו בכך. סיפורינו הוא הראשון מבין הסיפורים על אלישע, שהמתח הצבאי בין ממלכת ישראל וממלכת ארם, משמש לו כרקע, ושפעילותו שלאלישע קשורה ביחסים השוררים בן שתי הממלכות. המתח בין שתי המדינות ניכר כבר בפס' ב': "וַאֲרָם יָצְאוּ גְדוּדִים, וַיִּשְׁבּוּ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נַעֲרָה קְטַנָּה…"  ואולי אפילו בפס' א': "כִּי-בוֹ נָתַן-יְהוָה תְּשׁוּעָה, לַאֲרָם".[10]

 

שאלה רביעית:
דמותו של גחזי: מה תפקידה בסיפור? מה משמש סיפור העונש הקשה שקיבל?

גחזי הוא לכאורה דמות משנית בסיפורינו; הוא אינו מוזכר כלל בחלקו הראשון של הסיפור (1-19), ואפילו כאשר אלישע צריך לשלוח מישהו אל נעמן שמחכה לו בפתח הבית, הוא שולח מלאך ולא את משרתו הצמוד: "וַיִּשְׁלַח אֵלָיו אֱלִישָׁע, מַלְאָךְ לֵאמֹר…" (פס' 10), אך בחלקו השני של הסיפור (20-27), הוא גיבור העלילה. אם נחזור אחורה לפרק ד' בסיפור השונמית (12-37) ניראה כי יש לגחזי מס' תפקידים: ראשית, הוא מוסר לאלישע פרטים על חיי המשפחה השונמית: "וַיֹּאמֶר גֵּיחֲזִי, אֲבָל בֵּן אֵין-לָהּ–וְאִישָׁהּ זָקֵן"(ד'14). שנית, הוא מגרש אותה בשעת ייאושה: "וַיִּגַּשׁ גֵּיחֲזִי לְהָדְפָהּ"(ד'27) ולבסוף הוא יוצא ומטהו של אלישע בידו ולשווא מנסה לבצע נס: "וַיָּשֶׂם אֶת-הַמִּשְׁעֶנֶת עַל-פְּנֵי הַנַּעַר, וְאֵין קוֹל, וְאֵין קָשֶׁב; וַיָּשָׁב לִקְרָאתוֹ וַיַּגֶּד-לוֹ לֵאמֹר, לֹא הֵקִיץ הַנָּעַר"(ד' 31) – אנו רואים שמחבר סיפור זה, שירטט את דמותו בצורה קצת רכלנית, גסה, אלימה ולבסוף, כישלון עלוב. גחזי הוא איש ריק. חסר ערך כשלעצמו, אך הצליח לתפוס עמדה נכבדה משום קרבתו ל"איש האלוהים". תפקידו עושה אותו חשוב ולא אישיותו[11].
הסיפור בפרק ח' (1-6) מניח שאלישע כבר נפטר (שאם לא כן, כבר הייתה האישה פונה אליו) ומספר על נס שהתחולל בכוחו של איש האלוהים לאחר מותו, הנמסר מפיו של גחזי . הזכרתו בסיפור זה תמוהה שכן בספור שלנו בפרק ה', דבקה בו  ובזרעו צרעת "לעולם"(ה' 27), ואף ידוע שצרעתו הייתה קשה יותר מצרעת נעמן: על נעמן היה כתוב "מצורע" (ה'1) ועל גחזי נכתב "מצורע כשלג" (ה' 27). (גם העובדה שנעמן הורשה להסתובב בקרבת המלך מעידה על כך שצרעתו כנראה לא הייתה מדבקת). לסתירה זו העלו מס' פתרונות: אחד מהם טוען שסיפור זה קדם לסיפור בפרק ה', אחר טוען שסיפור הצרעת של גחזי הוא תוספת מאוחרת ורלב"ג מפרש "לעולם"= כיובל ואז משתמע שגחזי נירפא מהצרעת עד שנת היובל.
הפירוש הראשון ניראה הכי הגיוני[12].
בפרק ה', גחזי הוא גיבור היחידה האחרונה (20-27), בה מתוארים מאמציו הגדולים להוציא כסף מנעמן ועל עונשו שקיבל מאלישע: צרעת נעמן עברה אליו. יחידה 2 לכאורה מסתיימת ביציאתו של נעמן אל ארם לאחר הכרזתו בפומבי על נאמנותו הבלעדית לה' ונכונותו לעבוד אותו על אדמה שלקח מארץ הקודש, ולאחר שאלישע סירב לקבל ממנו מתנות עבור ריפוי הצרעת. אך הסופר המקראי מוסיף עוד כמה מילים בסוף הפסוק: "וַיֵּלֶךְ מֵאִתּוֹ, כִּבְרַת-אָרֶץ"(19) בכדי ליצור עניין ומתח. הסופר רומז לנו שהעניין עוד לא הסתיים ואכן פרדתו של נעמן, מאפשרת לדמות חדשה להיכנס: דמותו של גחזי "נער אלישע"(20).[13]
