לירון ליב מורת דרך  אשר סיימה זה מכבר את לימודיה באקדמיה. מחלקת זמנה בין המקצוע מורת דרך ומורת שלח,  נאותה לבקשתי לפרסם את עבודתה הסמינריונית שהגישה לאוניברסיטה. אנו מורי הדרך יכולים ליהנות ממחקר רציני בנושא כל כך רגיש וכל כך לא ידוע.

המערכת מודה ללירון ומאחלת לה המשך עשייה והמשך לימודים. וכן תזכה לחנך דור שלם של תלמידים ולקבל מהם את אהבת הארץ.

י.ע

תוכן העניינים

מבוא

פרק א': הערבים פלסטינים בעשור הראשון למנדט

א1: ארץ ישראל לאחר מלחמת העולם הראשונה ועם תחילת תקופת המנדט

א2: צמיחת התנועה הלאומית פלסטינית וגיבוש האידאולוגיה האנטי ציונית

א3: גלי העימות בין היהודים לפלסטינים בארץ ישראל בין 1929-1919

פרק ב': עלייתו של  שייח' עז אל-דין אל-קסם

ב1: שינויים בתנועה הלאומית פלסטינית בראשית שנות ה-30

ב2: עז אל-דין אל-קסם- נקודת מוצא

ב3: עקרונות האידאולוגיה של אל-קסם והפצתה

פרק  ג': הפיכתו של אל-קסם לסמל המאבק הערבי בשנות ה-30

ג1: הקמת המחתרת הסודית ופעולות הדמים בגליל

ג2: נפילת אל-קסם

ג3: המורשת שהותיר אל-קסם לאחר מותו

סיכום

ביבליוגרפיה

 

 

מבוא

לדמותו ההיסטורית של עז א-דין אל-קסם נודעת חשיבות רבה בהווי הביטחוני הארץ ישראלי בשל החשיבות אשר מייחסים לה הפלסטינים, הן מבחינה סמלית והן מבחינה אופרטיבית. במשך שתי האינתיפאדות, הראשונה ב-1987 והשניה שהחלה בשנת 2000, היוותה דמותו של אל-קסם מופת והשראה לתנועות האיסלאמיות הלוחמניות. על שמו נקראים כוחות הזרוע הצבאית של ארגון החמאס- 'גדודי עז א-דין אל-קסם', זרוע בעלת השפעה רבה בעזה ובשטחי יהודה ושומרון.

עבודה זו תתמקד בדמותו של אל-קסם ובפעולותיו, תוך הצגת מצבם ומעמדם של הפלסטינים בארץ ישראל בתקופה המדוברת.

הפרק הראשון יעסוק בערבים הפלסטינים בעשור הראשון לתקופת המנדט. עם הגעתם של הבריטים לארץ ישראל, מצאו עצמם הפלסטינים, לראשונה מזה מאות שנים, תחת שלטון שאינו מוסלמי. נוסף על עובדה זו, הצהרת בלפור שניתנה לציונים, בה התחייבה בריטניה להקים בית לאומי יהודי בארץ ישראל, היוותה הוכחה לכך שלאוכלוסייה הערבית אין כל עליונות על פני האוכלוסייה היהודית, כפי שהיה בעבר תחת השלטון העות'מני. תחילה נקטה ההנהגה הפלסטינית עמדה פאסיבית כלפיי מדיניות הבריטים ואף שיתפה עימם פעולה, אך עם התגברות גלי העלייה היהודית לארץ החלו להישמע בתכיפות קולות בקרב האוכלוסייה הערבית הקוראים להנהגה לנקוט בקו פעיל ותקיף יותר הן כלפי הציונים והן כלפיי הבריטים. הפרק יסקר את השינוי בעמדת הערבים, את גיבוש האידאולוגיה הקיצונית ואת גלי העימות בין ערביי הארץ לבין היישוב הציוני.

הפרק השני יתמקד בדמותו של עז א-דין אל-קסם, ראשית דרכו, גיבוש האידאולוגיה שלו והפצתה בקרב האוכלוסייה הערבית בארץ ישראל. בתקופה בה התיישב אל-קסם בחיפה חלו שינויים בתוך התנועה הלאומית פלסטינית. שינויים אלו נבעו מרצון האוכלוסייה הערבית להנהגה חדשה ואקטיבית, קיצונית יותר, אשר תנקוט פעולות צבאיות ואלימות כלפיי היישוב היהודי וכלפיי שלטונות המנדט הבריטי. אל-קסם הפך במהרה למנהיג של האוכלוסייה הערבית באזור חיפה והגליל. אופיו הכריזמטי ועמדותיו הקיצוניות המוצקות תאמו את שאיפות העם הפלסטיני בסוף שנות ה-20 ובשנות השלושים המוקדמות למציאת מנהיג אקטיבי שיוציא את ההנהגה הלאומית מתרדמתה הפוליטית-מדינית.

הפרק השלישי יתמקד בשנות התהילה של אל-קסם ובשנים שלאחר נפילתו. אם לפני מותו כבר נחשב לגיבור ולדמות לחיקוי, הרי שמותו הטביע את החותם על דמותו ההרואית. פעולותיו של אל-קסם הפיחו תקוה עבור הפלסטינים שפעולות טרור ואלימות יביאו לשינוי בעמדתה המדינית של בריטניה והם האמינו כי זוהי הדרך הנכונה לפעול ולהתמודד הן מול הציונים והן מול שלטונות המנדט. פעולותיו של אל-קסם היוו הוכחה לכך שדרכה של ההנהגה הערבית המסורתית כשלה. לאחר מותו המשיכו חייליו לפעול כפי שלימד ואימן אותם אל-קסם וניסו ככל יכולתם להמשיך ולפקד על האוכלוסייה הערבית במהלך שנות המרד הערבי (1939-1936), אך ללא הימצאותו של אל-קסם בשטח ובשל הכאוס בה הייתה שרויה ההנהגה אותה עת, כשלו ממשיכיו בביצוע משימתם.

החלטתי להתחקות אחר דמותו של אל-קסם מאחר ובשונה משאר המנהיגים באותה תקופה, הישגיו היו משמעותיים והותירו חותם רב הן באוכלוסייה הערבית והן בשלטונות המנדט והיישוב הציוני למרות הזמן הקצר יחסית בו פעל. למרות זאת, הרגשתי היא שאל-קסם לא זכה להילה ולפרסום להם זכו שאר המנהיגים הערבים בתקופת המנדט, אם בשל העובדה כי לא היה חלק ממשפחות הנכבדים ואולי מאחר ופעולותיו הצבאיות נמשכו שנים מעטות בלבד. עם זאת, אין כל ספק כי דמותו המיליטנטית מהווה גם בימים אלה מודל לחיקוי עבור ארגוני הג'יהאד הפלסטינים השונים, אשר משתמשים באידיאולוגיה זו במאבקם מול מדינת ישראל. במהלך העבודה הסתמכתי רבות על ספרו של יהושע פורת 'צמיחת התנועה הלאומית הערבית- הפלסטינית' ועל מאמרו של שי לחמן, 'המרד הערבי והטרור בפלסטין 1939-1929- המקרה של עז א-דין אל-קסם', הבוחן את קורות חייו, הרקע ממנו צמח והשינוי שחולל באוכלוסייה הפלסטינית בשנות ה-30.

 פרק א': הערבים פלסטינים בעשור הראשון למנדט

א1. ארץ ישראל לאחר מלחמת העולם הראשונה ועם תחילת תקופת המנדט

בתום מלחמת העולם הראשונה, עם התפוררות האמפריה העות'מנית, נוצרה מציאות גיאו-אסטרטגית חדשה במזרח התיכון. צרפת ובריטניה, שתי המעצמות הקולוניאליות, חילקו ביניהן את השליטה במזרח התיכון במסגרת הסכם סייקס-פיקו, שנחתם ב-1916. [1]במסגרת החלוקה הוחלט שארץ ישראל תהיה תחת שלטון בריטניה.

כאשר התפרסמה הצהרת בלפור ב-2 בנובמבר 1917, ארבע שנים לפני תחילתו של המנדט הבריטי בארץ ישראל, הביעה בריטניה את מחויבותה להקמת "בית לאומי" יהודי בארץ ישראל. ממשלת בריטניה למעשה הכירה בדרישה של התנועה הציונית להועיד את ארץ ישראל כמולדת מתחדשת לעם היהודי. במכתבו של שר החוץ הבריטי, הלורד ארתור בלפור, ללורד רוטשילד נכתב: " ממשלת הוד מלכותה מביטה בעין יפה על ייסוד בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל…". התגובה הראשונית בעולם היהודי והציוני להצהרה היתה אופוריה מוחלטת. [2] בצד הערבי, לעומת זאת, היו הדברים שונים לגמרי.

בתקופה המדוברת נקלעו הערבים הפלסטינים למצב יוצא דופן במזרח התיכון הערבי: הם היו ישות פוליטית חדשה, שנשללו ממנה כל המאפיינים של מעמד מדינתי. מבחינה זו היו הפלסטינים בתקופה שבין שתי מלחמות עולם שונים מן העם המצרי, העיראקי, הסורי, הלבנוני והירדני, ולמעשה שונים אפילו משאר העמים הנתונים תחת שליטה קולוניאלית. כמובן שהם היו נבדלים גם מן היישוב בהנהגת התנועה הציונית: זהותם של הפלסטינים לא זכתה לאישור בינלאומי, חסר להם כל הקשר מקובל ומוסכם שבו יכלו לבוא לידי ביטוי ההוויה הלאומית והעצמאות שטענו להן, ולנציגיהם לא היתה כל גישה לאמצעי לחץ, מאלו העומדים לרשותו של כוח מדיני. [3]

בין השנים 1928-1919 היו שני גלי עלייה של יהודים לארץ ישראל: הגל הראשון, בין השנים 1928- 1919 זכה לכינוי עלייה שלישית והביא עמו כ-35,000 עולים יהודים. שני גורמי הדחיפה העיקריים לעלייה היו הצהרת בלפור והמצוקה החריפה אליה נקלעה יהדות רוסיה, של מאות אלפי פליטים מורעבים לאחר מלחמת העולם הראשונה והמהפכה הקומוניסטית. רוב העולים היו צעירים אידאליסטים בעלי השקפה סוציאליסטית- ציונית, חדורי להט מהפכני. בעלייה השלישית הגיע מספר היהודים בארץ לכ-93,000 נפשות. [4]

גל  העלייה  הבא, המכונה עלייה רביעית, הגיע ארצה בין השנים 1928-1924. עולי העלייה הרביעית היו בעלי משפחות מקרב המעמד הבינוני הזעיר-בורגני בפולין, שהביאו עימם הון ונסיון מסחרי. עלייה זו זרמה בעיקר לערים ובעיקר לתל אביב. בשנות העלייה הרביעית הוקמו 30 יישובים יהודים חדשים ונרכשו קרקעות רבות עלי ידי 'הקרן הקיימת לישראל' או בהון פרטי. בשנת 1928 היו בבעלות יהודים 805,000 דונם אדמה, ובארץ היו כ-150,000 תושבים יהודים. במשק החל תהליך מודרניזציה, ונוצרה בהדרגה כלכלה המבוססת על ייצור לשם שיווק ולא רק לשם צריכה עצמית. ממשלת המנדט עשתה רבות בשנים אלו לפיתוחה של הארץ, מתוך שיקולים קולוניאליים-אינטרסנטיים. כבישים נסללו, תשתית מסילות הברזל הורחבה, ובחיפה הוחל בבניית נמל עמוק מים לייצוא נפט מעירק שבקרבתו הוקמו בתי-זיקוק. כמו כן החל תהליך חישמול של  ארץ. בעלייה זו הונחו גם יסודות מערכת החינוך: הוקמו בתי ספר תיכוניים, האוניברסיטה העברית בירושלים ומוסדות להכשרת מורים וגננות. [5]

