הודאה באשמה או – סליחה שכחתי להזכיר…

מזיכרונותיו של איזה גורן

 

בנו של חבר קרוב, עמית למקצוע, החליט ללכת בעקבות אביו, מורה דרך ותיק ומנוסה, ולהצטרף לעדה הנבחרת של מוליכי טיילים.

לאחר שסיים את הקורס ונדרש לצאת לסיורו הראשון גילה כי סמטאות ירושלים העתיקה ורחובותיה אינם מוכרים לו דיים וכי עלול הוא לתעות ולאבד את דרכו.

פנה אל אביו וזה נחלץ לעזרתו, עיין בתוכנית המסלול שבו היה אמור המדריך הצעיר והירוק להוביל את עדת תייריו, יצא לפניו אל ראשיתו של נתיב הסיור ושימש לבן הנרגש גשש ההולך לפנים בחשאי להורותו הדרך.

למעלה שורות אלה על הכתב  (על הצג למען הדיוק) ולעמיתיו שהחלו את דרכם המקצועית כמדריכי טיולים בשנות החמישים של המאה הקודמת, לא היו אבות, ולא אחים, וגם לא חברים, בעלי נסיון בהדרכה, ולא היה מי שיראה להם את הדרך וידריכם בסימטאות הנפתלות של ירושלים או צפת ובנבכי המתודולגיה של הדרכת טיולים.

הם נאלצו למצוא בעצמם את המסלולים ולהמציא במו כשרונותיהם, את צורת ההצגה, את המלים, את הנוסח והאינטונציה, והם נאלצו ללמוד, מתוך טעויותיהם ושגיאותיהם, על הבדלי הגישות, הצרכים והמאוויים שבין התייר היהודי מארצות הברית לבין שכניו הקתולי או הפרוטסנטי, ואת השוני שבין שאיפותיו ורצונותיו של המבקר שבא משבדיה או מצרפת, שלא לציין את ההכרח בהבדלי הגישה אל המטייל המקומי.

התוצאה המעשית הייתה שהגיידים הירוקים אשר סבבו בשטח בשנות החמישים והשישים סברו כי חובה עליהם להרעיף על מטייליהם ותייריהם המעולפים מטלטולי הדרך, מחום המדבר ומלהגם הבלתי פוסק של מדריכיהם, את כל מבול הידע  ששאבו מספריהם של זאב וילנאי ומשה ברסלבי.

מספרים, ויש אמת בדברים, שאחד מאותם פרחי מדריכי טיול חלוציים, שלא חדל מלהעמיד במבחן עליון את כושר סבלנותם וסבילותם של מטייליו לכל אורך המסע מתל-אביב לאילת,שלא חדל מלהפגיז אותם בשיפעת הידע שצבר, שלא נלאה מלקרוא בשמו של כל ואדי והר, מלהפגין את עומק השכלתו בכל הנוגע לתכונותיו של זוגן השיח והרותם המדברי ומלציין את שמה של כל חירבה בדרך, הרי שבהגיעם בערבו של יום ארוך ומתיש ליעדם והכבודה האנושית העומדת על סף העילפון ירדה מהאוטובוס וכל שאיפתה ורצונה היא להגיע אל החדר ה"ממוזג" ב"דזרט קולר" ואל מי המקלחת הרותחים, לא התאפק אותו "סופֶּר גייד", עצר את הטיילים העומדים על סף עילפון וגילה: "מישהו שאל אותי לשמו של ההר שראינו שם במרחק מימין, זוכרים ?! כעת נזכרתי זה היה הר בשם לוֹץ".

מאוחר יותר, בהיותם לבד בחדרם שבמלון, גילה הנהג לשותפו המלומד למסע ולחדר, כי למשמע השיעור הנוסף והחשוב בידיעת הארץ מפיו של המדריך, הגיב אחד המטיילים מניה וביה ושורר לו חרוז משלו ללוץ: "לא לשכוח את הר לוץ, ולא לשכוח את המדריך הפו…"

ומנין לי שאפיזודה זו היא מעשה שהיה. לגמרי פשוט. אני עצמי הוא הגולם שחשב שזה מה שנדרש ממורה דרך.

חלפו חודשים ואז, באחר צהריים של יום קיץ אחד, ועודני מתעלם ממצב ראשיהם השמוט ומעיניהם העצומות של עדת מאכלסי האוטובוס ומכביר מלים מיותרות אל תוך המיקרופון הסבלן, רומז לי רבי לואיס, האיש החביב, לקרב את אוזני אל שפתיו ונותן לי את השיעור החשוב ביותר בקורס המעשי לגיידים: "שתי הצעות לי אליך – אומר האיש החביב – אלף. כשאתה רואה את האנשים במצב הזה, חסוך את יגיעתך, איש אינו מקשיב לך והם כועסים על הפרעת מנוחתם. ובית. עם כל הערכה העמוקה לידע הרב שלך, אני מציע שתישא פחות הרצאות ותספר יותר סיפורים והלצות. האנשים לא באו לכאן כדי ללמוד. הם באו כדי להתרשם, ליהנות , להתרגש".

עצות אלה הן שגרמו לי להגיע לבסוף לידי ההכרה, פסולה כלל שתהיה, שלפעמים אפשר להשתמש בדמיון ובכושר ההמצאה, בכדי להוסיף צבע וצליל ליסודו של הסיפור האמתי.

וחוץ מזה, מי ידע לאשורו מהו באמת הסיפור האמיתי ?!