מאת אילן שחורי

ברחבי ארץ ישראל היו נפוצות חוות חקלאיות כבר מהתקופה הביזנטית. שרידים של מבני חוות חקלאיות אלה, פזורים ברחבי א"י ומעידים על השגשוג החקלאי הגדול שהיה בעת הקמתם. גם בראשית המאה ה-19 התרבו החוות החקלאיות ברחבי ארץ ישראל ולמרבה הפלא רבות מהן, גם לפני העידן הטמפלרי, התרכזו בשטחה של צפון יפו, אזור עליה יושבת היום העיר תל אביב.

חג השבועות הנחגג בקרוב, הוא אולי הזדמנות טובה לקיים סיור בשטחים בו עמדו בעבר חוות אלה ועדיין ניתן למצוא בהם עדויות למכביר. רבות מחוות אלה הוקמו על ידי קהילות נוצריות משיחיות אוונגליסטיות שהגיעו לארץ ישראל בתקווה לסייע ליהודים, ללמדם את נפלאות גידולי השדה ועל ידי כך גם לקרב את בואו של המשיח ישו. המתחם התיירותי המתחדש, המושבה הטמפלרית שרונה, שהוקמה ב-1872 הוא אולי השטח החקלאי המפורסם והגדול ביותר, בו פעלו הטמפלרים במשך למעלה מ-75 שנה בתחומי החקלאות השונים בשטח עצום שהגיע בצפון ת"א עד איזור כיכר המדינה, בדרום עד בית מעריב, במזרח עד בית הקברות נחלת יצחק ובמערב עד  היכל התרבות והבימה.

תמונה משפחתית של תושבי "הר התקווה" כמה ימים לפני הרצח שהיה במקום

עשרים שנה לפני הקמת המושבה החקלאית שרונה, הגיעה לצפון יפו  מפילדלפיה, קלורינדה מיינור, שהייתה חברה בכירה בכת אוונגליסטית אמריקאית בשם "שומרי השבת", שהחליטו להתיישב בארץ ישראל הקדושה ולהמתין בה לביאת המשיח על ידי סיוע ליהודים. תחילה היו בירושלים ולאחר מכן ב-1852 הגיעו לצפון יפו. קלורינדה מיינור ואנשי הכת איתרו  גבעת כורכר סמוכה למוסררה והקימו בה חווה חקלאית. ההצלחה האירה להם פנים והם החליטו לקרוא למקום "הר התקווה", מאונט אוף הופ. באותה תקופה סייעה קלורינדה מיינור לרבה של יהודי יפו, רבי יהודה הלוי מרגוזה, להקים פרדס ליד נחל המוסררה, לו ולתלמידיו ואף הדריכה אותם בענייני גידולים שונים. תושבי "הר התקווה" סבלו קשות,   מהתנאים הקשים ששררו אז בארץ וגם משכניהם הערבים שלא פעם התנפלו על החווה, בזזו אותה ואנסו כמה מנשותיהם. בעקבות הקשיים חזרו כמה מהם לארה"ב.

חורבות חוות "הר התקווה" טרם הקמת בית ספר "שבח" במקום

שלוש שנים לאחר הגעתה, ב-1855 חלתה  קלורינדה מיינור בקדחת ומתה.  בנה צ'רלס קיבל לידיו את ניהול ענייני המקום. אך, לאחר התנפלות ורצח מתיישבים נוספים בגבעה על ידי ערבים, המקום התדלדל, לאחר מכן ננטש והשכונה התפרקה. גם פרדסו של רבי יהודה הלוי מרגוזה נפגע באותה תקופה בעיקר מחוסר הנהגתה של קלורינדה מיינור שמתה. סופו של דבר שהוא נמכר למשה מונטיפיורי ולימים הוקמה במקום שכונת מונטיפיורי. בראשית שנות ה-30 החליטו כמה מעובדי עיריית תל אביב להקים שכונת מגורים על חלק מהשדרות של "הר התקווה" ומתוך הוקרה לפעילותם קראו לשכונתם החדשה, "שכונת התקווה". ב-1936 תכננה האדריכלית ג'נייה אוורבוך (מתכננת כיכר דיזנגוף) , על חורבות הר התקווה את בית ספר שבח, הנמצא עד היום על הגבעה הסמוכה לרחוב המסגר 7, בין רחובות יד חרוצים וריב"ל.  בית הספר נפתח בשנות ה-40.