גם בצד הערבי גדל מספרם של התושבים. ב-1922 נספרו במפקד האוכלוסין של השלטונות הבריטים בארץ ישראל 660,000 ערבים. עם השנים הלכה וגדלה האוכלוסיה הערבית (בסוף תקופת המנדט, 1948, היו בארץ כ-1,282,000 ערבים), זאת לא בשל ריבוי טבעי אלא בשל גלי הגירה ערבים אל הארץ. ריבוי טבעי כלל לא היה קיים בתחילתה של התקופה הנדונה: ב-1927 היתה תוחלת החיים הממוצעת של הערבים 37 שנים. 412 מתוך 1000 ילודים מתו בחמש השנים הראשונות לחייהם. אמנם, במשך השנים בנתה הציונות לא רק את העם הפלשתיני אלא גם את האוכלוסיה הערבית: תוחלת החיים הערבית עלתה ותמותת התינוקות פחתה, בעוד שהרגלי הילודה לא נשתנו. ניתוח דמוגרפי מראה כי ככל שהיה היישוב הערבי קרוב יותר ליישוב היהודי, כך היו התמורות הללו בו מהירות יותר. הריבוי הטבעי לא יכול היה להביא להגדלה עצומה זו של האוכלוסייה הערבית. התפתחותה של ארץ ישראל בזכות המפעל הציוני, גרמה להגירה ערבית רבתי מעבר הירדן, מסוריה וממצרים. במקביל, פסקה הגירת ערבים מן הארץ החוצה. הגירה ערבים מן הארצות השכנות לארץ ישראל לא פסקה עד שנת 1947, והיא- ולא הריבוי הטבעי- גרמה לעלייה התלולה במספרם. [6]

א2. צמיחת התנועה הלאומית פלסטינית וגיבוש האידאולוגיה האנטי ציונית

תהליך כיבושה של הארץ בידי הבריטים משלהי 1917 ואילך מצא את ערביי הארץ במצב היזלי מבחינת הזדהותם הלאומית. לפני המלחמה נתפסו מעטים בלבד לתנועה הלאומית הערבית הצעירה. הנאמנות לאמפריה העות'מנית היתה אז חזקה מכל מוקד הזדהות אחר,  אך המלחמה ומדיניותו הקשוחה של ג'מאל פאשה, שליט מחוז סוריה במהלך המלחמה, ערערו את הזיקה לאמפריה. למן הרבע האחרון של המאה התשע עשרה התפתח סנג'ק ירושלים כיחידה הכפופה לאיסטנבול, ונכבדי העיר הערבים זכו למידה רבה של השפעה. המנדט יצר מצב שונה לחלוטין, בו ארץ ישראל הושמה תחת שלטון צבאי חדש, חולקה לשלושה מחוזות, וירושלים הפכה למרכז המנהלי של הארץ כולה. [7]

עד כניסת צבאו של השריף חוסיין לדמשק באוקטובר 1918, גילו ערביי ארץ ישראל איפוק בתמיכתם ברעיון התנועה הערבית הלאומית. תעמלניו של  חוסיין הסבירו במסע הגיוס כי הם פועלים לשחרור הארץ מעול התורכים ונתנו למתגייסים להבין כי הארץ תיכלל במדינה הערבית העצמאית שתקום אחרי המלחמה. בין ערביי הארץ המוסלמים היו כאלה שהצטערו על כך שבא הקץ על השלטון התורכי המוסלמי בארץ ואילו בקרב הנוצרים היו כאלה ששו לקראת השתלטות מעצמה נוצרית על הארץ. אף על פי כן, לא מיהרה האוכלוסיה הערבית, הן הנוצרית והן המוסלמית, לגלות התלהבות לתנועה הערבית, המיוצגת על ידי המרד הערבי בהנהגת השריף חוסיין, ותמיכתה בה בקיץ 1918 היתה פושרת למדי. השינוי החל באוקטובר 1918 אז הגיעו צבאותיו של פייסל לדמשק. פייסל עצמו הועמד בראש הממשל הצבאי שאמנם היה כפוף לבריטים, אך כאשר פייסל הכריז על הקמת ממשלה "חוקתית עצמאית לחלוטין" נראה היה שהבסיס להגשמת חזון העצמאות הערבית הונח. מאורע זה, בנוסף לחגיגות היהודים ביום השנה להצהרת בלפור, הביאו רבים מהערבים בארץ ישראל להזדהות יותר עם רעיון האחדות הערבית.[8]

הופעת רעיון האחדות של ארץ ישראל עם סוריה הביא ליסוד שתי אגודות שדגלו ברעיון זה: אל- מנתדא אל-אדבי (המועדון הספרותי) ואל-נאדי אל-ערבי (המועדון הערבי). חברי האגודות באו מקרב הדור הצעיר והמשכיל ומשקל הנוצרים בתוכן היה קטן. המנתדא היתה האגודה בפעילה ביותר במהלך 1919 ובראשית 1920. הרוח החיה מאחורי האגודה שהוקמה עוד ב-1918, היה פח'ר אל-דין עד אביב 1920, והאגודה הורכבה ברובה מבני משפחת אל-נשאשיבי. האגודה קראה לאיחוד פלסטין עם סוריה ונקטה בקו אנטי בריטי ואנטי ציוני תקיף ונחשבה על ידי הבריטים והציונים כקיצונית ביותר בהתנגדותה להם. סיסמתה של האגודה היתה "בשם הערבים נחיה ובשם הערבים נמות". מרכזה של האגודה היה בירושלים אך במהרה היו לה סניפים נוספים ברחבי הארץ: יפו, טול כרם ועזה. מספר החברים באגודה נאמד בכ-500, אך ייתכן כי מספר זה הוא מוגזם. [9]

אל-נאבי אל-ערבי הייתה גם היא אגודה שהורכבה בעיקר מצעירים. מרבית מנהיגי ופעילי האגודה השתייכו למשפחת אל-חוסייני ואלה המקורבים אליה. אל-נאדי עסקה גם היא בפעילות חברתית ותרבותית. סיסמתה היתה "ארצנו לנו". בין חבריה ופעיליה בלטו אנשי דת איסלמיים ומנהיגים שריפיים. מרכז הארגון היה בירושלים, אך היו לו סניפים נוספים קטנים יותר בעזה, חברון, טול כרם ובגליל. העיתון הערבי לאומי הראשון שיצא בארץ אחרי המלחמה היה "סוריה אל-ג'נוביה", נערך על ידי חבר הארגון כאמל אל-בודיירי. מגמותיו הפוליטיות של הארגון היו זהות לאלה של אל-מנתדא: איחוד א"י עם סוריה והתנגדותה לציונות, אך הוא גילה יחס אוהד יותר כלפיי הבריטים. נשיא הארגון, אל-חאג' אמין אל-חוסייני נחשב ע"י הבריטים ל"פרו בריטי". האחרון פעל בשנת 1918 לגיוס מתנדבים לצבא הבריטי ושירת כפקיד במשרדי המושל הצבאי הבריטי של ירושלים. למשפחת אל-חוסייני היה מעמד גבוה ביותר בירושלים. בני המשפחה תפסו את העמדות הגבוהות ביותר שהיו בידי תושבים: המופתי היה אז כאמל אל-חוסייני, אחיו של אל-חאג' אמין, ובראשות העיריה היה דודו, מוסא כאזם אל-חוסייני. מתוקף תפקידם נאלצו השניים לקיים קשרים הדוקים עם השלטונות והיו תלויים בהם במידה לא קטנה. כאמל אל-חוסייני בלט בידידותו עם הממשל הבריטי , והממשל גמל לו על כך בביצור מעמדו. סיבות אלו השפיעו על נטיותיו של הארגון. [10]

בשל  מטרותיהם הזהות שני הארגונים שיתפו פעולה בכל האירועים הפוליטיים בשנים 1920-1919: ארגנו עצומות תביעה למען אחדות, מחאות והפגנות נגד הציונות שהוגשו למוסדות הממשל הצבאי. אל-נאבי הורכב ברובו מפלסטינים שהתיישבו בסוריה, והפך לארגון הלאומי הראשי בה. מקור מודיעיני מראשית 1920 מתאר את אל-נאבי כמפלגה בעלת העמדה המכרעת באדמיניסטרציה של פייסל. אלו היו הכלים הארגוניים שהתפתחו בד בבד עם רעיון האחדות של א"י וסוריה. ארגונים אלה הם שלחצו למען קבלתו של רעיון האחדות וזכו עקב כך לעמדת השפעה ניכרת ביותר, למרות צעירותם ואופייה המודרני של התארגנותם. [11]

בשלהי ינואר 1919 התכנסה הוועידה הראשונה של האגודות המוסלמיות הנוצריות בירושלים, כאשר חבריה קבעו סדר יום שבו יוחלט על עתידה של פלסטין, גיבוש עמדה כלפיי הציונות ודיון בעניינים שונים של הציבור הערבי. השלטון הבריטי היה בטוח שהוועידה תקבל החלטות על פי רוחו ולכן התיר את כינוסה. הדבר הראשון אשר הוחלט עליו בוועידה היה ניסוח תזכיר ארוך המנמק את שלילת הציונות עליו היו חתומים מרבית משתתפיה. החלטה חשובה נוספת הייתה התביעה לאחדות סורית, תוך טיפוח ידידות עם בריטניה ודחיית התביעות הצרפתיות. [12] בוועידה השלישית שכונסה, בדצמבר 1920, נשללה מדיניות הצהרת בלפור בטון קיצוני וחד משמעי. הוועידה מחתה בחריפות נגד הצהרה זו וטענה שהיא מנוגדת לכל "חוקי אלוה ואדם". הוועידה תבעה מהממשלה לבטל את הצעדים שננקטו עד אז מכורח מדיניות זו: ההכרה בהסתדרות הציונית כגוף רשמי;  שימוש בעברית כלשון רשמית;  השלמה עם מציאות הדגל הציוני וכהונתם של מנהיגים ציונים בתפקידים עליונים בממשלה, למרות העובדה שפלסטין היא הארץ הקדושה לעולם הנוצרי והמוסלמי ואסור שענייניה יופקדו בידי לא מוסלמים ולא נוצרים. הגוף שהיה אחראי על ייצוג הערבים בפני השלטון הבריטי, הצגת התביעה לממשל עצמי ושלילת מדיניות הצהרת בלפור בפניו היה "הוועד הפועל של הוועידה הערבית הפלסטינאית". בראש הוועד עמד מוסא כאזם אל-חוסייני. [13]  עד סוף שנות ה-20 המשיך הוועד הפועל הערבי להתכנס פעמים נוספות כאשר כל וועידה נושאת אופי קיצוני יותר מקודמתה.

חאג' אמין אל-חוסייני מונה לתפקיד המופתי של ירושלים ב-8 במאי 1921, ומאז ועד סוף שנות ה-20 עלתה השפעתם של הכוחות הלאומניים בראשות משפחת אל-חוסייני. המופתי, מתוקף היותו כהן דת כריזמטי ומנהיג פוליטי מונה גם לתפקיד יושב ראש הוועד הערבי העליון וראש המועצה המוסלמית העליונה. [14]

המועצה המוסלמית העליונה (הממ"ע), שכינונה הושלם בינואר 1922, הפכה למבצרו של המופתי. מעמדו של מופתי ירושלים טופח על ידי השלטונות מאז ראשית הכיבוש הבריטי, שגילו עמדה אוהדת ביחס לממ"ע והעריכו כי סיפוק רצון המוסלמים בתחום זה והעמדתו של אל-חאג' אמין אל-חוסייני בראש מועצה מוסלמית עטורת סמכויות יביאו לרגיעה מסוימת בהתנגדות למשמעות הציונית של המנדט וימנעו התפרעויות אלימות. בשנות ה-30 הגיע המופתי, שהיה בן 26 עם היבחרו לתפקיד, לעמדת מנהיגות בכירה. מוצאו המשפחתי, שאפתנותו וכושר מנהיגותו סייעו לו להיבחר לתפקיד. המדיניות הממשלתית היא שהפכה את המופתי ל"ראש העדה המוסלמית בפלסטין" והיא שאפשרה לו לעמוד בראש הממ"ע בעלת הסמכויות המופלגות. [15]

 

א3. גלי העימות בין היהודים לפלסטינים בארץ ישראל בין 1929-1919:

העימות הראשון בין הערבים ליהודים שנשא אופי לאומי היה פרשת תל חי. תל חי היתה נקודה ב'אצבע הגליל', אשר החל מ-1919 היה שטח הפקר, שנועד, על פי הסכם סייקס-פיקו להיות תחת שליטה צרפתית. בתקופה זו שררה בכל אזור הגליל העליון ודרום לבנון אנרכיה שלטונית בעקבות ניסיונות מרידה של האמיר פייסל בשלטונות הצרפתיים. ביום י"א באדר תר"פ, 1.3.1920 התלקח קרב בין ערביי הסביבה למגיני תל חי היהודים, ושישה מהמגינים נהרגו. בין ההרוגים היה יוסף טרומפלדור, שנחשב למנהיג המגינים היהודים באצבע הגליל, ודמותו הפכה למיתוס מכונן בתולדות התנועה הציונית, והקרב הפך לסמל לגבורה לאומית. הלקח עבור התנועה הציונית מפרשה זו היה, שגבולות הארץ  היהודית יקבעו על פי ההתיישבות ולא רק על פי הסכמים בינלאומיים, ושעל היישוב להגן על עצמו ולא לסמוך על השלטון הזר. ארגון ה'הגנה' הוקם כתוצאה מהמסקנה האחרונה. [16]

גל העימות השני חל בפסח תר"פ, בזמן בו חל החג המוסלמי 'נבי מוסא'. בימים אלו החריפה ההסתה של מנהיגים ערבים, ביניהם המופתי, נגד הציונות. המטיפים במסגדים טענו בדרשותיהם שמיליוני יהודים מתכוונים להגיע ארצה, והם עתידים לנשל את הפלאחים מאדמותיהם, לייהד את הארץ ולהכריז על הקמת מדינה יהודית. במהלך חול המועד של פסח תר"פ הגיעו אלפי ערבים לירושלים. לעיר עלו גם יהודים שרצו לחגוג את חג החירות. קריאת המטיפים 'אדבח אל-יהוד' (טבחו ביהודים) שימשה אות לפורעים. ההמון הערבי המוסת שיצא מהר הבית ירד אל הרובע היהודי בעיר העתיקה ועשה שפטים במתפללים היהודים. אחדים נהרגו, מאות הוכו ונפצעו, בתי מדרש, בתי כנסת וחנויות יהודיות נבזזו ונהרסו. השלטונות הבריטים, שכפי הנראה ידעו עוד קודם לכן על המהומות המתוכננות, לא נקטו בצעדים משטרתיים לדיכוי מהומות הדמים. רק בעקבות מחאות נמרצות על של מנהיגי היישוב היהודי, ומחשש לאבד שליטה על המצב- נקטו הצבא והמשטרה פעולות יעילות כלפי הפורעים. המסיתים, שנוכחו בשינוי שחל בעמדת השלטונות, מיתנו את הפורעים וכך שככו המהומות. [17]

ב-1 במאי 1921 החלה התקפה של אספסוף ערבי על שכונות יהודיות בפרברי יפו.  הפסקת העלייה היהודית היתה אחת הדרישות העיקריות של המסיתים. התקפות נוספות היו על פתח תקווה, חדרה ורחובות. ההתקפות נמשכו כשבוע ובמהלכן נהרגו כ-47 יהודים, 146 נפצעו קשה ונגרם נזק לרכוש רב. בעקבות המאורעות פרסמה הממשלה הבריטית, בהשראת שר המושבות וינסטון צ'רצ'יל, את ה'ספר הלבן' של 1922. [18] עיקרי ה'ספר הלבן' היו: הגבלת העלייה היהודית לארץ לפי יכולת הקליטה הכלכלית של הארץ, קריעת עבר הירדן המזרחי מגבולות הארץ והכרזה על דבקות הממשל הבריטי ב'הכרזת בלפור'. [19]

ההתפרצויות האלימות לא נשנו בין השנים 1929-1922. אחת הסיבות היא העובדה שהמנהיגות המסורתית התנגדה בכל תוקף לשיטת פעולה כזאת וכנראה שהצליחה להשפיע על הציבור. התקיפות בה הגיבה בריטניה והעונשים שהוטלו על הכופרים, שנטלו חלק במאורעות מאי, הספיקו לצנן את התלהבותם ולימדו אותם שהסיכוי לשלול שלל כרוך בסיכון ניכר עבורם. נוסף לכך, בשנים הללו התבלטו מדינאים בריטים פרו ערבים אשר השפיעו רבות על המנהיגות הפלסטינית וייעצו לה להימנע מההתפרצויות האלימות. [20]

השנים השקטות הגיעו לסיומן, וגל מהומות קשות ביותר פרץ בשנת 1929 ונודע בשם 'מאורעות תרפ"ט'. במהלך שנות העשרים הבין המופתי שהפלחים וההמון הערבי הנבער, אשר היוו את רוב האוכלוסייה הערבית בארץ, אינם בשלים עדיין לקליטת מסר פוליטי או לאומי בשל היעדר מסורת לאומית פלסטינית. [21] בשל כך החליט המופתי לתת למאבק נגד הציונות צביון דתי ולהכריז על ג'יהאד ( מלחמת קודש) נגד הכופרים: חרב הג'יהאד תונף על הציונות וגם על 'בעלת בריתה'- היהדות. המופתי ידע כי בחברה הדתית-שמרנית בארץ תזכה הקריאה לג'יהאד להיענות רבה. יתר על כן, הוא העריך כי בעקבות הכרזה שכזו, עשוייה בעיית ארץ ישראל להפוך לבעיה של העולם המוסלמי כולו. בתשעה באב תרפ"ט התנפלו אלפי ערבים על יהודים בירושלים, חברון, צפת, תל אביב, חיפה ואף על יישובים כפריים: מוצא, הרטוב, חולדה וקסטינה. הממשל הבריטי הצליח לדכא את המהומות כעבור מספר ימים. במהומות נהרגו כ-133 יהודים, 340 נפצעו ורכש יהודי רב נהרס. בעקבות המאורעות פרסמה ממשלת בריטניה ב- 1930 את ה 'ספר הלבן של פאספילד' שביטויו המעשי היה: מניעה של מכירת קרקעות של ערבים לידיים יהודיות והפסקה של מתן קרקע ממשלתית להתיישבות יהודית.[22]

מאורעות 1929 חיזקו את מעמדו של המופתי לדרגת מנהיגם המוכתר של ערביי ארץ ישראל. הוא הצליח להפוך את בעיית ארץ ישראל לבעיית העולם הערבי כולו. ב-1932 הוקמה מפלגת 'אל-איסתקלאל' (העצמאות הערבית, שהיתה בעלת סגנון חדש). המפלגה לא היתה כפופה לזקנים ולנכבדים מסורתיים, אלא לצעירים שלא השתייכו לבני המשפחות המיוחסות. המפלגה חרתה על דגלה את מטרות הפסקת העלייה היהודית, מניעת מכירת קרקעות ליהודים והקמת מדינה ערבית בארץ ישראל. האסטרטגיה הפוליטית שלה התבססה על הקצנת המאבק בין שני העמים. במקביל, החלה התנועה הלאומית ערבית לעלות על דרך הדמים. כנופיות של ערבים, שהורכבו ברובם מפורעי חוק בעלי עבר פלילי, התארגנו כדי להרוג יהודים. מעשי רצח אלו מחקו את עברם הפלילי בעיני סביבתם הערבית, ויצרו להם הילת גיבורים לאומיים. מעשי הטרור נועדו להטיל אימה על היישוב היהודי ולהראות ליהודים בגולה כי ארץ ישראל אינה מקום מבטחים וכך תחדל העלייה היהודית לארץ ישראל. [23]

רכישות הקרקעות על ידי היהודים והעלייה הציונית היו שתי אבני נגף עיקריות מבחינת התנועה הלאומית הפלסטינית. בראשית שנות ה-30 התגלתה חולשתו של 'הוועד הפועל הערבי' שהוקם כבר ב-1920, כ: המפעל הציוני התקדם והתעצם בקצב גובר והולך. מספר העולים היהודים גדל עם עליית הנאצים לשלטון וקצב רכישת הקרקעות גבר. הוועד הפועל הערבי, לא זו בלבד שלא הצליח למנוע את מכירת הקרקעות ליהודים, אלא שחבריו עסקו במכירות עצמם. [24]

 

 

פרק ב': עלייתו של שייח' עז אל-דין אל-קסם

ב1. שינויים בתנועה הלאומית פלסטינית בראשית שנות ה-30

תחילת שנות ה-30 היוו תקופה משמעותית בהתפתחותה של התנועה הלאומית פלסטינית שעברה  שינויים פוליטיים וארגוניים. בתקופה זו איבדה המועצה הערבית העליונה בראשות מוסא כאזם אל-חוסייני מכוחה, וקבוצות לאומניות בעלות רעיונות קיצוניים יותר ובעלי אופי צבאי הלכו ותפסו תאוצה. רעיונות אלו, אשר צצו לאחר מהומות 1929 עם ההתעוררות הלאומית של ערביי פלסטין, צמחו כתוצאה מההבנה שרווחה בקרב ערביי הארץ, כי המאבק הפוליטי לעצמאות ערבית כשל, וכי ההנהגה הערבית לא מסוגלת להביא לשינוי במדיניותה של בריטניה. בעוד הספר הלבן של 1930 היה ההישג הפוליטי המשמעותי ביותר של ההנהגה הערבית באותם ימים, נתפס הספר הלבן של מקדונלד בפברואר 1931 כמכשול הגדול עבור המטרה הערבית, ותבוסה עבור המועצה הערבית העליונה. (ספר זה כונה בידי הערבים "הספר השחור"). [25]

ההתפכחות הערבית הגוברת התבטאה בשני כנסים שנערכו בשכם בקיץ 1931, בהם הרעיון לצאת למאבק מזוין במטרה להיאבק במה שערבים כינו 'חימוש הציונים בידי הממשל הבריטי' החל להיתפס כאופציה היעילה היחידה, ובפעם הראשונה הושמע בפומבי. כנסים אלו, ואירועים נוספים שהגיעו אחריהם, יצרו צוות של פעילים ערבים חדשים, צעירים, אשר הושפעו מרעיונות הנאציזם והפאשיזם, איימו על עליונותה של המועצה הערבית העליונה וקראו לנקיטת פעולות רדיקליות יותר כנגד הציונות והבריטים. בינואר 1932 נערך לראשונה הקונגרס הלאומי של הערבים הצעירים ביפו. המשתתפים בקונגרס אימצו את רעיון הפאן-ערביות, קידמו רעיונות לאומיים ולמרות שלא זכו להצלחה רבה, עדיין היה זה סימן להתעוררות הלאומית ולרצון של הערבים הצעירים לנקוט במדיניות פוליטית קיצונית יותר. ההסלמה במדיניות הערבים היתה התוצאה של העלייה המאסיבית של יהודים מגרמניה הנאצית בראשית שנות השלושים (בשנת 1932 מספר המהגרים היהודים נאמד בכ-9,500 וב-1934 בכ-42,359). בנוסף לגידול הדמוגרפי הביאו המהגרים להתפתחות הכלכלית ביישוב עקב הגעתם של משקיעים ויזמים, רכישת הקרקעות חודשה והוקמו ישובים חדשים. [26]

בעוד בציבור הערבי גברו הקולות לשוב ולפעול נגד היהודים כמו ב-1929 אך בנחישות רבה יותר, התגלתה אוזלת ידו של הועד הפועל הערבי, שלא יכל להתמודד עם האתגר הציוני ועם קצב רכישת הקרקעות המאסיבי של התנועה הציונית. חברי הועד עצמם הואשמו במכירת הקרקעות לידיים ציוניות. כאשר הלך לעולמו מנהיג הועד הפועל הערבי, מוסא כאט'ם אל-חוסייני ב-1934, לא הייתה כל סיבה להמשך קיומו של הועד, וכעבור מספר חודשים הוא נעלם לחלוטין מהסצינה הפוליטית. הפילוג בהנהגה הערבית הלך וגבר, ועימו גברו גם הקולות למאבק אלים נגד היישוב. הקריאה למאבק אלים הגיעה משני מקורות: גורמים קיצוניים אשר תמכו בתנועה הפאן-ערבית, וקבוצות של כמרים וצעירים מוסלמים פנאטים, אשר קיבלו השראה מהמופתי של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני. הצמיחה של התנועה הפאן ערבית הגיעה ב-1932 עם עלייתה של מפלגת אל-איסתכלאל (העצמאות). המפלגה סימלה את הרצון של הפלסטינים לייסד הנהגה חדשה, שלא תתבסס על משפחות הנכבדים כמו בעבר, אלא ארגון פוליטי שחבריו מאוחדים תחת אותה אידאולוגיה. חברי המפלגה היו ברובם עירוניים בעלי השכלה, והגיעו מערים צפוניות, בעיקר מחיפה ומשכם. המפלגה דרשה עצמאות במסגרת אחדות הערבית, דרשה את ביטולם של המנדט והצהרת בלפור וייסוד חוק פרלמנטרי ערבי בפלסטין. מנהיגי המפלגה ניסו לשכנע את הציבור להפסיק לשתף פעולה עם השלטון הבריטי ולחדול מתשלום מיסים. ההפגנות של 1933 ומדיניות אי שיתוף הפעולה עם הבריטים במרץ 1933 היו תוצאת התעמולה של אל-איסתכלאל, אך למרות זאת המפלגה חדלה מלהתקיים שנתיים לאחר הקמתה, כאשר היא משאירה מאחוריה המוני פעילים קיצוניים. [27]

בראשית שנות השלושים, בעקבות האירועים שהגיעו אחרי מהומות 1929 והספר הלבן של מקדונלד, החלו לפרוח כנופיות וארגונים צבאיים מוסלמים. אחת מהכנופיות הבולטות, שפעלה בגליל ובצפת היתה ה'יד הירוקה', שמרבית חבריה היו מבוקשים ואסירים לשעבר שנמלטו מצפת אחרי מהומות הדמים של 29'. מנהיג הכנופיה היה אחמד טפיש,בעצמו מבוקש בעבור רצח. סך הכל היו בכנופיה כ-25 איש, אשר ראו עצמם כמוג'הידון. הם אספו כסף באזורים הכפריים, שדדו ותקפו מטרות יהודיות באזור הגליל. מטרתם היתה לעורר מהומות, להבעיר אש באזורים הצפוניים של הארץ ולהביא להקמת כנופיות זהות שיפעלו בשכם,ירושלים וחברון. חברי הכנופיה נתפסו לאחר 4 חודשים אך בזמן שפעלה הצליחה הכנופיה להשפיע רבות על האוכלוסיה הערבית. הקיום של חבורות חמושות הפך להיות חלק מהאג'נדה של הפלסטינים. הוקמו שלושה מרכזים חשאיים שתכננו פעולות: חיפה והגליל, טולכרם-קלקיליה ורמאללה-ירושלים. ככל הנראה, כולם היו מנוהלים בחשאי על ידי המופתי.[28]

עבד אל-קאדר אל-חוסייני, בנו של מוסא כאזם ואחיינו של המופתי, הקים ב-1931 ארגון שנקרא 'המלחמה הקדושה', אשר החל להיות חשוב ופעיל במיוחד בשנת 1934 לאחר הפגנות אוקטובר 33', ותפס את מקומו של הועד הפועל הערבי. הארגון מנה כ-27 חברים מכל רחבי הארץ, אשר חולקו לתאים. הארגון החל לגדול במהרה, נצברו מאגרי נשק, אימונים נערכו והוכשרו יותר מ-400 צעירים ובסוף שנת 1934 מנה הארגון 63 תאים ברחבי הארץ. תהליך הגדילה וההתפשטות של הארגון נעשה בסודיות רבה ואפילו המופתי, האב הרוחני, לא היה מודע לנעשה. כאשר המופתי שותף הוא נתן את ברכתו והבטיח לעזור. המופתי דרש שהכל ישאר סודי והזהיר שלפני שיפתחו במאבק נגד הבריטים צריכים חברי הארגון להיות מוכנים וערוכים כראוי. שנה לאחר מכן כבר הפך המופתי למפקד של ה"מלחמה הקדושה". שפרץ המרד הערבי ב-36' חברי הארגון הצטרפו למאבק. עבד אל-קאדר עצמו היה מהמפקדים של המרד בחברון וירושלים. הארגונים הללו ביטאו את הרצון בקרב העם הפלסטיני לשינוי פוליטי ומדיני, אך אף אחד מהם לא ביצע פעולות אלימות בעלות משמעות לטווח הארוך. הראשון במחנה הערבי אשר יישם את רעיון המאבק הצבאי האלים היה השייח' עז אל-דין אל-קסם, אשר ייסד את המפלגה החשאית השלישית, שפעלה באזור חיפה והגליל. [29]

ב2. עז אל-דין אל-קסם- נקודת מוצא וראשית דרכו

עז אל-דין עבד אל-קדר מוצטפא יוסף אל-קסם נולד ב-1881/82 בכפר ג'בלה אל-דהמייה, במחוז לאד'קיה שבמערב סוריה. סבו של אל- קסם ואחי סבו היו שייח'ים ידועים במסדר הקאדרייה, שהיגרו מעיראק לג'בלה. ילדותו הייתה במשפחה דתית בעלת מעמד כלכלי נמוך והוא היה פאר המשפחה. בילדותו הוא התחנך אצל מורה ידוע מביירות בשם שייח' סלים טיארה. [30]  אל-קסם נמנה עם האסכולה החנפית באסלאם. [31]

בהגיעו לגיל 14 נשלח אל-קסם לקהיר, שם היה סטודנט באוניברסיטת 'אל-אזהר, והיה תלמידו של הוגה הדעות המוסלמי, מוחמד אבו. לאחר שהוסמך ל'עאלם' (חכם דת מוסלמי, מוסמך ללימודי דת), הוא עבר לטורקיה שם היה מורה ולמד את שיטות ההוראה במסגדים ואת נוסחי התפילות והדרשות של יום השישי וחזר לסוריה, שם עבד כמטיף במסגד במקום הולדתו. עם שובו נישא לבת דודו אמינה, ונולדו להם שלוש בנות. אל-קסם הקדיש עצמו לחינוך הקהילה והתמסר להוראה בבית הספר של אביו. כמו כן, נשא דרשות בימי שישי במסגד אל –מנצורי בג'בלה. הוא עודד הקפדה על תפילה, על צום הרמדאן ועל הפסקת הימורים ושתיית משקאות משכרים. הוא אף נהג לשלוח את נאמניו לתקוף שיירות של מבריחי משקאות אלכוהוליים, שפעלו בסביבות הכפר, ולהשמיד את סחורתם. [32]

ב-30 בספטמבר 1911 צר הצי האיטלקי על העיר טריפולי שבלוב. אל-קסם ארגן הפגנות נגד צעד זה, ומשהפך המצור לכיבוש, גייס 250 מתנדבים למאבק באיטלקים. הוא אסף תרומות מתוך דאגה למשפחות המתנדבים, ותיאם עם שלטונות העות'מנים את העברת אנשיו ללוב באונייה דרך אלכסנדריה. לא כל מאמציו נשאו תוצאות: תורכיה הסכימה לסיפוח לוב לאיטליה וההתלקחות שהייתה צפויה נמנעה. בכסף שנאסף למתנדבים הקימו אל-קסם ואנשיו בית ספר לקידום חסרי השכלה בכפרם. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, התנדב אל-קסם לצבא העות'מני. הוא לא ניצל את זכותו לשרת בתפקיד דתי בעיירת מגוריו, אלא התגייס ליחידה צבאית משימתית. הוא נשלח לאימונים באזור דמשק, והוצב כקצין דת בבסיסו. עם סיום המלחמה והתמוטטות השלטון העות'מני חזר אל-קסם לכפרו ג'בלה. [33]

השנים שבין 1920-1918 מאופיינות בכאוס מוחלט באזור ג'בלה. עם התמוטטות המשטר העות'מני התפרסו כוחות בריטים בסוריה וצרפת חיזקה את אחיזתה בלבנון. בעוד כוחות צרפתים נכנסים לאזור ג'בלה נאבקה 'התנועה הלאומית ערבית' בדמשק להקמת ממלכה סורית עצמאית בהנהגת האמיר פייסל. אל-קסם הקים מליציה מקומית להגנת התושבים והחל באימונים וברכישת נשק. את הכסף לרכישת נשק השיג ממכירת חפציו האישיים, מהתרומות שניתנו למסע המבוטל לטריפולי ומתרומות חדשות של בעלי רכוש מקומיים. את הקרבות הראשונים ניהלה המליציה של גב'לה בפיקודו של אל-קסם נגד כנופיות עלאוויות שפעלו למען צרפתים נגד קהילות סוניות באזור לאד'קיה. פעולותיו של אל-קסם נגד העלוואים זכו תחילה להצלחה, אך כאשר הגיעו כוחות צרפתים לג'בלה נאלצו אל-קסם ואנשיו לסגת להרים ומשם המשיכו בפעולות גרילה נגד הצרפתים, אשר מצאו עצמם נבוכים מול הפעולות הללו. אל-קסם נהג ללמד את אנשיו מדי חודש פרק בקוראן המחזק את תפיסת הג'יהאד. אל-קסם ואנשיו חברו לכנופייה נוספת שפעלה באזור. כאשר הצרפתים הידקו את אחיזתם באזור זה, הם שיכנעו בעלי קרקעות שתמכו באל-קסם לשלם את המיסים או שיאבדו את הנכסים שלהם, ובעלי הקרקעות שקלו האם יהיה זה מעשה חכם להמשיך ולהילחם בצרפתים ולבסוף ויתרו. אירוע זה היווה נורת אזהרה לאל-קסם בשנים הבאות, ובמיוחד כאשר גייס תומכים למאבק בבריטים ובציונים בחיפה. בשלב זה מצא עצמו אל-קסם מבודד לחלוטין והחליט לנטוש את הבסיס ולעבור לאלפו שם חבר לכנופיה של איברהים הנאנו. במחצית יולי 1920 פגעו הצרפתים קשות בכנופיית אל-הנאנו שנאלצה להתפזר. הצרפתים השתלטו על גשר אל-סוח'ור שמוביל לאלפו ודרשו מפייסל להעניש את המתנגדים שנלחמים נגדם, או שהם יכנסו לדמשק.  [34]

עקב פעולותיו נגד הצרפתים נידון אל-קסם למוות. עם נפילת ממשלו של פייסל בדמשק הוא החליט לברוח לפלסטין והתיישב בחיפה, שם הפך במהרה לחלק מהקהילה הערבית. תחילה היה מורה ולאחר מכן הפך אימאם של מסגד אל-אסתכלאל. אל-קסם הכריזמטי הפך למייצג של דמות לוחם החופש. הוא איגד סביבו אנשים ותלמידים, טיפח קשרים טובים עם הכמורה ואנשיו היו נאמנים וצייתנים. פעולותיו החינוכיות שהתאפשרו הודות להילה הדתית שעטפה אותו בקרב הצעירים, מנעה מרבים מהם לסטות מדרך הישר. ב-1928 לקח חלק בארגון הגברים המוסלמים הצעירים בחיפה, שם פעל בעיקר במישור הפוליטי. הוא שיתף פעולה עם פעילים ממפלגת אל-אסתכלאל, עד שהפך ב-32' ליושב ראש המועצה הלאומית של איגוד המוסלמים הצעירים. ב-1929 הוא מונה לרשם הנישואים של השריעה, והיה זה שערך את טקסי הנישואים במרחב הגליל, וכך החל להשפיע על אנשי העיר והכפר כאחד. ערב פרוץ מאורעות 1929 החזיק אל-קסם בשלושה תפקידי מפתח: אימאם, רשם השריעה באזור הצפון וחבר קבוע במועצת המוסלמים הצעירים של חיפה. תפקידים אלה איפשרו לו ליצור קשרים עם האוכלוסייה בחלקה הצפוני של הארץ ולהטמיע את רעיונותיו הדתיים-פוליטיים אשר התפשטו במהרה בקרב תלמידיו ותומכיו שנהרו למסגד לשמוע אותו. אגודת המוסלמים הצעירים של חיפה, תחת הנהגתו, הפכה ב-1934 לזרוע הצבאית הקיצונית ביותר של האירגון בארץ. [35]

ב3. עקרונות האידאולוגיה של אל-קסם והפצתה

השקפותיו של אל-קסם התבססו בעיקר על האסלאם. הוא היה מוסלמי אורתודוכסי וראה במערב ובתנועה הציונית אויבים של האסלאם. בהטפותיו קרא להיטהרות של הדת ולחזרה לאסלאם המקורי, הפונדמנטליסטי. הוא גינה פולחן של קדושים, עליות לקברים, שימוש ללא הבחנה בשמו של האל, וטען כי הטיפוח האמיתי של האסלאם יעשה באמצעות אחדות, סולידריות מוסלמית ואחווה. בעיניו שיקום אנשים וקבוצות שהתרחקו מהאסלאם זוהי מוסריותו החברתית של כל מוסלמי. אמונתו הסלפית, הפופולריות שלו והעובדה שהתייחס גם לנושאים שבשוליים הביאו לכך שקבוצות מוסלמיות מסויימות בחיפה ראו בו אדם המעורר מחלוקות ואף ניסו, ללא הצלחה, להדיחו מתפקיד האימאם. אל-קסם חזר והציג את אופייה של הארץ כערבית מוסלמית, יצא נגד המנדט והבית הלאומי היהודי בפלסטין, וטען שהארץ לא תוכל להשתחרר מהציונים במחאות ספונטניות אלא במאבק מזויין ומתוכנן היטב. בהטפותיו היה מקריא פסוקים מהאסלאם שדיברו על ג'יהאד, ושילב בהם את רעיונותיו הפוליטים. האופי הצבאי של הרצאותיו משכו את תשומת ליבם של גורמי מודיעין בריטים מקומיים וגורמים מוסלמים.   [36]

אחרי מאורעות 1929 אל-קסם התסיס עוד יותר את האוכלוסייה הערבית נגד היהודים. הוא טען כי את פעולות הדמים ביצעו הערבים כחלק מקיום דת האסלאם, ואף הצליח להשיג פסק הלכה מהמופתי של דמשק  המאשר לפעול באלימות נגד יהודים ובריטים בשם הדת. את פסק הדין נהג להקריא בפני מאמיניו במסגדים ובפגישות סודיות שערך עם תלמידיו. מסירותו המוחלטת למאבק המזויין הביאה למאבק מול המועצה המוסלמית העליונה ומנהיגיה. הוא יצא נגד בזבוז כספי הווקף לטובת שיפוץ מסגדים ובניית מבנים ולא לטובת חימוש האוכלוסייה הערבית והכנתה למאבק המזויין. עבורו, הערביות והאסלאם אחד הם, והערבים הם תומכיה האדוקים והטהורים ביותר של הדת האסלאמית. אל-קסם הפיץ את הרעיון לפיו המשימה החשובה ביותר של ערביי הארץ היא להגן על המקומות הקדושים בפלסטין ולהפגין את עליונותה של הדת. [37]

לגבי טיב היחסים ביו המופתי לבין אל-קסם, לפי סובחי יאסין, ממקורביו של אל-קסם, נראה כי אל-קסם יצא נגד סמכותו של המופתי, והיה זה שהפיץ את רעיון המרידה כנגד עמדתו של המופתי. יאסין טוען כי המופתי סירב לבקשתו של אל-קסם, בשלב די מוקדם, להתמנות למטיף "משוטט", ולהכין את האוכלוסייה למרד. מספר חודשים לפני הקרב ביע'בד שלח אל-קסם שליח שיודיע למופתי על כוונותיו לתקוף, וביקש מהמופתי להצטרף אליו ולהכריז על שביתה כללית בארץ.המופתי סירב, וטען כי "העת לפעולה שכזו טרם הגיעה, והמאמצים הפוליטים להבטחת זכויות ערביי פלסטין מספקים בשלב זה". מקורביו של המופתי דוחים את דבריו של יאסין, וטענים כי הארגון החשאי של אל-קסם הוקם בידיעתו ובעידודו של המופתי כחלק מהמאמץ הכללי של התנועה הלאומית תחת הנהגתו ובין השניים שררו יחסים טובים ושיתוף פעולה. האמת נמצאת כפי הנראה איפה שהוא באמצע. [38]

פרק ג': הפיכת אל-קסם לסמל המאבק הערבי בשנות ה-30

ג1. הקמת הארגון הסודי ופעולות הדמים

אל-קסם לא הסתפק במילים בלבד ובראשית שנות ה-30 הקים את הארגון הסודי "היד השחורה", שמטרתו להרוג יהודים ולהשליט טרור באוכלוסייה היהודית בצפון הארץ. אין יודעים בדיוק מתי החליט אל-קסם על הקמת הארגון, אך סביר להניח כי הרעיון החל להתגבש כבר בתקופת מאורעות 29' ולאחריהם. לימים סיפר אחד מחברי הארגון, סובחי יאסין, כי הרעיון גובש לאחר התקרית שאירעה בכותל ביום כיפור בספטמבר 1928,[39] תקרית אשר סללה את הדרך לפרעות 29'. עם חברי הארגון נמנו תומכיו וחבריו הקרובים של אל-קסם והם נבחרו על ידיו בקפידה. במהלך הטפותיו הוסיף אל-קסם לבחור חברים נוספים. אלו שנראו נלהבים ביותר הוזמנו לביתו שם קיבלו תדריך כיצד לנהוג וכיצד להציל את פלסטין. בהדרגה התרחב הארגון מעבר לגבולות חיפה, כאשר סניפי מועצת המוסלמים הצעירים שימשו מחסה לפעילות החשאית. כאמור, הבסיס היה חיפה, אך הוקם בסיס נוסף בכפר ספוריה בקרבת נצרת, אשר מנהיגו- מוחמד סעיד עבד אל-מוד'י קיבל מאל-קסם את התפקיד לנהל את הבסיס שאחראי לתקיפות השכנים היהודים ביישובי הגליל הסמוכים. הוקמו תאים ושלוחות נוספות גם בנצרת, ג'נין, טול כרם ושכם.[40]

אל-קסם הסביר למאמיניו כי מוג'היד ( לוחם קדוש) אמיתי נבחר על ידי אלוהים וכי ג'יהאד מושלם הוא כזה אשר משלב בתוכו את החובות הדתיים הטקסיים של כל מוג'היד, אמונה וציות לדרישותיו של האל. בעיניו של אל-קסם, לוחם קדוש הוא אחד אשר עוזר לנזקקים, מאכיל את הרעבים, מנחם את החולים ומבקר את קרוביו. כל המעשים הללו צריכים להיות מלווים בתפילה. אל-קסם הסביר שמוג'היד טוב הוא אחד שלעולם לא יקבל כניעה והשפלה, אלא יבחר להילחם. [41]

