במסגרת הכתבות "הייתי שם"   אעסוק הפעם:

א. "בירושלים שלי".

ב. 50 שנה למלחמת "ששת הימים".

הערה והארה…מועד צאת גיליון זה תחילת יוני 2017, בעוד מספר ימים ימלאו  50 שנה למלחמת ששת הימים,שנתנה לנו את "יום ירושלים".

בפועל את "יום ירושלים" כבר חגגנו לפני כשבועיים זאת למה?

במלאת שנה למלחמה זו ערכה מדינת ישראל  אזכרה  לנופלים,בבית הקברות בהר הזיתים. באותה עת ערכו הירדנים ג"כ אזכרה לנופלים למרגלות החומה המזרחית.

הנאומים שהועברו ברמקולים הפריעו זה לזה וטדי קולק ראש העירייה  החליט לכבד גם את הצד השני כך שבעתיד נחגוג את היום לפי התאריך העברי.מאז "יום ירושלים" נחוג בכ"ח באייר.  בעוד מספר ימים ביום 6  ביוני ,יום כניסת כוחותינו לפני 50 שנה לירושלים  מציין את יום הולדתי ה- 80 "גבורות".

אתחיל בזיכרונותיי על ירושלים,כילד.

ביקורי  ילדותי בירושלים לפני 1948

ירושלים מוכרת לי מאז ילדותי מאז שזוכר עצמי. בכל קיץ הייתי מגיע עם אימי לביקור בירושלים. היה לנו מסלול קבוע,בקור  ב"כותל" שהיה כפי שאתאר בהמשך ב"קבר רחל" שנראה לי מבחוץ כקבר שייח בבית הכנסת ה"חורבה" שנראה לי כהיכל קודש ענק ובקפה מסעדה "פפרברג" מול בית העמודים ברחוב יפו, (בדיעבד נראה לי שאימי העבירה במקום זה חומר למחתרת מתל אביב). לכאורה סיבת ביקורנו השנתית בירושלים הייתה לבקר דודה  ששהתה ב"בית הבראה" של המורים  שהתקיים ב"סמינר בית הכרם".

בזכותה ראיתי בילדותי אתרים שלאחר מלחמת ששת הימים לא שבו לקדמותם.

הנסיעה לירושלים דרשה הכנות לוגיסטיות :

א. האוטובוסים  היו קטנים מאד יותר קטנים  ממיניבוסים של היום,המזוודות נקשרו על גג האוטובוס,כפי שמופיע בצילום.

ב. הנסיעה ארכה כ- 3 וחצי שעות  עם מספר הפסקות בעיקר בעליות.

ג. על מזגנים באוטובוסים ,איש טרם חשב.

ד. ילדים נהנו מהנחה  אבל ללא מקום ישיבה. ישבתי על מזוודת עץ על הרצפה.

ה.היציאה הייתה מתחנת אגד בתל אביב ששכנה בתחילת שדרות רוטשילד.

בירושלים  שכנה "התחנה המרכזית" בבנין העמודים ברחוב יפו-בשטח של חנות שכניסת האוטובוסים הייתה מאחור דרך מגרש ריק  שגבל עם ביתו של ד"ר טיכו.

 

הדרך לירושלים

בקרוב יפתח הכביש החדש והחדיש לירושלים שאמנם יקצר את זמן הנסיעה אולם כ"מורה דרך" ,אאבד את האפשרות להסביר  על  הדרך  הנפלאה והמיוחדת  כפי שיכולתי להסביר עד כה. זיכרונות רבים מכביש זה  כגון הדרך המתפתלת  "שבע האחיות", אנדרטת "הפורצים" שמתרחקת מהכביש ושמבטאת את זיכרון השואה  בשש קבוצות של "חניתות" הפורצות לכוון ירושלים,לא אוכל להסביר על אנדרטת אוטובוס קו 405 , הכתובת "ברוך ג'מילי" ועוד.

