העדה הנוצרית האתיופית בירושלים

תוכן העניינים

  • מה מקור העם האתיופי
  • הקשר לישראל ויהודה?
  • העת החדשה – הקיסרים בשנים 1855-1974
  • תחנות במסלול של הקהילה האתיופית נוצרית בירושלים

 

אז מה מקור העם האתיופי?

כבר בכתביו של יוסף בן מתתיהו מוזכר השם "אתיופאס" ,במקור השם שבא מיוונית, שפירושה "פנים מיוחדות". היסטוריון הרומי פליניוס הזקן , טען שהשם נלקח משמו של אתיופיוס, בנו של כוש בן חם. זה בהחלט אחד מהשמות המקובלים לאותה ממלכה ,היא ממלכת שבא אשר התקיימה באלף הראשון לפני הספירה . היכן הייתה ממלכה זו מוקמת?? חוקרים רבים תהו על מקומה ועל פי מקורות שונים ,ישנם דעות שונות. יש שטוענים שממלכה זו מיקומה בחצי האי ערב, בתימן של היום ואלו בעיקר מקורות ביזנטיים ,אולם הגרסה האתיופית הרשמית גורסת ,שמקומה של הממלכה הוא על מוצא הנילוס הלבן והכחול. כלומר השורשים של אתיופיה המודרנית הם ממלכת שבא ההיסטורית ובאפריקה.

מה הקשר לישראל ויהודה?

על מנת להבין את הקשר הזה אנחנו נתחיל בסיפור של אגדה ונשלב בה מספר מקורות לאגדה:

האגדה האתיופית מספרת על מלכת שבא מאקסום, אשר שמה האתיופי מקידה, שבאה למלך שלמה.( המיתוס ההיסטורי העתיק יודע לספר לנו שמעמד המלכה היה רם תמיד יותר מאשר ממלכות אחרות, ואפילו לפי אחת האגדות שלטו באתיופיה פעם רק נשים, מלכות בתולות).למעשה, מבחינה היסטורית, ישנו פער של אלף שנים בין ממלכת אקסום ומלכת שבא. כלומר זוהי מסורת נטולת עובדות היסטוריות.

מקור אחר מספר את הסיפור הבא :

ממלכת ישראל בימי שלמה הייתה חזקה מאוד ,מעצמה אזורית, ושמו של המלך יצא לתהילה, כמדינאי חכם מאוד. המקדש אשר בנה בירושלים עורר השתאות וסקרנות רבה בהיותו שונה משאר המקדשים. כי לא היה בו כל פסל או תמונה. המלכה מקידה היא מלכת שבא החליטה לבוא ולראות במו עיניה את המלך החכם, ואת בית המקדש.

כמובן שממלכת שבא בימיה גם הייתה מאוד חזקה ויתכן שלביקור זה היו מטרות אחרות, מעבר לנימוס הדיפלומטי , שהיה מקובל באותה תקופה כמו היום. ממלכת שבא סחרה במותרות ,זהב יהלומים ואבני חן שנמצאים בשפע באדמתה עד לעצם היום הזה. התגברות השפעתו של המלך שלמה בגזרת ים סוף משכה כמובן את תשומת ליבה של המלכה מקידה.

מסע ממלכת שבא לפרובינקיית יהודה לפי מקורות רומיים קדומים (פליניוס הזקן) נמשך כ 65 יום. מרחק רכיבה זה או צעידה לא הרתיע את המלכה ואת משלחתה מההחלטה לצאת לבקר בממלכת יהודה.

הופעתה של המלכה בחצרו של שלמה המלך הייתה מלאת הוד והדר. והיא מביאה בשיירה שלה המורכבת מגמלים סוסים וחמורים, משא נכבד של זהב אבני חן , סוגי בשמים כתשורה למלך. כבר בפגישה הראשונה בניהם הם מצאו בניהם שפה משותפת.

לאגדה בדבר המפגש בין שלמה המלך למכה מקידה מלכת שבא ישנו מקור אתיופי והוא למעשה המקור המעניין שמספר את הסיפור הבא :

" והמלך שלמה כשרוצה לעשות מלחמה עם מלך או שר והוא רחוק ממנו, או שהיה מעבר לים, מיד היה שולח לשר הרוח שיצווה על הרוח לבוא ולשאת אותו בין השמים והארץ, ועוד יצווה לשאת חיילותיו ויצווה על החיות שילכו מתחת למחנהו על הארץ וכל מיני העופות פורחים על המחנה וסוככים בכנפיהם עליהם  כאלו הם יושבים בבתיהם.

ילכו ויבאו אליו ויסורו אל משמעתו ויאמרו לו, אדוננו המלך איש האלהים, אל בא החשוב עלינו ח[לילה] כזאת, כי אין אנו כדאי למרוד במלכותך ובחכמתך ובמתת אלהים אשר נתן לך ואשר השליטך על כל ברואיו עליונים ותחתונים. אך גזירתך לא [שמענו]

ושלוחך לא הגיע אלינו עד עתה, אלא יש אישה אחת והיה שמה מלכת שבא והיא מולכת עליהם אחרי מות אישה והייתה הכמה ובעלת חן וחסד ודעת ויפת מראה והיא שופטת אותנו בצדק ובמישור והרבתה לעשות הטוב והישר בארץ ההיא והיא גידלה אותנו מנעורינו ועד עתה  והיא לנו כאם ואנחנו סרים למשמעתה ולא באימת מלך אלא שיש לה חסד עלינו ואנו לה כבנים.

מיד צווה המלך בשמעו צחות לשונם וטוב דבריהם שילכו לדרכם לשלום.

וישובו וידברו למלכת שבא כל מה שעשה המלך שלמה וגבורתו ומלחמותיו והיאך נתגבר על מלך (ה)איי הים ועל מלכה ועל אלהיה וכי הרג כל אנשי האי ההוא והחריבה ושרפה באש ,ולנו דבר טוב וחמל עלינו כי באנו בשברון לב לפניו ולשון רכה תשבר גרם  ומיד צוה לנו שנשוב למקומנו לשלום.

כשמוע מלכת שבא את כל הדברים האלה וכל מעשה תקפו וגבורתו ופרשת גדולת  שלמה, נפלה אימתו עליהם ויפל לב העם וימס ויהי למים , אמרה אלכה אליו ואשמע חכמתו מפיו ואראה מעשיו הנפלאים והנוראים אשר אין כל אדם יכול לעשות כמוהו.

שנאמר ויחכם מכל האדם מאיתן האזרחי והימן וכלכל ודרדע בני מחול  וג[ומר] וכ[תיב] ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם .

מיד לקחה עמה מאה ועשרים ככר זהב טהור ובשמים הרבה מאד ואבן יקרה ועצי אלמוגים ותצא אל המלך ירושלים, ותבוא ותנסהו בחידות .

אמרה לו מה הם:

  • שבעה יוצאים?
  • וט' נכנסים?
  • שנים מוזגין?
  • ואחד שותה?

אמר לה, וכי דברי נשים שמספרות אשה עם חברתה בלבנה  את באה לנסות אותי בהם. אבל אני אומר לך כדי שלא תתנשאי ותאמרי שאלתי את המלך שלמה ולא ענני וכבר אמרתי בספר שלי ענה כסיל כאולתו פן יהיה חכם בעיניו .

השבעה יוצאין – שבעת ימי הלבון.

ותשעה נכנסין – תשעה חדשים של הריון.

ואחר שתלד יהיו שני השדיים מוזגין לתינוק והוא שותה.

א[חר] כ[ן] שאלה לו :

ילד שאל לאמו : מי הוא אבי ?

אמרה לו : אביך אבי וזקניך בעלי.

אתה בני ואני אחותך.

אמר לה : בודאי אלו עמון ומואב שבאו מלוט שילדו לו בנותיו. אח[ר] כ[ן] לקחה תינוקות זכרים

אחרי שראתה חכמתו ודעתו ותבונתו לאין קץ הודת לו, שנ[אמר] : ויגד לה את כל דבריה ולא היה דבר נעלם מן המלך אשר לא הגיד לה ותאמר אל המלך אמת הדבר אשר שמעתי בארצי על דבריך ועל חכמתיך ולא האמנתי עד אשר באתי ותראינה עיני והנה לא הוגד לי החצי, הוספת חכמה על חכמותיך ושמועה על שמועתך .

מיד ראה המלך א[ו]תה והייתה יפה עד מאד והייתה פנויה מן האישות ואמר לשכב עמה, ולאחר  מלבד ,ותלך לארצה היא ועבדיה . כאשר חוזרת לארצה, היא יולדת את ילדם המשותף שנקרא מנליק= בן מלך. הוא הקיסר הראשון ולאחריו מלכו 225 קיסרים, ששלטו באתיופיה יותר מ-3,000 שנים.

 

לימים, נוסע מנליק לבקר את אביו שלמה ,המלך שלמה ושריו התפעלו עד מאוד מכישרונותיו ושידלוהו להישאר עמם ולרשת את ממלכת ישראל . משנכשלו בניסיונותיהם, החליטו לשלוח עמו את בני השרים היהודים שישמשו כיועציו במלכות אתיופיה. הללו, שלא רצו להיפרד מארון הברית, הצליחו להגניבו בעורמה מבית המקדש ונשאוהו עמם לאתיופיה. לפי אמונתם של האתיופים, ארון הברית הוצב בכנסיית מרים ציון באקסום, ומאות אלפי אתיופים עולים מדי שנה לחזות בתיבה הקדושה שהובאה מירושלים, המכונה בפיהם ' ציון' או 'ציון השמימית' . בכל כנסייה אתיופית מוצבת בתוך היכל המכונה  קודש הקדשים תיבה בתבנית הארון.

השתקפות של אגדה זו מצויה בשושלת החזקה ביותר של קיסרי אתיופיה בימי הביניים. שושלת זו מכונה 'השושלת הסלומונית', בשל ייחוסם של הקיסרים לשלמה המלך, שהיה מקור הלגיטימציה המרכזי לשלטונם. שיאה של שושלת זו היה בתקופות שלטונם של הקיסר עמדה ציון=עמוד ציון, 1344-1314 , ושל הקיסר זרעה יעקוב =זרע יעקב, 1468-1434 , שחיזקו

וביצרו את האחדות הדתית לאומית באתיופיה, וחיזקו את מעמדו של השליט כראש הכנסייה.

הנוסח הקנוני של סיפור זה, שהפך למיתוס הלאומי האתיופי, מכונה 'כבוד המלכים'. לאחרונה תורגם  הטקסט ,משפת הגעז האתיופית לעברית, בתוספת מבוא מקיף והערות מפורטות.

נוסח זה למעשה מעניק את הלגיטימציה לשלטון הקיסרי האתיופי גם כשלטון אלוהי ששואב את כוחו לא אחר מדוד המלך. בטקסט הזה גם נטען שהמלך שלמה חלם על כך שעם בואה של מלכת שבא אליו, רוח אלוהים תעזוב עמה לאתיופיה.

מסעו של בנו של שלמה מנליק לביקור אצל אביו שלמה הוא זה שמייצר עבורם את הליגטימציה האלוהית כמסופר בטקסט המתורגם : " תיאור מסעו של מנליק מארץ ישראל לאתיופיה מתואר כמקביל בפרטים רבים ליציאת מצרים: בני ישראל בוכים ומקוננים על הליכתו של מנליק יחד עם כל בני האצולה היהודית ״כאשר קוננו המצרים בהרוג אלוהים את בכוריהם״. המסע עצמו משחזר את נסיי ים סוף והר סיני, ומתאר באופן נסי את מעופה של הפמליה יחד עם

ארון הברית: "ויהי בעבור ציון הקדושה ואנשיה, קיבל הים את פניהם ,ויגאו גליו כהתנתק הרים גבוהים … וישתחווה הים לפניה, ובסעור גליו כהרים הוגבהו מרכבותיהם מעל הגלים  כמידת שלוש מאות … וישמחו ים סוף ואנשי אתיופיה, ובצאתם לים גדלה שמחתם משמחת ישראל בצאתם ממצרים, ויקרבו אל הר סיני ויחנו בקדש ויהללו שם את המלאכים".

 

במקביל להעברת התיבה לאתיופיה מסתלקת השכינה מישראל הישנה. הטקסט מתאר כיצד

לאחר עזיבת מנליק והארון, שלמה מבין היטב שהשכינה סרה ממנו והוא מקונן: ״אללי לנו כי נהרס כבוד בת ציון הנכבדה ורב כבוד בת אתיופיה העלובה״. עקב כך הוא נמשך אחר נשותיו הרבות ופולחניהם האליליים. מכאן ואילך מוצגים היהודים כחוטאים וכשוטים, ובפרט כאשר הדברים מגיעים להופעתו של ישו ולסרבנותם של היהודים לקבל את בשורתו. הדברים נחלטים בקביעות חוזרות ונשנות, כמו למשל בדברי משלחת הכהנים עם הגעת ארון הברית לאתיופיה :

"בושו בנות ירושלים וכובדו בנות אתיופיה, בין

אלילים ופסלים נבחר עם אתיופיה ונמאס

עם ישראל, בושו זקני ישראל וכובדו זקני

אתיופיה, כי נרצה אלוהים לעם האובדים ומאס

בישראל, על כי נלקחה ציון מעמם ובאה לארץ אתיופיה".

בהקשר הרחב של יחסי יהדות ונצרות ובהבדלים שבין השתיים. כידוע, בספרי 'הברית החדשה '

מבשר ישו את בואה של 'מלכות השמים 'שתחליף את 'מלכות הארץ'. קריאה זו קובעת

את דוקטרינת היסוד של הנצרות הקדומה, שמפרידה בין העולם הארצי המוכר לבין העול ם

שאמור להחליפו. העוינות של הנצרות הקדומה לתענוגות העולם הזה, לממון, לחיי משפחה, ואף

לשכל האנושי, משולבת בהסתייגות חריפה גם מהממד הפוליטי הארצי. אמנם ישו מתואר כצאצא של בית דוד, ואף נהרג כ'מלך היהודים', אך מלכותו היא 'לא מן העולם הזה' ובהחלט באה להחליפו. רק מצב העניינים המיוחד שנוצר עם התעכבות בואה המיוחל של מלכות השמים, ועם כוח המלכות הארצית שניתן לנצרות לאחר התנצרות האימפריה הרומית, הוביל ליצירת מער ך

תאולוגי מורכב בימי הביניים, שבא להסביר בדיעבד את מקומה של המלכות הארצית ביחס לזו השמימית.

במובן זה, שונה הנצרות האתיופית מכל וכל. הפיכתה כבר בשלב מוקדם לדת מדינה התחומה בגבולות של ממלכה ספציפית, לא אפשרה לה להסתפק בבשורת מלכות השמים של 'הברית החדשה'. הצורך לבצר את הלגיטימיות של המלכות הארצית באמצעות הדת הוביל אותה ישירות אל 'הברית הישנה', שם מצאה עולם מדיני ארצי מפותח שרוח אלהים שורה עליו. שלמה המלך, השיא המקראי של מלכות ישראל, הוא המקור שאליו פנתה המסורת האתיופית כאשר חיפשה דגם שיוכל לעגן את השלטון הארצי בהשראה רוחנית. הכנסייה האתיופית מקבלת את הדוקטרינה של Israel Verus ,שלפיה היהודים כבר אינם ישראל האמיתי, 'ישראל שברוח'. מלכי אתיופיה והאליטה השלטונית שלה הם גם ההמשך הממשי והסמלי של 'ישראל שבבשר'.

 

ראשיתה של המדינה האתיופית בממלכת אקסום באזור הצפוני של אתיופיה. העדויות המוקדמות ביותר לקיומה הן מהמאות הרביעית והחמישית לפנה"ס. במאה הראשונה לספירה אנו יודעים מעדויות כי מדובר בממלכה מאורגנת, ששלטה במרבית המסחר באזור ים סוף. כבר בשלב זה ישנן עדויות להשפעות עמוקות של היהדות על התרבות האתיופית הקדומה. העדויות על התנצרותו של המלך אזאנה הן עדויות מסוגים שונים – מצד אחד, נמצאו עדויות פיזיות כגון מטבעות וכתובות, מאידך, נמצא גם עדויות ממקור שני כגון עדויות המופיעות בכתבי ההיסטוריון של הכנסייה הנוצרית המזרחית בירושלים, רופינוס, בהם מתוארת הממלכה שקיבלה על עצמה את הנצרות בתקופה זו.

כבר בימי אזאנה נקבע תקדים שיימשך עד למחצית המאה ה-20, לפיו ממנה ראש הכנסייה המצרית קופטית את ה"אבונא" – ראש הכנסייה האתיופית. התנצרותו של אזאנה היתה מהלך סמלי חשוב, שסלל את הדרך להמשך, אך יחד עם זאת בימיו התפשטות הנצרות עדיין היתה מוגבלת מאוד, בעיקר לחוגי האליטה. התפנית הדרמטית התחוללה רק כמאה שנה מאוחר יותר, עם הגעתן של שתי קבוצות נזירים לאתיופיה, האחת – "תשעת הקדושים" והשנייה – "הצדקאן". שתי הקבוצות הן קבוצות פליטים מונופיזיטים מהוויכוח שהתנהל בירושלים במאה החמישית בעניין טבעו של ישו. שתי קבוצות אלו הגיעו לאקסום בדרך לא דרך והקימו שורה של קהילות, מנזרים וכנסיות בממלכה. הנזיר הבולט מכולם היה זה-מיכאיל, שנחשב לזקן הנזירים באתיופיה (האגאו) ולמייסדו של ראשון המנזרים באתיופיה – דֶבְּרָה דָאמוֹ. ה"צדקאן" פעלו באזור שהיום הוא דרום אריתריאה. קבוצה זו נקלעה לעימותים עם האוכלוסייה המקומית על רקע שאיפותיה המיסיונריות ולכן הם נחשבים למרטירים הראשונים באתיופיה.

במאה ה-6 הנצרות הופכת מדתו של המלך לדת המדינה. בימיו של המלך כלב ובייחוד בימי בנו, גברה מסקל (נושא הצלב), הכתרת הקיסרים כבר נעשתה בטקס נוצרי, כלומר, הקיסר איננו רק הסמכות הפוליטית, אלא גם נוצרי המקבל לגיטימציה מהסמכות הדתית – האבונא. דבר זה נותר על כנו עד 1974. באופן מפתיע, דווקא לאחר מכן התחיל תהליך שקיעתה של ממלכת אקסום, אך הבסיס הנוצרי של הקיסרות האתיופית שהונח בתקופה זו נותר גם לאחר שקיעתה. התפוררותה של ממלכת אקסום לא הובילה לשקיעת הנצרות באתיופיה ועד למאה ה-10 חלה דווקא התפשטות דרומה של הנצרות.

במאה ה-12, מתבססת שושלת נוצרית חדשה, שושלת הזאגווה, ששלטה במשך 135 שנה (1137-1270). מלכי הזאגווה נתקלו בבעיות רבות לביסוס לגיטימציה לשלטונם ורבים קראו תיגר על שליטתם ועל נצרותם. יחד עם זאת, למלכי הזאגווה יש תרומה חשובה ביותר להתפתחות הנצרות האתיופית ובמיוחד בולט מפעל בניית הכנסיות המרשים (ע"ש הקיסר שבנה את העיר), מפעל שמהותו היה הניסיון לבנות את "ירושלים אשר באתיופיה" על רקע הנתק מירושלים (מערכת כנסיות החפורות באדמה, מנהרות וחפירים המדמים תחנות בחייו של ישו!). בתקופת שלטונם חוו קיסרי הזאגווה קשיים רבים והיעדר לגיטימציה ממקורות שונים. מבחינה זו ראו בני הזאגווה בחיזוק הברית בין הצלב לכתר פתרון ומשענת לביסוס שלטונם.

השושלת הסולומונית

ראשון המלכים הסולומונים – יכונו אלמלכ – בסיוע ראש המנזר החל לבסס את שלטונו ואת שלטון השושלת, אמנם ההתבססות המשמעותית של הסולומונית, של קשריה עם העולם שמחוץ לאתיופיה ועם האופי הנוצרי  חלה במאה ה-14 בימיו של המלך עמאדה ציון. הוא היה הראשון להשיג שליטה בכל האזורים של הרמה האתיופית (האזור הצפוני) והראשון לגבש את מעמדם של השליטים האמהרים כיורשים הלגיטימיים של ממלכת אקסום וצאצאי שלמה המלך. הסולומונים הפכו ממלכים למלכי המלכים (נגוסטה גסאט). האמהרים שאפו למרכוז כוחם, להתפשטות טריטוריאלית ולשליטה בנושאי דת. שאיפה זו נתקלה בהתנגדויות שונות בקרב ראשי מנזרים ושליטים אזוריים, אך בסופו של דבר הם נאלצו להיכנע מפני כוחם של השליטים הסולומונים. אבי השושלת האמהרית – עמאדה ציון.

לדואת, בנו של עמאדה ציון, מיוחסות פעולות רבות בתחום התפשטות ההתנצרות, למשל:

א.           ביסוס הקשר עם אירופה הנוצרית

ב.          בתקופתו נערך מפעל תרגום של ספרות נוצרית תיאולוגית

ג.           מייחסים לו את הבאת שרידי הצלב לאתיופיה (רלקווים – שרידים שונים ומשונים הקשורים לישו).

בתקופתו של יצחק, אחיו של דואת, ניהל מלחמות נגד האסלאם (וגם נגד היהדות).

בתקופתו של זרע יעקוב, בנו של דואת, נעשה ניסיון למרכוז המדינה מתוך תפיסה שהנצרות והכנסייה הן הכלים המרכזיים לביסוס זהותה הלאומית וגיבושה של המדינה האתיופית המאוחדת. זרע יעקוב קבע קאנון אחיד והנהיג פתרון לחלוקת ארוכת שנים בנושא השבת. הוא עודד פולחנים ואמנות נוצרית, עודד יצירתם של דימויים חזותיים בנושא מרים הבתולה ובנושא הצלב. הוא הכפיף תחת מרותו את הכמרים המתנגדים ואת אלו שלא סרו למרותו הוא היכה וגירש. הוא הגדיל מספר אנשי הכמורה, הרחיב את השפעתם וקידם מאוד את חדירת הנצרות ומנהגיה לאורך החיים היומיומי של המאמינים תוך חדירה מאסיבית גם לפריפריה.

העת החדשה – הקיסרים בשנים 1855-1974

 תיאודורוס – הוכתר ב-1855 לנגוס נגסאת (קיסר בחסות אל), כלומר שילוב של סמכות קיסרית עליונה עם כוח פוליטי וצבאי של ממש. בחירתו בשם תיאודורוס איננה מקרית – שמו המקורי היה כאסה הילו – והשם החדש נבחר ע"ש דמות ספרותית מיתולוגית של מנהיג נוצרי משיחי שיביא עמו גאולה שלמה, ישלוט באתיופיה, בעולם כולו ובעיקר בירושלים. מיד עם עלייתו לשלטון החל תיאודורוס בשורת רפורמות חשובות ותהליכי מרכוז ומודרניזציה משמעותיים באתיופיה השסועה של תקופת השופטים. בשלב הראשון כונן תיאודורוס ברית עם ראש הכנסייה, האבונא סלאמה, וגיבה את מאבקו במיסיונרים הקתולים. יחד עם זאת, תיאודורוס אפשר בתקופתו פעילותם של מיסיונרים פרוטסטנטים, בעיקר כסוכני מודרניזציה ופחות כאנשי דת. מבחינה זו ישנה אכן משמעות רבה לפעילותם באתיופיה במאה ה-19. התנגשותו של תיאודורוס עם הכנסייה הייתה בלתי נמנעת בסופו של דבר על רקע תהליכי המרכוז שהנהיג וניסיונו להכפיף את הכנסייה ובעיקר את נכסיה למרותו. דבר זה הביא למשבר ביחסיו עם האבונא ולאובדן תמיכתו בתיאודורוס. הסלמת יחסיו עם הכנסייה הייתה חלק מהכוחות שהובילו בסופו של דבר לנפילתו של תיאודורוס. סופו היה טרגי והוא בחר להתאבד בקרב מול בריטניה ב-1868.

  1. יוהנס – 1872-1884 (ארבע שנים אחרי מותו של תיאודורוס) – מיקד את מאמציו בתכניתו לגיבוש הכנסייה והאחדות הדתית-רעיונית. הוא כינס מועצה דתית עליונה ושם בה קץ למחלוקות תיאולוגיות בנות מאות שנים. במיוחד קבע יוהנס כי ה"תואחדו", היא הדוקטרינה האורתודוכסית אתיופית היחידה, דבר שזכה לגיבוי מוחלט בצד ראשי הכנסייה. לאחר שהשיג אחדות רעיונית זו החל יוהנס לפעול בנמרצות לכפיית אחדות זו בכל רחבי המדינה. הוא גייס את הפטריארך הקופטי במצרים לתמיכה במאבקו וזכה להסכמתו למינויים של ארבעה בישופים באתיופיה, באמצעותם בנה יוהנס מנגנון למינוי כמרים רבים, חינוכם והפצת הדוקטרינה האתיופית. יוהנס נקט במדיניות חסרת פשרות גם מול המוסלמים – את רובם הכריח להתנצר ואת המסרבים גירש. האיום המוסלמי קיבל גם ביטוי פוליטי אזורי, בעיקר בניסיונות הקולוניאליים המצרים מול אתיופיה, ואף מול מדינת המהדיה בסודאן. יוהנס נהרג בסופו של דבר בקרב עם המוסלמים באזור הספר שבין סודאן לאתיופיה. אמנם אתיופיה ניצחה בקרב זה, אך נותרה חבולה ופצועה מהעימות האזורי.
  2. מנליק השני 1884-1913 – מותו של יוהנס סלל את עלייתו לשלטון של מנליק משואה. מנליק הרחיב מאוד את גבולות אתיופיה בעיקר דרומה. בתקופתו נוצרה אימפריה אתיופית גדולה בהרבה מהמדינה הנוצרית הותיקה. ניצחונו הגדול על האיטלקים בקרב אדווה – 1896 – הותיר את אריתריאה בידי האיטלקים אבל ביסס את עצמאותה של אתיופיה תוך הכרה בינ"ל בריבונותה. ביטוי בולט למפעלו של מנליק היה בנייתה של עיר הבירה החדשה, אדיס אבבה. שטחי הדרום הנרחבים שכבש הפכו גם הם בהדרגה לנוצרים. למרות נטייתו הריכוזית של מנליק, התאפיינה תקופת שלטונו בגמישות ובתבונה פוליטית והנצרות הפכה לחלק מהממלכתיות האתיופית. הנצרות נפוצה בתקופתו אמנם גם בכפיה, אך בעיקר משום שייצגה תרבות כוללת של סדר חדש והשואפים להסתפח לסדר זה ולהצלחה המשמעותית של המדינה האתיופית קיבלו והצטרפו מרצון להסדר כולל זה. יש הרואים בתהליך זה ביטוי לאימפריאליזם וקולוניאליזם אתיופי ויש הרואים בכך דווקא ביטוי לאינטגרציה ולגמישותה של התרבות הפוליטית האתיופית, תוך שילוב יעיל ומהיר של האוכלוסייה באזורים הנכבשים ותהליך אתיופיזציה של מרבית שטחי האימפריה. חשוב להדגיש כי יד ימינו של מנליק היה האבונא מתיאוס, שמונה ע"י מנליק לראש הכנסייה האתיופית וכיהן בתפקיד זה במשך 45 שנה, כלומר, היה דמות דתית ופוליטית בעלת כוח ומשמעות רבה בתקופת השיא הפוליטי של הקיסרות האתיופית.
  3. היילה סלאסי – עם מותו של מנליק התחוללו מאבקי ירושה בין הטוענים לכתר. בשלב ראשון ניסתה האצולה השואנית להמליך ולהכתיר לקיסרית את נכדתו של מנליק, זאודיתו, אבל ראס טפארי למעשה תפס את השלטון כבר ב-1916, על אף שהכתרתו בפועל לקיסר התרחשה ב-1930. בין מעשיו הראשונים היו נישול האבונא מתיאוס מסמכויות פיננסיות והגדרת תפקידו כסמכות למינוי כמרים בלבד. היילה סלאסי שעה גם לניתוק של התלות בבישוף המצרי – כבר בשנות ה-30' החל תהליך של מינויים של בישופים ראשונים ממוצא אתיופי. תהליך זה יגיע לשיאו בשנות ה-50' עם פרסום החוקה ובה החלטתו של היילה סלאסי על ניתוקה של הכנסייה האתיופית מן הכנסייה הקופטית והפיכתה לכנסיה עצמאית. היילה סלאסי החל לבסס את סמכותו ולפעול להשגת ריכוזיות חסרת תקדים בממלכתו. במודרניזציה הוא ראה כלי מרכזי לביצור שלטונו. גם בתחום הדתי בא הדבר לידי ביטוי – היילה סלאסי הקים מפעל חינוך לאנשי כמורה תוך שיפור רמתם והיתר לפעילות מיסיונרית של האירופאים (כסוכני מודרניזציה) וכדומה. מפעל המודרניזציה נקטע ב-1936 עם הכיבוש האיטלקי.

 

מפת המסלול

תחנות במסלול של הקהילה האתיופית נוצרית בירושלים

תחנה ראשונה: בית קול ישראל ברחוב הלני המלכה.

הבניין בפינת רחוב הלני המלכה ורחוב שבטי ישראל נבנה בתקופת אשתו של הקיסר מנליק השני. שמה היה הקיסרית טאיתו (TAITU ) עדיין ניתן לראות את סימלה של הקיסרית  בדמות כתר ושמש זורחת. הם מתנוססים על גמלון משולש. חומת המבנה עצמו נבנו על פי ההוראות שלה. כל המבנה בנוי בסגנון קלאסי מעודכן ובעל סימטריה מדויקת . המבנה מעוטר בתבליטי אבן מכל צדדיו.

הקיסרית עצמה נחשבה לאישה מאוד יפה בזמנה.  היא הייתה פעילה מאוד בענייני ארצה. והייתה נערצת על בני ארצה. היא תמכה בקהילה של הפטריארכיה בירושלים והמבנה נבנה בהשפעתה וכן מבנים נוספים.

קוריוז על המבנה הוא: סביב בנייתו פרץ סכסוך בין הקיסרית לבין ראש הקהילה בעיר ממהר ולדא סמאעת, לאחר שסמאעת התערב בשיפוץ הבניין שעמד על השטח אותו רכשה הקיסרית וקבע את שמו על הכניסה לבניין. טאיתו לא אהבה את מעשיו של סמאעת ואסרה אותו כשהגיע לאתיופיה. לאחר זמן ברח סמאעת ממאסרו והצליח לברוח למצרים, שם הצטרף למנזר קופטי.

 

תחנה מספר 2: הקונסוליה האתיופית בירושלים

 

ברחוב הנביאים מספר 38-40 נמצא מבנה הקונסוליה האתיופית בירושלים. גם מבנה זה נבנה על ידי הקיסרית האתיופית, זאודיטו מנליק (ZAWDITU ) שלטה בשנת 1916 עד 1930 . המבנה היה מיועד לבית עבורה לכשתבוא לגור בארץ הקודש. לאחר בניית הבניין הוחלט לשכן בקומתו התחתונה את הקונסוליה האתיופית ולהסב את שתי הקומות העליונות לדירות מגורים להשכרה. עוד נקבע ששליש מההכנסות מהשכרת הדירות יוקדשו למנזר האתיופי בירושלים.

המבנה המפואר הוא בן שלוש קומות ומרתף ובו שתי כניסות וכתשעים חדרים. בחזיתו קבועים שני פסיפסים צבעוניים המכילים כתובות וסמלים של הקיסרות האתיופית. בפסיפס הקבוע בראש הבניין מופיע אריה עם כתר ושרביט ובפסיפס הקבוע מעל הכניסה הראשית מופיע כתר ושנת הבניה – 1920 (לפי הלוח האתיופי, שנת 1928 לפי הלוח הגרגוריאני). בנוסף מופיעה הכתובת בשפת הגעז: "ניצח האריה משבט יהודה" (חזון יוחנן ה 5) המהווה סיסמה של המשפחה המלכותית.

בשנת 1936 נכבשה אתיופיה על ידי איטליה הפאשיסטית ובעקבות כך טענו נציגי איטליה בארץ ישראל לבעלות על הבניין. בית המשפט הבריטי שנדרש לדון בנושא קבע שלאיטלקים אין כל זכות על הבניין. בשל כיבוש זה הגיע באותה שנה לירושלים קיסר אתיופיה הגולה היילה סלאסי והתגורר בה במשך כחצי שנה. בשנת 1973, בעקבות מלחמת יום הכיפורים, ניתקה אתיופיה את יחסיה עם ישראל (היחסים חודשו בסוף שנות ה-80) ומאז הבניין כולו משמש כבניין דירות.

תחנה מס׳ 3: הכנסייה האתיופית, רח' אתיופיה

התחזקותה של קיסרות אתיופיה במחצית השנייה של המאה ה־19 התבטאה גם בהעמקת רגשות דתיים של מנהיגיה כלפי ארץ הקודש וכלפי קהילת האתיופים בירושלים. על רקע זה ניתן להבין את פעילות הבנייה המחודשת של אתיופים בירושלים, הן בתוככי חומות העיר העתיקה והן מחוצה לה. פירמאן טורקי משנת 1882 אישר לאתיופים בניית כנסייה, צפונית לעיר העתיקה, במרחק 20 דקות הליכה מכנסיית הקבר. חלק מן השטח היה שייך להם עוד קודם לכן. בבנייה החל קיסר אתיופיה יוהנס הרביעי, והיא נסתיימה בשנת 1893 , בימי מחליפו מנליק השני. המתחם הגדול של הכנסייה והמנזר האתיופיים שוכן כיום בסמטה צרה וציורית בלב ירושלים החדשה. עם הקמתם החל פיתוח האזור כולו, ועל־ שם הכנסייה  קרויה הסמטה והשכונה שסביבה. הכיפה השחורה והרמה של הכנסייה נשקפת מרחוק.

לפי מסורת אתיופית, כאמור, התחנך מנליק הראשון בחצרו של המלך שלמה, נמשח למלך אתיופיה בבית המקדש בירושלים, ואף הצליח להביא עמו לארצו את ארון הברית. אותה מסורת מספרת, כי במסעו ליווה אותו מירושלים עזריה, בנו של הכהן הגדול צדוק, ושנים־עשר כוהני המקדש, זקנים יודעי חוק, אשר נתמנו לשופטים במחוזות שונים של אתיופיה; כוהנים אלה הפיצו את דת ישראל בארץ זו. המקדש הראשי בבירת שבא נקרא אז ׳ציון/ ושם זה מופיע בכל כתבי ההיסטוריה האתיופית.

הכנסייה האתיופית טוענת, שארון הברית שרד במדינה זו מימי שלמה המלך. הוא הועבר לבירת המדינה לאחר התנצרות תושביה, והוצב בכנסייה שהוקמה במיוחד לשם כך בבירה העתיקה של אתיופיה, אקסום. במאה העשירית שלטה באתיופיה מלכה יהודיה פלאשית בשם יהודית, והיא הרסה את הכנסייה; הארון, בהתאם לאותה מסורת, נמצא גם כיום באקסום, והקיסר האחרון היילה סלאסי הורה לבנות כנסייה מיוחדת עבורו בשנת 1965 . לאחרונה, נאספו במשך חמש שנים כל  האגדות על ארון הברית, והן פורסמו בספר שיצא לאור במרס 1992 במסגרת פירושי הנצרות למושגים ואירועים בתנ״ך ־ מסמלת מרים אם ישו בברית החדשה את ארון הברית המקראי, והאתיופים חוגגים את חג מרים מדי חודש.

הכנסייה האתיופית נמנית עם הכנסיות הנוצריות הקדומות ביותר: האתיופי הראשון הוטבל לנצרות בידי אחד משליחיו של ישו, פיליפוס, בעת שעשה את דרכו מירושלים לעזה. אחד מקווי האופי הבולטים של עדה נוצרית זו הוא זיקתה למקרא. האתיופים שומרים על מצוות רבות

שמקורן בתורה: דיני טומאה וטהרה, מאכלות אסורים ומילה, אם כמורשת הנצרות הקדומה אם כתוצאה מהשפעות יהודיות ישירות. בצפון אתיופיה יש אפילו שומרי שבת, הנמנעים מכל מלאכה קשה ביום זה.

הקיסר האתיופי נמשח לפי האמונה והוא גם ראש הכנסייה בארצו. הכנסייה האתיופית, באמצע רחוב אתיופיה שליד רחוב הנביאים, שוכנת במרכז המתחם האתיופי. חומת אבן גבוהה ושער רחב ובולט מפרידים בין המתחם לסמטה. בקצות משקוף השער מגולפים שני אריות, הדומים לדמות שעל הפסיפס של הקונסוליה. גם על ראש אריות אלה נראה כתר עם צלב, וכתובת בשפת הגעז: ׳ניצח האריה משבט יהודה ־ מנליק השני מלך המלכים של אתיופיה, 1889 ׳. הגג של בניין הכנסייה

נבנה ככיפה עם צלב אתיופי, שהוא צלב חסום במעגל, וממנו בולטים שבעה קצוות דמויי חצים. מבנה הכנסייה עגול והכיפה נישאת על תוף, כמקובל בבניית כנסיות ב אתיופיה.

הכיפה היא ביטוי אדריכלי לביצה, המייצגת עבור נזירים אתיופיים את תחיית המתים. בקיר הכנסייה ובתוף נקבעה שורת חלונות, מעוטרים וחסומים בסורגים. למבנה העגול שלוש כניסות. הכניסה האחת, הפונה לצפון־ מערב, מיועדת לגברים; כניסת הנשים היא מדרום־ מערב. מעל שתי הכניסות קבוע תבליט צבעוני של אריה, שלראשו כתר. הכניסה השלישית ־ בצד הצפוני־ מזרחי של המבנה. באמצע הכנסייה ניצב, כמבנה נפרד, קודש הקודשים ) ׳מקדס׳ ( והוא גם מרכז של שני מעגלים קונצנטריים, המהווים את שני החלקים האחרים של הכנסייה. בקודש הקודשים נמצא מזבח, הבנוי על־פי תיאור המזבח שהיה בבית המקדש השני, והוא מוצב על לוח המייצג את ארון הקודש. הכנסיה בנויה במבנה מעוגל ללא פינות וזאת על מנת להרחיק את השטן  על פי המסורת האתיופית (שנמצא תמיד בפינה).

על שלוש הדלתות של קודש הקודשים, ועל החלון ־ בצד הרביעי -קבועה, בארבע שפות, הכתובת: ׳בניית הכנסייה הזאת הוקדשה למרים הבתולה, נפתחה בידי מלך המלכים של אתיופיה יוהנס בשנת מרקוס הקדוש׳(1874 לפי הלוח האתיופי). במערב מופיעה הכתובת באמהרית בדרום ־ באיטלקית, במזרח בעברית, ובצפון ־ בצרפתית. אחרי מותו של המלך יוהנס המשיך המלך מנליק השני בבנייה, והיא הסתיימה בשנת 1885 (יש להוסיף למניין השנה האתיופית שמונה שנים כדי לקבל את השנה הגרגוריאנית ־ 1893). הכתובת מציינת גם את הסכומים שתרמו מלכים אלה לבנייה; קוריוז ראשון הוא, שעלות הפרויקט הייתה כה גבוהה, שהקהילה האתיופית נזקקה להלוואות מהבנקאי פרוטיגר כדי לסיים את המפעל. מאחר שהקהילה לא היתה מסוגלת לפרוע את כל ההלוואות, עברה הבעלות על הכנסייה והמנזר למעשה לידי הבנקאי.

הקיסר האחרון, חיילה סלאסיה, ששהה בירושלים בשנת 1936, התפלל כאן; לכאן הובאו אז ־ בתקופת הכיבוש האיטלקי של אתיופיה ־ גם ארגזי האוצר של המלך.

קוריוז נוסף: בארץ היתה בימים ההם שביתה כללית במסגרת מאבקם של הערבים ביישוב העברי, ובהעדר סבלים, הועבר האוצר בשלוש מכוניות משא של המשטרה, בסיוע כמאה אסירים שהיו שפוטים לעבודת פרך בבית הסוהר המרכזי בירושלים. האוצר שהוטמן בכנסייה כלל 158 תיבות ברזל ועץ, 123 מהן מלאות מטבעות זהב וכסף עם דיוקנה של המלכה האוסטרית מריה תרזה.

 

תחנה מס׳ 4: ליד פסלו של מייסד המתחם האתיופי מחוץ לחומות העיר העתיקה

 

לפי מסורת אתיופית עתיקת ימים, יבוא המשיח ־ תיאודורוס ־ מאתיופיה; הוא יגאל את העם הישראלי והאתיופי מכל אוייביהם, וישב על כס המלכים דוד ושלמה בירושלים.

ההיסטוריה החדשה של אתיופיה מתחילה באמצע המאה ה־19 עם עלייתו לשלטון, בשנת 1855, של מלך אשר אימץ את השם תיאודורוס השני. מלך זה איחד מספר נסיכויות בשטח אתיופיה והקים שלטון מרכזי חזק; כאשר פלשו הבריטים לארצו, ותיאודורוס ראה מול מבצרו את הצבא המצויד בהישגים הטכנולוגיים הטובים ביותר של אותם ימים ־ הבין שאין שום סיכוי לנצח ובחר להתאבד, ולא להשלים עם חרפת הכישלון; וזאת לאחר ששחרר את חייליו ושלח אותם הביתה. יורשיו של תיאודורוס השני המשיכו את מדיניותו, והצליחו לייצב את המצב הפוליטי והכלכלי באתיופיה בסוף המאה. הקיסר יוהנס הרביעי, אשר

 

עלה לשלטון  בשנת 1872 והיה בעל אמונה דתית חזקה סייע לנזירים ותרם סכומים ניכרים לבניית מתחם גדול לאתיופים בירושלים החדשה.

אחד ממעשיו הגדולים של מנליק השני היה בניית בירה חדשה לאתיופיה. שמה נקבע ׳אדיס אבבה׳, כלומר ׳פרח חדש׳. בימי מלכותו של קיסר זה התחזקו הקשרים בין אתיופיה לאירופה וכוננו על בסיס יציב, סדיר ומכובד יותר. אתיופים רבים הגיעו לאירופה, הן בשליחויות דיפלומטיות והן כמורים ששהו במרכזי התרבות הגדולים, שם למדו להוקיר את היצירות המקוריות של עמם. נוצרה ספרות אמהרית־ מדעית בהיסטוריה ובדקדוק הלשון, והחלו לצאת לאור ספרים ־ ברובם ברומא. ב־1908 הודפס שם הרומן האתיופי הראשון. סמוך לתקופה זו נוסדו בתי דפוס גם באתיופיה עצמה. במתחם האתיופי שבירושלים, מעבר לחומות האבן והסורגים הירוקים, מסביב לכנסייה, משתרעות גינות מטופחות, חצרות רחבות־ ידיים ובהן עצי הדר וסוכות גפנים, עצי תות וברושים. ביניהם הוצב בשנת 1983, ליד השער ומול הכנסייה, פסלו של האב וולדה (Mamher Walda Sema'et), נציג מלכי אתיופיה ־ לזכר פעילותו להקמת המתחם. הוא הסתכסך עם הקיסרית טאיתו, אולי עקב החובות בהם שקעה הקהילה האתיופית בירושלים בגלל ההלוואות שנלקחו כדי לסיים את בניית הכנסייה. הסכסוך גרם לעצירתו באחד מביקורי המולדת שלו. הוא הצליח לברוח מן המעצר ומצא מקלט במנזר במצרים, שם נפטר ונקבר. מול הפסל מימין, סמוך לרחוב ואחרי חומת המתחם ניצב בניין על שם הקיסר מנליק השני.

בשטח המתחם יש מספר בנייני מגורים שהם מרווחים לעומת חדרי הנזירים בדיר הסולטאן, שכונתם של האתיופים בתוך החומות. בתי המגורים לנזירים נמצאים כאן משמאל לשער, וחומה מפרידה בין בית הנזירים לבית הנזירות. בהמשך ניצב בניין לקבלות פנים, ואחריו מגדל פעמון, מזרחה לכנסייה. בקומת הקרקע של מגדל הפעמון יש חדר אחד ובו מתגורר נזיר. את המגדל בנתה הקיסרית זאודיתו בתו של מנליק השני.

לאחר השלמת הכנסייה והמנזר, נבנו באתר, מימין לשער, מספר מבנים גדולים. בניינים אלו, דו־קומתיים עם גגות רעפים, נתרמו בידי קיסרים, קיסריות ונכבדים אתיופיים, וכמה מהם נושאים את שמותיהם ־ אחד הוא בית מנליק השני. בתים אלו נועדו למטרות השכרה, כדי שיקל על העדה לקיים את עצמה. מספר מבנים להשכרה נבנו גם מחוץ למתחם, במרחק לא רב ממנו. יוזמת התכנית היתה הקיסרית טאיתו, אשת הקיסר מנליק השני; היא כינסה את אצילי אתיופיה ועשיריה, והתרימה אותם לטובת הקהילה האתיופית בירושלים.

 

יש לציין, כי העדה הנוצרית־אתיופית היתה קטנה וצנועה; בניית הכנסייה החדשה והבניינים סביבה מעידה על שיפור במצב הכלכלי באתיופיה עצמה ועל התחזקות הרגשות הדתיים של האתיופים כלפי ירושלים.

תחנה מס׳ 5: בית החולים הדסה, רח׳ הנביאים 37

המדינאי והמצביא הבולט ביותר באתיופיה במחצית השנייה של המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20 היה בן־דודו של מנליק השני, מאקונן, שהיה גם אחד המקורבים לקיסר. בשנת 1916, בימי מלחמת העולם הראשונה, הפך בנו, חיילה סלאסיה (פירוש השם ׳חיל השילוש׳), ליורש העצר ולעוצר (רגנט); הוא עלה לשלטון ב־1930. תוארו הרשמי היה ׳נגוסא עסת׳, כלומר מלך המלכים בשפת הגעז ובאמהרית, או קיסר.

עוד בתפקידו כעוצר, עשה חיילה סלאסיה מאמצים רבים להפצת ההשכלה בעם. הוא סייע בהקמת שלושה בתי דפוס לאומיים באתיופיה והחל בפעילות שיטתית להוצאה לאור של ספרי לימוד חדשים ושל הספרות האתיופית בתרגום לאמהרית. בתקופה זו החלו להופיע שני העיתונים הראשונים באתיופיה וקבצים של שירי עם. מאז עלייתו לשלטון, שאף הקיסר להגיע להישגים חברתיים, תרבותיים וכלכליים בארצו במתכונת האירופית ־ ובמיוחד דאג לפיתוח מקיף של רשת חינוך מערבית ושיפר את המערכת המנהלית. פעילות זו גרמה לתחייה לאומית.

חיילה סלאסיה ביקר בירושלים מספר פעמים ופיתח יחס מיוחד אליה. בעת פלישת כוחותיו של מוסוליני לארצו, מצא הקיסר מקלט בעיר ואף העביר אליה כאמור את אוצר המלוכה. חיילה סלאסיה כינה עצמו ׳אריה ירושלים/ וראה את האתיופים כצאצאי עשרת השבטים.

באביב 1936, כאשר צבאו הדל ניגף בקרבות עזים מול השריון האיטלקי ־ שהסתייע בהפצצת גז חרדל מרעיל ממטוסים ־ הגיע קיסר אתיופיה הגולה לירושלים. פגיעת הגז ניכרה בבריאותו, אולם חרף זאת החל במערכה דיפלומטית לסילוק הכובש מארצו. שש שנים היה הקיסר הגולה, מהן שהה בירושלים רק כעשרים יום, הימים הראשונים של גלותו. בסילוק האיטלקים מארצו נטלו אז חלק, קודם החזרתו למולדת, פלוגות קומנדו יהודיות מארץ ישראל, במסגרת צבא הבריטי, בפיקודו של וינגייט, וחיילה סלאסיה הזכיר זאת לא פעם באוזני ישראלים.

הנגוס הגיע ארצה עם משפחתו: אשתו הקיסרית, יורש העצר, הבן השני, הנסיך מאקונאן ושלוש הנסיכות, אשר הבכורה שבהן שכלה את בעלה, ראס טקה, במלחמה.

כאמור, חיילה סלאסיה העריך מאוד את הישגי החינוך המערבי בתחומים שונים, ויחסו להתקדמות בתחום הרפואה מצא ביטוי גם בעת שהות משפחתו בירושלים: הנסיכה הצעירה צחאי (שמש בשפת הגעז) החלה ללמוד בבית הספר לאחיות של ׳הדסה', שפעל אז ברחוב הנביאים 37, מול הכניסה לרח׳ אתיופיה כיום, ואז ־ רח׳ החבשים. משמעות המלה ׳חבשים׳ במקור הערבי, 'ערב־רב של בני שבטים שונים׳, נובעת מההתרשמות הראשונית של הערבים במגעם עמם, ומקורה כנראה בריבוי המחוזות והשבטים בשטח אתיופיה. מהכינוי ׳חבש׳־׳אבס׳ נוצר גם השם הלועזי ׳אבסיניה׳. משמעות זו שלילית בעיני האתיופים, ולכן הוחלף השם.

ביקורם המאולץ של בני הזוג המלכותי בירושלים לא היה הביקור הראשון שלהם בעיר הקודש, וגם לא האחרון. באחד מביקוריה, כשנתיים קודם לכן, ערכה הקיסרית מנן (Menen) עלייה לרגל כצליינית, ביקרה במקומות הקדושים וטבלה בירדן ובכנרת. היא היתה אדוקה בדתה ובנתה עבור העדה מנזר חדש על שם השילוש הקדוש במדבר יהודה. לעומת זאת, בביקור קודם ערכה קניות בתל אביב והאזינה לאופרה ׳ריגולטו' כאורחת ראש העירייה. כאות הוקרה לזמרת, הזמינה אותה הקיסרית לאתיופיה, שם הופיעה בארמון והוענק לה אות כבוד מלכותי רם מעלה.

באחד מביקוריה בירושלים טופלה הקיסרית מנן בבית החולים הדסה. כל חייה זכרה את המומחה לרפואה פנימית, פרופ' משה רחמילביץ׳; וכך, לאחר שנים רבות, כשחלתה בארמונה באדיס אבבה, ביקש הקיסר עצמו להטיס את פרופ׳ רחמילביץ' לטפל בה בארמון, ויש אומרים כי הסיוע המהיר והטיפול המצוין הביאו להכות אתיופיה במדינת ישראל (הכרה דה־יורה) תוך מספר ימים: שנים ארוכות חששה אתיופיה מתגובות שכניה מצפון, מצרים וסודן, לצעד זה. אגב, מצבה של הקיסרית היה בכי־רע והטיפול החד־פעמי הקל אותו רק לזמן קצר, לאחריו היא נפטרה.

תחנה מס׳ 6: בניין ג׳נרלי, הצטלבות הרחובות יפו ושלומציון המלכה

חנוכתה של תעלת סואץ ב־1869 הגבירה את התעניינות מדינות אירופה ומצרים בים סוף ובמזרח התיכון, וסימלה את ראשית עידן המדיניות האימפריאליסטית הפעילה שלהן באזור. עד מהרה הביאה מדיניות זו לניסיונות לתפוס מאחזים בחופי ים סוף, ובכללם ניסיונות חוזרים ונשנים לכבוש את אתיופיה, שהייתה מדינה עצמאית יחידה ביבשת אפריקה.

בקרבות ניצחו האתיופים את צבאות הפולשים: קיסרי התקופה, יוהנס הרביעי(1872־ 1889) ומנליק השני(1889־1913), לא רק שהצליחו להדוף את אוייביהם אלא גם ליכדו את העם סביב מנהיגותם וניהלו מדיניות חוץ עקבית. הם ניצלו את אווירת האימפריאליזם ששררה בתקופה זו, הכפילו את שטח המדינה והשיגו הכרה בינלאומית בגבולות החדשים. אתיופיה עמדה בהצלחה בהתקפות של מצרים וביזאנטים, של כושים ומוסלמים, וכמעט ולא נכבשה מעולם. רק בעת הכיבוש האיטלקי שפקד אותה בשנים 1936־1942, יצא המלך לגלות.

את איטליה מסמלים בירושלים בעיקר שני בניינים: צורתו של האחד מזכירה את סגנון פירנצה או סיינה, והוא תוכנן כבית חולים איטלקי; האחר ־ הוא בניין שבראשו הוצב פסל של אריה ונציאני. זהו האריה הידוע ביותר מבין האריות המעטרים בניינים בעיר, והוא הוצב על ׳בניין ג׳נראלי׳, בית חנויות ומשרדים גדול בלב העיר, בהצטלבות הרחובות יפו ושלומציון המלכה. הבניין נבנה בימי המנדט הבריטי עבור חברת הביטוח האיטלקית ׳ג׳נרלי׳, שסמלה המסחרי, אריה מכונף, הוצב על גגו הרם, בחזית הבניין. האריה עוצב במתכונת סמל העיר ונציה, והוא מסיים את הפרספקטיבה של רחוב יפו. ונציה היתה מדינה עצמאית, שהתאחדה בשנת 1871 עם שאר חלקי איטליה, אשר הפכו לאיטליה המודרנית, מעצמה אירופית, שאף פתחה קונסוליה בירושלים שנה לאחר מכן.

בית החולים האיטלקי המפואר, ולידו כנסייה, נבנה עוד בשנים האחרונות של השלטון הטורקי. מגדל הפעמונים המרובע של הכנסייה נראה למרחוק, ומזכיר בסגנונו ־ כחלקים אחרים של המתחם ־ מספר בניינים בפירנצה ובסיינה מתקופת הרנסאנס.

בנין ג׳נרלי כמו בית החולים האיטלקי הם מסימניה של תקופת השאפתנות האיטלקית במזרח התיכון ובאפריקה המזרחית. כבר בצעדיה הראשונים כמעצמה, ניסתה איטליה המאוחדת לפלוש לאתיופיה, אך נכשלה וגרמה רק להתגבשותה והתחזקותה של זו כמדינה עצמאית. האיטלקים לא השלימו עם הכישלון וחיכו להזדמנות נוספת. כיובל שנים לאחר מכן כבשה איטליה את אתיופיה למשך שש שנים וקיסר אתיופיה יצא לגלות.

האיטלקים ניסו לשבור את רוחו של הקיסר גם בגלותו בירושלים. מספר ׳אירועים' ־ כביכול מקריים ־ מצטרפים לתמונה המורה על התנכלויות קטנות שתכליתן היתה כנראה לשבש את בואו: תרני הדגלים, שהוכנו מבעוד לילה לדגלים שהיו אמורים לעטר את קבלת הפנים לקיסר בנמל חיפה, בשמונה במאי 1936 ־ נעלמו; האנייה היחידה בנמל, שכביכול ׳התקשטה׳ לכבוד הנגוס, היתה אניית תיור איטלקית, והיא הניפה מאות דגלים איטלקיים; הכלב של הקיסר נדרס בירושלים בתאונת דרכים, ולא ברור אם זו לא היתה מכוונת… גם בעת פירוק מטענו של הקיסר התערבה יד זדונית: אחד הארגזים נפל, ואלפי מטבעות של טלרים עם דיוקנה של מריה תרזה התפזרו על הרציף; מטען כלי המטבח נפל גם הוא, וכמה פרימוסים נפגעו וקערות חרס נשברו. התעמולה האיטלקית ידעה לנצל את המקרה ולהציג את קיסר אתיופיה כמי שכלים כה פשוטים חשובים בעיניו עד שנטל אותם עמו לגלות.

בתקופת הכיבוש האיטלקי, עשתה ממשלת איטליה מאמצים לקרב אליה את הקהילה האתיופית בירושלים: ב־1940 מינתה ראש מנזר חדש, אך עם הגיעו ארצה סירבו מרבית בני הקהילה האתיופית להכיר במרותו. בתקופת מלחמת העולם השנייה סולקו מהמנזרים אותם נזירים אתיופיים, שהספיקו לקבל אזרחות איטלקית, והם רוכזו במחנות הסגר יחד עם אזרחים של ארצות אוייב אחרות.

ממאיר דיזנגוף, ראש עיריית תל אביב. הקיסר שהה במלון ארבעה ימים בלבד.

התעניינות התקשורת ביציאתו של הקיסר לגלות הייתה רבה, אך הוא שמר על שתיקה משום שהעדיף לפעול במישור הדיפלומטי. למרות זאת הסכים לשתף פעולה עם צוות הסרטה שבא מבריטניה במיוחד לירושלים כדי לצלם אותו, את משפחתו וכלבו על מרפסת המלון. בסרט הכריז הנגוס, על רקע מגדל דוד וחומת ירושלים, שהוא ימשיך במלחמתו למען ארצו.

בשל העתיד המעורפל, פוליטית וכלכלית, של הקיסר ומשפחתו, חשש חיילה סלאסיה לשהות זמן ממושך במלון היקר ביותר בעיר ועוד יחד עם פמליה גדולה. הוא החליט לעבור למקום צנוע יותר, ואנשי הפמליה התארחו בבתי האתיופים שבעיר. בית מפואר, שהיה שייך לעורך הדין אבקאריוס ביי, מטובי המשפטנים באותם ימים, נמצא מתאים למגורים המלכותיים. בלווית שני בניו הגיע הקיסר אל הבית, מול בניין טרה סנטה ברחביה, ואחד המשפטנים במשרדו של אבקאריוס, עורך דין יהודי צעיר ושמו נתן מריין, ערך את חוזה השכירות. אבות הקהילה האתיופית הכירו אותו היטב והמליצו עליו בפני הקיסר; הוא קירב אותו אליו ולאחר מכן מינהו לעורך הדין של המשפחה המלכותית. משחזר חיילה סלאסיה לאתיופיה, הזמין אליו את נתן מריין כיועץ משפטי, ומאוחר יותר מינה אותו לאחד משלושת שופטי בית הדין העליון האתיופי, שבו שירת עד שיצא לגמלאות.

תחנה מס׳ 8: בית שבו התגורר קיסר אתיופיה, שד' בן־מימון 6

ביום החמישי לשהותו בירושלים, עקר הקיסר ל׳ביתו׳ בשדרות בן־מימון 6. הבית נבנה רק שנתיים קודם לכן, והוא ניצב עד היום בשולי שכונת רחביה, מול בניין טרה סנטה.

הווילה המפוארת הדו־קומתית נבנתה מאבן אדמדמה והיא מוקפת חומה. הבניין תוכנן כמספר גושים בצורת קוביות בגבהים שונים עם אגף קמור המובלט באמצעות גגון בטון, הדומה למצחון של כובע. לאורך מדרגות הכניסה לאחוזה, במקביל לחזית הבית, עוצבה בריכת נוי הדרגתית המצופה באריחים בצבע טורקיז. סורגי השערים והחלונות מעוצבים כקרני שמש. מול שער הכניסה הראשית, ליד בריכת הנוי, קבוע לוח אבן, עליו חקוק: 1934 Villa Lea 1 may. מאחורי השם ׳וילה לאה׳ מסתתר סיפור עצוב של בעל הבית ד״ר נסיב אבקאריוס ביי. אשתו, שהיתה צעירה ממנו בכשלושים שנה, בזבזה את ממונו הרב תוך שנתיים ועזבה אותו. הבית הועמד להשכרה ולאחר חתימת חוזה השכירות עם הקיסר עבר בעל הבית לגור בחדר במלון המלך דוד.

׳הבית דמה לארמון או לטירה מכושפת׳; מרפסות וגן עם באר מים, שני חדרי אירוח ענקיים שחלקם מוגבה כבימה; כל חדר היה צבוע בצבע אחר וחדרי האמבט כוסו אריחי חרסינה צבעוניים שצבעם תאם לצבע החדר הסמיך; בקומת המרתף היו חדרים למשרתים ולמטבח.

היתה זו גלות מלכותית לכל דבר: ה׳חצר׳ הקיסרית פעלה בווילה וכך גם לשכה ארעית, שהועסקו בה שתי צעירות אתיופיות, ילידות ירושלים ודוברות ערבית, עברית ואנגלית. בשעות אחר הצהריים הנגוס היה ניצב שעה ארוכה ללא תנועה במרפסת רחבת הידיים, ומעל ראשו שמשייה ירוקה. בקורת רוח מוסתרת קיבל את קריאות העידוד וההידד של מאות הירושלמים שחלפו על פני הבית: עמידתו הגאה הותירה רושם כה נכבד, עד שקומתו הנמוכה לא ניכרה כלל.

דומה היה שהמשפחה המלכותית מסתגלת לחיים בגלות. חיילה סילאסיה ורעייתו טיילו ברחובות בן־יהודה ויפו בירושלים וערכו קניות; בנותיהם הנסיכות נסעו לתל אביב ורכשו שם דברי אופנה. למימון ההוצאות מכרו אנשי הפמליה את מטבעות הזהב (הטלרים) שהביאו עמם תמורת לירות ארץ ישראליות. המטבעות הראשונים של אתיופיה נוצקו

באוסטריה בימי מריה תרזה, ומאז השתמשו שם רק במטבעות מאותו סוג, עליהן טבועה השנה 1780. תמונתה של מריה תרזה קישטה את צידם האחד של אותם מטבעות והנשר האוסטרי כפול הראשים והסיסמה ׳צדק ורחמים׳ בשוליו, היו חרוטים על צידם השני. יש לציין שלטלרים היה ערך קישוטי בלבד: הבדואיות והכפריות, בארץ ובעבר הירדן, נהגו לעטר במטבעות זהב אלה את מצחן ואת צווארן.

ביומו הראשון של הקיסר ב׳וילה לאה׳ הופיע הנציב העליון ל׳ביקור היכרות פרטי׳. מעניין לציין, שבזמן הפגישה עצמה ־ והימים ימי מתיחות רבה בין יהודים לערבים ־ ירו טרוריסטים ערבים בשלושה יהודים מקרב קהל הצופים שיצא מקולנוע אדיסון, והרגו אותם. ממה שסיפר הנגוס לנציב העליון הוא חשש מהמצב, והוזמן להשתקע בלונדון, ודומה שעקב האפשרות להגביר שם את הפעילות הדיפלומטית, העדיף אותה על ירושלים ־ וכך החל להכין את יציאתו לשם.

באותם ימים סבל הקיסר מהצטננות, שסיבתה ־ לפי אבחנה של פרופסור יהודי ־ השפעת הפגיעה של גז החרדל בעת הפצצות האיטלקים; הרופא אמנם פסק לו מנוחה של חודש, אך הקיסר המשיך בפעילות נמרצת ובסיורים בעיר ובסביבתה: מכונית ה׳פאקארד׳ שלו נראתה מדי יום ביומו עושה דרכה באזור.

חיילה סילסה, הרבה לשבח את הישגיו של המפעל הציוני בארץ, אך יועציו הבריטים הזהירו אותו מפני ידידות גלויה מידי עם ראשי הישוב, על מנת לא להתגרות בערבים, לפיכך את ביקוריו בישובים יהודיים עשה בחשאי ובעילום שם.

עדות לשהותו של הנגוס ומשפחתו ברחביה נותרת בפנקס הכתובות של תושבי השכונה משנת 1936. רשום בו: השם ־ חיילה־סלאסיה; המקצוע או העבודה ־ מלך חבש; הרחוב ־ שדרות בן־מימון; מספר הבית ־ 6׳.

אחרי שהות של 20 יום, ב־28 במאי, יצא קיסר אתיופיה את הארץ כמעט בחשאי: מירושלים נסע ברכבת לחיפה, ומשם הפליג באנייה אל אנגליה.

תחנה מס׳ 9: הכפר האתיופי דיר א־סולטאן

דיר א־סולטאן, שכונה דמויית כפר אפריקני, מסמל אולי יותר מכול את קשרם של האתיופים לירושלים ונוכחותם בה. על גג אחד האגפים של כנסיית הקבר משתרע מנזר (׳דיר׳ בערבית), שלא ידוע על שם איזה מלך, כלומר סולטאן, הוא נקרא; הנזירים האתיופיים השוכנים בו טוענים ששם זה מכוון לשלמה המלך, הנחשב לאבי האומה האתיופית, ולפי אמונתם, חלק מרכושם בירושלים הוא מתנת שלמה למלכת שבא, אם אומתם.

כדי לבקר באתר, יש לעקוף קיר של הכנסייה הרוסית על שם אלכסנדר נייבסקי שברחוב שוק הצבעים (Suq Aftimos), ולעלות במדרגות, דרך רחוב בית הבד (Suq Khan Ez Zeit) אל הגג. כאן מתגלה למבקר מחזה אקזוטי מדהים: כפר אפריקני שנבנה על גג כנסייה, בין חורבות של מנזר צלבני.

כפרים במתכונת דומה אפשר לראות רק ברמות ההרריות של אפריקה, המרוחקות ממקום יישוב מרכזי. העדה הנוצרית־אתיופית, שנודעה כבעלת נכסים והשפעה מרובים בארץ ישראל עוד מתקופת הצלבנים, המשיכה להתגורר בירושלים גם בתקופות קשות מבחינה כלכלית, וקשרה לעיר הקודש היה כה אמיץ עד שגם התנאים הקשים לא הרתיעוה. מתחילת המאה ה־16 חדלה המולדת האתיופית לתמוך בנציגיה שבירושלים, ולאלה חסרו האמצעים לתשלום שוחד לשלטונות הטורקיים. בהיעדר הגנה מצד השלטון, החלו כתות נוצריות אחרות לדחוק אותם ממעמדם המכובד בעיר ־ אל השוליים שעל הגג. הכפר שגרים בו הנזירים האתיופיים משתרע על פני רחוב מרכזי אחד משתפלות סמטאות קצרות וצרות, יש בו ביתנים וליתר דיוק תאים זעירים וצפופים ואפלים תאים אלו ששטחם כ-2 מטר על 2.5 מטר, וגובהם כגובה אדם ממוצע, בנויים

מבוץ מוקשה מצופה בסיד לבן, ופתחי האוורור היחידים של הבתים הדלתות הנמוכות  מעץ וחלונות זעירים ליד התקרה. הכפר נראה כבנוי באופן ארעי, את המבקר אופפת התחושה שהביתנים הובאו הנה מעולם הבית של האתיופים. מים וחשמל הותקנו כאן רק בחודשים האחרונים של השלטון הירדני(1967) כאשר עורך הדין שטיפל בענייניהם, ס״א אלחטיב, התמנה לראש החלק הירדני של ירושלים והצליח להתקין קו הספקת מים נוסף ולהקים חברת חשמל. גם אז המים והחשמל זרמו רק במבנה העומד במרכז הכפר, ומשמש מעין מטבח וחדר אוכל משותף לנזירים ולנזירות. כיום החשמל מגיע לכל הבתים.

בין הכפר לבין כנסיית הקבר, בקצה סמטה קצרה, משתרעת חצר פתוחה, מסביב לכיפה של קפלה ארמנית תת־קרקעית על שם הלנה הקדושה; זהו חלק מכנסיית הקבר.

בדיר א־סולטאן מתגוררת קבוצה של כעשרים נזירות ונזירים אתיופיים, נציגי הכנסייה הלאומית שלהם בארץ. זהו שריד לכוחה הגדול של כנסייה זו בעבר, אשר החזיקה בשעתה במקומות רבים בכנסיית הקבר. גם היום נמצאים ברשות האתיופים לא פחות משבעה מנזרים ברחבי הארץ.

בשנת 1966 היה הקיסר האתיופי אורחו של מלך ירדן בירושלים. הוא נכנס לעיר דרך שער שכם, שקושט חגיגית בדגלי בית האשם ובית שלמה המלך. המלך הירדני הקדיש גם זמן ללמוד את פרטי הסכסוך בין האתיופים לקופטים באתר המריבה שבדיר א־סולטן.

בין מנזר זה שבדיר א־סולטן לבין חצר הקיסר באתיופיה קוים קשר נסתר, שהוגדר כאחד הסודות השמורים ביותר של הממלכה. הנזירים האתיופיים העניים שומרים על אחד האוצרות היקרים ביותר בירושלים

תכנית דיר אל סולטן:

מקרא:
1.כניסה למגורי נזירים
2.מגורי נזירים
3.קפלת הלנה והחצר.
4.קפלת ארבע החיות.
5.קפלת מיכאל
6.המנזר הקופטים.
7.רחבת הכניסה של כנסיית הקבר.
8.מעון הארכיבישוף האתיופי

הקיסר מנליק השני והקיסרית מנן העניקו למנזר את כתריהם וכך עשו גם מספר נסיכים ונסיכות; וזאת מפאת רצון התורמים שסמל השלטון לפחות ־ אם לא הגוף ־ יהיה קרוב ככל האפשר לקברו של הצלוב מנצרת. אמנם לאט, אך גם לכאן מגיעים חידושים טכנולוגיים: על גגות הבקתות הופיעו אנטנות של טלוויזיה. הן הותקנו בשעה שהארכיבישוף הקופטי שהה בחוץ לארץ; עם שובו, הוא דורש את הורדתן.

בין החצר לבין בקתות המגורים מיתמר עץ הנקרא ׳עץ הזית המקודש׳. לפי מסורת אתיופית, זהו מקום עקידת יצחק ובענפיו של העץ הסתבכו קרני האיל…

תחנה מס׳ 10: גג המריבה והחגיגות ־ חצר דיר א־סולטאן

חצר דיר א־סולטן ידועה גם בכינויה ׳גג המריבה׳, בשל הריב שפרץ בין הקופטים לאתיופים על השליטה במקום. ראשיתו של הסכסוך במאה ה־18, אך הוא הוחרף בשנת 1838: מגיפה קטלה את כל הנזירים האתיופיים ששכנו במקום, והאירוע הנורא נזכר בכתביהם של הקונסול הבריטי בירושלים, ג׳יימס פין, והבישוף הפרוטסטנטי סמואל גובאט. לפי המסופר בהם, השתלטה העדה הקופטית על המנזר ועל הקפלות שבו, ולאחר מכן אף קיבלה את רשות השלטונות הטורקיים לשרוף את המקום כדי לטהרו; הספרייה האתיופית הגדולה במנזר, שכללה תעודות המוכיחות את בעלות העדה האתיופית על המקום, עלתה באש.

לאחר המגיפה השתקמה עד מהרה הקהילה האתיופית בירושלים, ותוך מספר שנים הגיעו אליה נזירים מאתיופיה עצמה. השלטון הטורקי לא העניק להם רשיון לבנות מחדש את המנזר, וכפיתרון זמני נאחזו הנזירים במקום בבקתות קטנות שהקימו. אולם הסכסוך על הבעלות לא שכך, והוא חוזר ומתחדש עד עצם היום הזה: הדרישה להורדת האנטנות מעל לבקתות היא ביטוי מודרני של המריבה הממושכת, שהתפתחה בעבר סביב מסמר הננעץ בקיר (צד אחד טען שהמסמר הוא חלוד אך חדש, והצד השני טען שהוא ישן והחליד במקום). באחת המריבות דרשו האתיופים לתקן את צירי הדלתות, והקופטים התנגדו לכך בטענה שזו הפרה של הסטאטוס קוו ־ תוצאה חשובה ביותר של מלחמת קרים.

