הנה אנחנו מתחילים שנה חדשה – ומעת לעת אני מעלה מאמרים שהתפרסמו בעבר במגזינים הראשונים, אותם מגזינים שאינם שלא ניתן להגיע אליהם לארכיון. תהנו מקריאה חוזרת.

 

ההתיישבות בא"י מהעלייה השניה ואילך היתה תוך התארגנות מחתרתית של העם היושב בציון.  אותן קבוצות שהתארגנו חוו את הפרעות ואת המשטרים המדכאים והחליטו כי הדרך היחידה שהעם היהודי ישמור על עצמו היא על ידי שמירה עצמית.

התפתחות ארגוני המגן היו בהתאם למצב הפוליטי בארץ. התקופה שבין 1921 ועד 1928 נתפסה על ידי ממשלת המנדט כתקופה שקטה, כוחות הצבא צומצמו והאחריות עברה למשטרה. בתקופה זו הישוב היהודי לא חש מאוים , פעילות ארגון ההגנה התנהלה לתוך גסיסתו האיטית של הארגון.

ההסתדרות אשר היתה אחראית על ההגנה ועל העומד בראשה  היתה עסוקה בנושאים אחרים, הטשטוש והשקט לכאורה לא גרם לאף גורם בישוב לראות את אשר עמד להתחולל. התזמון בצד הערבי היה מעולה בין אם כוונו הדברים לכך  ובין אם היתה זו התלהמות והתארגנות ספונטנית, הנציב סר ג'ון צ'נסלור  היה באותה עת בלונדון, כך גם מפקד המשטרה שהיה בחופשה.

חברי הוועד הציוני נעדרו מהארץ. עם פרוץ המאורעות בשנת 1929 לא היתה יכולת להשתלט על הפורעים ,  ארגון ההגנה היה מבולבל ולא היו מספיק אנשים שיכלו להגיב בזמן אמת על המאורעות . היה צורך לתת מענה אמיתי לפרעות בעזרת כוח מאורגן ומנוהל היטב , שני דברים שלא היו קיימים בארגון ההגנה. בסופו של תהליך התסיסה בשנת 1931 פרשה קבוצת מפקדים בראשם אברהם תהומי והקימו את ארגון ב' שעד מהרה קיבל את שמו אצ"ל : "ארגון צבאי לוחם".

מהגדודים העבריים ועד הגנה

הופעתו של היהודי החדש המשיב בכוח על כוח, עומד על כבודו ומגן כשהוא חמוש על האינטרסים הלאומיים היה דימוי שתאם את האתוס הציוני.

עיקרי תורת ההגנה של כוח המגן בארץ נשאבו מהפעילות האקטיביסטית של צעירי העלייה השנייה, ארגונים אלה היו הביטוי לגוף ארגוני ביישוב ולמגמה של שילוב ערך הכוח באתוס הציוני, למען מימוש היעדים הציונים בארץ ישראל.

רבות נכתב על זאב ז'בוטינסקי , בצדק רב, זאב ז'בוטינסקי השפיע רבות על כוח המגן בארץ, הוא נולד באודסה בשנת 1880 בגיל 18 הפך לכתב בענייני חוץ ובשנת 1912 הוסמך כמשפטן.  בעקבות פרעות קישינב "התמכר" לארגון ההגנה העצמית ולאחר מכן לפעילות הציונית, נודע כנואם נלהב. במהפכת התורכים הצעירים נשלח לתורכיה כידי לסקר את המאורעות . בפרוץ מלחמת העולם הראשונה הגיע לכלל דעה שגורל הקיסרות העות'מנית נחרץ וגמל בליבו על הקמת גדודי צבא עבריים שיעמדו לצידן של מעצמות ההסכמה, ישתתפו בכיבוש א"י ויכוננו בה בכוח הזכות ההיסטורית ומעשי הכיבוש את המדינה היהודית העצמאית. בשנת 1914 נסע ז'בוטינסקי למצרים ופגש שם את יוסף טרומפלדור עמו הוא פיתח תוכנית לאיסוף גדודי מתנדבים עבריים מגולי א"י אשר יעמידו את עצמם לרשות המשלה הבריטית להשתתף בשחרור  א"י.