הארגון נשא אופי דתי קיצוני וסגפני למדי: חבריו גידלו זקנים, כינו עצמם שייח'ים ונדרו נדר בפני אל-קסם להקדיש את חייהם למלחמה נגד היהודים ולשמור על סודיות הארגון. בפגישות סודיות שנערכו במסגדים ובמקומות מסתור ברחבי חיפה הכין אל-קסם את מאמיניו לג'יהאד ולהקרבה עצמית. נערכו גם אימוני נשק וסדנאות להכנת פצצות. כלכלית, הארגון התקיים הודות לתרומות של תומכים וחבריו, שהיו מחוייבים לשלם מס מדי חודש. הארגון היה למעשה יצירתו הבלעדית של אל-קסם: יסודותיו נקבעו על פי האידאולוגיה שלו, בשילוב עם אישיותו וסמכותו הדתית ופעולותיו נקבעו על ידו בלבד. המטרות אשר ניסה אל-קסם להגשים באמצעות פעולות הארגון: (א) ביטול המנדט הבריטי, אשר יוביל להעלמות התנועה הציונית שתלוייה בו. (ב) התפטרות ההנהגה הלאומית הנוכחית שהוכיחה כי אינה מסוגלת להוביל את העם למאבק בציונים. רק באמצעות מרד מאורגן יוכלו למנוע הקמתה של מדינה יהודית בפלסטין. (ג) הכנת האוכלוסייה הערבית למרד על ידי אימון מאות לוחמים, מציאת מקורות מימון והקמת מצבורי נשק. (ד) שיתוף פעולה עם אויבי בריטניה אשר יממנו ויתמכו בארגון. [42]

מיד לאחר פרסום אגרת מקדונלד[43] בשנת 1931, פרץ הארגון החשאי בסדרה של התקפות רצחניות. האות להתחלת מעשי הטרור ניתן עם רצח שלושה חברי קיבוץ יגור בפסח תרצ"א, ה-5 באפריל 1931. בשעה 21:30 נכנסו לקיבוץ שנים עשר מחבריו בעגלה רתומה לפרדות. במרחק של כ-200 מטר מהמשק, נפתחה אש ממארב על חברי הקיבוץ. מהיריות נהרגו במקום שניים מהחברים, וחבר נוסף נפצע קשה ונפטר מספר ימים לאחר מכן. ארבעה חברים נוספים נפצעו. ההרוגים נטמנו בבית הקברות ביגור בקבר משותף. לאור הממצאים בשטח ( לא היה כל נסיון לשדוד את הבהמות ואת חפצי הנפגעים), היה ברור כי מדובר באירוע על רקע פוליטי ולא פלילי. סגן מפקד הבולשת הבריטית כתב בתזכיר מה-9 במאי 1931, שהרוצחים היו נחושים בדעתם להרוג יהודים, וכי הם משתייכים לכנופייה המונחית על ידי ארגון פוליטי. מבצעי הרצח מעולם לא נתפסו. [44]

לאחר הרצח ביגור הפסיק הארגון את פעולותיו למספר חודשים, אך בראשית 1932 חודשו ההתקפות על היישוב היהודי, כאשר מספר פצצות נזרקו לעבר בתי יהודים בפרוורי חיפה, אך השיטה הזו נכשלה והארגון הבין כי עליו לחזור לטקטיקה של מארבים, אשר במספר התקפות נוספות של הארגון גרמו לארבעה הרוגים יהודים. פעולות הטרור הגיעו לשיאן ב-22 בדצמבר 1932[45] , עם מותם של שני בני משפחה, אב ובן, כאשר פצצה נזרקה לביתם שבנהלל. היישוב הוכה בתדהמה מפעולה זו, ודרש מהבריטים לחקור את האירוע. ועדת חקירה מיוחדת הוקמה, ופרס כספי הובטח למי שיסייע במציאת הרוצחים. במשך שישה חודשים, המשטרה וחברי ה'הגנה' פעלו יחד עד שאחד מהרוצחים נתפס ליד הכפר ספוריה עם פצצה דומה לפצצות בהם השתמשו הרוצחים בנהלל. יחד עימו נעצרו ערבים צעירים נוספים בחיפה וספוריה, כולם חברי אגודת המוסלמים הצעירים. למרות המודיעין שנאסף אודות עז אל-דין אל-קסם ואנשיו שכונו "השייח'ים המזוקנים", לא הצליחה המשטרה לעצור פעילים נוספים. בסוף שנת 1933 נשפט אחד הנאשמים למשפט מוות ונתלה ושניים נוספים שהועמדו למשפט נשלחו למאסר. [46]

בנוסף לפעולות הנ"ל, אשר בוצעו בהצלחה, נעשו פעולות טרור נוספות על ידי אל-קסם וארגונו, בייחוד בחיפה ובאזור העמקים, פעולות אשר יצאו אל הפועל אך לא גרמו לפציעות ולאבדות בנפש.

ג2. נפילתו של אל-קסם:

תפיסת הרוצחים בנהלל וחשיפת הארגון החשאי גרמה לאל-קסם ואנשיו לחדול מלבצע פעולות טרור אך לא לאורך זמן. בשלהי שנת 1934, כאשר הסערה הציבורית ביישוב היהודי נרגעה, וכאשר המשטרה הבריטית הפסיקה את חקירותיה, החליט אל-קסם לחדש פעולותיו של הארגון החשאי. הפעם ההכנות של הארגון היו קפדניות יותר והוא עבר ארגון מחדש. הפעילים חולקו לתאים, כאשר כל אחד מהם מנה חמישה אנשים, והיו תאי משנה שהיו אחראים על רכישת כלי נשק, אימונים, קשרים פוליטים, איסוף מודיעין ותעמולה דתית. נעשו גם מאמצים לשפר את הביצועים של הארגון ולצרף חברים נוספים. אל-קסם הסתייע בסובחי אל-חדרה שהיה למעשה המפקח על פעולות בכפרים צפוניים ובראשיד אל-חאג' איברהים, שאותה שנה ויתר על נשיאות אגודת המוסלמים הצעירים בחיפה לטובת אל-קסם. סוכנים של המשטרה הבריטית דיווחו על פגישות סודיות של השלושה, אשר הסוו את מטרת הפגישות האמיתית וטענו כי הם דנים בעניינים כספיים וחברתיים הקשורים לבנק הערבי בחיפה. בעוד אל-קסם מתכנן לחדש את פעולותיו השתנה לרעה האקלים הפוליטי בארץ. [47]

ההתפתחויות ביישוב היהודי והתרחבותו בשנות ה-30 המוקדמות גרמו לתסיסה בקרב ערביי הארץ. באוקטובר 1933 פרצו הפגנות בקרב הערבים כמחאה נגד העלייה היהודית. ביפו ניסה ההמון לפרוץ למשרדי מושל המחוז ונהדף באש המשטרה הבריטית. בירושלים דיכאה המשטרה נסיון של ההמון הערבי לפרוץ לשכונות היהודיות. בדיכוי המהומות על ידי כוחות המשטרה המנדטורית, נהרגו 26 מפגינים וקרוב ל-100 איש נפצעו. התקרית שהביאה להסלמה ביחסי הערבים-יהודים בארץ אירעה ב-18 באוקטובר 1935. משלוח נשק שהבריח ארגון ה'הגנה' לארץ דרך נמל יפו הגיע, ועם פריקתו אירעה תקלה. הנשק הוטמן בתוך חביות מלט, אך חבית אחת נפלה וכדורי תחמושת התפזרו לעיני סבל ערבי שמייד החל לזעוק בבהלה. ההסתה והזעם בישוב הערבי גברו, והוכרזה שביתה כללית. פרשה זו האיצה באל-קסם לקבל את ההחלטה לצאת אל ההרים בצפון השומרון ומשם לפתוח בפעולות גרילה במסגרת הכרזת הג'יהאד. [48]

בסוף חודש אוקטובר 1935 אסף אל-קסם את חבריו ותומכיו ופרס בפניהם את תוכניתו לחדש את פעולות הטרור. לא כולם הסכימו עם חידוש הפעולות וחלק מהפעילים, בראשם ראשיד אל-חאג' איברהים, דחו את התוכנית והציעו לחכות מעט. גם פעילי אגודת המוסלמים הצעירים בספוריה טענו שהזמן לפעולה לא חשאית טרם הגיע. אך אל-קסם החליט שזהו הזמן הנכון לפעול, לנצל את מצבה הפוליטי של בריטניה שהיתה באותה עת עסוקה בהתמודדות עם השלטון הנאצי בגרמניה והראתה אוזלת יד בכל הנוגע ליכולתה להתערב במלחמת איטליה-אתיופיה שהתחוללה בשנים אלו. על כן סבר אל-קסם שזהו הזמן לצאת ולהתמודד פנים מול פנים עם הכוחות הבריטים בארץ. [49]

ב-6 בנובמבר 1935 יצא אל-קסם מחיפה לאזור ג'נין, מלווה ב-25 מאנשיו. לפני היציאה, מכרו הלוחמים את תכשיטי נשותיהם וחפצים אחרים על מנת להצטייד בכלי נשק וברימוני יד. מטרתם היתה לגייס את תמיכתם של אנשי הכפרים בג'יהאד. תחנתם הראשונה היתה בכפר דן, ליד ג'נין, ומשם המשיכו אל-קסם ואנשיו צפונה לאזור בית אלפא והרי הגלבוע, שם התמקמו במערות ובמחילות והחלו להפיץ את המסר שלהם ולגייס עוד תומכים. אל-קסם, שהיה מוכר בקרב האוכלוסייה באזור בשל הטפותיו במסגד בחיפה ובשל נוכחותו בחתונות וטקסים אחרים באזור, התקבל בחום אצל האוכלוסייה הכפרית בגליל, אשר דאגה לספק לחבורה מזון ושתייה. לתקופה הקצרה בה שהו אל-קסם ואנשיו בהרים יש חשיבות רבה והיא מהווה חלק חשוב במיתוס שנוצר סביבו. זוהי היתה התקופה בה המסר האיסלאמי הפנאטי שרצה אל-קסם להפיץ, הגיע אל שיאו. על פי תיאורי אנשי הכפר הערבים, הלוחמים נהגו לבלות את היום בתפילות ובייסורים עצמיים, והשייח' נהג להקריא בפניהם פסוקים מהקוראן ולהטיף לג'יהאד והקרבה עצמית. בלילות הם הלכו להתארח אצל הכפריים, או הדליקו מדורות והמשיכו להתפלל לאורן. הלוחמים ראו עצמם כמוג'הידון מימי מוחמד אשר הקדישו את חייהם למלחמת קודש. [50]

למרות הפופולריות שלה, החוליה הצליחה לפעול למשך זמן קצר. ב-7 בנובמבר נתקלו שניים מחבריה בפטרול של המשטרה בהרי הגלבוע שחיפש אחר גנבי פירות באזור. השניים הרגו את השוטר היהודי סמל משה רוזנפלד, אך שחררו את שני השוטרים הערבים. תקרית זו תיסכלה את אל-קסם והרסה את גורם ההפתעה בפעולה שתיכנן. למעשה, ברגע זה הפך למבוקש. המשטרה הצליחה להשיג מידע אודות הרשת שהקים אל-קסם ושמות של מספר פעילים בארגון, ושוטרים רבים, בסיוע ערביי האזור ומשתפי פעולה נשלחו לערוך פטרולים ולאתר את החוליה. ב-17 בנובמבר התגלתה החוליה ליד בית קאד, מזרחית לג'נין. בחילופי אש נהרג אחד מחברי החוליה, אך השאר הצליחו להימלט והתפצלו לשתי קבוצות. ב-20 בנובמבר הצליחה המשטרה לאתר קבוצה אחת מערבית לג'נין, ליד הכפר יע'בד. השוטרים הקיפו את המערה בה הסתתרו אל-קסם ו-8 מאנשיו וקראו להם לצאת ולהיכנע. אל-קסם סירב והורה לאנשיו להילחם עד הסוף. בתום חילופי האש, שנמשכו 4 שעות, נהרגו אל-קסם ושלושה מאנשיו. השאר, שנפצעו קשה, נכנעו. [51]