הנוצרים הקופטים, שכניהם של האתיופים, ממשיכים לתבוע הבעלות על המקום עד היום, ומדינת ישראל שומרת על הסטאטוס קוו מימין לכניסה למתחם, בחדרון בודד, מתגורר נזיר קופטי שתפקידו לפקח על מעשי הנזירים האתיופיים. לפי כללי הסטאטוס קוו, כלומר שמירת המצב הקיים, אסורים הנזירים האתיופיים בעשיית כל שינוי ולו הקל ביותר.

אתיופים התגוררו בירושלים עוד מקדמת דנא, כנראה מן המאה הרביעית לספירה. לפי עדותו של אחד מקדושי הנצרות, אנטונינוס ששהה בעיר הקודש בשנת 570, הוא פגש ברחובותיה אנשים שבאו מאתיופיה. בתקופת הכיבוש המוסלמי, במאה השביעית, היתה העדה האתיופית מוכרת בירושלים ובעלת מעמד מכובד. לפי עדות משנת ־1384 היה לאתיופים מקום משלהם בכנסיית הקבר, בקפלה שמאחורי הקבר הקדוש. במאה ה־15, כאשר איימו הממלוכים להשתלט על שרידי האתרים הנוצריים בירושלים, השיב קיסר אתיופיה באיום לפגוע בכל המסגדים בארצו ־ והממלוכים־המוסלמים זנחו את מזימתם. באותה תקופה הגיעה הממלכה האתיופית לשיא פריחתה; האתיופים רכשו את המקום המכונה ׳מערת דוד׳ שעל הר ציון, את המזבח בכנסיית קבר מרים שבעמק יהושפט, והחזיקו בחמישה אתרים בתוך כנסיית הקבר ובאזור גת שמנים. לפי אחד המקורות, היה להם מנזר ששכן בקרבת המנזר הפרנציסקני שעל הר ציון, והוא כלל גם את קבר דוד. בשנת 1479 היה לאתיופים מזבח בתוך כנסיית הקבר: לפי המסורת ניצב מתחת למזבח זה עמוד האבן שישו נקשר אליו כשלראשו כתר קוצים. במקום הדליקו מנורות מדי לילה; הקפלות של האתיופים ומעונותיהם היו אז משמאל לכניסה לקבר הקדוש, בין עמודי כנסיית הקבר, והם ערכו תפילה פומבית בתוך הכנסייה, כמו היוונים, הפרנציסקנים, הארמנים ואחרים.

בפרוס השלטון העותמאני הורע מצבם של האתיופים בירושלים, על רקע סכסוכיה של אתיופיה הנוצרית עם האימפריה העותמאנית בסודאן ובמרחב ים סוף. אחת השיירות של אתיופים, שנהגו לעלות לירושלים מדי שנה בשנה, הותקפה בידי מוסלמים. שכניהם המוסלמים של האתיופים בירושלים התנכלו להם ־ בעידוד השלטונות ־ וזכויותיהם בעיר הקודש הצטמצמו. בתקופות מסוימות אין האתיופים נזכרים כלל במקורות בין הכיתות הנוצריות שבירושלים. גם משחזרו האתיופיים להתגורר בירושלים, הרי מרבית עמדות הכוח שלהם נלקחו מהם בינתיים.

בשנת 1655 אישר הסולטאן הטורקי מחמוד השני את העברת הרכוש האתיופי לידי היוונים האורתודוקסים, וכך לא נותר שריד לבעלות אתיופית בעיר. למרות זאת הצליחו האתיופים, בהדרגה ובמאמצים מרובים, לרכוש זכויות על נכסים רבים עד לתחילת המאה ה־19. המגיפה שפרצה בשנת 1838 קטעה באחת תהליך זה, ופגעה קשה לא רק ברכושם של האתיופים אלא גם בגופם ־ והקהילה האתיופית חוסלה. כאמור, לפי עדויות אנשי התקופה, העלו ארמנים וקופטים באש את הספרייה של האתיופים בטענה שיש לטהר אה המקום; ולנזירים האתיופיים החדשים, שהגיעו למקום לאחר המגיפה, הרשו הקופטים להתגורר ב,דיר א־סולטאן כ׳אורחים בלבד׳.

האתיופים פנו לבישופות הפרוטסטנטית המאוחדת של הבריטים והגרמנים בבקשת חסות וסיוע, וזו נענתה לבקשתם ־ בעיקר בתקופת כהונתו של הבישוף גובאט, שכיהן קודם לכן כמיסיונר באתיופיה.

בשנת 1890 סגרו הקופטים את הקפלות של דיר א־סולטאן ורק התערבות השלטונות הטורקיים שיפרה את מצבם של האתיופים. אז גם ניתנה להם רשות להקים אוהל בחצר דיר א־סולטאן בימי חג הפסחא שלהם עבור הצליינים הרבים הפוקדים את ירושלים באותה תקופה. זהו החג העיקרי אצלם ומאז שניתנה רשות ־ מקימים האתיופים על השטח הפנוי של הגג אוהל שיריעותיו עשויות עורות חיות שונות. הנזירים והנזירות מקיפים את האוהל בריקודי עם אפריקניים, מלווים ברעם תופי טאם־טאם, שדפנותיהם מצופות כסף. את התהלוכה חותמים ראש המנזר, לבוש בגדים מפוארים וגלימה צבעונית, וכומר (דיאקון) הנושא בידו מטריית ענק. לטקס המוזר נהגו להגיע, עד לאחרונה, נציגי ארמון הקיסר באדיס אבבה ־ בדרך כלל כמה נסיכים ונסיכות אתיופיים. עבור בני המשפחה המלכותית הללו היו שמורים במנזר גלימות אדומות רקומות זהב, וחליפות מעור נמרים. כנראה שביקורו הראשון של הקיסר חיילה סלאסיה בירושלים, בתור יורש העצר, בשנת 1924, היה במסגרת משלחת שהשתתפה בחגיגות. הוא ניסה להגיע באופן אישי להסדר לגבי דיר א־סולטאן.

בפסחא 1967 התקינו האתיופים תאורת חשמל בחצר לנוחות הצליינים שלהם, הקופטים ראו בכך הפרת הסטטוס קוו וידו אבנים על התהלוכה החגיגית של האתיופים עד להתערבות המשטרה הירדנית.

באביב 1970, בחשכת הלילה, התחולל מהפך בנושא הבעלות על גג המריבה: הדלתות המובילות לקפלה ולמנזר, הסמוכים לגולגתא בכנסיית הקבר, נפרצו, ושעה לאחר מכן היתה החזקה על האתרים הללו בידי הכנסייה האתיופית. אכן, מהפכים מסוג זה כבר אירעו בתולדות כנסיית הקבר בעבר; אולם הפעם נעשתה הפעולה בידי המשטרה וכוחות הביטחון של מדינת ישראל.

תחנה מס׳ 11: הקפלה האתיופית העליונה במתחם כנסיית הקבר

מנזר ׳דיר א־סולטן׳ יחד עם שתי הקפלות השייכות לו, נמצאים בתוך שרידי המנזר הצלבני והם חלק מתערובת מבנים הצמודים לכנסיית הקבר מכל הצדדים. המנזר הצלבני עמד על חלק משטח הבזיליקה של קונסטנטינוס והיה צמוד לכנסיית הקבר שהוקמה על חורבות אותה בזיליקה. עדיין נשתמרו שרידי הקשתות ועליהם תלויים פעמונים. אלו שרידים מהקשתות שהקיפו פעם את החצר הפנימית של המנזר. חצר כזו נקראה קלויסטר (cloister) ובקרבתה נמצאים שרידי חדר האוכל של הכמורה (הקאנוניקים) ששלטה בכנסיית הקבר בתקופה הצלבנית.

הכנסייה האתיופית שוכנת בחלק הדרום־מערבי של החצר, ובקומתה העליונה שני חדרים או קפלות. בשנת 1890 ניסו הקופטים להרוס חלק מהחומה הצפונית של המנזר כדי לפרוץ כניסה שתוליך למנזרם. בהתערבות השלטונות הטורקיים נקרע שער חדש בחומה המזרחית ומפתחותיו נמסרו לאתיופים. שער זה נמצא בצד תאי הנזירים, על גג כנסיית הלנה. אחד החדרים בקומה העליונה הוא ׳קפלת הגואל׳ המשמשת לאחסון לבוש הכמורה ושמירת הספרים הקדושים. החדר השני נועד לתפילה בציבור: זוהי ׳קפלת המלאכים, או ׳דמות ארבע החיות/ המכונה כך בעקבות המסופר בפרק א׳ ביחזקאל (חזון רוח הסערה ובו דמויות של ארבע חיות, בעלות ארבעה פנים וארבע כנפיים כל אחת). על הדוכן מונח ספר תפילה עתיק בכתב הגעז, הדומה לכתב העברי הקדום.

קירות ׳קפלת המלאכים׳ מעוטרים בציורים מודרניים של שמן על בד, המתארים אירועים מוכרים מן הפולקלור האתיופי. בין השאר מתואר כאן ביקור מלכת שבא אצל שלמה המלך בירושלים: שלמה מעוטר פאות וזקן, ועל צווארו מגן דוד. בפמליית מלכת שבא ניתן לראות נשים, וגבר אחד הנושא שני חטים של פיל.

מנהגי התפילה של האתיופים מיוחדים במינם. הנזירים קמים כל יום בשעה שתיים לפנות בוקר, ופונים להתפלל באחת משתי הכנסיות הקטנות שברשותם. התפילה, הנערכת בעמידה, נמשכת עד לשעה שמונה בבוקר. כדי לאפשר לנזירים ולנזירות לעמוד במאמץ הגופני הכרוך בכך, נעזר כל אחד מהמתפללים במקל ארוך עם משענת, שעוצב במיוחד למטרה זו, כדי שלא יפול חלילה אם תאחז בו תנומה. הנזירים מאריכים לעתים בתפילה לילה שלם.

תחנה מס׳ 12: הקפלה האתיופית התחתונה במתחם כנסיית הקבר

הכנסייה האתיופית היא דו־קומתית, והכניסות אליה הן בשני מפלסים: לקפלה העליונה ־ מחצר דיר א־סולטאן, ולקפלה התחתונה ־ מהכיכר שלפני הכניסה לכנסיית הקבר, בתחתית הגולגותא. גרם מדרגות צר מקשר שתי קפלות אלו בתוך המבנה.

גרעין הסכסוך בין האתיופים לבין הקופטים טמון בחדר שכתליו מתפוררים, במפלס נמוך מזה של הקפלה ׳דמות ארבע החיות׳. כאמור, הסטטוס קוו מונע ממחזיקי המקום לבצע בו תיקונים כלשהם, ואכן, כל השנים היה החדר מוזנח ביותר. רק בשנים האחרונות מצאו בעלי המקום פיתרון: הם הקיפו קיר של המזבח במחיצה גבוהה ומקושטת והתקינו בחדר שורות של ספסלים. זוהי הקפלה התחתונה על שם המלאך מיכאל, הנזכר לראשונה בספר דניאל ובספרות הנוצרית הקדומה כמלאך שדיבר אל משה בהר סיני. בחזון יוחנן, בברית החדשה, הוא מתואר כגיבור לוחם המכריע בחרבו את הדרקון, וכך הוא מופיע ברבות מיצירות האמנות הנוצרית. הקפלה התחתונה מעוטרת בציורי קיר ־ פרסקות ־ בטכניקה ובסגנון ביזאנטיים. דרך דלת העץ, הנפתחת החוצה, יוצאים המבקרים מאפלת הקפלה לאור הכיכר שלפני הכניסה לכנסיית הקבר.

