יום למחרת החלטת האו"ם על הקמת שתי מדינות בארץ ישראל החלו אירועי דמים ברחבי הארץ. האירוע הראשון התרחש דרומית לפתח-תקווה כשאוטובוס מנתניה עשה דרכו לירושלים ונתקל במארב של תושבים מקומיים שירו על האוטובוס. אירוע זה הינו דוגמה מאלפת לעשרות, מאות- ואף אלפי אירועים- קטנים כגדולים- שעומדים להתרחש בארץ ישראל בחודשים הבאים.

מיד עם סיום הישיבה הדרמתית בפלאשינג מדוז, הצהירו נציגי מדינות ערב כי ההחלטה אינה חוקית והם- הערבים- יבטלו אותה בכוח הנשק. היהודים חגגו ולא האזינו לאיומים אלו. האירועים הבאים מראים שאיומיי הערבים היו רציניים לחלוטין.

אירועי החודש הראשון מתאפיינים באי בהירות תכנונית, יוזמות מקומיות (בעיקר של הערבים) וניצול מצבים מקומיים.

אמנם, ארץ ישראל חולקה למספר גזרות פעולה על פי הנחיות של המופתי אמין אל חוסייני, אולם רב השסע והמחלוקות בקרב הציבור הערבי. ראשית- המופתי היה שנוי במחלוקת ולא אהוד בקרב חלקים ניכרים באוכלוסיה- בעיקר אחרי מאורעות תרצ"ו- תרצ"ט (1936-1939). התנגדו לו משפחות נכבדות אחרות בקרב האליטה הערבית. כמו נשאשיבי ואחרות. שנית, תגובת הציבור הכפרי, הנבער היתה אימפולסיבית והושפעה מדרשות במסגדים. לעומתם, העלית החברתית- בעיקר נכבדי יפו החלו כבר בחודש דצמבר להוציא את בני משפחותיהם מהארץ- עד יעבור זעם. בשלב זה מדינות ערב טרם עיכלו את תבוסתם המוחצת באו"ם וכשעשו זאת- במפגש ראשי ממשלות באמצע חודש דצמבר מנוי וגמור היה מצידם לפלוש לארץ כשיסתיים לו המנדט הבריטי.

הציבור היהודי, בכללותו היה מאורגן וציית להוראות המוסדות הלאומיים- בראשם יו"ר הסוכנות דוד בן-גוריון. אכן, היו עדין פעולות עצמאיות של האצ"ל ולח"י- אולם רוב הציבור לא תמך בהם והעיתונות העברית ברובה הביעה הסתייגויות חוזרות ונשנות מפעולות "הפורשים". ארגון זה יכל לחפות על חיסרון כרוני באמצעי הגנה- נשק. כבר למחרת הצבעת החלוקה הוציאו הערבים את הנשק שלהם ממחבואיהם ולרוב- ללא התנגדות הבריטים. לעומת זאת- חאורך כל התקופה ערכו הבריטים סריקות אחר נשק בקרב היהודים- לרבות באזורי מתיחות כמו הרובע היהודי ושכונות הספר של תל-אביב.

הבריטים לכאורה מצאו עצמם בין שני המחנות הניצים. למעשה, גם כוחות הצבא וגם המשטרה העדיפו עמידה בצד בעת תקיפות של הערבים והתערבות- בזמן תגובה של ההגנה. נוסיף כי נוטרים ערבים רבים ערקו מהמשטרה עם נשקם ולעיתים עם נשק שגנבו מחבריהם, כמו גם שחיילים ושוטרים נראו לא פעם פושטים את מדיהם הבריטים ומצטרפים לכוחות הערבים- ובעיקר נזכיר את כוחות הלגיון הערבי שהיו פרוסים ברחבי הארץ כחלק מהצבא הבריטי אך נטייתם היתה לעזרת ערביי הארץ.

האם ראשי הציבור היהודי הבינו כי מדובר במלחמה? בתחילה נטו כולם להעריך כי מדובר במהומות נוסח 36-39. רק בהמשך השימוש במונח מלחמה הופך לנפוץ יותר כמציין את המתרחש. יצוין כי דוד בן-גוריון העריך כי תגובת הערבים תהיה כזו, אולם חששו העיקרי היה מפלישת מדינות ערב- פלישה שאכן התקיימה אך רק בחודש מאי.