חומת חוות רוהאם ברחוב מאז"ה בין בית 61 ל-63

לא רחוק משם, ברחוב מאז"ה, בליבה הישן של תל אביב, רחוב השופע אתרים מרתקים מראשית ימיה של ת"א וגם שנים רבות לפני כן. ממגדל המים המרשים בחלקו המערבי ועד מעונות עובדים א',ב',ג' בצדו המזרחי הגובל עם דרך בגין, בחצר המפרידה בין בית מספר 61 לבית מספר 63, מסתתר אחד האתרים המרתקים בעיר. "חוות רוהאם" –  עדות בודדה ואילמת לאתר תוסס שהיה פעיל במקום 40 שנה לפני הקמתה של ת"א, שחגגה השנה 102 שנים להיווסדה.

מעונות עובדים א,ב,ג ברחוב מאז"ה. משמאל רואים את חומת חוות רוהאם הקיימת עד היום

מדובר בחומת כורכר היסטורית, בת למעלה  מ 140 שנה, שמעטים בכלל שמים ליבם אליה ומכירים את תולדותיה, גם בין דיירי הרחוב הסמוכים אליה.  חומת הכורכר  התמירה והארוכה, המתפוררת בחלקה, והמגיעה עד רחוב אוליפנט בסמוך לבית הספר לאומניות, היא החלק הדרומי של חומת ענק שהקיפה במחצית השנייה של המאה ה-19 חווה חקלאית גדולה ששכנה בשטח הנמצא כיום בין הרחוב לינקולן, דרך מנחם בגין, אוליפנט ווילסון. בחלק מחצרות בתים ברחובות אלו, ניתן עדיין למצוא פה ושם שרידים לגן המטעים ולגידולים האדירים שהיו במקום, בעיקר בדמות עצי שקמה עתיקים ומרהיבים. שטח שנמחק מהזיכרון האורבני עם התפתחותה של ת"א.

למעלה צילום אוויר של חוות רואהם כולל החומה מתקופת מלחמת העולם הראשונה ולמטה איזור החווה במפת זנדל מסוף המאה ה-19.

ככל הנראה הראשונות שהקימו משק חקלאי במקום זה היו נזירות איטלקיות ממסדר האחיות הרומיות, שניסו לפעול ולהתיישב במקום לאחר 1850. על פי המפה של תיאודור זנדל מ 1878 נקרא המקום בשם ביארת אל-מג'רב. אין פרטים על פעילותן  של הנזירות אך ידוע לפי המחקר, שחווה זו נמכרה ב 1870 לטמפלרי קונראד רוהאם שהגיע לפלסטינה בנובמבר 1869  והיה בין ראשוני המתיישבים, במושבה הטמפלרית ביפו.  עוד לפני הקמת המושבה הטמפלרית השלישית, שרונה, טיפחו והגדילו בני משפחת רוהאם את החווה עד פטירתם ב 1872. ככל הידוע עסקו בחווה זו בגידול ירקות, תפוחי זהב, אפרסקים ומשמשים. במפות של אותה תקופה נקרא המקום בשם חוות רוהאם  ( Roehm Hof).

חוות רוהאם בסוף המאה ה-19.

לאחר פטירתם של בני משפחת רוהאם  עברה החווה ושטח הפרדס שסביבה  לידי יואהן ג`ורג`  גינטר, הטמפלרי, שהקים בשטח החווה גם מאפייה, ובנו עימנואל (וילי) המשיך מאוחר יותר את דרכו של אביו, על ידי הקמת מאפייה ובית קפה טמפלרי  בשנות העשרים בשרונה. חוות רוהאם שמאוחר יותר  הפכה ל"פרדס גינטר" המשיכה להתקיים עד מלחמת העולם השנייה ובמפות היא מצויינת כ"אדמת גינטר". ככל הנראה בחלק מהקו העליון החומה שהוקמה סביב החווה, היתה גם אמת מים לשימושם של אנשי החווה. בחצר האחורית של הבית ברחוב מזא"ה 59 ניתן לראות עץ שקמה בן מאות שנים, הגזע שלו נמצא בשלושה מגרשים והצמרת תופסת ארבעה, שריד נוסף למשק חקלאי שפעל מקום כנראה שנים רבות עוד לפני חוות רואהם.