 

 

 

בן גוריון ובן צבי , עסקני א"י, נפגשו עם יוסף טרומפלדור במחנה האימונים באלכסנדריה ומחו בפניו על הרפתקנותו המסוכנת ועל סכנת החורבן שהגדוד עשוי להמיט על הישוב בארץ ישראל מידי התורכים.  בשנת 1917 התפרסם בעיתון הלונדוני הרשמי דבר יסוד "הגדוד היהודי", לאחר תום הקרבות ועם הסתמנות איבתם של הפקידים הבריטים לרעיון הציוני גברה ההכרה כי קרב קיצם של הגדודים היהודים, החשש מפני הפרעות העלה את הצורך בחישול כלים והכשרת כוח אדם להגנה עצמית. קבוצות המגן צמחו מתוך היישובים, ביזמתם של וועדים זמניים.

ב- 1918 נוסד ביזמת ד"ר מ.אידר  וזאב ז'בוטינסקי שרות מודיעין שפעל מטעם וועד הצירים ובראשם ל.י שניאורסון. בשנת 1918 הוקמה בגליל על ידי משרד המושבות הגליל מדור מיוחד בשם המחלקה לסידורי ההסתדרות להתעמלות וספורט שטיפלה למעשה בארגונן ובהכשרתן של יחידות המגן. לאחר מכן קם באזור ועד מיוחד לענייני הגנה בשם מוסווה , בראשו נחמני יוסף מוותיקי השומר. בחיפה קם וועד הגנה מקומי בראשות ד"ר ארתור בירם. בירושלים שימשה אגודת מכבי הסוואה לניצנים הראשונים של ההגנה. גיבושו וקידמו של כוח ההגנה המאורגן בירושלים עודד את וועד הצירים ואת ז'בוטינסקי בכיוון ייסוד ארגון צבאי על יסוד הנהגה מרכזית וסניפים ארציים הכפופים לה

עד מהרה התנגד ז'בוטינסקי לרעיון ההגנה, מתן נשק בידי אנשים שלא אומנו במשמעת, זו אשליה מסוכנת , 2000 חיילים יהודים יעשו על היישוב הערבי רושם חזק , יותר מ- 10000 יהודים מזויינים. הוא תבע לגיטימציה  של ארגון ההגנה מטעם ממשלת המנדט " כוח בלתי חוקי שאין לו רישיון מטעם הממשלה , אינו יכול להיות מזויין ומאומן כהלכה… (לכן) צריכים אנו לדרוש שההגנה תאושר אישור חוקי" . הערכותיו של ארגון ההגנה אומתו במאורעות 1929.

מהשקט ועד הסערה

השקט ששרר בארץ לאחר מאורעות 1921 היווה לבריטים אות להקטנת הכוחות, המפקד האווירי של המזרח התיכון הורה למפקדת חיל האוויר המלכותי  (RAF) האחראית לבטחון בארץ ישראל להקטין את כוחות הצבא הבריטי. עד שנת 1925 הוקטן חיל המצב הבריטי בארץ ובעבר הירדן לשלושה גדודי חיל רגלים ושלושה גדודי פרשים ותותחנים, הוצאות  אחזקתו של הצבא צומצמו ועמדו על שש מאות אלף ליס"ט . בשנת 1926 הוצא מהארץ הכוח הצבאי הסדיר האחרון. ענייני בטחון הפנים עברו למשטרה , לחיל הספר וליחידת מכוניות המשוריינות של חיל האוויר. יחד עם תהליך הקטנת הכוחות החלו בצעדים להשקטת הרוחות וליחסים חדשים עם  ערביי א"י.

משנת 1922 ועד לשנת 1928 שרר שקט בארץ ומגמת הצמצומים בכוחות בארץ המשיכה.

המופתי של ירושלים ניצל את המתיחות בין היהודים והערבים בעניין הסטטוס קוו סביב הכותל המערבי, מאבק שהחל בסתיו 1928 האץ תהליך חברתי ופוליטי שהביא בסופו של דבר להתפרצות המהומות באוגוסט 1929. הכתובת היתה על הקיר אולם הבריטים ומנהיגי הישוב לא הטיבו להעריכה, הנציב העליון סר ג'ון צ'נסלור היה באותה עת בלונדון , מפקד המשטרה ארתור מאורוגדטו היה בחופשה. גם חברי הוועד הציוני היהודי בראשותו של קולונל קיש , נעדרו מהארץ. כוח המשטרה שעמד לרשות הממשלה היה קטן ביותר, חלש ומפוזר. ההפתעה היתה מוחלטת, ביום שישי 23 באוגוסט תקפו  ערבים מוסתים יהודים ברחבי הארץ בלא כל הבחנה. הפרעות נמשכו עד ה- 3 בספטמבר.

הטלטלה שעברה על השלטון הבריטי בעקבות המאורעות בארץ התבטא במאמץ להשיב את הסדר על כנו ככל שניתן, לשם כך התמנתה וועדה בראשותו של וולטר שאו אשר הגישה את מסקנותיה ב- 31 במרס 1931 .