הנזירים האתיופיים השתקעו בסביבת כנסיית הקבר כנראה זמן לא רב אחרי שהצלבנים נהדפו מן הארץ. העדות הראשונה על כך נכתבה בידי עולה רגל פרנציסקני, שביקר בארץ בשנת 1347; לדבריו, האתיופים מתפללים בקפלה על שם סנטה מריה דה גולגותא שבכנסיית הקבר, וכן בקפלה של מיכאל הקדוש.

הפולחן של העדה הנוצרית־אתיופית שונה מזה של שאר כיתות הנצרות: הוא קרוב ליסודות הפולחן העבריים, הן במילת הבנים (ביום השמיני) ־ למרות שהם נטבלים ביומם הארבעים ־ והן בשמירת מנהגי כשרות מסוימים, דיני קרי ונידה, ייבום, ובמידת־מה גם שמירת שבת נוסף על יום ראשון). גם את חג המולד אין האתיופים חוגגים אחת לשנה ככל העולם הנוצרי, אלא בכל ראש חודש.

כאמור, מתמקד הסכסוך בין הקופטים לאתיופים סביב שתי הקפלות הסמוכות לכנסיית הקבר: לאחר שהשתלטו עליהן מנעו הקופטים מהאתיופים כל גישה לכאן, ומאבקם של האתיופים על זכותם נמשך מימי השלטון הטורקי ועד לתקופת המנדט הבריטי ולימי השלטון הירדני. בפברואר 1961 החליטה מועצת השרים של ממשלת ירדן להכיר בחזקה של האתיופים על המנזר ועל הקפלות ומסרה להם את מפתחות המקום. ממשלת מצרים מיהרה להתערב, ותוך 40 יום הוחזרו המפתחות לידי הקופטים.

רק לאחר מלחמת ששת הימים שבו האתיופים לשתי הקפלות. עם זאת חרף בעלותם למעשה, אין האתיופים יכולים לשפץ את המנזר ואסור להם לתקן אפילו גג דולף; ממשלת ישראל מקפידה על הסטטוס קוו, במיוחד לאחר חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים ־ האחרונה חוזרת ומפעילה לחץ דיפלומטי למסירת הקפלות לידי הקופטים.

תחנה מס׳ 13: מעון הארכיבישוף האתיופי

תולדות הקשר שבין הכנסייה האתיופית לעיר הקודש ידעו עליות וירידות. האתיופים קיבלו את הנצרות בתקופה הביזאנטית מן הקופטים שבמצרים וגם מן הסורים, ובראש כנסייתם עמדו רוב השנים אנשים ממוצא קופטי או סורי. הכנסייה האתיופית זכתה לעצמאות רק בשנת 1948, ובישוף מטעמה נשלח לירושלים חמש שנים לאחר מכן. מקום מושבו נקבע במנזר האתיופי ברובע הנוצרי שבעיר העתיקה, והוא נקרא לחילופין ׳הפטריארכיה האתיופית/ כמו מעונות ראשי כיתות אחרות של הנצרות. שש שנים נוספות חלפו עד להגשת כתב אמנה בידי הבישוף הראשון של האתיופים בירושלים למושל הירדני של העיר המחולקת. לאחר 24 שנות קיום עצמאי של הקהילה האתיופית בארץ הקודש הועלה ראשה לדרג של ארכיבישוף.

מעון הארכיבישוף האתיופי שוכן מצפון לכנסיית הקבר, סמוך לתחנה השמינית ב״דרך הייסורים״. סימטת דיר אל־חבס, שהיא הסימטה השנייה משמאל ברחוב החאנקה (אחרי מסגד אל־חאנקה בכיוון הר הבית), מובילה אל מעונו של ראש הקהילה. המבנה הראשון של הכנסייה נבנה כאן ב־1738, ובמשך השנים נוספו עליו מבנים קטנים למגורי אנשי המנזר, למשרדים ואף בניין שירותים קטן, המצוי מחוץ למבנה. בניין המנזר הוא דו־קומתי ולו חצר קטנה; הוא משמש את האתיופים משנת 1876; חמש־עשרה שנה לאחר מכן נקבע בו מושבו של ראש הקהילה׳ שם נשאר עד היום: בקומה העליונה שלו מצוי כעת מעון הארכיבישוף.

הכנסייה שבתוך המנזר קטנה. הספסלים מסודרים בה בשורות, והיא מצוידת גם במקלות המשמשים כמשענות למתפללים, אביזר אופייני לכל כנסייה אתיופית. בבניין פועלים ספרייה, בית ספר ומעונות לכמרים, לסטודנטים ולשרתים. מעל הכניסה למנזר תלויה תמונה סמלית של מלכת אתיופיה מושיטה את ידה, בהתאם לנאמר בתהילים: ׳כוש תריץ ידיו לאלהים׳ (תהלים סח, לב). לפי אמונת האתיופים, ׳כוש' רומזת לאתיופיה של ימי קדם.

על קיר הכנסייה מצוירת תמונה גדולה של האתיופי הראשון שהיה לנוצרי: ׳איש כושי והוא סריס ושליט לקנדק מלכת כוש וממונה על כל גנזיה אשר עלה אל ירושלים להשתחות׳. בעת ביקורו בארץ פגש האתיופי את אחד השליחים של ישו הנוצרי, פיליפוס, אשר הצליח לנצר אותו ולהטבילו במי מעיין בסביבות ירושלים: ׳ויצו להעמיד את המרכבה וירדו שניהם אל תוך המים פיליפוס והסריס ויטבל אותו׳ (מפעלי השליחים ח, כו־לח). תמונה נוספת על קיר הכנסייה מתארת את הטבילה. הנזירים האתיופיים, בעלי המקום, טוענים שכל המתואר לעיל קרה עם פיליפוס הנזכר ב׳מעשי שליחים׳ כדיאקון, ולא עם פיליפוס שהיה אחד השליחים של ישו. שני אישים אלה היו בני אותו זמן ופעלו במקביל. אחד מהם הוא שפגש את שר האוצר של אתיופיה ולו הוקדשה הכנסייה במעונו של הארכיבישוף האתיופי.

המבנה כיום רעוע לחלוטין, ואנשי הכנסייה ביקשו לבנות במתחם בית מגורים נוסף. המומחים לתחום זה בעיריית ירושלים שכנעו אותם להרוס את המבנה כולו ולהקים מתחם חדש. תוכנן מבנה בעל ארבע קומות, אך לא גדול בהרבה בהיקפו מהמבנה הקיים ־ היות שכל אחת מהקומות הקיימות גבוהה מאלו המתוכננות. המתחם יכלול אולם תפילה, משרד ואולם קבלת פנים של הארכיבישוף, מלון בן כמאה מיטות לצליינים, בית מגורים לכומר הפועל במקום, מוזיאון לחפצי אמנות אתיופיים וספרייה. הכניסה הראשית הנוכחית למתחם תפורק ותורכב מחדש. המבנה, שיישמר בו סגנון העיצוב של החלונות, תוכנן כך שישתלב בנוף ובסביבה של העיר העתיקה. גורמים מוסמכים בעירייה אישרו את התכנית בתחילת שנת 1991, והעתיד יוכיח אם היא סופית. אם התכנית תצא לפועל, תהיה זו הכנסייה הראשונה שתיבנה בעיר העתיקה לאחר מלחמת ששת הימים.

תחנה מסי 14: מלכת שבא בבית המרחץ ליד שער האריות

משמאל לשער האריות, בתוך החומות, ברח׳ מגדל החסידות.

(Burj Laqlaq), מצוי בית מרחץ (חמאם טורקי) על שם מרים. ולפי מסורת מוסלמית, בנוי החמאם על שרידי בית מרחץ קדום, שהקים באו שלמה המלך. האגדה מספרת, כי כאשר ביקרה מלכת שבא בירושלים התפעל שלמה מיופיה וחשק בה, אך שמועה גונבה לאוזניו, שאין היא בת אנוש אלא מכשפה שרגליה שעירות כרגלי חמור. לצורך בדיקת הדבר הקים המלך אולם מפואר בעל רצפה העשויה מזכוכית בדולח, מוצפת מים; שלמה ישב באולם זה, לידו כס המלכות למלכת שבא, והזמין אותה להיכנס. כשנכנסה המלכה לארמון וראתה את שלמה יושב על המים וכס מלכותה לידו, הרימה בהיסח הדעת את שמלתה עד לברכיה כדי שלא תירטב, ואז נוכח שלמה כי כפות רגליה שעירות ודומות לרגלי חמור. הוא הורה לבנות בית מרחץ משוכלל ובו מקום להרחקת השיער, ומאז היו כפות רגלי המלכה חלקות ומבהיקות… לפי המסורת, משתמשים תושבי העיר בבית מרחץ שנמצא באותו מקום מן הימים ההם ועד זמננו. ב־1906 נבנה כאן בית מרחץ חדש.

כך המסורת המוסלמית העממית מצמידה את סיפורי המקרא למקומות שונים בעיר ומקרבת אלינו בדרך זו גם ביקור של מלכה אגדית בירושלים, מלכה שהעם האתיופי מקדש את קשרו אליה.

לסיכום סבב התחנות

כידוע, ירושלים קדושה ליהודים, לנוצרים ולמוסלמים; הנצרות והאיסלאם הן דתות בינלאומיות, ואילו היהדות היא דת לאומית. עם זאת יש לזכור, כי לעם נוסף יש קשר מיוחד, לאומי, לירושלים ־ והוא העם האתיופי. הקשר בין האתיופים לבין ירושלים היה תמיד עמוק, וכמעט שלא פסקה מסורת העליות לרגל של מלכים אתיופיים לעיר, זרם תרומותיהם לבני עמם היושבים בה היה תלוי במצבה הכלכלי של משהודח הקיסר הקשיש חיילה סילאסיה, בסוף שנת 1974, עלה לשלטון שליט חדש, הקולונל מנגיסטו, חניך קורסים צבאיים שהודרכו בידי אנשי צבא ישראליים. הוא לא דאג להוכחת קשריו עם העם היהודי בעבר כמו שליטים קודמים, רק ביקש שישראל תמשיך לסייע גם למשטר החדש.

אחד הסמלים הלאומיים של אתיופיה הקיסרית היה גור אריה יהודה ובארמון השליטים רגילים היו להחזיק מספר אריות חיים. האחרון משלושת האריות שהתגוררו בחצרו של הקיסר חיילה סלאסיה, האריה הישיש טוטו, נותר בארמון גם אחרי הסתלקותו של הקיסר האחרון. בקיץ 1991 פרצו טנקים של מורדים לתוך מתחם הארמון, אך הלביא הישיש לא נפגע בקרב; עם זאת, אתיופיה הרעבה התקשתה לספק לו כבש שלם כל שלושה ימים כדי לשמור על בריאותו, וגורלו נחרץ כגורל סמלים רבים אחרים.

יהודים הגיעו לאתיופיה כנראה עוד בתקופת בית ראשון, היו מנותקים מכל קשר לעולם היהודי, מסורתו וספרותו לערך מתחילת ימי הבית השני, אך למרות הבידוד והקשיים הרבים נשארו בני העדה יהודים. ייתכן שיש קשר בין עדה זו לבין הקרבה המסוימת של הנצרות באתיופיה ליהדות הקדומה וליצירת אגדות על מלכת שבא. מעניין שדווקא בעת שהסתיימה מסורת השליטים אשר ראו עצמם כצאצאי שלמה המלך , יצאו יהודי אתיופיה מגלותם ועלו ארצה.

בילביוגרפיה

בילביוגרפיה

1.ישראל אתיופיה –הוצאת רסלינג ירושלים.

2.עדות ומעוטים בירושלים – הוצאת אריאל.

3.ירושלים של זאב וילנאי- כרך ב.

4.  ETHIOPIA-segula-hebrew

5. מפות באדיבות הוצאת אריאל.

6.תמונות באדיבות אתר האימפריה העותומנית , האוניברסיטה באיסטנבול.