ב 22 ביולי 46 פוצץ האגף הדרומי של מלון המלך דוד. אני רוצה לנצל את ההזדמנות, ולספר על המלון, סיפור עם טוויסט וצדק פואטי ואפילוג מרגש. כדאי להקשיב עד הסוף.

בשנת 1930 נפל דבר בירושלים: נפתח מלון המלך דוד, שבירושלמית קוראים לו מלון המלך קינג דיויד הוטל. הסיפור מתחיל ב 1929, כשהדודנים ז'ק, עזרא ואלברט מוצרי, נצר למשפחת אנשי עסקים יהודים, מצרים, ציונים,  שעסקו בבנקאות ומלונאות בכל בעולם, יזמו הקמת מלון פאר בירושלים. ליוזמה הצטרפו שר האוצר המצרי, יוסף קאטווי ביי, יהודי וקרוב משפחה, הברונים אלפרד ופליקס דה מנשה מאלכסנדריה ומשפחת דה פיצ'וטו – משפחה של אנשי עסקים עשירים. עזרא מוצרי, מנהל הבנק הלאומי של מצרים, מיליונר בעצמו, ובעלים של בנק משפחתי קטן בשם "מצרי", מימן חצי מהעסקה. הבום הכלכלי שהביא המנדט, תנועה גדולה של תיירים, פוליטיקאים וכו', הולידה תחזית כלכלית ורודה. וכך הקימה משפחת מוצרי את "חברת מלונות א"י", החברה רכשה מהכנסייה היוונית האורתודוכסית 18 דונם ברחוב יוליאן במחיר 31 אלף לא"י. המיקום והשכן (ימק"א) יצרו יתרון, השם הקרין פאר מזרחי, הבניה רצה מהר והמלון נפתח ב-20 בדצמבר 1930. חשוב לציין, שבמקביל, ניבנה גם מלון פאלאס, בידי הועדה המוסלמית העליונה, שנפתח קצת קודם.

במעמד חנוכתו, היו במלון 200 חדרים ועוד 60 חדרי אמבטיה, חדרי אמבטיה משותפים בכל קומה, ואמבטיה בכל סוויטה. לפי התכנון של אמיל וויט, אדריכל שוויצרי, שעבד עם צייקין והופשמיט הישראלים, סודרו החדרים משני צידי מסדרון מרכזי שחצה כל קומה. המלון הוא מלבן, שאגפיו הדרומי והצפוני בולטים מקו החזית ויוצרים צורת H. הגובה, הבניה הפשוטה, הפונקציונלית חסרת קישוטים (חוץ מהחלונות והמרפסות), חיפוי האבן האדומה בעיבוד טובזה (סיתות גס), שהיה מנוגד לחלונות התכולים – כל אלה יצרו בנין חריג בנוף הירושלמי. עיצוב הפנים של קומת הקרקע יוצר תחושה של ארמון אוריינטלי, עם מוטיבים של פירות א"י ומוטיבים מכל המזרח התיכון. רצפת השיש של המבואה ורצפת הארז של חדר הקריאה נועדו ליצור אוירה של ארמונות דוד ושלמה. אולמות מפוארים מוקמו במרתף ובקומת המבואה.

המלון לקח על עצמו להוביל ברמת השרות שנתן לאורחיו. המנהלים שהובאו מבתי המלון הטובים של מצרים, דאגו לאספקת מזון ברכבת ממצרים, מלצרים הובאו מסודאן ומצרים, ההנהלה היתה שוויצרית והשפים מאיטליה. בגנים עבדו כל יום 3 גננים. השפל בתיירות, בגלל מאורעות תרפ"ט והמשבר הכלכלי העולמי, פגע במלון. ב 1930 החליטו להתחלק בהוצאות אחזקת המלון, הנפיקו אותו ועזרא, הבעלים של "בנק מיצר" שכנע את "בנק אלעקרבי אלמצרי אלערבי" (בנק הקרקעות המצרי הערבי) לקנות יחד איתו 693 מניות, כ 4% משווי המלון.