 

המשבר בהגנה לאחר מאורעות תרפ"ט

מאורעות תרפ"ט , 1929, מצאו את ארגון ההגנה מפורר וחלש. ערב פרוץ המאורעות נעדרו מהארץ המנהיגים היהודים בכללם גם האחראים כביכול על ענייני הבטחון , זאת בשל השתתפותם בכינוס בקונגרס הציוני בבזל .

התסיסה הפנימית בין מפקדי ההגנה , בינם לבין עצמם ובינם לבין מוסדות הסתדרות העובדים הכללית הובילה למשבר חמור בהגנה, ממנה הדרך למרד מפקדים ולפרישתם מההגנה היתה קצרה ומהירה.

נשאלת השאלה האם אכן רצו הפורשים לפרוש או שמא מהלך האירועים ואווירת השינוי בארגון הולידה את הצורך בשינוי בתפיסות בארגון. מכל מקום במעשיהם הם גרמו לאחרים להסיק מסקנות פזיזות ולהובילם בעל כורחם למהלך של פרישה.

משנת 1922 ענייני ההגנה רוכזו בידי יוסף הכט אשר במסירות רבה פעל כמרכז ההגנה. שנים אלה נודעו כשנים בהם מוסדות ההסתדרות היו אדישים לנעשה בהגנה, כל ההחלטות ואופי הפעולות בארגון נעשו על ידי איש אחד, יוסף הכט, איש לא דרש ממנו דו"ח על פעולותיו ולא העמיד לרשותו מנגנון ותקציב כספי. עד למאורעות לא שררה בקרב מנהיגי הישוב  ההכרה כי במקרה של התקפות , מוטלת האחריות להבטחת שלומו של היישוב על ההגנה ללא עזרת כוחות הממשלה. ז'בוטינסקי  ביטל לחלוטין את הצורך בקיומו של ארגון בלתי לגאלי ואת אפשרות קיומו, ויצמן תמך בארגון ההגנה. אחרים כמו דב הוז ואליהו גולומב ראו בו הכרח.

בשנת 1925 נסחו רשמית את מטרות ארגון ההגנה ועגנו אותה בחוקת ההגנה בה נאמר " ההגנה על הישוב והתכוננות למיליציה עממית", מיליציה בניגוד לגדודים. חוקה זו איחדה אמנם את שני המחנות בהגנה אך לא תאמה את דעות החברים. דוד ניב בספרו  מציין פעולות מבצעיות שבוצעו על ידי אנשי ההגנה בירושלים ומכנה אותם כקבוצת שוליים.

פעולות אלה  כללו: תכנון התנקשות בחייו של רונלד סטורס ב- 1920 על ידי חברי השומר, התנקשות אשר לא יצאה אל הפועל. התנקשות בחייו של  תאופיק ביי אשר נקשרת בשמו של ירחמיאל לוקצ'ור ב- 1923 מחברי השומר ורצח דה האן  1924 הנקשר בשמו של אברהם תהומי.

ההסתדרות וההגנה

מקורות שונים מדגישים ומבליטים את חלקה של הסתדרות  העובדים הכללית בתפקידה להגנת הישוב בקנה מידה ארצי. הנהלת הסוכנות הטילה על בא כוחה , הקולונל קיש, לדאוג להרחבת ההגנה ולשיתוף  ישובים נוספים, אולם יכולתה הכספית של הסוכנות היהודית היתה מוטלת בספק כשזה הגיע למעשה, יוסף הכט הציג תקציב מינמלי של 2448 לירות א"י , כספים אלה לא סופקו וחוסר האונים של הסוכנות העלה רעיונות שונים מצד אנשים שונים.

גם ההסתדרות ביקשה לעשות בדק בית בהגנה ויוסף הכט חש פגיעה בסמכויותיו ולא היה מוכן להתערבות כלשהיא מצד ההסתדרות, זאת למרות שמקור סמכותו נבע מההסתדרות שכן כחבר מרכז ההגנה ההסתדרותי שנבחר בראשית שנות העשרים , דאג למסור דו"ח על עבודתו למזכיר ההסתדרות.

יוסף הכט התנגד לפיקוח הציבורי וביקש להשאיר את השליטה הממשית על ענייני ההגנה בידי מפקדיה בלבד.

ההסתדרות דגלה במסירת הפיקוח לארגונים לאומיים כללים.  מגמה זו נתקלה בהתנגדותו של יוסף הכט ומספר מפקדים נוספים.

