אילנה נאמן הייתה אחת ממאה ושניים תלמידיי כיתה יא' מתיכון דתי בצפת שיצאו ב כג' אייר תשל"ד לטיול במסגרת הגדנ"ע למעלות. הם שהו בבית ספר "נתיב מאיר" במעלות שם התכוונו להעביר את הלילה.
בשעות הבוקר המוקדמות של יום רביעי חדרו מחבלים לבית הספר ולקחו את התלמידים עם עוד עשרה מורים כבני ערובה.
המחבלים דרשו לשחרר עשרים מחבריהם השוהים בבתי הכלא הישראלי. מועד תום האולטימטום היה בשעה שש בערב. הפעולה הצבאית שתוכננה כשלה וכתוצאה מכך עשרים ושניים מבני הערובה נרצחו וכן חייל אחד.
אילנה נאמן, אחת מבנות הערובה, הרגישה שאלו שעותיה האחרונות וכתבה מכתב להוריה. המכתב, שהתגלה לאחר מותה בכיס מעילה, מלא גבורה, עוצמה, אמונה, תבונה והכרת הטוב. ברגעים האחרונים האלה היא אומרת תודה להוריה וכך כתבה –

"לאבא ואמא היקרים שלום!
השעה עכשיו אחת עשרה בבוקר. אני לא יודעת כמה שעות נותרו לי לחיות, אז אני כותבת לכם… אני מצטערת אמא, שלא שמעתי בקולך ונסעתי. כן אני יודעת, לא הכרחת אותי להישאר, אבל דאגת, והעדפת שלא אצא. אבל יצאתי. כי ידעתי את המוטל עליי.
רציתי להגיד תודה על החינוך שנתתם לי ועל השנים היפות שעברו עליי – והכל בזכותכם!
עכשיו אני בת חמש עשרה וחצי ואם נגזר עליי למות, אמות בשקט בכבוד ואמונה, כן אמונה, את זה נתתם לי. אמרתם לי תמיד שלולא האמונה החיים טפלים וכואבים הרבה יותר, ועכשיו בשעות הקשות האלה אני מאמינה הרבה. וגם מאמינה שאתם צודקים.
החיים נותנים לבן אדם הרבה, אין לי ברירה כמעט בכלום, לא מתי ואיפה להיוולד, ולא לאיזה הורים להיוולד, אבל לי היה טוב… היית ילדה דתייה, בארץ ישראל, עם הורים נפלאים – אתכם.
שעות גדולות – לא היו לי, לזה לא זכיתי וכנראה שגם לא אזכה, אבל תודות לכם עברתי את מבחני הכבוד בשעות קטנות ואפורות, שעות יומיומיות ורגילות.
אמא, אל תבכי הרבה כשאמות. כשלרבקה ייוולד ילד תקראו לו על שמי – אילן או אילנה, ותחנכו אותו כמו אותי שיהיה חזק, ושיידע מה המטרה שלו בחיים ולמה הוא נולד.
אני יודעת שהיו לכם חיים קשים לפני ואחרי שנולדתי, וכשאמות יהיה קשה יותר, אבל תזכרו תמיד שהקשיים והסבל תמיד הביאו איתם שעות של שמחה וסיפוק.
אני לא בוכה, העיניים שלי יבשות, לא כואב לי שאמות, אני לא מצטערת, וכשאגיד "שמע ישראל" בשעה האחרונה, אחשוב עליכם.
הייתי צריכה לצאת לטיול הזה, אסור לנו להשבית את החיים – הסכנה טמונה לנו בכל מקום ואם נגזרה גזירה בשמים, היא תמיד תתקיים. ואם נתחבא במקלטים, הסכנה שלנו גדולה יותר. ומוטב לחיות חיים אנושיים ולהיהרג על קידוש ה'!
את המכתב הזה, שהוא האחרון שלי בעולם תתנו לכל בני המשפחה לקרוא ומיסרו להם ד"ש באהבה רבה ממני. ולכל הידידים והשכנים תמסרו בהצלחה! זו ההזדמנות האחרונה בעוד שעה אלך מכם.
שלום ולהתראות אי פעם, באהבה רבה, בתכם – אילנה".
מה הביא נערה בת חמש עשרה לכתוב מילים כה מחזקות, להישאר שפויה, להודות להוריה ולתת לרבבות אנשים כוחות? התשובה טמונה במכתבה  – האמונה שהייתה בה.
כשאדם מאמין שהכול בגזרת עליון, שהוא המתכנן והמוציא לפועל, יהיה לו קל יותר לעבור כל מכשול שחלילה ייתקל בדרכו.
יום הזיכרון הוא יום של זכירת הנופלים אך הוא גם יום של זיכרון האמונה שהייתה בהם, אמונה בארץ המובטחת, אמונה בצדקת דרכם, אמונה בבורא עולם.
כשאדם מפנים שהכול כולל הכול מושגח על-ידי בורא עולם, חייו שלמים יותר. הוא פחות עסוק בלדאוג ויותר עסוק בהכרת הבורא. הוא רואה בכול צעד שלו את הבורא, מכניסו לחייו ונהנה משקט ושלווה.
ביום הזיכרון נזכור את הנופלים, ונוסיף ונזכור כמה אנשים נופלים מידי יום באמונתם ומאבדים עצמם לדעת, אילו רק היו פוקחים את עיניהם היו רואים שכול הדאגות שדאגו רוב חייהם היו כדבר שאין בו ממש.
במקום ליפול, תקום, תבטח ותאמין, ותראה נחת, מרגוע וישועות רבות…

צבי רובין