בחודש דצמבר הוצתה אש הגיהנום ברחבי הארץ. ירושלים, תל-אביב חיפה, גוש עציון ובכלל. רובן של הפעולות היו יזומות על ידי הערבים אך ללא ארגון והכנות. הכוח הערבי התבסס בעיקרו על כמות של נושאי נשק. אולם היו אלו בעיקר פלאחים בורים שלא עברו אימונים צבאיים ונשקם שימש אותם בעיקר לפנטאזיות בחגיגות. לא מפתיע כי כל התקפה של ערבים על נקודות יישוב הסתיימה בהרוגים רבים מקרבם.

מבין שלל אירועי חודש דצמבר אני רואה לנכון להזכיר את קרב שכונת התקווה. שהתרחש כשבוע לאחר החלטת החלוקה. כאן באו לידי ביטוי מספר מאפיינים של חודש דצמבר: הסתערויות חסרות תוחלת ותכנון של הערבים. עמידה נחושה ומאורגנת של הגנה יהודית על שכונת ספר. האירועים החלו כבר בחמישה בדצמבר והתלהטו עד לשיא ביום שני, נר ראשון של חנוכה, שמונה בדצמבר כשהערבים פתחו באש תופת לעבר השכונה ולעבר שכונת בת שלה- בית-יעקב. כוחות הגנה שהיו במקום מנעו את ההגעה לשכונת התקווה והערבים לא ניצלו את הצלחתם והעדיפו לבוז את בית-יעקב הקטנה ולהעלותה באש.

בחיפה- העיר המעורבת של צפון הארץ המתח בין שני מחנות התושבים הלך וגדל. מיום ליום. העיר עברה למלחמת אזרחים- הצתות מבנים ונכסים, ירי צלפים והתקפות על רכבים. היהודים הגיבו, או שמא נאמר ניסו להגיב, אך הנוכחות הבריטית בעיר- בעיקר בשל הנמל המצוי בה היקשה על תגובה יהודית. מעת לעת פשטו היהודים על קני פורעים אך ההשפעה של זה היתה מועטה.

וירושלים? המצב בירושלים הלך והחמיר מיום ליום. השביתה בת שלושת הימים, עליה הכריז הועד הערבי העליון בתחילת החודש הביאה צעירים משועממים להתגודדויות וליציאה לפעולות נגד העיר העברית. כאמור, הדברים נעשו לעיני הבריטים והאחרונים לא מנעו זאת. כך עלה באש כבר בתחילת החודש המרכז המסחרי בממילא. כך הותקפו רכבים שעשו דרכם לעבר הרובע היהודי. ככלל, ירושלים עדין היתה מחוברת לשפלה אולם כנופיות של ערביי אזור ההר כבר החלו לפגוע ברכבים בדרך המתפתלת בהרים. ההגנה בירושלים לא הצליחה למנוע פעולות אלו וגם כשעשתה זאת- התגובה היתה כושלת ברובה- בעיקר בגלל הבריטים שהפריעו. אסון של ממש התרחש כשיהושע גלוברמן- שנועד לפקד על כוחות ההגנה בעיר נהרג באחת השיירות שעשו דרכן באזור באב אל-וואד. כך איבדה ירושלים אדם שיכולותיו הצבאיות יכלו לעזור לה באותה שעה קשה.

חודש דצמבר מתחיל כשהיהודים והערבים חיים בשכנות בערים מעורבות- יפו, חיפה וירושלים. במהלך החודש הזה החלה תופעה של נטישה הדדית. היהודים עזבו את האזורים הערביים בחיפה ויפו ואילו הערבים עשו כן בשכונות המערביות של ירושלים. גם כפרים ששכנו בצידי דרכים החלו להתפנות. כך התפנו ערביי פג'ה מרצונם (תזכורת: הכפר שממנו יצאו המפגעים הראשונים ב-30 בנובמבר).