בתקופה יותר מאוחרת הכרתי את הכביש "דרך הרגלים" כאשר השתתפתי ב"מרוצי העצמאות" שהתקיימו בשנים הראשונות לאחר קום המדינה,היו אלו מרוצי שליחים  מתל אביב לירושלים מידי יום עצמאות כאשר אגודות הספורט "הפועל","מכבי","אליצור" ו"אסא" (סטודנטים) התחרו "במרוץ שליחים" מתל אביב לירושלים,כנער רצתי מטעם אגודת הספורט "אליצור" וקטע הריצה שלי היה קשה בעליה ל"אבו גוש".

ה"כותל"

לכותל "ירדנו" (המושג היה ל"רדת לכותל") ברכב בתוך העיר העתיקה ברחובות הצרים. לרכב שהסיע לכותל היו עולים מאחור, בהשוואה להיום "הרכב" היה בגודל  של הטרקטורונים  המפנים זבל  בעיר העתיקה .בכניסה לכותל  הייתה "בוטקה" של  ש.ג.  שם ישבו שוטרים בריטיים שערכו חיפוש על כל הנכנסים.                     

לאחר שעברנו את הביקורת נכנסנו למתחם ה"כותל" בכל הדרו שהיה בסך הכל  בשטח של 23 מטר אורך  ו  3.5 מטר רוחב. לא הייתה הפרדה בין נשים וגברים תמיד הייתי צמוד לאימי. הזיכרון מהכותל ששמים פתקים בקיר ומתפללים אבל אין כל ריהוט מי שישב ישב על הרצפה.

                                                                                  

(לנושא נוסף הקשור לכותל ולמאורעות 1929 (הקשור לאימי שניצלה בעת ההיא בחברון) ול"תוקעי הכותל"  במוצאי  יום הכפורים  בזמן  המנדט הבריטי אתייחס  בהמשך כאשר אפגש אישית עם  "התוקעים").

מלחמת ששת–הימים

בשנת 1966 התגייסתי לש.ב.ס. כ"עובד סוציאלי" בכלא "שאטה" שבעמק בית שאן, נשלחתי ללמוד קרימינולוגיה באוניברסיטת "בר אילן". בעת ה"המתנה",שבועיים לפני המלחמה נכנס  הש.ב.ס. ל"כוננות מלחמה", ידענו שכל  מקום  שצ.ה.ל. יכבוש, הש.ב.ס. יקבל לטיפולו את "בית הסוהר"  המקומי . כשפרצה המלחמה הורה לי סגן נציב בתי הסוהר ד"ר שמואל יוגב שהיה גם המורה שלי ל"גרפולוגיה,במסגרת לימודי הקרימינולוגיה,ללבוש מדים, מאחר  ו"כעובד סוציאלי" הייתי קצין אבל עבדתי בלבוש אזרחי. עם כניסת צ.ה.ל. לירושלים הורה לי להגיע  ל"קישלה" בירושלים בתפקיד סגן מפקד בית הסוהר. הסברתי לו שמעולם לא עסקתי ב"סוהרות" לשמה אלא רק בחלק  הטיפולי,ענה לי זו הוראה של הנציב  שלדעתו אוכל לעמוד בתפקיד. פקודה זו פקודה,נכנסתי לרכבי הפרטי פייט 600 ונסעתי ל"קישלה" בירושלים כשהמפקד במקום כבר היה ,אלברט חיות ז"ל אותו הכרתי מבית סוהר שאטה. נכנסתי למתקן בית הסוהר וחשכו עיני המחזה שניגלה לי "בני אדם בכלובים של חיות". מראה מחריד! 4 שעות בלבד הספקתי לשמש בתפקיד סגן מפקד ה"קישלה" כאשר הגיע מברק ומינוי עבורי כמפקד "כלא טול כרם". חזרתי והסברתי לממונים שאינני דובר ערבית,תשובתם הייתה המפקד הירדני דובר עברית, הטלתי ספק,נראה לי כבדיחה לא מוצלחת.

הספקתי לצלם 2 תמונות אחת ב"קישלה" חריטות בציפורנים של אסירים יהודים מהמחתרות  שלנו ש"בילו"  בכלא זה אבל לצערי התמונה לא הצליחה,טרם הגענו אז לעידן המצלמות הנוכחי.תמונה שנייה המופיעה כאן אמנם לא בטיב מעולה,קבר האחים שנקברו מגניי העיר העתיקה בעת המצור במלחמת העצמאות  1948.