החל מ 1933 החלו הטמפלרים למכור חלק מאדמות החווה דבר שאיפשר את הרחבת שטח ת"א, בין היתר גם על ידי הקמת מעונות העובדים הראשונים בעיר, ומ 1945 מופיעים שטחי החווה כחלק מהשטח המוניציפלי של ת"א וכאזור מגורים. עוד בשנות החמישים נותרו חלק משטחי החווה כשטחים חקלאיים ובעיקר רפתות ומחסנים חקלאיים.חומת הכורכר הארוכה, השריד היחיד כיום שנותר מהחווה החקלאית הגדולה,  נמצאת כיום במצב תחזוקתי  גרוע ביותר. חלקה נהרס וחלקה מתפורר. מי שנרתם בעבר להצלת החומה ולהעלאת המודעות לקיומה הוא מזכיר הממשלה עו"ד צבי האוזר, שטרם מינויו לתפקיד, חקר את תולדות החומה במסגרת לימודי תעודה באוניברסיטת ת"א בנושא שימור המורשת הבנויה.

 

עוד לפני הקמתה של "חוות רוהאם", התפתחה חווה אוונגליסטית אחרת במרחק של כמה מאות מטרים בלבד משריד החומה של רחוב מאז"ה. מדובר ב"מודל פארם", כיום בגבעת הכורכר שבין דרך מנחם בגין ורחוב החשמל, שעל חלקו הקים ב-1921 פנחס רוטנברג את תחנת הכח הראשונה של תל אביב ועל חלקו האחר הוקמה השכונה התל אביבית רמת השרון. היה זה הכומר האנגלי מלסטר, אלפרד אייזקס, שרכש ב-1856, קרקע מעובדת על גבעת כורכר, בשטח של 36 דונמים. הכומר הכומר אלפרד אייזקס, ייצג קבוצה שהתארגנה באנגליה ושאפה להקים ביפו "משק לדוגמה" ("Model Farm"), שיוכל להניב להם רווחים כלכליים מחקלאות, לצד פעילות מיסיונרית שתתקיים בו, תוך ניסיון לערב את היהודים בפעילות במשק. כוונת המסיונרים היתה למעשה למשוך אליהם יהודים מתושבי יפו, להעסיקם ולהכניסם תחת כנפי הנצרות. הניסיון לא הצליח והיהודים לא הגיעו.

חוות רוהאם בסוף המאה ה-19.

זמן קצר לאחר הגעתו של אלפרד אייזקס, התחבר אליו בשטח הגבעה, פול אייזק הרשון, יהודי מומר שפיתח את המקום, חפר בארות ובנה בית מגורים. החווה פעלה מספר שנים, אולם ב-1869 מסר הרשון את הניהול לחברה ירושלמית, וזו מינתה את יעקב סקינגר, גרמני תושב יפו, לתפקיד מנהל המשק. בתוך מספר שנים נתגלעו חילוקי דעות בין החברה לבין הקבוצה האנגלית, והן הסתכסכו ביניהן. המשק החל לצבור הפסדים, וב-1900 נמכר למשפחת רוק, משפחה ערבית-נוצרית מיפו וערב מלחמת העולם הראשונה שימש המקום גם כעמדה לחיילים עות'מנים.

עץ השקמה העתיק  בסמוך לחומת רוהאם. צילום גל חרמוני, מתוך סקר עצים עתיקים של החברה להגנת הטבע.

