במערת כורכר שחצבו גלי הים באחד מרכסי החוף התגורר דייג זקן. שנים רבות הפליג האיש במרחבי הים, סכנות רבות ידע במסעותיו, ולעתים הותקפה ספינתו בידי שודדים, אך הוא הכיר היטב את הים ואת תהפוכותיו, ותמיד ידע לנתב את ספינתו הקטנה ולהחזירה בחלוף הסערה לחוף מבטחים.

עתה היה איש זקן, כוחותיו תמו, והוא לא הוסיף עוד להפליג במרחבי הים, והסתפק בסירה קטנה כדי לדוג מעט דגים לפרנסתו.

האיש הזקן לא ידע קרוא וכתוב, כי משחר ילדותו נמשך אל הים ונלווה אל הדייגים ואל הספנים האמיצים במסעותיהם. אבל עכשיו, כשהזקין, פיעם בו רצון עז לתאר לנכדיו ולניניו הרבים את הים הגדול וההפכפך, ורצון זה לא נתן לו מנוח.

ניסה האיש לצייר את הים על קירות המערה ועל כדי החרס הגדולים שבהם אגר את מזונו, אבל הצבעים דהו והציורים הושחתו. אחר-כך ניסה לתאר את הים בנגינה על חליל עץ שיצר מאחד מצמחי הקנה הגדלים ליד שפכי הנחלים. הנגינה ערבה לאוזניו, והוא הביע בה את געגועיו לים הגדול, אבל הצלילים נמוגו במרחבי החוף, והאיש ידע שמנגינותיו בנות חלוף והוא לא יוכל לשָמֵר אותן לדורות הבאים.

אז ניסה האיש לפסל את הים ולחצוב את דמותו באבן ובסלע. תחילה ניסה לפסל את גלי הים בחול הלח ובאבני הכורכר, אבל הפסלים מיהרו להתפורר, ולא נשמרו לאורך זמן. לכן גרר האיש מההר הסמוך סלע גיר גדול ופיסל בו את גלי הים ונחשוליו. הפסל היה כבד וחזק, והשקיף מן החוף אל קצה האופק, אך האיש לא היה שבע רצון ממעשי ידיו, כי חסרו בפסל הענק שקיפות מי הים התכולים, קלילות התנועה של גליו ועוצמת נחשוליו.

באחד הערבים ישב האיש על שפת הים והביט אל האופק הזוהר בכתום של שקיעה. רוח קרירה נשבה, והאיש אסף אצות יבשות והעלה בהן אש כדי להתחמם מעט. שעות אחדות התנמנם מול האש הדועכת, וכששקעה השמש והחושך ירד על הארץ, גילה הזקן ברמץ גושי חומר לוהטים ושקופים שצבעם כצבע השקיעה. הוא הסיט בקצה מקלו גושים אחדים והניח להם להתקרר, ולהפתעתו התקשו הגושים המתקררים והפכו להיות שקופים, צלולים וכחלחלים כמי הים. האיש גילה שאפשר לפסל בהם כשהם לוהטים באמצעות כלים חדים, עשויים אבן צור משוננת, כי היה החומר החדש שגילה גמיש וכתום בעודו חם, אך הפך להיות נוקשה, כחלחל ושביר לאחר שהתקרר.

בימים הבאים הוסיף האיש להבעיר אש באצות וליצור את הגושים הנוצצים. הוא הבין שהגושים שאהב נוצרו מהחול שהותך באש ומחומרים הנמצאים באצות, כי כשניסה ליצור את הגושים  רק מאצות על אחד מסלעי החוף הרחוקים מהחול, או כשלא הוסיף לאש אצות לא נוצרו הגושים הנוצצים. האיש קרא לחומר המסתורי שגילה "זכוכית",  כי השם הזכיר לו את הצלילים הדקים והגבוהים שמשמיעים גושי החומר השקוף כשהם נופלים ומתנפצים לרסיסים על הארץ.