ניהול נכון הביא להתאוששות המלון וב 1932 הוא פרח, והוביל על פני מלון פאלאס. המרד הערבי, ב- 1936-1939 , פגע בעסקים שוב, וועדת פיל הבריטית, שהתאכסנה בארץ, הצילה את המצב.

בשנת 1938 חכר המנדט את האגף הדרומי, והפך אותו למשכנו של הממשל האזרחי. המלון היה לאחד מאתרי האירוח החשובים במזה"ת מנהיגי אתיופיה, בריטניה, ספרד, יוון ועוד קישטו את ספר האורחים שלו.

פיצוץ האגף הדרומי של המלון, ביולי 1946, פגע בו שוב. האגף לא שוקם והבריטים חכרו חדרים אחרים במלון, ובפברואר 47 הפך המלון לחלק מאזור הביטחון, בווינגרד, ורק אנשי המנהל הבריטי הורשו להתגורר בו. בשבת, 15.5.48, ירד הדגל הבריטי ואת מקומם תפסו אנשי הצלב האדום. המלון הותקף קשות ע"י הצבא הירדני, ובהפוגה ראשונה, עברו אנשי הצלב האדום לימק"א, והמלון הפך למפקדת האו”ם, שעד מהרה עזבו אותו מאותן סיבות. צה”ל השתלט על הבניין והפך אותו לעמדה מבוצרת מול צבא ירדן.

בתום מלחמת הקוממיות חזר המלון לבעליו, ואלה החליטו לצמצם הפסדים ולא להשקיע בשיקום המלון, וכך תופעל המלון כמו שהוא. על גג המלון התנוססו דגלי השגרירים שהתארחו בו. ב 55 התארח או נו, נשיא בורמה, ופתח את המסורת שנמשכת עד היום: כאן מתארחים ראשי מדינות.

הירידה בתיירות פגעה במלון, ו- 150 העובדים, אירחו 40 – 50 אורחים. ניסו להפוך אותו לבית הבראה של ההסתדרות, אבל זה לא צלח מחשש לניקור עיניים. במלון הוקם אגף כשר וגם זה לא עזר. ניסו להחכיר אותו להילטון, והם סרבו בגלל הלחץ הערבי. בנובמבר 1956נסגר המלון, לאחר שלא נמצא לו קונה, ועובדיו פוטרו. הבעלים פתחו אותו מחדש, אחרי שקבלו הנחות מהעירייה ומהמדינה.

כדאי להזכיר מהלך נוסף, שסיבך את הדברים: אחרי קום המדינה, עבר הרכוש של הבנקים המצריים, 693 המניות, 4% מהבעלות, לידי האפוטרופוס על נכסי נפקדים, מאחר שהם לא היו בארץ. המניות נמכרו לרשת מלונות דן ב 2006. במקביל, הנחית נאצר מכה על המשפחה, וב- 1954 הלאים את רכושה, והביא למנוסתם ממצרים לישראל. כך עבר "בנק מיצר" לבעלות ממשלת מצרים, עם המניות של המלון.

המלון קמל מול עיניהם, ובשנת 1958 מכרו אותו בהפסד לרשת דן, של פדרמן, את מחצית המניות של חברת מלונות ישראל, בעלי המלון. פדרמן התמנה ליו"ד מועצת המנהלים. חיים אלוני, קבלן חיפאי, שיפץ את האגף הדרומי, תמורת 2 מיליון דולר. נוספו חדרי אמבטיה לכל חדר; הרדיאטורים הוחלפו במערכות מיזוג וחימום; תנורי המטבח המעשנים, שצרכו סולר והפיצו עשן שחור, הוחלפו; המיטות משנות השלושים  הוחלפו (אברהם קריניצי) במיטות זהות חדשות; ועוד. ב 1961 נגמר השיפוץ, ולמלון היו עכשיו 160 חדרים. ב 63 שופץ המרתף שפוצץ ב 46, וב 64 נפתחה מחדש מסעדת לה רג'נס. עכשו אירח המלון את צמרת המדינה, כאן אירח הנשיא לסעודות ועוד. הגדלת מספר חדרי המלון לא עזרה, תיירות דלילה, מיתון, מחסור באתרי תיירות (הכל בעיר המזרחית), גרמו לתיירים ללון בת"א. רשת דן, שהמלון שלה בת"א היה מבוקש, התנתה שכל אורח בת"א, ילון לילה אחד בירושלים.