ב-1921 קיבל פנחס רוטנברג חלק מהשטח להקמת תחנת הכח הראשונה של תל-אביב שהוארה באור חשמלי, מקץ שנתיים ב-1923. זמן קצר לאחר שהאדריכל יוסף ברלין סיים במקום להקים את מבנה התחנה.  פנחס רוטנברג עצמו, השתכן באחד המבנים המרכזים של מודל פארם, ועד היום משמש הבניין, ששופץ בינתיים את יו"ר דירקטוריון חברת החשמל והנהלתה. לצד הבניין ( בסמוך למגדל המים) מצויה באר וחלק ממערכת השאיבה של ימי החווה לדוגמא.  ב-1922 התארגנה קבוצה בשם "ועד קוני פרדס מודל פארם" בראשותו של יוסף רוקח, במטרה לרכוש את הקרקעות ולהקים בה שכונה עברית, בפאתי העיר תל אביב. הם רכשו את הקרקעות ממשפחת רוק, בתוספת שטחים נוספים, וקראו לשכונה שהקימו "רמת השרון", בשל מיקומה בדרך לשרונה. באותה שנה התארגנה קבוצה נוספת שהקימה את המושבה רמת השרון, מצפון לתל אביב, אך באותה העת נקראה מושבה זו בשם "עיר שלום", ורק ב-1932 נקראה אף היא "רמת השרון", שם שניתן גם לכיכר באיזור שהחליף לאחר מכן את שמו לכיכר החשמל ובימים אלה חוזר לשמו המקורי.

 

אחת החוות החקלאיות הגדולות בצפון יפו, הוקמה בראשית שנות ה-70 של המאה ה-19, בסמוך למושבה  האמריקאית – טמפלרית ביפו. שם בסמוך לרחוב סלמה 18, מקום שנמצא בו כיום מטה משטרת מחוז תל אביב. שטח רחב ידיים זה, שידע תהפוכות לא מעטות, החל כחווה חקלאית טמפלרית, אזור התיישבות חסידית וחדרי הארחה בשם "בתי ורשה". החשוב מכול, בשטח זה נוסד ב-1907, בחדרו של יצחק בן-צבי, לימים נשיא המדינה השני, ארגון השמירה הסודי "בר גיורא".  כיום כמעט אין זכר לנפתולי העבר המרתקים שידע שטח זה. מעטים מתושבי תל אביב ומהמבקרים באזור אולי יודעים על האירועים הדרמטיים שהתרחשו במקום. רק שלט הנצחה קטן בכניסה למשטרת מחוז תל אביב מספר בקצרה את סיפור המקום.

תחילת סיפורו של המקום הוא בחווה חקלאית גדולה שהאיכר גאורג  קאפוס, אשר היה חבר בקהילת הטמפלרים של יפו , הקים אותה ב-1872. החווה, ובה פרדס גדול, נבנתה במתכונת של חצר סגורה: צד אחד היה בנייני המגורים של החווה כמעין חומה, ושני צדדים אחרים היו האורווה והמחסנים. החזית הרביעית, שהיא החזית הצרה של החצר, נסגרה בגדר אבן גבוהה, ובצדה שער שהוליך מן הרחוב לחצר המשק. האיכר ג'ורג' קאפוס, גר בחווה עם אשתו ריבה , ששת בניו וחמשת בנותיו ורבים מתושבי יפו נהגו להגיע אליו לרכישת חלב וגבינות תוצאות העבודה מהרפת הגדולה שפעלה בחווה.

לקראת סוף המאה, לאחר שבניו של קאפוס לא רצו להמשיך בעבודתו החקלאית, ביקש האיכר הטמפלרי למכור את החווה לכל המרבה במחיר. בסוף 1905 עלה מפולין ר' שאול יצחק פניגשטיין, מראשי חסידות גור בוורשה, והוא קנה את החווה בראשית 1907. פניגשטיין הרחיב את הנחלה, ולצד החווה והפרדסים הקים במקום בית כנסת וחדרי אירוח ומגורים, לצד עסקי תעשייה זעירה: מפעל שמן, בית חרושת לפקקים, מאפייה ועוד. בין הגרים בחווה באותם ימים היה אליהו גולומב, לימים מפקד ההגנה, וגם הוא הועסק במקום. דייר נוסף שהתגורר באותה תקופה בבתי ורשה היה יצחק בן-צבי. בחג הסוכות 1907 התקיימה בחדרו של בן-צבי פגישה סודית; השתתפו בה בין היתר ישראל שוחט, ישראל גלעדי, אלכסנדר זייד ויחזקאל חנקין, והוחלט בה על הקמת ארגון שמירה חשאי בשם "בר גיורא", שתפקידו היה להעביר לידיים יהודיות את השמירה על יישובי הגליל התחתון מהצ'רקסים ומהערבים


Notice: Undefined index: print in /home/itgaorg/public_html/wp-content/themes/itga/single-magazin_post.php on line 36