התואר "נער" בא במקרא במספר פירושים: "בן" (י"ט 29-37) כינוי לצעיר, משרת, נושא כלים מנהל משק בית וגם פקיד רם מעלה בשירות אצילים, שהיה בעל חותם (מעין מורשה חתימה). על פי ההקשר בסיפורינו ובשאר סיפורי אלישע, ניראה שגחזי היה משרתו של אלישע. הזכרתו בסיפורי אלישע נובעת רק משיקול העיצוב הספרותי. דמותו היא משנית ואינה תורמת לקידום העלילה, אלה משמשת כאנטי-גיבור המאירה ומבליטה את תכונותיו הנאצלות של הגיבור הראשי – אלישע[14].
בסיפורינו (ה'), טוען  R. L. Cohn,פותח גחזי את היחידה האחרונה (20-27) במונולוג אשר חושף לקורא, ולא לנעמן או אלישע, את מזימתו הערמומית – לדרוש מנעמן גמול על הריפוי שזכה לו, מה שסירב לעשות רבו אלישע. באותו מונולוג, דמותו של גחזי מתגלה כמנוגדת לשאר הדמויות בסיפור:
הוא מכונה "נער צעיר" אל מול תיאורה של  ה"נערה הצעירה", השבויה מישראל, אשר נרתמה לעזור לנעמן, בעוד שגחזי מנצלו לתועלתו האישית.
בפס' 20 מכריז גחזי: "הִנֵּה חָשַׂךְ אֲדֹנִי אֶת-נַעֲמָן הָאֲרַמִּי הַזֶּה…" ובכך מותח ביקורת על אותו אדם שהצהיר על אמונתו בה', ובניגוד לגחזי – הוא יעמוד בה.  באופן אירוני, הישראלי המאשים הופך לגנב. ניגוד נוסף ניתן לראות בשימוש במילה "יד": בדבריו של נעמן "וְהוּא נִשְׁעָן עַל-יָדִי.." (פס' 18), משמשת היד משענת, תמיכה. ואילו גחזי משתמש בה על מנת לגנוב. לבסוף משמש המונולוג לגחזי, אפשרות להביע את התנגדותו לאלישע. כוונתו הסודית והלא מוסרית, עומדת בניגוד ליושרה של אלישע. התנהגותו הבלתי מוסרית של גחזי, מדגישה את דמות הישראלי הנבזה, לעומת הגֶר העניו והצנוע. נעמן יורד מסוסו על מנת לפגוש בגחזי ועורך לו קבלת פנים אדיבה ושואל "השלום"?( 21). וגחזי, לא רק שהוא משקר בדבר הופעתם הפתאומית של שני הנביאים אצל אלישע, הוא מכניס לפיו של אלישע שקר, כאילו הוא שלח אותו לבקש מנעמן מתנות כדי לתת להם. למרות שנעמן לא פירט לאלישע מהן המתנת שהביא נעמן, ניראה כי גחזי יודע בדיוק מה הוא רוצה מבין המתנות שפורטו ביחידה 1 (פס' 5) – באותה רשימה שהכין נעמן כחלק מהכנותיו לקראת המסע אל הריפוי. ולבסוף, כאשר השיג גחזי את רצונו, הוא אינו נפרד מנעמן לשלום ואינו מודה לו. במקום זה רשום: "וַיִּתֵּן אֶל-שְׁנֵי נְעָרָיו, וַיִּשְׂאוּ לְפָנָיו" (23). פס' זה קושר גם הוא, את יחידה זו לראשונה בכך שבראשונה היה רשום בפס' 1 שנעמן היה "נְשֻׂא פָנִים" בגלל כל ניצחונותיו הרבים וכאן רשום שהנערים הצעירים נושאים לפני גחזי – בעוד ששמו הטוב של גחזי רודף אותו, פשעו שלגחזי נישא לפניו.