המיתון של ראשית שנות השישים, שהביא להורדת מחירים, ומיעוט תיירים, הוביל את הנהלת הרשת להרחבת המלון. הרעיון היה להוסיף 2 קומות ולבנות בסמוך מגדל של 22 קומות עם עוד 200 חדרים. סמו פדרמן, שניהל את הרשת, שכר את היינץ פנחל, המתכנן של דן ת"א, וביקש הצעה להרחבה.

כל הרעיונות שהביא לא מצאו חן בעיני פדרמן. בסוף, הוא לקח 2 גלויות של המלון, גזר מאחת 2 קומות, שם מעל השנייה ואמר: ככה אני רוצה. פנחל טען שהיסודות לא יחזיקו אבל 2 מהנדסים, דוידבד וקלנר, פתרו את הנושא. תוספת עמודים וחיזוק הקיימים ע"י קידוח ותוספת ברזל.

בתוך סבך האישורים, היתה בעיה עם צה"ל, שדרש לבנות לו עמדות על הגג, כמקובל בירושלים. הפתרון היה "קומת הגמדים", כמו שקוראת לה תמר הירדני, "נסיכת ירושלים". מערכות מים ותשתית רבות מוקמו על גג המלון, ולכן נבנתה קומת ביניים נמוכה, עם מעט חלונות קטנים מזרחה. בקומה זאת מוקמו כל התשתיות: מים, חשמל וכו', ונוצר מקום לחיילי צה"ל. האגדה מספרת שכאן מיקמו המוסד והשב"כ את מכשירי הציתות שלהם. הבעיה שנשארה בלי פתרון היתה חיפוי האבן של הבניין. במקור, הביאו את האבנים מחברון, ולא היה דומה להם בארץ. למזל המלון, בתום מלחמת ששת הימים, הצליחו להביא את האבן מאותה מחצבה. גם ענין "קומת הגמדים" נגנז, והיא לא משמשת יותר את העירייה וצה"ל. התנגדות הירוקים הביאה לגניזת המגדל, וההרחבה נחנכה ב 1969. השיפוץ הזה, ומלחמת ששת הימים, הצילו את המלון והחזירו אותו לשורה הראשונה של המלונות בעולם. עכשיו הכיל המלון כ 240 חדרים, מהם סוויטות מיוחדות, עם אולמות בקומת הקרקע והמרתף.

כצפוי, איחוד ירושלים הגדיל מאד את תנועת התיירים, ואיתם את רווחיות המלון. מלונות יוקרה נוספים ניבנו (הילטון, פלזה הייאט) וזה אילץ את הנהלת המלון לשדרג את המלון. הבריכה הורחבה, על חשבון גינת המלון, ובהמשך נערכו מספר שיפוצים ושדרוגים, כדי להיענות לאתרים שהציבו מלונות חדישים שנבנו בקרבת מקום בהמשך (לרום = ענבל, מצודת דויד, וולדורף אסטוריה, ממילא). בתוך כל אלה, נשמרה האווירה המיוחדת. במבואת המלון, מוצגת בה תערוכת תמונות מראשית ימי המלון, ספר האורחים הראשון שבו חתומים צ'רצ'יל, אליזבט טיילור, גנדי ועוד, שומרו כלים ורהיטים המקוריים. המלון שרד את כל התחרות ואת כל המשברים שבאי על התיירות בארץ, ונותר אחד המלונות החשובים בעולם, והמפורסם בארץ