ג3. המורשת שהותיר אל-קסם לאחר מותו:

לקרב ביע'בד היו השלכות רבות על המחנה הערבי. מה שהרשים יותר מכל את האוכלוסייה היה השימוש בנשק, והעובדה שאל-קסם ואנשיו היו מוכנים להילחם עד הסוף ולממש את האידאולוגיה שלהם. ההירואיות שאפפה את החבורה היוותה אתגר להנהגה ולשיטה הפוליטית בה נהגו. קבוצות קיצוניות, כמו מפלגת איסתכלאל, מיהרו לפאר את הנופלים ואת מעשיהם. מסע ההלוויה, שנערך בבית הקברות באלאד א-שייח' בחיפה, הפך להפגנה לאומית מרשימה. חנויות ובתי ספר נסגרו ואלפים הלכו מאחורי אלונקות בהן הונחו המתים, עטופים בדגלים וסמלים לאומיים נוספים. תמונותיו של אל-קסם הופיעו בכל העיתונים בשפה הערבית מלווים בכותרות ומאמרים המסקרים את הקרב וטקסי תפילה לשייח' נערכו בכל המסגדים בארץ. אל-קסם הוצג כמרטיר, אשר חירב נפשו למען המולדת, וקברו הפך למוקד עליה לרגל. פעולותיו של אל-קסם הוצגו כדוגמא לפעולות אשר גם ההנהגה וכל העם הערבי צריכים לבצע. בנוסף, מבצעי התרמת כספים לטובת משפחות הנופלים החלו להיערך בארץ, ועורכי דין התנדבו להגן על חברי החוליה שנתפסו והועמדו למשפט. [52]

גם מחוץ למחנה הערבי זכתה דמותו של אל-קסם להערכה. ב-21 בנובמבר 1935 הופיעה כתבה בת שלושה עמודים בעיתון  ג'רוזלם פוסט, בה סופר כי בקרב שנערך ליד ג'נין נהרגו מספר חברי כנופיית שודדים. עוד נכתב כי בין ההרוגים שהשתייכו לכנופיה נמצא עז אל-דין אל-קסם, אשר נעלם מביתו שבחיפה בתחילת החודש והיה מנהיג הכנופיה. למודיעין הבריטי והציוני היה מידע לגבי הטפותיו של אל-קסם לג'יהאד במסגדים, והוא נחשד למעורבותו בפעילות מחתרתית, אך מחוסר ראיות מוצקות הוא לא נרדף על ידי השלטונות. [53] בעיתון "דבר" נכתב ביום שלמחרת הקרב, ה-21.11.1935, בכותרת בעמוד הראשי: "קרב דמים בין המשטרה וחבורת טרוריסטים, נהרגו חמישה טרוריסטים…בין הנהרגים-שיך ידוע מחיפה מחנך ומטיף…שמענו כי שם האגודה הטרוריסטית, הפוליטית דתית, שבראשה עמד השיך עזא-דין אל –קסאם נקראת עצבת אל-מוג'הידין (ברית לוחמי הקודׂש) ומטרתה העיקרית היתה מלחמה ביהודים….השיך היה מנהל בית ספר בחיפה וראש אגודת הצעירים הערבים. מזמן לזמן היה מטיף במסגד. הוא בא בימים, כבן 65. כאשר נדרש השיך להכנע ענה "לא נכנע, זוהי מלחמת מצוות למען למען אללה והמולדת". [54]

גם בכירי היישב היהודי לא נשארו אדישים. משה ביילינסון אמר: "האנשים הללו אינם שודדים…זהו גוף פוליטי של טרוריסטים המתעמת עם הסמכויות בפלסטין". דוד בן גוריון, באחד מנאומיו אמר: "זוהי הפעם הראשונה בה לערבים יש אירוע כמו תל-חי משלהם..זוהי הפעם הראשונה בה הערבים ראו כי יש אדם המוכן להקריב את חייו למען רעיון וזהו ללא ספק אירוע אשר ישפיע על ההמון הערבי ובעיקר על הצעירים המוסלמים. אין כל ספק שאירוע זה יביא לפעולות טרור נוספות". [55]

הקרב ביע'בד הציב לתנועה הערבית קווים חדשים למאבק הפוליטי והצבאי. התומכים במאבק צבאי קראו לצעירים ללכת בעקבות אל-קסם: "אנו זקוקים לפעולות ומעשים כמו שהוא עצמו ביצע…כל אחד ואחד מאיתנו צריך להיות אל-קסם". במפגש ציבורי שנערך בדצמבר 1935 ביפו לציון יום השנה לכיבוש ירושלים על ידי אלנבי, תקפו המנהיגים הצבאיים של הצעירים את ההנהגה הערבית ואת מדיניותה וקראו ל 'מאבק ברובים ולא במילים'. הפגישה נפתחה בשתי דקות דומיה לזכר אל-קסם, ותמונתו הופצה לקהל. בטקס גילוי המצבה של אחד מלוחמיו של אל-קסם שנערך בג'נין, נאמר על ידי הנואמים כי 'הנופלים עשו הרבה יותר מכל הפעולות שעשתה ההנהגה למען המטרה הערבית'. הקולות הללו העמידו את ההנהגה הערבית בעמדה מסובכת. מצד אחד, הם נצמדו לשיטה הפוליטית המסורתית והסתייגו מנקיטת עמדה לגבי פעולותיו של אל-קסם (ראוי לציין כי ההנהגה הערבית, ביניהם משפחת אל-חוסייני, לא נכחה בהלוויית ההרוגים ביע'בד), אך מצד שני, לא יכלו להתעלם מהסערה שנגרמה עקב מעשיהם של אל-קסם וחבורתו. בהשפעת הלחץ הציבורי ובמטרה להישאר בשליטה על המצב, קבעו נציגי המפלגות, ביניהן מפלגת איסתכאל לכנס ועידה שבה ידונו באחדות הלאומית. [56]

חמישה ימים לאחר מותו של אל-קסם, ב-25 בנובמבר 1935, נועדו המנהיגים של חמשת המפלגות הערביות עם הנציב העליון, והציגו בפניו מכתב הדורש את עצירת ההגירה היהודית, את האיסור למכירת אדמות ליהודים והקמת שלטון עצמי לערביי פלסטין. המנהיגים הזהירו שאם לא תתקבל תשובה בתוך חודש, ישקלו צעדים קיצוניים יותר. זו היתה הפעם הראשונה בה המנהיגים הצליחו לשים בצד את חילוקי הדעות, ולהציג עמדה מאוחדת לגבי נושא כה חשוב. האזכרה למלוא 40 יום למותו של אל-קסם, ב-5 בינואר 1936, נערכה בנוכחות מלאה של כל  המנהיגים. השלכה נוספת לקרב ביע'בד היתה התופעה של כנופיות ערביות חמושות שקמו בתוך הקהילה הערבית בכל רחבי הארץ, בהן נטלו חלק גם פעיליו של אל-קסם, שמלעשה המשיכו בדרכו של מורם. מנהיגי  הכנופיות הללו היו בין מנהיגי המרד הערבי הגדול ב1939-1936.[57]

מותו של אל-קסם לא הביא לסיום הפעילות של הארגון החשאי. פליטי הכנופיה שלחמה ביע'בד, בהנהגת שייח' פראח'ן אל-סעדי, הצליחו להימלט המשטרה ומצאו מקלט בהרי שכם, שם התארגנו מחדש. חברים אחרים שהשתייכו לכנופייה של אל-קסם הקימו ארגונים חדשים, אך כל הארגונים נקטו בקו זהה, יצרו קשרים עם המנהיגים הקיצוניים בערים והיו במידה רבה האחראים להידרדרות המצב בצפון בחודשים שקדמו לשביתה שפרצה באפריל 36'. הפעילים, המכונים 'קסמיסטים' המשיכו בפעולות הטרור ורצחו שני יהודים בדרך טול-כרם- שכם באפריל 1936. הם לקחו חלק בהתפרצויות האלימות של מאי 36' שלמעשה סימנו את המעבר משביתה למרידה, והם השתתפו באופן פעיל במאבק המזוין. הקסמיסטים היו המארגנים והמנהיגים של  הכנופיות שלחמו בצפון והשליטו טרור נגד יהודים וגם נגד שוטרים ערבים ששיתפו פעולה עם הבריטים במהלך החקירות והמעצרים של חברי הכנופיות בתקופה שלפני פרוץ השביתה. כאשר השביתה הסתיימה באוקטובר 36', מרבית המורדים חזרו לבתיהם וחיכו, כמו שאר הארץ, לפרסום המסקנות של הנציב העליון. חלק מהמנהיגים נמלטו למדינות שכנות, אך הגרעין הקשה של הכנופיה נשאר שלם. [58]

בראשית 1937 הידרדר המצב בארץ במהרה, ובמיוחד באזור הצפון, שם פעלו הקסמיסטים, ללא מנוחה. הקסמיסטים, שכפי הנראה היו כ-50 איש, השליטו טרור ופחד על כל אזור חיפה. על הכוונת שלהם היו גם ערבים בעלי תפיסה מודרנית שניסו להשכין שלום בין יהודים לערבים, כמו חסן שוקרי, ראש עיריית חיפה, כאלו שמכרו או נחשדו במכירת אדמות ליהודים, ערבים נוצרים וכאלו שלא נחשבו לאומניים מספיק בעיני הקסמיסטים. גם המופתי ושאר מנהיגי המפלגות היוו מטרה עבור הקסמיסטים. במהלך המרד של 1937 ולאחר הכרזת הבריטים על תוכנית החלוקה של הארץ,ביצעו הקסמיסטים מספר פעולות טרור אך השיא היה בספטמבר אותה שנה, עם הירצחו של לואיס אנדרוז, נציב מחוז הגליל. הרצח היכה בתדהמה את הבריטים ואת האוכלוסיה כולה. הבריטים הגיבו מיד והגלו רבים בצמרת ההנהגה  הערבית, ביניהם המופתי בכבודו ובעצמו. הבריטים הצליחו לעצור רבים ממנהיגי  ופעילי הקסמיסטים, ואף גזרו גזר דין מוות על חלקם, ביניהם שייח' פראח'ן אל-סאדי, שהוצא להורג בתלייה. הנותרים נעלמו או חברו לכנופיות אחרות. המופתי ניסה להמשיך להנהיג ולהעביר הוראות ממקום מושבו בדמשק, אך בפועל השפעתו היתה קלושה. בהיעדר הנהגה רשמית, היו אלו הקסמיסטים שהפכו למפקדי המרד בשטח וחיזקו עצמם בתקופה שלאחר הגליית המופתי. [59]

דעיכתו ודיכויו של המרד הערבי הביא לקץ פעילותם של הקסמיסטים. רבים נהרגו, אחרים נמלטו מהארץ ואחרים נעצרו או ירדו למחתרת. בין השנים 1943-1942 היה נסיון נוסף של ארגון 'קסמיסטי' לפעול, חבריו גידלו זקנים ופעלו לפי האידאולוגיה של אל-קסם, אך נסיונותיהם ליזום פעולות נכשלו, וחבריו היו אפיזודה חולפת בלבד. הקסמיסטים נעלמו לחלוטין מהסצינה הפוליטית בארץ עם סיומו של המרד הערבי. [60]

סיכום:

השפעתו של עז אל-דין אל-קסם על האוכלוסייה הערבית פלסטינית בתקופת המנדט  הייתה חשובה ומשמעותית מאחר והוא היה המנהיג הראשון שעיצב אידאולוגיה לאומית-אסלאמית סדורה והגשים את השקפת עולמו, הלכה למעשה, בהקרבת חייו בג'יהאד למען פלסטין.

לשינויים הרבים שהתחוללו בארץ ישראל עם ראשית תקופת המנדט היו השלכות רבות על השתלשלות האירועים וההסלמה ביחסי ערבים-יהודים במהלך שנות המנדט ובמיוחד על האירועים הסוערים של שנות השלושים. בפעם הראשונה מזה מאות שנים הייתה הארץ נתונה לשלטון שאיננו מוסלמי, והערבים הפלסטינים, שהיו ברובם מוסלמים, איבדו את הזכויות שקיבלו בתקופת השלטון העות'מני ולא זכו להכרה בינלאומית כישות פוליטית עצמאית. בקרב ערביי ארץ התעורר חשש מכוחה ההולך וגובר של התנועה הציונית ומשיתוף הפעולה הרב של הבריטים עימה, ובעוד קצב רכישת הקרקעות גבר ועליית היהודים נמשכה, חששותיהם הפכו מציאותיים. אף על פי הפיכת ההנהגה הערבית לקיצונית יותר והופעת ארגונים ומפלגות אשר גיבשו אידאולוגיה אנטי-ציונית, נשארה מדיניותה מתונה והיא המשיכה לטפח יחסי ידידות עם הבריטים מבלי להפעיל לחצים ולקדם את האינטרסים הלאומיים של ערביי הארץ.

הופעתו של עז אל-דין אל-קסם בזירה הפוליטית המקומית ועלייתו לגדולה התאפשרה הודות לתהום העמוקה שנפערה בין מדיניות הנהגת הנכבדים ויחסם המתון כלפיי בריטניה ובין רצונו של העם הערבי פלסטיני למנהיגות חדשה, אקטיבית, קיצונית וצבאית, אשר תפעל פיזית כנגד היהודים ושלטונות המנדט, ותביא לשינוי מדיניות הבריטים ולהפסקת תמיכתם ביישוב הציוני ובמוסדותיו. בעוד המופתי נתפס כשכיר חרב המשתף פעולה עם הבריטים ונזהר מנקיטת פעולות העלולות להחריף את יחסו עם הבריטים ולהביא לירידה במעמדו, אל-קסם הגיע לארץ כדמות של משיח שעתידה לגאול את העם הערבי.

הבריטים ראו באל-קסם איום, אך סביר להניח שלא חששו ממנו יותר משחששו משאר המנהיגים הערבים, ולא תיארו עד כמה פוטנציאל טמון בו וכי שמו יהיה שגור בפני הפלסטינים גם שנים רבות לאחר מותו. אל-קסם לא היה הראשון אשר דגל בשימוש בכוח הזרוע, קולות אלו נשמעו עוד טרם הופעתו, אך אל-קסם היה הראשון ליישם את מילותיו בפועל. השילוב שעשה בין הפן הלאומי והפן הדתי הוא זה שהביא רבים כל כך מקרב האוכלוסייה להזדהות עימו ועם פעולות הדמים. הקראת פסוקים מהקוראן בשילוב עם הקריאה לג'יהאד בנשק, בכוח, בהרג ובדם בעת שהטיף במסגד, בזמן האימונים ולפני היציאה לקרבות היא שגרמה לרבים באוכלוסייה, דתיים וחילוניים כאחד, לתמוך בו ובתפיסתו, ולראות בו את סמל המאבק הלאומי הערבי-פלסטיני. המנהיגים שהיו לפניו, ואף אלו שקמו אחריו לא דמו לו. התנגדותו ומנהיגותו היו ייחודיות לו ויצרו לו דמות של מורה דרך, מנהיג ולוחם גם יחד. מותו בקרב תואר כמות הירואי, ואל-קסם הפך לדמות לחיקוי של המרטיר הפלסטיני (על אף מוצאו הסורי), שבשונה ממנהיגים אחרים לא שלח את פקודיו לקרב אלא נפל 'על חרבו'. העובדה כי פקודיו הם שהנהיגו מבחינה פיזית ומעשית את המרד הערבי של 1939-1936 הוכיחה כי השפעתו לא תמה, וכי אל-קסם הצליח לממש את האינטרסים שלו גם לאחר מותו.

 

רשימה ביבליוגרפית:

ספרים ומאמרים בעברית:

אלון, ע', "פלישתים עליך", 'כשרון לארץ ישראל', זמורה, ביתן ומודן, תל אביב, 1979.

ארנון-אוחנה, י', 'חרב מבית: המאבק הפנימי בתנועה הפלסטינית 1929-1939', תלאביב, 1981.

בוים, ז' וזינגרוב,י', מגולה לתקומה לאומית 1939-1914, כרך שני, ירושלים, כנה כרטא, 1988.

ואלך, י', אטלס כרטא לתולדות ארץ ישראל, ירושלים, כרטא, 1972.

ח'אלידי, ר', 'כלוב הברזל' , (תרגום מאנגלית: איה ברויר), ירושלים, מכון ון-ליר, 2010.

טל, נ', 'שיח' עז אל-דין אל-קסאם : האיש, המיתוס והמציאות והשתקפותם בזירה הפוליטית הפלסטינית', אוניברסיטת חיפה, 1995.

ירדני, י', 'עז א-דין אל-קסאם: הדמות והמיתוס', בית הספר המקיף עין חרוד, 2001.

פורת, י', 'צמיחת התנועה הלאומית הערבית- הפלשתינית', 1929-1918, תל אביב, עם עובד, 1976.

 

מאמרים באנגלית:

Lachman, S, 'Arab Rebellion and Terrorism in Palestine 1929-39- The case of Sheikh Izz al-Din al-Qassam and his movement', G.haim&Kedurie (ed), Zionism and Arabism in Palestine And Israel, London 1982.

Schleifer, A,'Izz al-Din al-Qassam:Preacher and Mujahid' , E, Burke III (ed), Struggle and Survival in the Modern Middle East, London 1993. 

אתרי אינטרנט:

http://web.nli.org.il/sites/JPress/Hebrew/Documents/JPRESS.htm

 

הערות שוליים:

[1] ירדני, י', 'עז אדין אל-קסם: הדמות והמיתוס', בית הספר המקיף עין חרוד,2001, עמ' 6.

[2] בוים, ז' וזינגרוב, י', מגולה לתקומה לאומית 1939-1914, כרך שני, ירושלים, כנה כרטא, 1988, עמ' 55.

 [3]ח'אלידי, ר', כלוב הברזל (תרגום מאנגלית: איה ברויר), ירושלים, 2010, עמ' 73-71.

 [4]ואלך, י', אטלס כרטא לתולדות ארץ ישראל, ירושלים, כרטא, עמ' 45.

 [5]שם, 52-50.

[6] אלון, ע', "פלישתים עליך", 'כשרון לארץ ישראל', זמורה, ביתן ומודן, תל אביב, 1979, עמ' 270-269.

[7] פורת, י', 'צמיחת התנועה הלאומית הערבית- הפלשתינית', 1929-1918, תל אביב, עם עובד, 1976, עמ' 56.

[8] שם, 57-56.

[9] שם, 60-59.

[10] פורת, 1976, 61-60.

[11] שם, 61, 64.

[12] שם, 66-64.

[13] שם, 90-88.

[14] ירדני, 2001, 9.

[15] פורת, 1976, 164-159.

[16] ירדני, 2001, 10.

[17] בוים וזינגרוב, 1988, 165.

[18] שם, 176-169.

 [19]ירדני, 2001, 14.

 [20]פורת, 1976, 109.

[21] אלון, 1979, 269.

[22] ירדני, 2001, 14.

[23] בוים וזינגרוב, 1988, 263-261.

 [24]טל, נ', 'שייח' עז א-דין אל-קסאם: האיש, המיתוס והמציאות והשתקפותם בזירה הפוליטית הפלסטינית', אוניברסיטת חיפה, 1995.

[25]Lachman, S, 'Arab Rebellion and Terrorism in Palestine 1929-39- The case of Sheikh Izz al-Din al-Qassam and his movement', G.haim&Kedurie (ed), Zionism and Arabism in Palestine And Israel, London 1982, pp.52.

[26] שם, 53-52.

[27] שם,  55-53.

[28] שם,  57-56.

[29] שם,  59-58.

[30] ירדני, 2001, 16.

[31] האסכולה החנפית הינה אחת מארבע האסכולות המקובלות באסלאם והנפוצה ביותר במזרח התיכון.

[32] ירדני, 2001, 17-16.

[33] שם, 17.

[34] Schleifer, A,'Izz al-Din al-Qassam:Preacher and Mujahid' , E, Burke III (ed), Struggle and Survival in the Modern Middle East, London 1993, pp 142-143.

[35] Lachman, 1982,  60-61.

[36] שם, 63-62.

[37] שם, 60.

[38] שם, 76-75.

[39] התקרית בכותל: בליל יום כיפור התכנסו מאות יהודים להתפלל ברחבת הכותל המערבי וקבעו מחיצה בין נשים וגברים בניגוד לסטטוס קוו שקבעו העות'מנים. התקרית עוררה חשש בקרב המוסלמים כי כוונת היהודים היא להשתלט על מסגד אל אקצא.

[40] Lachman, 1982, 64.

[41] Schleifer, 1993, 146.

[42] Lachman, 1982, 65..

[43] איגרת מקדונלד- איגרת ששלח ראש ממשלת בריטניה, רמזי מקדונלד לחיים וייצמן, בה חזר ממספר סעיפים שנכתבו בספר הלבן של 1930.

[44] ירדני, 2001, 25.

[45] Lachman, 1982, 65.

[46] שם, שם.

[47] שם, 67.

[48] ירדני, 2001, 31.

[49] Lachman, 1982, 68-70.

[50] שם, 71-70.

[51] שם, 71.

[52] שם, 72.

[53] Schleifer, 1993, 138..

[54] אתר עיתונות יהודית הסטורית,

http://web.nli.org.il/sites/JPress/Hebrew/Documents/JPRESS.htm  (נבדק ב 5.1.2014)

[55] Lachman, 1982, 72.

[56] שם, 73.

[57] שם, שם.

[58] שם, 86-83.

[59] שם, שם.

[60] שם, 86.

 


Notice: Undefined index: print in /home/itgaorg/public_html/wp-content/themes/itga/single-magazin_post.php on line 36