לאחר ביצוע הפשע, מנסה גחזי להחביא את הראיות. הניסיון מתואר על ידי 5 פעלים רצופים: "וַיָּבֹא, אֶל-הָעֹפֶל, וַיִּקַּח מִיָּדָם, וַיִּפְקֹד בַּבָּיִת; וַיְשַׁלַּח אֶת-הָאֲנָשִׁים, וַיֵּלֵכוּ"(24) וכדי להדגיש את המתח והסודיות, החפצים עצמם אינם מתוארים, רק הניסיון להחביאם[15].  גחזי משתמש בכינוי "אדוני" פעמים: בפס' 20 "הִנֵּה חָשַׂךְ אֲדֹנִי אֶת-נַעֲמָן הָאֲרַמִּי הַזֶּה " וכאשר פוגש את נעמן בפס' 22 :" וַיֹּאמֶר שָׁלוֹם, אֲדֹנִי שְׁלָחַנִי לֵאמֹר " ומשקר בדבר הופעתו מול נעמן. ולבסוף, כאשר המחבר מספר על התייצבותו בפני אלישע הוא כותב: "וַיַּעֲמֹד אֶל-אֲדֹנָיו"(25). השימוש בכינוי "אדון" לעיצוב יחסיהם של אלישע וגחזי, יש בו כדי לתאר את הכפיפות המזויפת של גחזי לאלישע ואף לה'. כפיפות הגוררת מעשי גניבה ובגידה. גחזי לא הבין או לא היה מסוגל להבין, מדוע "חס" אלישע על נעמן ונמנע מלקחת ממנו שי. אין הוא מבין שהכפיפות לה' היא שחייבה את הנביא לא ליטול לעצמו טובת הנאה. גחזי רוגז על אדוני כיוון שנמנע "מִקַּחַת מִיָּדוֹ אֵת אֲשֶׁר-הֵבִיא" (20) מלקבל מנחות מנעמן. לכן, הוא עצמו ייטול את השלל. בדיאלוג בינו ובין נעמן, הוא מכלכל את מעשיו בעורמה רבה. אין הוא סותר את דברי רבו ומבקש את השלל למען הנערים הנזקקים ולא עבור אלישע: "הִנֵּה עַתָּה זֶה בָּאוּ אֵלַי שְׁנֵי-נְעָרִים מֵהַר אֶפְרַיִם, מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים; תְּנָה-נָּא לָהֶם כִּכַּר-כֶּסֶף, וּשְׁתֵּי חֲלִפוֹת בְּגָדִים" (22) .