סיפור עם צדק פואטי

בדצמבר 2013, במלאת למלון 83 שנים, במלאת שנה למעצרו ובתום משפט ארוך, הורשע עו"ד אשרף ג'אסר, בן 44, מבקה אל ע'רביה, בוגר בר אילן, נשוי ואב לארבעה, בהונאת שני בנקים מצריים: בנק אל עקארי אלמצרי אלערבי ובנק אל מסר, שני הבנקים שהיו להם 693 מניות של הבנק, כ – 4% מהבעלות על המלון, בסכום של כ – 20 מיליון ש”ח. באופן לא מפתיע, בנק אל מצרי היה של עזרא מוצרי, מבעלי המלון. כזכור, הבנק הולאם ע”י ממשלת מצרים. מעשה שהיה כך היה: בהסכם השלום עם מצרים, יש סעיף שאומר שרכוש בבעלות אזרחי המדינה השנייה, יוחזר לבעליו. כזכור, ב 2006 מכר האפוטרופוס את 693 המניות שברשותו למלונות דן. הבנקים המצרים נחשפו לסיפור ורצו לממש את בעלותם על המניות, וכשפנייתם לאפוטרופוס סורבה (חזקת נכסי נפקדים שאין להשיבם), פנו לעו"ד אשרף ג'אסר וזה הוביל את המהלך המשפטי. עוה"ד סיפר לבנקים, שבכוונתו להגיש כנגד הממונה על נכסי נפקדים שתי תביעות: אחת בסכום 78 מיליון ש"ח, ושניה בסכום של 406 מיליון ש"ח. לצורך זה, צריך לשלם אגרה של כ – 20 מיליון ש"ח. הכסף שולם לו, אבל הוא ביקש פסק דין הצהרתי נגד האפוטרופוס, בעלות של כ 2000 ש"ח. בנוסף, עוה"ד זייף קבלה של בית המשפט. בית המשפט דחה את טענת עוה"ד שזה היה תשלום של שכר הטרחה שלו. בנוסף, שכר עו"ד ג'אסר את שרותי פרופ' מעוז, בעלות של מיליון ש"ח, אותם גבה מהבנקים המצריים, ולא שילם לפרופ' מעוז. על עוה"ד נגזרו 9 שנות מאסר, 250 אלף ש"ח קנס ותשלום 800 אלף ש"ח לבנקים המצריים. מה עם התביעה? בשלב זה היא התמוססה. שמעתי מחבר  שהצדדים הגיעו לפשרה, לפיה שילמו המדינה ומלונות דן 6 מיליון דולר לבנקים המצריים, ובזה הכל  נפתר.

למה צדק פואטי? כי סוף גנב לתליה וגם כי הוכח שאפשר לפתור סכסוך עם פוטנציאל של עימות דיפלומטי, בצ'ק ופשרה.

אפילוג מרגש

השם מוצרי, מעלה מיד את דמותו של מכבי מוצרי ז”ל ומבצע מכבי, שהיה על שמו. כמה מילים עליו: מכבי, יליד 1914, הוא בנם של הרופא, ד"ר אלברט, ומזל (לבית מני = מנצר ישי) מוצרי. אלברט היה מבעלי מלון המלך דוד וכן המלונות הקהיריים סבוי, קונטיננטל ומינה האוס, בית ההארחה הרשמי של ממשלת מצרים. מכבי התחנך וגדל בארץ, נישא לרחל גרין, נכדה של הברון פליקס דה מנשה, אותה הכיר בתל אביב. פליקס היה אחד המשקיעים במלון המלך דוד. החינוך המוקפד של הצעירים הביא אותם להתיישב ב 1932 בתל צור (היום שכונה באבן יהודה), להיות מראשוני מגדלי הוורדים ולעסוק בביטחון. מכבי התפתח להיות מבכירי ההגנה, הגיע לפיקוד בכיר בחטיבת הראל, ונפצע אנושות ב 20 באפריל 1948, כשעמד בראש השיירה הגדולה האחרונה שהעלתה אנשים ואספקה לירושלים. הוא נפטר יומיים אחר כך, ערב יום ההולדת שלו (ליל הסדר). רחל שינתה את שם משפחתה ממוצרי למכבי, חייתה בקיבוץ חצור ונפטרה באוקטובר 2003.

תודה לתמר הירדני – גבירץשהמאמר שלה בירחון סגולה הוסיף לידע האישי שלי שנקלט מספרי ירושלים הרבים ומהעיתונות הישראלהחדש והישנה

 


Notice: Undefined index: print in /home/itgaorg/public_html/wp-content/themes/itga/single-magazin_post.php on line 36