הניגודים לא היו רק בין יוסף הכט וההסתדרות אלא גם בין חבריו, זאת סביב השאלה האם ההגנה היא ארגון עצמאי שמפקדיו מתנים את דרכו ופעולתו וצועדים בראש, או שאין ההגנה אלא זרועו המגינה של הישוב וכפופה למרות מוסדותיו תוך שינוי  תפיסות יסוד וגישות.

הפילוג:

בראשית שנת 1930 התכנסו ראש ההגנה בתל אביב: יוסף הכט, אליהו גולומב, שאול מאירוב, מאיר רוטנברג, יעקב פת, אברהם בכר, אברהם תהומי, יוסף רוכל ואחרים, אליהו גולומב דיבר על הצורך לשנות את דרכי הנהלת הארגון וליצור מפקדה רבת משתתפים שתפעל בהדרכת מוסדות הציבור. הדיון היה בהחלט אקטואלי על פי צו השעה והשאלה  שהתנוססה באוויר ללא הרף  היתה , האם יש צורך בסמכות ציבורית על ההגנה או לא?

יוסף הכט התנגד לכל שינוי!  לעומתו אליהו גולומב ושאול מאירוב צידדו בצורך בהקמת מפקדה ארצית שתפעל  בהדרכת מוסדות הציבור. לאור התנגדותו של יוסף הכט לכל שינוי נאלצה ועדת הביטחון של הועד הלאומי להדיחו מתפקידו ולמנות תחתיו מפקדה פריטטית (מפקדה המורכבת מנציגים שווים משני המחנות וללבן את המחלוקות) בה השתתפו במספר שווה באי כוח ההסתדרות והאזרחים. בעקבות הדחתו של יוסף הכט נוצרו פלגים בתוך הנהגת ההגנה. כנגד הקבוצה שהתלכדה סביב יוסף הכט צצה ועלתה קבוצה מלוכדת היטב עוד מימי צעירותם באודסה, כאשר השלטון הסובייטי החל ברדיפות נגד הציונים ואסר על הגירה מרוסיה, קם הארגון המחתרתי אשר החליט להילחם בשלטון  במגמה לאפשר הגירת המוני יהודים וא"י .

תהומי היה בין המארגנים יחד עם חבריו בהם גם אליהו בן חורין נודעה הקבוצה כ"הקבוצה האודסאית" שהיתה חדורת רוח מיליטריסטית, קבוצה זו לא הצליחה לגרום למהפך המיוחל.

אנשי הקבוצה האודסאית עלו ארצה בשנת 1923 עבדו בסלילת כבישים, בניין וחקלאות. כאשר אברהם תהומי עבר לירושלים שם הוא מצא את דרכו להגנה והצטרף לסניף הירושלמי שנחשב כסניף ייחודי משום אופייה של העיר ירושלים. הייתה הקפדה מיוחדת על יחס כבוד כלפי מפקדים, דיוק בהופעה לשיעורים וכ'. ההגנה הקימה שירות מודיעין  שליקט מידע על שכנינו הערבים.

בשנת 1927נערך קורס למדריכים ובשנת 1927 עמדו לרשות הסניף מדריכים בהם: אברהם תהומי ואברהם גיורא שהצטיינו והתבלטו בין חברי הקורס.

אברהם תהומי הפך עד מהרה לדמות מרכזית ונמנה בין חברי המרכז אשר יצא מפעם לפעם לפעולות אקטיביסטיות  כנגד ערביי העיר או גורמים אנטי ציונים.

בין פעולותיו נודעו:

  1. רצח יעקב דה האן מהוועד האשכנזי בירושלים אשר חצה את הקווים התחרד ופעל פעילות אנטי ציונית.
  2. בעקבות המתיחות בין הערבים והיהודים הונח  מטען חבלה מאולתר ליד ביתו של השייך הערבי שהתגורר מול הכותל.
  3. ניסיון להנחת פצצה בקונסוליה הגרמנית כתגובה על התפרצויות אנטישמיות.

אברהם תהומי נפגש עם ז'בוטניסקי פעמיים בשלהי שנות העשרים. בפגישותיו שוחח עימו על הקמת ארגון צבאי חדש נוסף להגנה, הפגישה הראשונה נערכה כשתהומי היה מפקד פלוגה בסניף ההגנה בירושלים, בפגישה זו נדונו שאלות של רכש ודרכים לגיוס הכספים.

פגישה זו לא העלתה דבר  שכן ז'בוטניסקי היה  טרוד בארגון מגבית "קרן עולמית לשם רכישת נשק ומימון הכשרה צבאית לנוער היהודי בעולם" פגישה שניה התקיימה יחד עם אליהו בן חורין , תהומי סבר כי ההגנה למרות היותה ארגון מוכשר הרי היא מותאמת רק לפעולות התגוננות מקומיות, לדעתו הגיע השעה להקים ארגון צבאי ממש , עם מפקדים ממדרגה ראשונה ועם תוכנית של התקפה : " על קבוצת מפקדים ליטול יוזמה להשיג אמצעים ולהוציא את הפעולה למרחב, שכן יש לפקפק ברמת הביצוע של המוסדות האדישים…" "…. אל נשכח שנקודת התורפה בכל מצבינו המדיני נעוצה דוקא במצבינו הפנימי קטסטרופלי כיצד להילחם אם רק אמתית  וישרה נכונותינו למלחמה זו- בעד השינוי המדיניות החיצונית, בה בשעה שפנימיותינו רופפת ומחוסרת דם. תקיפות במדיניות אינה נופלת משמים , בתורת מתנה בלתי צפויה, כי אם נשענת על התלכדות פנימית מבוססת על אמונה ומטרה משותפת. הכרזת מלחמה ללא אפשרות לשלוח צבא לחזית, למה דומה הדבר? למשחק ילדים תפל חסר טעם- משחק בהכרזות מילוליות שאנן מחייבות מאומה ושאין אחריהן ולא כלום"

ז'בוטינסקי שדבק בהתנגדותו לכל ארגון בלתי לגלי התנגד לרעיון זה, אולם התנגדותו נבעה משום שהעיתוי הגרוע שכן בליבו ומחשבותיו היו נתונים באותה עת לנאום שעמד להשמיע בקונגרס הציוני ( הקונגרס הציוני ה- 17 בבזל  בנאום זה נדחתה דרישתו להגדיר סופית את מטרתה של הציונות  ויצירת רוב יהודי בארץ ישראל משני עברי הירדן) לו ייחס חשיבות רבה.

עם הדחתו של יוסף הכט  ונסיעתו של זכריהו  אוריאלי , מפקד ההגנה בירושלים לחו"ל לשם קבלת טיפולים רפואיים עקב תאונתו, החליף אותו אברהם תהומי למפקד ההגנה בעיר כולה.

אברהם תהומי המשיך לפעול לגיוס אנשים לארגון  ותוך מספר חודשים הוכפל מספר האנשים בארגון והגיע לאלף איש. אורגנו קורסים שמטרתם הייתה להכשיר  מדריכים נוספים כדי שאלה יקנו את ההכשרה הנדרשת לחברים חדשים. השכונות בירושלים גויסו כחלק מהמערך הסביבתי , הוחל ברכישת נשק , תהומי ארגן  שירות מודיעין שקיבץ ידיעות על התנהגות הערבים וכוונותיהם, יחד עם שינויי אלה , דאג תהומי ליחידת פיקוח פנימית שתפקידה היה למנוע הסתננות בלשים וקומוניסטים לשורות הארגון. בתקופה זו השפעתו של תהומי  על סגל הפיקוד הייתה גורלית. בשיחות עם חברי סגל הפיקוד טען אברהם תהומי כי צריך להפוך  את ההגנה לארגון בעל אופי צבאי ויש צורך במשמעת הנובעת מדרגות וחוקים צבאיים. השקפתו תאמה במידה מסוימת לזו של ז'בוטינסקי ותהומי ראה בז'בוטינסקי  את מייצגו של הזרם האקטיביסטי בציונות. ושל הכוח הגלום בו. אברהם תהומי לא הסכים עם דעתו של ויצמן בעניין התפיסה הבריטית וראה בהשקפתו של ויצמן  על היחסים שבין המוסדות הציונים לשלטונות הבריטים לא רק מוטעית אלא אף מסוכנת.

בתקופה זו תהומי ורובם הגדול של מפקדי ההגנה נמנו כחברי ההסתדרות. בסכסוך עם יוסף הכט , תהומי צידד בעמדת בן גוריון והעדיף את מרות ההסתדרות על מרותו של אחד שאינו כפוף לשום גוף ציבורי . בעניין זה אברהם תהומי היה נאמן לדעותיו בנושא הקמת כוח צבאי מיומן ולוחם אשר יהווה את הבסיס  את הבסיס לצבא עתידי של המדינה, כשזו תקום. דעותיו לא היו זרות, רבים חשבו באופן דומה.

חברי ההנהגה הושפעו מחוג  המתנגדים וכתוצאה מכך  חששו לנאמנותו לארגון, הם עקבו אחר יחסיו עם אליהו בן חורין ומידת ההתקרבות  לרוויזיוניסטים.