זקוביץ חושב שהעובדה שגחזי הביא עמו שני נערים, היא זו שגרמה לנעמן להציע כיכרים לאחר שגחזי ביקש רק אחד. נעמן מפציר בגחזי לקחת כפי שהפציר באלישע אך סירובו התקיף של אלישע עומד כאן בניגוד להתנהגותו המחפירה של גחזי שנענה בחפץ לב להפצרה כי יכפיל את לקיחתו. גם בדבר "הנערים" יש תמיהה; האם הם מבני הנביאים או סתם נערים מפוקפקים שגחזי אסף בדרך או אולי נערים הכפופים ל"נער אלישע"? הנערים נושאים את השלל "לפניו" – כל עוד הלכו בדרכם חזרה, נשאו הנערים את השלל (אולי כדי שהוא לא יתאמץ או כדי שלא יהיה מקושר ישירות לשלל). כעת, משהגיעו אל העופל, אל המצודה הפנימית בירושלים, הוא מעז ליטול בעצמו את השלל: "וַיָּבֹא, אֶל-הָעֹפֶל, וַיִּקַּח מִיָּדָם, וַיִּפְקֹד בַּבָּיִת" (24). יש המתרגמים "עופל" במס' משמעויות: תרגום ארמי פירש "עופל" כמקום אפל, נסתר, "אתר כיסי" ובדומה גם תרגום השבעים פירש זאת כ"מקום חשאי". הוולגטה פירש זאת "ערב" ואילו רד"ק מפרש את הנוסח הארמי, כאילו תרגם מ"ערפילים" למקום נסתר. רלב"ג יודע כי "עפל" משמעו "מקום גבוהה", מקום המצודה.
המילים "ויפקוד בבית" ממשיכות בתיאור ההסתרה. לאחר שמגיע לבית הוא משלח את הנערים בלי לתת להם כלום מהשלל, לכאורה כדי שלא יהיה עוד איש אשר יגלה את פשעו. במחזורי סיפורי אלישע, אנו קוראים על מצורעים השוללים שלל "כסף זהב ובגדים"
(מל"ב ז'7) ממחנה הצבא הארמי ומטמינים אותו, אך לבסוף מחזירים אותו לבל ימצאם עוון (מל"ב' ז'9). גחזי נטל את השלל, הסתירו ולא גילה אפילו לאדונו – ועל כך נצטרע. גחזי סבור כי הצליח להונות את כולם, אך בהתייצבו לפני אדונו, זה פותח עמו בשיחה ומוכיחו על פניו. שאלתו של אלישע: "מאן (מֵאַיִן) גֵּחֲזִי" (25) מניחה שגחזי בא מהדרך וכאילו רומז שהוא יודע מה הוא ונעריו עשו. שאלה זו, כך חושב זקוביץ,  מזכירה מעט את שאלת אלוהים לאדם: "איכה?" (ברא' ג'9) או אל קין: "אי הבל אחיך?" (ברא' ד'9) – בשתיהם וגם בשאלה המופנית לגחזי, יודע השואל את התשובה ומאפשר לנשאל להסביר את מעשהו, ובשלושת המקרים מנסה הנשאל להתחמק אך השקר מתגלה. גחזי אינו מודע לעובדה שאלישע יונק את כוחו מה' ומבקש להערים על אלישע: "וַיֹּאמֶר, לֹא-הָלַךְ עַבְדְּךָ אָנֶה וָאָנָה"(25) – הוא באמת לא הלך, הוא רץ..(21). הוא גם מגדיר עצמו כעבד אלישע בניסיון לנקוט גינוני כבוד כלפי רבו, מה שעומד בניגוד מוחלט למעשיו הלא מכבדים. אלישע בתשובתו: " הַעֵת לָקַחַת אֶת…" (פס' 26), כאילו אומר לגחזי: האם כעת, כשהתקדש נעמן בפני ה' לעיני עמים רבים ונשבע להיות נאמן רק לו – זה הזמן שתיקח ממנו כסף ובגדים ולתת לו תחושה שהוא שילם עבור הנס שנעשה לו[16].