צעד מעשי חשוב נוקטת הנהגת היישוב בקביעת גיוס חובה על הנוער בארץ בערים המרכזיות נפתחו מרכזי גיוס. בתחילה לבני 17-27, בעיתונות רבו המודעות הקוראות להתגייסות להגנת העם בשעה חשובה זו. נתוני הגיוס שפורסמו באותה התקופה מלמדים על אחוזים גבוהים. גם אנשי האצ"ל והלח"י נדרשו להתגייס אולם קיימת היתה בעיה בנוגע למבוקשים שביניהם- ע"י המשטרה הבריטית. בן-גוריון החליט שהם יקבלו תעודות דחייה לגיוסם.

במהלך החודש החלו את מסעם לעבר הארץ מספר ספינות מעפילים ובהן שתיים שהיוו סרט אימה עבור הבריטים- פאן-יורק ופאן-קרסט ("כט' בנובמבר" ו"עצמאות"- בהתאמה), אשר ביחד הובילו כחמישה עשר אלף יהודים! חששם של הבריטים היה משידור חוזר של אירועי אקסודוס מהקיץ האחרון. מדיניות הבריטים לא השתנתה מאז כט' בנובמבר, אולם הבריטים אפשרו עליית ילדים ממחנות קפריסין במחצית הראשונה של החודש.

דעת האמריקאים נטתה להניח כי היהודים לא יחזיקו מעמד נוכח המתקפות של הערבים. מצב הדברים בארץ לימד כי היהודים אינם שולטים במצבם וזהו עניין של זמן עד שהערבים יצליחו לחסל את הנוכחות היהודית בארץ- וזה לפני שבכלל הוזכרה פלישת מדינות ערב לארץ.

האם האמינו ערביי הארץ שבכוחם לסלק את היהודים? ספק. הם תלו יהבם בצבאות מדינות ערב הממתינים מעבר לגבולות ליום הפלישה. למרות ידיעות מודיעיניות שהגיעו לש"י, איש לא השכיל להבין כי פני הערבים להתנגדות אלימה וקשה. גם ידיעות אודות תנועות צבאות בגבולות לא נותחו כראוי מסיבה פשוטה- מנגנון איסוף וניתוח הידיעות היה אמון על ידיעות מקרב ערביי הארץ- ולא אודות צבאות ערב. אולם נזכיר כי בחודש דצמבר עניין זה לא היה רלוונטי. עדיין.

אירועים מרכזיים:

  1. קרב שכונת התקווה בתל-אביב.
  2. שיירת העשרה לגוש עציון.
  3. שיירת בן-שמן.
  4. תחילת הקרבות בבאב אל-וואד
  5. תחילת הקרבות ברובע היהודי.
  6. טבח בתי הזיקוק בחיפה

 

כל האירועים המרכזיים של חודש דצמבר הינם פעולות אקטיביות של הערבים ואילו היהודים היו המתגוננים. ניתן להבין את רוח הנכאים ששררה בארץ באותה תקופה.

סיכום החודש:

עד סוף חודש דצמבר 1947 נמנו כבר מאות הרוגים. 150 יהודים ו-15 חיילים בריטים הרוגים. מספר ההרוגים הערבים אינו ידוע שכן הערבים נטו להסתיר מידע שכזה. בהחלט ניתן לשער כי מספר ההרוגים הערבים גבוה מזה של היהודים. ניתן לסכם את אירועי חודש דצמבר 1947 כהבערת שלהבת שאיש לא חזה את עוצמתה. שלהבת זו דרבנה את הערבים לבצע עוד פעולות נגד היהודים, את היהודים להגן על כל נקודת יישוב- גם המבודדת ביותר. מצד שני, הפרדה גיאוגרפית בין יהודים לערבים בנקודות חיכוך.

חודש ינואר יהיה שונה מדצמבר.

ישראל מרצ'י

מורה דרך

 

הכותב הינו מורה דרך ובעל ידע נרחב בקורות מלחמת הקוממיות. סדרת המאמרים נכתבה על סמך ספרות נרחבת העוסקת במלחמה, מאמרים ואתרי אינטרנט ייעודיים. ניתן לעקוב אחר אירועי המלחמה באופן יום יומי בעמוד הפייסבוק: "שבעים שנה- לך תזכור"