ההלחשושים בהנהגת ההגנה בירושלים הביאו להתלכדותם של מתנגדי תהומי סביב יוסף רוכל
( אבידר) , מפקד פלוגה ומדריך שהיה אחראי בימי המאורעות להגנה בעיר העתיקה, אלה היו דנים בסכנה הרוויזיוניסטית ובדרכים שיש לשמור על סניף ההנהגה בירושלים והחלו עוקבים אחר קשריו של אברהם תהומי עם הרוויזיוניסטים.

באותו הזמן נסע בן חורין לארה"ב . אברהם תהומי ביקש חופשה של שישה חודשים  כידי לנסוע אף הוא לארה"ב  מיד עורר הדבר את חשדם של המלחששים ומיד  חשדו כי הסיבה לנסיעה היא נסיעתו של אליהו בן חורין. ממעקב אחר בן חורין ומהתכתבויותיו נודע כי בן חורין נסע לארה"ב על מנת לגייס כסף ונשק נוכח זאת חששו בהגנה כי ידיעות אלה על בן חורין ונסיעתו של תהומי לארה"ב תביא להמשך גיוס חברים  ורכישת אמונם של מפקדים נוספים ובעזרתם תשתלט קבוצה זו על ארגון ההגנה ונשקו ויהפכו את ארגון ההגנה לארגון צבאי שיקבע את המשך דרכו ללא תלות כך המרכז. המעקב אחרי בן חורין וניתוח המכתבים של בן חורין העלה לא פעם אסוציאציות ואף פרשנויות שלא היה להם כל בסיס, למשל כאשר נתקלו במכתבי בן חורין במילה פטנט שיערו כי זו מילת קוד המטרתה להרוס את ההגנה. בכל תקופת התככנות אברהם תהומי עקב גם הוא אחר פעילותם של "נאמני ההסתדרות", בשם זה כונתה קבוצת מפקדים בכירים חברי מפאי שבראשם עמד יוסף רוכל , כאמור המידע שזרם לאברהם תהומי היה דרך אותו ארגון מודיעין שהקים וממנו קיבל ישירות את הדיווחים העכשוויים הרלוונטיים וכך ידע על כל המתרחש בישיבות. בישיבות התריעו על הסכנה הרוויזיוניסטית ועל הצורך לעמוד על המשמר כנגד התפתחות שאינה רצויה. באופן זה ידע המפקד על כל הנעשה וגם ידע על תופעת פתיחת המכתבים של בן חורין ופתיחת מכתביו שלו.

סמוך לנסיעתו של אברהם תהומי ויציאת הארץ נודע לאבידר יוסף על ההוראה שקיבל מרדכי מרגולין למסור את הפיקוד על העיר העתיקה  והנשק של הפלוגה למפקד אחר, עקב התערבותו של יוסף אבידר הוראה זו לא יצאה לפועל. התרגיל נודע לאברהם תהומי שביקש להעמיד לדין את אבידר ואת מרגולין. אבידר הודח לשנתיים ומרגולין הודח לשישה חודשים. עם פסק הדין נעמדו באולם המשפט שבעה עשר איש לעמדת דום ועזבו את אולם המשפט ופרשו ממנו יחד עם אבידר . אברהם תהומי דרש ועדה ציבורית  שתברר את הטענות שנשמעו כנגדו על ידי "נאמני ההסתדרות", מסקנות הוועדה זיכו את אברהם תהומי מכל אשמה או קשר כנגד ההגנה.

כאמור התככנות הפנים הנהגתית בהנהגת ההגנה היא זו שגרמה לכישלון תפקודו של מפקד הארגון.

אברהם תהומי יצא לארה"ב אך בפיראוס חלה אי הבנה בינו ובין הקונסול האמריקני שסירב להעניק לו אשרת כניסה לארה"ב , על האנייה בפיראוס עלתה וועדה רפואית מטעם הקונסוליה של ארה"ב שבדקה את הנוסעים והבחינה בידו הפצועה של תהומי ( פציעה כתוצאה מתאונה שהתרחשה ב- 1928).  וועדה זו המליצה לא להעניק לאברהם תהומי אשרת כניסה לארה"ב.

אברהם תהומי חזר ארצה וביקש לחזור לתפקידו  אולם תשובת המרכז היתה כי לירושלים יש מפקד חדש שמו אברהם איכר והמרכז אינו יכול לשנות החלטה זו.

עתה החל מאבק גלוי בין אברהם תהומי  לקבוצת יוסף רוכל . חרושת השמועות החלה והחלו לספר כי אברהם תהומי לא נסע לאמריקה אלא לפריס לפגישה עם ז'בוטינסקי. הציגו את אברהם תהומי כסוכנו של ז'בוטינסקי הרוצה להשתלט על ההגנה ולהוציאה מידי ההסתדרות הכללית , הם גינו את האקטיבסטיות ויחסו זאת לפעולות העבר , לתקופה בה עמד תהומי כמפקד ירושלים,  כל קבוצה המשיכה  לרתום אליה מפקדים, תהומי גולל את כל מה שנעשה כנגדו כולל פתיחת מכתביו.

בפגישתו עם מפקדי הפלוגות בירושלים , תומכיו, טען תהומי כי יש טעם למלחמה  "רק אם תתנהל עבור רעיון ולא עבור איש או תפקיד. אני מוכן ללחום עבור צבאיות , שההגנה תיהפך לארגון צבאי ממש ובלתי מפלגתי, שיושם קץ לשלטון ההסתדרות בהגנה".

באפריל 1931 לרגל עליית נבי מוסא גוייסו חברים ובתום הגיוס הורה אברהם תהומי להחזיר את הכלים למחסנים. א.תהומי הורה למפקדים הנאמנים לו להביא  את הנשקים למקומות מסתור שנקבעו מראש. אנשיו השתלטו על המחסן המרכזי , מאות כלי נשק הועברו תוך שעות לכוחותיו של א.תהומי.

פעולה זו אילצה את נציגי המוסדות ביישוב לבוא במו"מ עם תהומי ונאמניו, אלה דרשו כי תהומי יוחזר לתפקידו כמפקד ירושלים, לאחר מו"מ ממושך בו הופעל לחץ על קבוצת המורדים הוחלט כי אין אפשרות אחרת מלבד פרישה והנשק הוחזר  כך ששמם הטהור יישמר.

מכאן והלאה הפילוג הפך לעובדה.

ארגון  הצבאי לאומי

עם הפילוג בהגנה ופרישתם של תהומי וחבריו מצאו רבים את עצמם מתנגדים לתנועת העבודה.

גם אברהם תהומי ושאר חבריו קיוו לחזור לשורות ההגנה וחיפשו דרך חזרה.

עבור אברהם תהומי מטרת הקמת הארגון הצבאי הלאומי לא היתה ליצור פילוג נוסף בעל זיקה פוליטית  כלשהיא אלא דרך חזרה לארגון כשותפים.

בשנת 1931 נסע אברהם תהומי לקונגרס בבזל בתקווה למצוא תומכים בקרב ההנהגה הציונית בגולה, אולם נכונה לו אכזבה גדולה.

בחזרתו ארצה החליט על הקמת וועד ידידים מקומי שקיבל על עצמו את הנטל הגיוס הכספי.

נערך גיוס כללי בסניפי  מרכזי הספורט של מכבי  ושל ברית טרומפלדור, גוייסו סטודנטים בהם דוד רזיאל, חבר "הסטודנטים הלאומיים" שהיתה קורפורציה של "ברית אל על" ועתיד היה לשמש כמפקד הארגון ובסוף ליפול בשליחות הארגון. יחד עימו גוייס אברהם שטרן  חבר בארגון "חולדה", אלה השפיעו על ידידיהם באוניברסיטה  שהצטרפו לארגון.

בשנת 1932 בעיתון המצודה הופיע שמו המלא של הארגון  " הארגון הצבאי לאומי" (אצ"ל).

היסוד בארגון היה המשמעת הצבאית. הירככיה ברורה ממפקד ראשי העומד בראש ועד איש שורה הנמצא בקצה התחתון של הפרמידה. מעמדו של אברהם תהומי היה גבוה במיוחד וזכה להערכה הן משום תפקידו והן משום אישיותו. כפועל יוצא מן המטרה של "צבא בדרך" היתה שאיפה להביא איחוד מחדש של מסגרות המגן, אברהם תהומי ראה בפילוג מההגנה מצב זמני תוך תקווה כי יקום איחוד הכוח הצבאי של היישוב.

בעיני ההגנה וראשי ההסתדרות לא היה אצ"ל אלא שלוחה של הרוויזיוניסטים שהוחזקו כאחראים לפילוג בהגנה. המחלוקת הפוליטית והפילוג הפנימי ביישוב אשר לווה בשנאה עזה בין שני המחנות חיזקו עוד יותר את מגמת הפיצול.