סיפורנו מסתיים בנימה קשה. הנביא שאותו הכרנו כמחולל ניסים, מופיע ביחידה זו כנביא תוכחה וזעם ומחולל נס ההופך אדם בריא למצורע. ניתן להבין את כעסו הרב של אלישע על נערו: הוא שיקר לנעמן והכפיש את שמו, פעל ההפך מהוראותיו בקשר לקבלת המתנות מנעמן, רימה את אלישע בהכחישו כי הלך לפגוש את נעמן וחשף את היעדר אמונתו בכוח הנבואה של אלישע. אולם, לא זה מה שגרם לאלישע להטיל בו צרעת כה חמורה אלא המעשה שעשה ולו יש השפעה על כל העלילה: גחזי בלוקחו מנעמן את המתנות, שיבש את הכוונה האלוהית הצפונה במעשה ריפוי הצרעת. במקום קידוש השם – עשה גחזי בדיוק ההיפך – חילל את שמו והרס את כל מה שנבנה שלב שלה החל מפס' א ועד י"ט.

ביבליוגרפיה

  1. 1. א. רופא, סיפורי נביאים. האוניברסיטה העברית, ירושלים תשמ"ג
  2. 2. י. זקוביץ, "גבה מעל גבה"- ניתוח ספרותי של מלכים ב' פרק ה'. הוצאת 'עם עובד'
  3.  3. י. הופמן, עולם התנ"ך, הוצאת דוידזון – עתי , תל- אביב 1997
  4. 4. א. סמט, פרקי אלישע. הוצאת מעליות, ירושלים תשס"ז
  5. 5. R. L. Cohn, 'From and Perspective in 2 King 5'. Vetus Testamentum, Vol. 33, fasc. 2 (April, 1983), pp. 171-184, BRILL

[1] א. רופא, סיפורי נביאים. האוניברסיטה העברית, ירושלים תשמ"ג. עמ' 19

[2] R. L. Cohn, 'From and Perspective in 2 King 5'. Vetus Testamentum, Vol. 33, fasc. 2 (April, 1983), pp. 172-173, BRILL

[3] א. רופא, סיפורי נביאים. האוניברסיטה העברית, ירושלים תשמ"ג. עמ' 19-20,108-110

[4] [4] [4] R. L. Cohn, 'From and Perspective in 2 King 5'. Vetus Testamentum, Vol. 33, fasc. 2 (April, 1983), pp. 174-173, BRILL

[5] א. רופא, סיפורי נביאים. האוניברסיטה העברית, ירושלים תשמ"ג. עמ' 19-20,108-110

[6] י. זקוביץ, "גבה על גבה". הוצאת עם עובד ע"מ 18-20

[7] א.סמט, פרקי אלישע. הוצאת מעליות, ירושלים תשס"ז ע"מ 382-383

[8] א. רופא, סיפורי נביאים. האוניברסיטה העברית, ירושלים תשמ"ג. עמ' 64-67

[9] י. זקוביץ, "גבה על גבה". הוצאת עם עובד ע"מ 25-27

[10] א.סמט, פרקי אלישע. הוצאת מעליות, ירושלים תשס"ז ע"מ 385

[11] א. רופא, סיפורי נביאים. האוניברסיטה העברית, ירושלים תשמ"ג. עמ' 34

[12] י. הופמן, עולם התנ"ך, הוצאת דוידזון – עתי , תל- אביב 1997  ע"מ 34-35 עמ'  64

[13]R. L. Cohn, 'From and Perspective in 2 King 5'. Vetus Testamentum, Vol. 33, fasc. 2 (April, 1983), pp. 180-181, BRILL

[14] י. הופמן, עולם התנ"ך, הוצאת דוידזון – עתי , תל- אביב 1997 עמ' 35

[15] [15]R. L. Cohn, 'From and Perspective in 2 King 5'. Vetus Testamentum, Vol. 33, fasc. 2 (April, 1983), pp. 182-181, BRILL

[16] א. רופא, סיפורי נביאים. האוניברסיטה העברית, ירושלים תשמ"ג. עמ' 108