 

כלא טול כרם

בעזרת מפה שקבלתי נסעתי דרך הגדה,שכם לטול כרם. בשעה 0200 הגעתי עייף וסחוט לבנין הממשל ב"טול כרם".התייצבתי בפני המושל הצבאי שהורה לי:"רד קבל את הכלא". הסברתי לו שאינני דובר ערבית ,גם ממנו שמעתי "המפקד יודע עברית".כ"כ הסברתי לו שאני "עובד סוציאלי" רק  שנה  בש.ב.ס. שמטפל נפשית באסירים  ומעולם לא טיפלתי ביטחונית באסיר,ענה לי זה מנוי של "נציב בתי הסוהר" שסומך עליך. קשה לי לתאר מה עבר עליי בשעות אלו. חרדה בלתי רגילה,הפעלתי על עצמי טיפול של עובד סוציאלי והתחזקתי!  המושל הורה לחיילת להראות לי את הדרך לכלא. נכנסתי בשער הכלא ,מולי ניצב ערבי זקן גדול וגבוה ,בדיעבד התברר שהיה בן 70  ואני "הקטן" בן 30, על שרוול ידו הבחנתי בדרגה כעין רב סמל,הצדיע לי, החזרתי הצדעה ובידו הענקית לחץ את ידי הקטנה והחל לספר לי בעברית רהוטה על הכלא ויושביו. ערכנו סיור הראה לי את התאים והסביר לי ,רק שמרוב עייפות לא קלטתי כלום. רציתי רק לישון. הקפה "נשפך" בכמויות ולאחר כשעתיים כשכבר העיר הבוקר וישבנו בחדרו כשאני תופס את מקומו,פנה אליי בשאלה למה אתה לא שואל אותי מהיכן העברית שלי? נבוכותי! ועניתי אז אני שואל עכשיו. רק אז סיפר לי כי שרת כקצין בכיר ( פקד) בשרות בתי הסוהר בתקופת המנדט הבריטי בכלא עכו, הבריח חומרי נפץ לחברי האצ"ל לקראת הבריחה הגדולה. נתפס נשפט הורדו כל דרגותיו. מאחר והשתייך למשפחה מיוחסת אפשרו לו לחזור לשרות אבל אינו יכול לשרת יותר כקצין,יכול להגיע רק עד דרגת רב סמל. בתפקידו האחרון פיקד על כלא טול כרם ממנו הוציאו לעבודת פרך ב"נור שמס". מחד סיפוריו אודות ה"בריחה הגדולה" מכלא עכו היו נכונים הודות  לידע האישי  ועיסוקיי במחתרות ובחפירות עכו, מאידך אמינותו   אושרה לי סופית ע"י נציב בתי הסוהר כשביקר במקום וזיהה את האיש. כשנה פיקדתי על כלא טול כרם, כאשר במקביל השלמתי את לימודי הקרימינולוגיה בשנה השנייה,חשבתי שאני חוזר לתחום העבודה הסוציאלית,אבל אז הוטל עליי לייסד ולהקים את בית הספר לקצינים לסוהרים בש.ב.ס.ולפקד עליו בשנותיו הראשונות. לגבי תקופת עבודתי ב"טול כרם" בימים אלו אני כותב ספר. בין היתר על השנויים שיצרתי בתדמית של מפקד בית סוהר,כיצד בבואי לא יכולתי לנוע ללא  אבטחה צמודה של 2 שוטרי מג"ב ששמרו עלי ועד לאחר כשנה שהסתובבתי בצורה חופשית בטול כרם רק שהאקדח עלי. בתפקידי זה זכיתי להיות מפקד בית הסוהר הצעיר ביותר בש.ב.ס. בעת ההיא וכן העובד הסוציאלי הראשון בש.ב.ס שנתמנה למפקד בית סוהר. את הפרק הזה אסיים בסיפור אישי. כל עת היותי מפקד הכלא רציתי להגיע לחברון לערבי שהציל את אימי וסבתי ב"מאורעות חברון 1929". או כפי שהניצולים אומרים "השחיטה של 1929 בחברון".סייע בידי  מפקד  הש.ב.כ. באזור והביא אותי באחד הימים למשפחת הערבי.

דבר נוסף:קיים ויכוח לגבי ה"עם הפלסטינאי" היה או לא היה במלחמת ששת הימים,תשובתי לכך: את בית הכלא קבלתי מהמפקד הירדני לא הפלסטינאי.גם מדינת ישראל שפטה בשנה הראשונה לפי החוק הפלילי הירדני,עבורי ועבור מפקד המשטרה תורגם החוק הפלילי

 

הירדני לעברית   לחוק ירדני/לא פלסטינאיאחר מלחמת ששת

הימים סגרתי מספר מעגלים:

הכותל  אמנם לא אותו כותל אינטימי,אבל הוא כותל בהדרו.קבר רחל שופץ והורחב.

בית הכנסת ה"חורבה" שוחזר ואף עברתי את ההשתלמות שמאפשרת לי להדריך במקום  ללא מדריך מקומי ובקפה פפרברג קבעתי פגישות עסקיות.

ד"ר ישראל  ליפל

בתחילת שנות ה 80 של המאה הקודמת למדתי בבית הספר ל"מורי דרך" של משרד התיירות. נוצר קשר מיוחד עם אחד המורים ד"ר ישראל ליפל  המוכר לרבים ממורי הדרך ששימש בין היתר, כמנכ"ל משרד הדתות,כנציג ישראל בוותיקן,הקים את "מכון ירושלים למחקר ויחסים בין לאומיים" ועוד. סייעתי לו במספר פרויקטים מהם למדתי רבות.

אתייחס לשניים מהם:

פרויקט אחד היה הקפת "חומת  העיר  העתיקה בירושלים" בכל ליל תשעה באב שהתחיל ב"שער החדש" והסתיים בכותל המערבי בקריאת מגילת איכה.

פרויקט שני היה מפגש עם "תוקעי הכותל".אחת מתוצאות "השחיטה בחברון ב1929 "

הייתה שנאסר על היהודים לתקוע בשופר במוצאי יום כיפור.

הסעיף הופיע בחוק המנדטורי הבריטי בזו הלשון:

"…….מתוך דבר המלך במועצתו 1931 על הכותל המערבי,תוספת 1 סעיף ב' פיסקה 5 "אסור ליהודים לתקוע בשופר על יד הכותל,ואסור להם לגרום למושלמים כל הפרעה בת מניעה".

יש לציין שתקיעת השופר במוצאי יום הכיפורים היא אחת המצוות הגדולות.היהודים לא ויתרו ותקעו.הבריטים בעזרת חיילים ושוטרים רבים שהמתינו משך כל יום הכפורים לתקיעה ואז נעצר התוקע,הובל ל"קישלה" ונשפט בדרך כלל ל 6 חודשי מאסר. בדרך כלל בקישלה המתין אחד מעורכי הדין של האצ"ל שייצג את התוקע ,לא תמיד בהצלחה. האצ"ל  והלח"י הקימו את "פלוגת הכותל" לעסוק במשימה שנקראה "מבצע קיר", למרות החיפושים בכניסה לכותל לא הבינו הבריטים כיצד מגיע השופר.התקיעות והמעצרים נמשכו עד לשנת 1944 כאשר בשנה זו האצ"ל הזהיר את הבריטים.

אכן בשנה זו אף בריטי לא הגיע לכותל ובאותו לילה תקף האצ"ל  4 תחנות משטרה:בחיפה,קלקיליה,בית-דגן וקטרה (גדרה). בשנת 1985  כלומר  לאחר  38 שנה כינס ישראל  ליפל את חברי וחברות הפלוגה שנותרו בחיים במרפסת הצופה לכותל,הקשבנו לסיפורים. היה מפגש מרגש ביותר ממנו למדנו שבפלוגה היו 24 איש 18 בנים ו  6  בנות. שאלתנו הראשונה הייתה מה לבנות מ"בני עקיבא" ותקיעת שופר שנעשית רק ע"י גברים.הסתבר שאת השופר היו מבריחות הבנות בבגדים התחתונים,כך עשה השופר את דרכו עד לתוקע.

 

 

 

 

 


Notice: Undefined index: print in /home/itgaorg/public_html/wp-content/themes/itga/single-magazin_post.php on line 36