בשנתיים הראשונות לקיומו של האצ"ל גוייסו 300 איש. בתקופה זו היו מגעים לאחוד השורות ואלה נודעו כיוזמת "מלצט" ואף נחתם הסכם לאיחוד בין ההגנה ואצ"ל. איחוד זה לא בוצע מעולם.

בראשית 1936 היה בארגון  תקנון שקבע את סולם הפיקוד והאחריות, המוסד העליון – הוועד המפקח והמרכז מנה 9-15 חברים כל אחד היה ממונה על ענף מסויים.

כשם שמאורעות 1929 היוו את הקטליזטור לפילוג הארגון כך קרה לארגון הצבאי לאומי ב- 1936 עם המרד הערבי .

במאורעות  המרד הערבי  ארגוני המגן היו מאורגנים היטב והפיקו את הלקחים ממאורעות תרפ"ט 1929, הטקטיקה היתה הגנה פאסיבית, תיאום בין ההגנה לאצ"ל.

בן גוריון חשב כי קו אקטיבי יכול להשפיע על ממשלת המנדט הבריטי ולגרום להפסקת העלייה ארצה  ראשי התנועות הציונות בארץ הבינו  כי היישוב צריך לפעול דפלומטית בקרב הבריטים , גם כאן היו רבים, בתוך התנועה הרוויזיוניסטית בארץ ובחו"ל החלה תסיסה שונה שתבעה תגובה על פעולות הערבים. פעילים שונים ביקשו קו אקטיביסטי אלה פירשו את הקו של אברהם תהומי כהססני והעובדה שהוא לא היה רוויזיוניסט תרמה להשמצות נגדו. ההשמצות הגיעו בעיקר מצד בנו של ז'בוטינסקי , ערי ז'בוטינסקי, בעקבות התסיסה בארגון התקיימה התייעצות בווינה ואברהם תהומי התבקש להגיע. ז'בוטינסקי טען כי המפלגה הרוויזיוניסטית מסרה לארגון את תנועת הנוער שלה ולכן יש צורך בהסדר שיבטיח לה השפעה מתאימה בהנהלה. משמעות הדרישה היתה מנוגדת להשקפתו של אברהם תהומי שהתנגד למעורבות מפלגתית בתוך הארגון. התנגדותו של תהומי לא הועילה והוא נכנס למלכוד שבעקבותיו נאלץ לחתום על הסכם עם ערי ז'בוטינסקי לטובת פעילות רוויזיוניסטית בארגון ב', על פי ההסכם הופיע ז 'בוטינסקי כבעל סמכות כלפי אצ"ל. עם חזרתו של אברהם תהומי ארצה החל במגעים עם ההגנה על איחוד בין שני הארגונים ודרש כתנאי מקדים שולחן עגול, עמדה זו לא סתרה את עמדתו של ערי ז'בוטינסקי שראה בה אפשרות להקים הנהגה משותפת לשני ההסתדרותיות הציוניות , הצורך בליכוד היווה מטרה ביישוב ואושיסקין הטיב לבטא זאת  בכינוס המפלגות הציוניות בירושלים, גם בן גוריון הסכים לאיחוד וחיסול ארגון ב' " … זה מחייב החשת החיסול הארגון השני, ודרשתי מאושיסקין הקטן שיביא מחר באי כוח ארגון ב' לגמר העניין". המו"מ שהתקיים עם ארגון ב' היה נתון לדרישות מצד שני הצדדים, פגישה בדבר האיחוד התנהלה ב- 20 למרס 1937 בין אברהם תהומי ובן גוריון, השניים דנו על האיחוד ומרות הסוכנות, מחסני הנשק ואפשרות צירופם וכן על אישים שונים בארגון ב' שספק היה אם יצטרפו ותביעות שהן חלק מכל מו"מ".

ב- 11 באפריל 1937 בן גוריון דחק באברהם תהומי לסיים את האיחוד ולהחזיר לו תשובה חיובית או שלילית. בסוף שנת 1937 הביא תהומי לאישור של המועצה הארצית של האצ"ל את טיוטת ההסכם לאיחוד עליה הצביעו ברוב קולות. ברור היה לכל הנוכחים כי הסכם זה היה כרוך בפילוג בארגון וההכרעה  אם להצטרף או להמשיך בארגון היתה אישית. תהומי טען כי ההגנה משתנה, זו איננה עוד מילציה עממית אלא גרעין לכוח צבאי  ובהצטרפות יוכלו להשפיע מבפנים.

ניסיונות האיחוד לא צלחו וקיומו של הארגון הצבאי לאומי הפכה לעובדה.


Notice: Undefined index: print in /home/itgaorg/public_html/wp-content/themes/itga/single-magazin_post.php on line 36