מאותו יום עסק האיש בפיסול בזכוכית. עבודתו הייתה קשה ומייגעת, אבל הוא התמכר לה והיא ריתקה אותו יום ולילה. תחילה יצר האיש את פסליו באבן גיר קשה, אחר-כך העלה בקצהו של מוט אבן גוש זכוכית לוהט, וציפה את פסל הגיר ששימש כפיגום בנחשי זכוכית לוהטים שהפריד מהגוש הגדול. גם את פסל הים שיצר האיש מגוש האבן האדיר שגרר מההר ציפה בנחשי זכוכית לוהטים, והם לבשו בהתקררם את צבעיו של הים והביעו את סערתיו ונחשוליו.

שנים רבות חלפו מאז. האיש מת בשיבה טובה, ופסל הים נותץ ואבד, אבל הפַּסָל שלמד להפיק את הזכוכית מחול ים ומאצות לימד גם את בניו ונכדיו את סוד הפקת הזכוכית, והם למדו ליצור ממנה כלים שקופים ונאים.

כלי זכוכית מודרניים. הצבע נקבע לפי המתכת שמוסיפים לחול המותך.

המדע שמאחורי האגדה

שיטות עתיקות לעיבוד ולייצור כלי זכוכית

שיטת הליבה

בשיטה זו יצקו זכוכית מותכת על גבי פיגום שצורתו כצורת הכלי, לפיגום זה קוראים ליבה (CORE). הליבה נעשתה מחימר או מטיט והייתה אחוזה במוט מתכת. הטבילו את הליבה בכלי  המכיל זכוכית מותכת, והזכוכית כיסתה את הליבה מכל צד. אחר-כך החליקו את הזכוכית הלוהטת בעזרת אבן או סכין כדי לשפר את צורת הכלי. לעתים כיסו את הליבה בנחשים של זכוכית, ולכן הכלים שנוצרו בדרך זו מזכירים בצורתם כלי קרמיקה. גם קישוט הכלי והוספת ידיות ופיות נעשו כשהכלי נתון עדיין על גבי הליבה. כשהתוצאה לא השביעה את רצונו של היוצר, אפשר היה לחמם את הכלי שנית ולתקן את הפגמים. לאחר שהתקרר הכלי הוציאו ממנו את הליבה.
שיטת המוזאיקה
בשיטה זו ציפו כלי בשברי זכוכית, ואחר כך יצקו עליו זכוכית לוהטת ומותכת שהדביקה את השברים זה לזה. כלים רבים מהאלף השני לפני הספירה ומהתקופה היוונית נוצרו בדרך זו.
שיטת החיתוך
בשיטה זו חתכו גושים ולוחות מגוש זכוכית גלמי ולוהט. היא שימשה בעיקר לעשיית משטחי זכוכית ולא ליצירת כלים.
שיטת היציקה בתבניות
בשיטה זו יצרו תחילה תבנית שצורתה כצורת הכלי הרצוי, ואחר כך מילאו את התבניות בזכוכית לוהטת ומותכת. בדרך זו יצרו תכשיטים וצלמיות וגם כדים גדולים מאוד. הוספת עיטורים,  פיות וידיות נעשתה כשהכלי היה עדיין  לוהט.
שיטת הניפוח
בעוד שארבע השיטות שתוארו לעיל היו בשימוש במצרים העתיקה כבר לפני כששת אלפים שנה, התגלתה שיטת הניפוח רק לפני כאלפיים שנה. ניפוח הזכוכית היה ענף כלכלי חשוב מאוד בפיניקיה, והוזיל מאוד את ייצור כלי הזכוכית. אמני ניפוח רבים נהגו לחתום את שמם בכלי הזכוכית שיצרו, וכלי זכוכית מפיניקיה שווקו בכל  ארצות הים התיכון.
חשוב לציין שכלי הזכוכית הקדומים לא היו שקופים, כי מלבד החול והאצות חדרו לעיסה המותכת גם חומרים אחרים. כלים כאלה אפשר למצוא במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב.