חברי אגודה יקרים,
ברצוני לשתף אתכם בסיפור הממחיש את חשיבותו של ביטוח לאחריות מקצועית:

למשרדי האגודה הגיע מכתב מחב' הביטוח הראל בנושא תביעת נזקי גוף, שהוגשה על ידי  מטיילת.
בטיול לילי לנחל חווארים שבנגב, שהודרך על- ידי מורת דרך כנדרש, התובעת נפלה נפגעה בקרסולה.
חברת הביטוח מודיעה לאגודה כי פוליסת הביטוח כוללת הרחבה לביטוח אחריות מקצועית, כמפורט בפוליסה, והטענות כלפי מורת- הדרך נכללות בפרק אחריות מקצועית. גבול האחריות עומד על 408,000 ₪.
לציטוט: "לתשומת לבכם כי גבול לו זכאית מורת- הדרך עומד על הסך ככתוב חוץ מהוצאות משפט סבירות ועל כן ככל שיפסקו לטובת התובעת פיצוי העולה על גבול האחריות דלעיל, יהא עליה לשאת בהפרש". כלומר – כל סכום אותו יפסוק בית המשפט שעל מורת הדרך לשלם, וגובהו מעל 408,000 ש"ח, ייפול ישירות על מורת הדרך (שתאלץ לשלמו מכיסה) וזה מעבר להשתתפות העצמית שהיא מחויבת בה בכל מקרה. ההפרש יכול להסתכם בעשרות ואפילו מאות שקלים!

להלן תגובת מקסים דרעי, מסוכנות הביטוח א. מתן ביטוח ופיננסים:
"אנו שמחים כי נפלה בידינו הוכחה וחיזוק לפרסומים שלנו לגבי סכומי ביטוח מתאימים למורי- דרך. בתביעה זו, של טיילת נגד מורת דרך, אין אנו יודעים מה גובה התביעה ומה יפסוק בית המשפט, אך הדוגמא מלמדת כי חברת הביטוח מסייגת מראש את הגובה המקסימלי של הכיסוי הביטוחי, וכל שקל מעבר לו, ייפול על כתפי מורת- הדרך.  לכן, אנו מדגישים שוב לתת את הדעת להמלצות, ההסברים והליווי המקצועי בסוכנות. אנו ממליצים על האופציה הגבוהה יותר, כולל ההרחבות, כאשר העלות וההפרש הנם מינוריים ביותר."

בברכה,
בני כפיר, יו"ר
אגודת מורי הדרך בישראל

אנו שמחים להודיעכם על פתיחתו של מחזור ג' לקורס הייחודי ללימוד יסודות השפה והתרבות הסינית, ביוזמה משותפת של  אגודת מורי הדרך ובית ספר לתיירות בישראל. הקורס מיועד למורי דרך פעילים, המבקשים להשתלב בהדרכות קבוצות תיירים מסין הפוקדות את הארץ. הרעיון של בניית מוצר איכותי ללימוד השפה והתרבות הסינית הוצג בפני משרד התיירות, התומך בו ברמה העקרונית. מבנה הקורס ללימוד השפה והתרבות הסינית מתחשב בעבודת החניך כמורה דרך פעיל.

הקורס יפתח  ב 3 לחודש ספטמבר 2017 ויימשך עד לחודש אפריל 2018 (מועד משוער על פי מועדי השנה ובהתאם לחגי ישראל, שבתות, חופשים). הקורס יכלול נסיעת לימודים לסין למשך ארבעה-חמישה שבועות בחודש מרץ 2018 לצורך הפנמת השפה, תרגול מעשי, המשך לימודים, שמיעה וחשיפה תרבותית.
הנסיעה והלימודים בסין הנם בחסות אוניברסיטה בסין, מהווים חלק אינטגרלי של תהליך הלמידה, הטמעת השפה וההכשרה ויתומחרו בנפרד בסמוך למועד הנסיעה, מתוך כוונה להוזיל את העלויות ככל הניתן.
בין הנושאים שילמדו בקורס: יסודות השפה המנדרינית, האות, המילה, הרכבת המשפט, הדגש יושם בתכנים המקושרים לעולם התוכן של מורה הדרך בישראל ועל כלי עבודה יישומיים, אתרי תיירות בהם מבקר התייר הסיני ועוד. החניך יפגוש את רזי התרבות של החברה בסין, יסודות המשפחה הסינית, אקטואליה של סין בת זמננו, חגים ומנהגים. פרקים בנצרות, יהדות ואסלאם יועברו וילמדו בשפה הסינית.
המרצים: סגל ההוראה מטעם בית הספר לתיירות בישראל של  אוניברסיטת חיפה.
הכרה אקדמית: חלק מהקורסים שילמדו במסגרת הקורס יוכרו בהמשך כנקודות זכות אקדמאיות, שיאפשרו לחניך העומד בדרישות הקבלה של האוניברסיטה, להמשיך את לימודיו באוניברסיטת חיפה לתואר ראשון.
הקורס יתנהל במתווה של מפגשים פרונטליים חד שבועיים בשעות הערב ובשילובם של שיעורים מתוקשבים, המאפשרים לחניך להמשיך בעבודתו הסדירה וכן ללמוד ולתרגל את השפה בצורה מעמיקה.
על הסטודנט להחזיק באמצעי אינטרנט, מחשב/סמארטפון/אייפד בכדי לקחת חלק בקורס.
מבנה הקורס: 360 שעות אקדמיות הכוללות  הרצאות פרונטאליות, תרגולים בקבוצות קטנות וכ- 90  שעות לימוד מתוקשבות (באמצעות  תוכנת PIMSLEUR)  .
הקורס יפתח בתאריך 03.09.17 ויתנהל בימי ראשון בין השעות 18.30 -21.00
– במהלך הקורס ייערך קמפוס של לימודים רצופים המשלבים תרבות, שפה ותרגולים, לא כולל ימי שישי ושבת, בין השעות 09.00-17.00 (תכנית מפורטת תימסר עם סיום ההרשמה)

עלות הקורס:
* שכ"ל  לשלב א' (לא כולל עלות הלימודים בסין)  8,800 ₪
* לחברי אגודת מורי הדרך בישראל תינתן הנחה בסך 400 ש"ח, בהצגת כרטיס חבר אגודה בתוקף.
דמי הרשמה: 300 ₪ (אין החזר על דמי ההרשמה), שאינם כלולים בשכר הלימוד.
מקום הקורס: בכוונתנו לפתוח כיתה בשלוחות ביה"ס לתיירות בתל אביב ובקמפוס הנמל בחיפה, מיקום סופי יפורסם בהתאם להיענות ולהרשמה בפועל.
כללי:
– חלה חובת נוכחות במהלך ימי הלימוד הפרונטליים.
– באתר תלמידים של ביה"ס לתיירות יוקם דף ייחודי לשיתוף חומרי לימוד וחומרי עזר לקורס.
– בסיום הלימודים תוענק תעודה מטעם  בית הספר לתיירות בישראל בשיתוף אגודת מורי הדרך בישראל.
* פתיחת התכנית מותנית במספר הנרשמים.
* ביה"ס לתיירות מביא לידיעת הנרשמים כי יתכנו שינויים במערך התכנית, במועדי הלימודים ובמיקומם או בכל נושא אחר. הודעה על כל שינוי תימסר למשתתפים.

ההרשמה:
במשרדי אגודת מורי הדרך – או באמצעות טופס זה: https://goo.gl/6DY5wd

במשרדי בתי הספר לתיירות: 03-6055108  טלי/מימי  isot2@013net.net

הזדמנות נדירה להשתלב בקורס מקצועי ומקיף שעורכת מחלקת ההדרכה בגבעת התחמושת – מרכז המידע המעודכן והמקיף ביותר של מורשת המערכה על ירושלים.

במסגרת הקורס:
נדון בתוצאות מלחמת העצמאות והשפעתן על מלחמת ששת הימים ועל קבלת ההחלטות של האישים המרכזיים בה. נתצפת על פרוזדור ירושלים, נסייר בקסטל ובבית הקברות בקריית ענבים.
נסייר לאורכו של ה-"קו העירוני" ונחוש את ירושלים המחולקת – העיר ו"בליבה חומה".
נצא לשטח לאתרי הקרבות של חטיבת הראל ונדון עם אחד ממפקדיה על חלקה המשמעותי במלחמה.
נשמע עדויות של לוחמי החטיבה הירושלמית ונבין את ייחודה של החטיבה והלחימה על הבית.
נאיר ונמחיש בעזרת הלוחמים ומדריכים, קווי סיפור ועלילה אנושיים בתעלות הקרב בגבעת התחמושת ונצא בעקבות הצנחנים עד לשער האריות.
נכנס אל היכל ההנצחה והמוזיאון החדש בגבעת התחמושת לסיכום הקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים.

בואו לקבל את המידע מהמקור מעדויות הלוחמים, בואו ללמוד לתווך את הסיפור המרתק, המורכב והמופלא של המערכה על ירושלים באמצעות כלים של ידע, חדשנות, מקוריות וייחודיות.

למסיימי הקורס אפשרות להשתלב במערך ההדרכה ההולך וגדל באתר ובנוסף הזדמנות להגדיל את היצע הפעילות האישי ללקוחות.
הקורס יתקיים בתאריכים 10-19/9/17- הקדימו להבטיח מקום!
עלות הקורס: 1,000 ₪ למשתתף.
*הנחה של 10% למורי דרך חברי אגודה (בהצגת תעודת חבר בתוקף) + אופציה להשתתפות חלקית בקורס.

לפרטים והרשמה: לילך שריון  02-5829393, שלוחה 2 ובמייל: lilach@g-h.org.il

לפני קרוב לשלושים שנה יצא לאור (בהוצאת משרד הביטחון) ספרי הראשון "רק בירושלים", על פינות וצדדים פחות ידועים בעיר. יסוד הספר היה בטור "פינה קטנה בירושלים" שהופיע במשך כמה שנים במוסף "מסלול" של ידיעות אחרונות. הספר יצא בארבע מהדורות ושימש רבות את מורי הדרך. "רק בירושלים" אזל מזמן מהשוק, והרבה פעמים התבקשתי להוציאו חדש ומחודש. אבל כיום, כאשר קל להשיג כל אינפורמציה בעזרת מקלדת ועכבר, לא נראה לי שיש טעם להוציא ספר מעין זה בדפוס. התבקשתי לתרום למגזין "צידה לדרך", וזו הזדמנות להביא לכם מעט מהישן ישן הזה כשהוא משופץ ומותאם לימינו. אני מקווה שאצליח להביא לכם תועלת.

אלטע זאכען

יש מי שמסתובב בעיר העתיקה ומחפש מונומנטים. כל מה שקטן מבית אינו מושך את תשומת ליבו. יש המתבוננים רק באנשים הממלאים את הסמטאות, או רק בנשים. יש המתעניינים רק בסחורות המוצגות למכירה, ובמחיריהן. עיניו של משוגע ירושלים אמתי מתרוצצות לכל הכיוונים, אינן פוסחות אף על גרוטאות ופסולת, אולי יגלה משהו מעניין לאוסף שלו.

החוטפה: השוק בירושלים צבעוני ותוסס ומלא בסחורות הקורצות לתיירים, כמעט הכול מתוצרת המזרח הרחוק. כך גם בשווקי עכו ונצרת ואף בשווקי איסטנבול וקהיר. האם שמתם לב לדבר המיוחד לשוק בירושלים?

התבוננו בצילום ושימו לב לעיגולים התלויים האלה עליהם תלויות מחרוזות:

הנה לכם אביזר מעניין, נציג לתקופה שחלפה ואיננה. מוכרי השמונצעס בשוק בירושלים תולים את המחרוזות שהם מציעים לתיירים על מין מיתקן מוזר, חישוק מתכת שסביבו קרסים. בשנים האחרונות הופיעו אפילו כאלה מפלסטיק. המצאה ירושלמית, הכיצד?

אז הנה המקור, קוראים לו בערבית חוּטֶפָה, משורש 'חטף' בעברית . בימים שבהם המים לא זרמו מהברז, אלא נשאבו מבור שבחצר, היה קורה לעיתים אסון. "הלך החבל אחרי הדלי" והאחרון צלל במעמקי הבור. קודם שהופיעו דליי המתכת היו אלה כדי השאיבה מחרס שצללו במים העומדים. אז מה עושים?

כמעט בכל בית היה מיתקן כזה, חוטפה. לוקחים אותו, קושרים לחבל ומטלטלים אותו עד שהדלי האבוד נתפס באחד הווים ונשלף החוצה.

אחרי מלחמת ששת הימים באה עדנה לשווקי ירושלים. המון ישראלים הציפו את הסמטאות בחיפוש אחרי מציאות והסוחרים התחרו ביניהם בהצגת סחורתם. יום אחד עלה אחד מהסוחרים לבוידם בביתו ונתקל בחוטפה שאוחסנה שם לאחר שבור המים הפסיק לשמש. הייתה לסוחר ההוא תגלית. הוא לקח את החוטפה לחנותו ותלה עליה את אוסף המחרוזות שלו. ראה זאת שכנו וגם הוא חטף את החוטפה מהמחסן וכך עשה כל סוחר שהייתה לו חוטפה בביתו. הביקוש גדל, ופחחים ירושלמים החלו לייצר מיתקנים דומים עבור הסוחרים והיום, כאמור, אפילו מייצרים אותם מפלסטיק.

היהודים קראו למיתקן ביידיש ג'נגס. בדרך כלל היה בכל חצר של היישוב הישן זקן בטלן שהחזיק ג'נגס כזה. אם היה קורה אסון והלך הדלי, היו מזעיקים אותו הוא היה שולף אותו תמורת כמה פרוטות.

הטנאג'ה: בעליית גג במאה שערים, שאליה טיפסתי (ברשות!) כדי לחפש מציאות, גיליתי את הכד הגדול והיפה הזה, או כפי שנקרא אז: "טנאג'ה". כך מסביר גד פרומקין (בספרו "דרך שופט בירושלים"): "ושלוש טנאג'ות היו בכל בית. האחד קטן למי שתייה, שבביתנו היו לפעמים ממלאים אותו במי מעיין, ששלח אבא להביא בפחים טעונים על גבי חמורו ממעיינות ליפתא או מוצא. השני – כד חרס גדול ששמור למי רחיצה, ובכד שלישי היו שמים את האפר שהצטבר מפחמים שרופים וממלאים אותו במים משומשים, והיו המים מסתננים באפר שבתוך הכד ושוב משמשים לכביסת הלבנים".

מי הבורות היו נאספים ממי הגשמים היורדים במרזבים וזורמים בחצר ואלה היו נושאים איתם לעיתים פגרי עכברים ושאר לכלוך וזבל. לכן מי הבורות שימשו לשתייה רק לעניים שבעניים שלרוב היו חולים. מי שיכול להרשות לעצמו היה קונה מי שתייה מנושאי הנאדות (את הנאדות היו עושים בחברון מעורות עיזים) שהיו שואבים אותם במעיינות שמסביב לירושלים. רק לעשירים ממש היה חמור ומשרת שאפשר לשלוח לשאוב מים.

מי שיכול היה להרשות לעצמו קנה המצאה אירופאית, כלי סינון מחרס שבו מסננים את המים בעזרת אפר פחם (מימין).

אשתי דור שלושה עשר בארץ ישראל. סבתה, ילידת העיר העתיקה, הייתה נוהגת לומר (בתרגום חופשי מיידיש): "כמה טוב לכם בימינו. הכול בא לכם מהקיר. המים באים מהקיר (ברז), האור בא מהקיר (חשמל) והחום בא מהקיר (גז בישול)" ואז הייתה מספרת כיצד היו החיים בזמנה. האישה החכמה הזאת נפטרה קודם שגם הכסף התחיל לבוא מהקיר (כספומט).

איבריק: הוא כד חרס בעל זרבובית שמכיל מי שתייה. המים מחלחלים דרך החרס הבלתי מזוגג, מתאיידים על הדפנות וכך ציננו את המים לפני היות המקרר. היהודים מכנים אותו בטעות "ג'ארה", שזה בערבית השם הכללי לכלי חרס. על פי האיבריק היו שמים פיסת בד שצדפים או חרוזים קשורים לה מסביב כדי שלא תעוף ברוח. בעיר היו מניחים אותו בחלון מיוחד הבולט החוצה וסורג עץ מכסה אותו שדרך פתחיו נושבת הרוח ומצננת את המים. חלון מסורג כזה נקרא "משרבייה" – משורש "שרב", בערבית לשתות, להבדיל מ"משרפייה" – משורש "שוף", לראות, שזה חלון מסורג ממנו יכולות הנשים לצפות לרחוב מבלי שחס וחלילה תראינה. מומחים לדבר יוצקים את המים מהאיבריק לפה, מבלי לגעת עם השפתיים בזרבובית, לשמירת ההיגיינה.

ולסיום, הנה כמה כלי חרס מסוף המאה התשע עשרה מהאוסף שלי. האנשים היו כל כך עניים, שמסרו לתיקון כלי חרס שבורים. בעל מקצוע היה קודח חורים קטנים משני צדי השבר ומאחה אותו בעזרת חוט ברזל דק. אותו בעל מקצוע היה גם מחזק את הכלים ברשת של חוטי ברזל.

חברי הרב דויד אריאל יואל משמש כרב קהילתי מזה זמן רב בקהילת עדת ישראל שבקנטקי ארה"ב. בימים אלה מסיים הרב את  ביקורו בארץ.  ביקשתי שעם שובו יכתוב למגזין על קהילתו ומאפייני התייר בקהילתו הבאים לביקור בישראל, היכן ירצו לטייל , מה אופי הטיול ועוד היבטיים הנכונים לתייר בקהילתו ( י.ע עורך)

מדינת ישראל ממוקמת בין שני גשרים, במערבה מצוי  שרידי הים העתיק, ים טטיס העתיק ההולך ונעלם , אותו ים שהציף את המרחב הגאוגרפי שלנו הציף ונסוג אחת לכמה מליוני שנים. היום סובבים את הים התיכון שלוש יבשות. גם לנו נפלה הזכות ליהנות מהים היפה הזה שמזכיר לי את ילדותי שהשארתי אותה זה מכבר מאחור, שם ביליתי בנעוריי התחככתי בחול הרך בחופה של העיר אשדוד. שחיתי ותפסתי גלים.

בצידה השני של מדינתנו הכל כך יפה מצוי הבקע הסורי אפריקאי, גם הוא משתף יבשות ואורכו כ- 4000 ק"מ אנחנו נמצאים בתוך הבקע ונהנים ממספר ימות , זו משספקת מינרלים, זו שמספקת מי שתיה למרות שהמים לא הכי טהורים, וזו שהיתה ביצה.

נתונים אלה עד כמה שיהיו מרשימים בוודאי לא מחדשים דבר וכל מי שמתגורר בארץ או מתייר אותה מגיע למקומות הללו.

אולם בגעגועיי חזרה לחוף ילדותי, לא אוכל להגיע לדיונות החול המשגעות שהיו פרוסות בין אשדוד לאשקלון, רובם כבר לא שם. והמעט שנותר ברצועת החוף היפה שנותרה לאורך מישור החוף גם עליה מאיימים כרישי הנדל"ן לכבוש אותה, לבנות עליה גורדי שחקים. כרישי הנדל"ן מתראיינים בתקשורת ומשכנעים את מי שרק מקשיב להם ויש הרבה שמקשיבים להם , לפעמים מקשיבים להם דרך הכיס , הם מנסים לשכנע כי זכותו של הציבור היא ליהנות מחופים מפותחים ומביאים כדוגמה את חוף תל אביב. דווקא חוף תל אביב הוא דוגמה רעה, תל אביב היא עיר צפופה, הרוח לא מנשבת בה, ובשעות אחר הצהרים אף אחד לא מרגיש את הבריזה הצוננת מהים, מי שרוצה להרגיש אותה חייב להיות על שפת הים ממש ולא אין לו מה לחפש בעיר הזו. העיר פקוקה וחמה ומזיעים בה עד בלי סוף. החופים מסודרים, נאים , מספקים פרנסה רבה  ויש מקום לרכיבת אופניים ולהליכה אולם היכן הטבע הפרוע, היכן החול כל אלה נעלמו, ועוד מציעים לכסות את כל רצועת החוף בגורדי שחקים לאורך כל רצועת החוף. כך יספקו יחידות דיור לאוכלוסיה הגדלה והולכת , נתון יבש מלמד כי עד 2050 מדינת ישראל עשוייה להכפיל את מספר תושביה ולכן יש להיערך עד אז בדיור. למה לעשות את זה תוך הרס הדבר הכי יפה במדינה, למה שהמתבונן יחפש את קוו האופק ויראה רק את המגדלים המתרוממים, את שעות בין הערביים והשמש השוקעת המשיקה עם קו המים גם זה יהיה נחלתם של אלה המתגוררים על החוף או אלה שבאו לטייל על קווה חוף. כל השאר לא ייהנו, כמובן שהמדינה תהנה מאוד מתכניותיהם של כרישי הנדל"ן, הרי כך מוסרת אחריות המדינה לדאוג לשמורות הטבע שעוד נותרו על קוו החוף, כך המדינה תרוויח כסף יפה לקופתה , אינני מתנגד לרווחי המדינה אבל יש פתרונות אחרים ומעשיים הנכונים להיום. בעיר תל אביב ובערים אחרות  ונלך אל דרומה של העיר או אפילו אל ערי הלוויין שלה ונראה את בתי הרכבת משנות החמישים שבנו אותם בנייה מהירה כידי לקלוט את גלי העלייה, בתים שנבנו ברובם בנייה טרומית פלטות בטון שיוצרו במפעלים ביציקת תבנית והנחו בתהליך בנייה מהיר. בתים אלה ברובם הגדול הם בתים גרועים, התגוררתי בבית כזה, הגג דלף בחורף, ובקיץ הבית היה בלתי נסבל עם מידות החום הגבוהות שהניסו אותנו לחצרות ולרחובות, אבל דווקא היום  אפשר לקחת את הבתים הללו בכל אחת מהערים יש את הבניינים הישנים שבחלקם הוסיפו תוספות בניה וכל דמיון למקור נעלם, יש לקחת את הבתים בשכונות הישנות להרוס את כל אלה ולבנות במקומם.  אפשר לתכנן נכון את הערים ולהרים רבי קומות בשכונות המרוחקות מחוף הים וככל שמתקרבים חוף הים לאוורר ולאפשר את כניסת הבריזה. ההצעה כבר מתרחשת בתוכנית תב"ע 35 , אולם היא זוחלת והיא ממש מינורית, יש צורך בדחיפה ובהחלטה מדינית שתאפשר הפיכת המדינה והיערכות ל-2050. אני מציע שמורה הדרך יביעו את קולם ויהיו דעתנים בכל הקשור בנופה של ישראל, כי ככל שישמעו את קולם של מורי הדרך יבינו פרנסי המדינה שמורה דרך אינו עוד מקצוע מיני רבים אלא הוא מקצוע בו פועלים מורי דרך היכולים לשנות את נופה של המדינה.

ים המלח:

ים המלח הולם ונעלם ויש האומרים שצריך לאזן בין צרכי האדם ובין צורכי הטבע. אני כמובן שמסכים לאיזון אבל האם האיזון באמת קיים או שמא ברגל גסה לוקחים את כל המחצבים מהים ומיישבים לנו ואת הים. הנזק הסביבתי כבר ניכר באלפי בולענים  על קוו החוף ומהווים סכנה איומה. בולענים אלה פגעו ביכולת לעבד גידולים וביכולת לפתח תיירות מרפא ותיירות ההמון. פעם עוד היה אפשר להגיד כי ים המלח הוא מחצב של המדינה וכל המינרלים שנלקחים מנו כספם זורם למדינה (?!) אני שואל מתי היה הפעם הזו, כי כל מי ששלט בישראל מהתקופה הבריטית ועד ימינו ניצל את מחצבי הים ברגל גסה. כמובן שיהיו שיגידו שגם קודם הפיקו מינרלים מים המלח. זה נכון אבל משנות השלושים של המאה ה-20 החלו להפיק במפעלים, ולאחר קום המדינה המפעלים הפכו למפעלים הנשלטים על ידי אנשים פרטיים ואני נמנע מלהזכיר את שמות המשפחות שנשאר להם שאריות כידי לבנות מגרשי כדורגל מודרניים בחיפה ונתניה ולתרום לבתי חולים ולהניח לוח עם שמם לזיכרון עולם. כי אלה גם מכרו את המפעלים לגורם זר לסינים וכמו כל מפעל טוב ריווחי שנמכר היום לכל המרבה במחיר כך גם ים המלח, אותם אלה שרכשו את ים המלח עשו סקר ומצאו שיש עוד רזרבות לעשות רווחים נאים בחציבת הר סדום, רצועה דקה באורך 11 ק"מ שרובה מינרלים גם היא נמצאת בתוכנית להיעלם ואנו נשב ונבכה בכי מר לעולמים, למה כי חשבנו שצריך לאזן בין צורכי האדם והטבע. אולם בתרבויות עתיקות כיבדו את הטבע, כל המסתובב בנחלי ובהרי אילת, כל היורד מהר אמיר רואה בנחל אמיר את החציבות שלאחר שסיימו לחצוב סתמו את החציבה ולא פגעו בתוואי הנוף , הוא הדין גם לשמורת תמנע ואנו מורי הדרך רק יכולים להמשיך להגיע לשמורות אלה עם ילדינו , בתי ספר , תיירים מבוגרים וכל עמחה ישראל ולספר את הסיפור המקראי על שלמה המלך ומלכת שבא ולהוסיף עוד אגדות ולגעת באבן המתפוררת במגע בין אצבעותינו. אבל האם אנחנו באמת עושים משהו? לא אנחנו שוב פעם מסכימים עם ההרס, אנחנו מקבלים את ההרס. אנחנו לא מסוגלים להאמין שניתן לשמור על הטבע. הרי שנים רבות דיברו על תעלת הימים שתזרים מים מהים התיכון, אני לא דן בסוגייה אם זה טוב או לא, אבל כיום עם מתקני ההתפלה בוודאי יכולנו להגיע להסכמה ופרשה הגיונית עם הגופים הירוקים ולמצוא את האיזון בין הקמת התעלה, התפלה והמשך זרימת הנחלים אל ים המלח. העתיד הוא בידינו ואנו מניחים לעתיד להישמט מבין אצבעותינו! אנו מקבלים את העושק של המחבצים, את הרס הנוף.

העתיד כבר כאן! האם יש ספר שהנוף שנהרס לא ניתן להשיב אותו? אין ספק , ראו את המפעל העצום של ייבוש ימת/ביצת החולה בשנות החמישים, כאשר בעצם מדינת ישראל והמפעל הציוני הרגיש שהנה הוא מיצה את עצמו. הוקמה מדינת ישראל . בן גוריון חיפש את המפעל הציוני שימלא את הוואקום שנוצר ומצא אותו בפרוייקט החולה. בעצם אף אחד לא היה צריך לייבש את החולה, האדמות בעמק החולה התבררו כלא פוריות ובעייתיות עם אדמת הכבול שצריך להרטיב אותה כל הזמן חלילה תתלקח שוב. פנינה זו של עמק החולה היתה להרס אקולוגי ומינים יחודיים למקום נעלמו עד אשר הופיע צפרדע שהציל את כבודה של המדינה עגולשון שחור צוואר.

אז ללא ציניות מיותרת, רק עם נסיון לציין עובדות שבוודאי גם עליהם יהיו חולקים , ובכל זאת רק אם קראת את מאמר הדיעה הפרטי , אשמח אם תגיב, אשמח אם תהיה זה שתסביר לילדיך את חשיבותו של הנוף בארצינו. אהיה שמח אם לא נקבל כמובן מאליו את מה שיגידו אלה המפיקים רווחים מהמנרלים, מהמחצבים ומחוף המדהים, אלה אשר מספרים לנו שהם עושים זאת עבורינו. עלינו להתקומם ולא לקבל את הריסתו של הנוף, עלינו להביע דיעה גם בנושא זה!!! וזה לא אומר שהבעת דיעה היא שאנחנו נהיה באחד הגופים הירוקים שגם זה הינו דבר חיובי, אני לא אומר שהבעת דיעה היא נקיטת עמדה פוליטית, אלא הבעת דיעה היא הבאת נושא הטבע אל שולחןן הדיונים בכנסת ולעזור לחברי הכנסת להבין ולהפנים גם הם שאנו רוצים חזרה את הטבע שלנו.

ב 22 ביולי 46 פוצץ האגף הדרומי של מלון המלך דוד. אני רוצה לנצל את ההזדמנות, ולספר על המלון, סיפור עם טוויסט וצדק פואטי ואפילוג מרגש. כדאי להקשיב עד הסוף.

בשנת 1930 נפל דבר בירושלים: נפתח מלון המלך דוד, שבירושלמית קוראים לו מלון המלך קינג דיויד הוטל. הסיפור מתחיל ב 1929, כשהדודנים ז'ק, עזרא ואלברט מוצרי, נצר למשפחת אנשי עסקים יהודים, מצרים, ציונים,  שעסקו בבנקאות ומלונאות בכל בעולם, יזמו הקמת מלון פאר בירושלים. ליוזמה הצטרפו שר האוצר המצרי, יוסף קאטווי ביי, יהודי וקרוב משפחה, הברונים אלפרד ופליקס דה מנשה מאלכסנדריה ומשפחת דה פיצ'וטו – משפחה של אנשי עסקים עשירים. עזרא מוצרי, מנהל הבנק הלאומי של מצרים, מיליונר בעצמו, ובעלים של בנק משפחתי קטן בשם "מצרי", מימן חצי מהעסקה. הבום הכלכלי שהביא המנדט, תנועה גדולה של תיירים, פוליטיקאים וכו', הולידה תחזית כלכלית ורודה. וכך הקימה משפחת מוצרי את "חברת מלונות א"י", החברה רכשה מהכנסייה היוונית האורתודוכסית 18 דונם ברחוב יוליאן במחיר 31 אלף לא"י. המיקום והשכן (ימק"א) יצרו יתרון, השם הקרין פאר מזרחי, הבניה רצה מהר והמלון נפתח ב-20 בדצמבר 1930. חשוב לציין, שבמקביל, ניבנה גם מלון פאלאס, בידי הועדה המוסלמית העליונה, שנפתח קצת קודם.

במעמד חנוכתו, היו במלון 200 חדרים ועוד 60 חדרי אמבטיה, חדרי אמבטיה משותפים בכל קומה, ואמבטיה בכל סוויטה. לפי התכנון של אמיל וויט, אדריכל שוויצרי, שעבד עם צייקין והופשמיט הישראלים, סודרו החדרים משני צידי מסדרון מרכזי שחצה כל קומה. המלון הוא מלבן, שאגפיו הדרומי והצפוני בולטים מקו החזית ויוצרים צורת H. הגובה, הבניה הפשוטה, הפונקציונלית חסרת קישוטים (חוץ מהחלונות והמרפסות), חיפוי האבן האדומה בעיבוד טובזה (סיתות גס), שהיה מנוגד לחלונות התכולים – כל אלה יצרו בנין חריג בנוף הירושלמי. עיצוב הפנים של קומת הקרקע יוצר תחושה של ארמון אוריינטלי, עם מוטיבים של פירות א"י ומוטיבים מכל המזרח התיכון. רצפת השיש של המבואה ורצפת הארז של חדר הקריאה נועדו ליצור אוירה של ארמונות דוד ושלמה. אולמות מפוארים מוקמו במרתף ובקומת המבואה.

המלון לקח על עצמו להוביל ברמת השרות שנתן לאורחיו. המנהלים שהובאו מבתי המלון הטובים של מצרים, דאגו לאספקת מזון ברכבת ממצרים, מלצרים הובאו מסודאן ומצרים, ההנהלה היתה שוויצרית והשפים מאיטליה. בגנים עבדו כל יום 3 גננים. השפל בתיירות, בגלל מאורעות תרפ"ט והמשבר הכלכלי העולמי, פגע במלון. ב 1930 החליטו להתחלק בהוצאות אחזקת המלון, הנפיקו אותו ועזרא, הבעלים של "בנק מיצר" שכנע את "בנק אלעקרבי אלמצרי אלערבי" (בנק הקרקעות המצרי הערבי) לקנות יחד איתו 693 מניות, כ 4% משווי המלון.

ניהול נכון הביא להתאוששות המלון וב 1932 הוא פרח, והוביל על פני מלון פאלאס. המרד הערבי, ב- 1936-1939 , פגע בעסקים שוב, וועדת פיל הבריטית, שהתאכסנה בארץ, הצילה את המצב.

בשנת 1938 חכר המנדט את האגף הדרומי, והפך אותו למשכנו של הממשל האזרחי. המלון היה לאחד מאתרי האירוח החשובים במזה"ת מנהיגי אתיופיה, בריטניה, ספרד, יוון ועוד קישטו את ספר האורחים שלו.

פיצוץ האגף הדרומי של המלון, ביולי 1946, פגע בו שוב. האגף לא שוקם והבריטים חכרו חדרים אחרים במלון, ובפברואר 47 הפך המלון לחלק מאזור הביטחון, בווינגרד, ורק אנשי המנהל הבריטי הורשו להתגורר בו. בשבת, 15.5.48, ירד הדגל הבריטי ואת מקומם תפסו אנשי הצלב האדום. המלון הותקף קשות ע"י הצבא הירדני, ובהפוגה ראשונה, עברו אנשי הצלב האדום לימק"א, והמלון הפך למפקדת האו”ם, שעד מהרה עזבו אותו מאותן סיבות. צה”ל השתלט על הבניין והפך אותו לעמדה מבוצרת מול צבא ירדן.

בתום מלחמת הקוממיות חזר המלון לבעליו, ואלה החליטו לצמצם הפסדים ולא להשקיע בשיקום המלון, וכך תופעל המלון כמו שהוא. על גג המלון התנוססו דגלי השגרירים שהתארחו בו. ב 55 התארח או נו, נשיא בורמה, ופתח את המסורת שנמשכת עד היום: כאן מתארחים ראשי מדינות.

הירידה בתיירות פגעה במלון, ו- 150 העובדים, אירחו 40 – 50 אורחים. ניסו להפוך אותו לבית הבראה של ההסתדרות, אבל זה לא צלח מחשש לניקור עיניים. במלון הוקם אגף כשר וגם זה לא עזר. ניסו להחכיר אותו להילטון, והם סרבו בגלל הלחץ הערבי. בנובמבר 1956נסגר המלון, לאחר שלא נמצא לו קונה, ועובדיו פוטרו. הבעלים פתחו אותו מחדש, אחרי שקבלו הנחות מהעירייה ומהמדינה.

כדאי להזכיר מהלך נוסף, שסיבך את הדברים: אחרי קום המדינה, עבר הרכוש של הבנקים המצריים, 693 המניות, 4% מהבעלות, לידי האפוטרופוס על נכסי נפקדים, מאחר שהם לא היו בארץ. המניות נמכרו לרשת מלונות דן ב 2006. במקביל, הנחית נאצר מכה על המשפחה, וב- 1954 הלאים את רכושה, והביא למנוסתם ממצרים לישראל. כך עבר "בנק מיצר" לבעלות ממשלת מצרים, עם המניות של המלון.

המלון קמל מול עיניהם, ובשנת 1958 מכרו אותו בהפסד לרשת דן, של פדרמן, את מחצית המניות של חברת מלונות ישראל, בעלי המלון. פדרמן התמנה ליו"ד מועצת המנהלים. חיים אלוני, קבלן חיפאי, שיפץ את האגף הדרומי, תמורת 2 מיליון דולר. נוספו חדרי אמבטיה לכל חדר; הרדיאטורים הוחלפו במערכות מיזוג וחימום; תנורי המטבח המעשנים, שצרכו סולר והפיצו עשן שחור, הוחלפו; המיטות משנות השלושים  הוחלפו (אברהם קריניצי) במיטות זהות חדשות; ועוד. ב 1961 נגמר השיפוץ, ולמלון היו עכשיו 160 חדרים. ב 63 שופץ המרתף שפוצץ ב 46, וב 64 נפתחה מחדש מסעדת לה רג'נס. עכשו אירח המלון את צמרת המדינה, כאן אירח הנשיא לסעודות ועוד. הגדלת מספר חדרי המלון לא עזרה, תיירות דלילה, מיתון, מחסור באתרי תיירות (הכל בעיר המזרחית), גרמו לתיירים ללון בת"א. רשת דן, שהמלון שלה בת"א היה מבוקש, התנתה שכל אורח בת"א, ילון לילה אחד בירושלים.

המיתון של ראשית שנות השישים, שהביא להורדת מחירים, ומיעוט תיירים, הוביל את הנהלת הרשת להרחבת המלון. הרעיון היה להוסיף 2 קומות ולבנות בסמוך מגדל של 22 קומות עם עוד 200 חדרים. סמו פדרמן, שניהל את הרשת, שכר את היינץ פנחל, המתכנן של דן ת"א, וביקש הצעה להרחבה.

כל הרעיונות שהביא לא מצאו חן בעיני פדרמן. בסוף, הוא לקח 2 גלויות של המלון, גזר מאחת 2 קומות, שם מעל השנייה ואמר: ככה אני רוצה. פנחל טען שהיסודות לא יחזיקו אבל 2 מהנדסים, דוידבד וקלנר, פתרו את הנושא. תוספת עמודים וחיזוק הקיימים ע"י קידוח ותוספת ברזל.

בתוך סבך האישורים, היתה בעיה עם צה"ל, שדרש לבנות לו עמדות על הגג, כמקובל בירושלים. הפתרון היה "קומת הגמדים", כמו שקוראת לה תמר הירדני, "נסיכת ירושלים". מערכות מים ותשתית רבות מוקמו על גג המלון, ולכן נבנתה קומת ביניים נמוכה, עם מעט חלונות קטנים מזרחה. בקומה זאת מוקמו כל התשתיות: מים, חשמל וכו', ונוצר מקום לחיילי צה"ל. האגדה מספרת שכאן מיקמו המוסד והשב"כ את מכשירי הציתות שלהם. הבעיה שנשארה בלי פתרון היתה חיפוי האבן של הבניין. במקור, הביאו את האבנים מחברון, ולא היה דומה להם בארץ. למזל המלון, בתום מלחמת ששת הימים, הצליחו להביא את האבן מאותה מחצבה. גם ענין "קומת הגמדים" נגנז, והיא לא משמשת יותר את העירייה וצה"ל. התנגדות הירוקים הביאה לגניזת המגדל, וההרחבה נחנכה ב 1969. השיפוץ הזה, ומלחמת ששת הימים, הצילו את המלון והחזירו אותו לשורה הראשונה של המלונות בעולם. עכשיו הכיל המלון כ 240 חדרים, מהם סוויטות מיוחדות, עם אולמות בקומת הקרקע והמרתף.

כצפוי, איחוד ירושלים הגדיל מאד את תנועת התיירים, ואיתם את רווחיות המלון. מלונות יוקרה נוספים ניבנו (הילטון, פלזה הייאט) וזה אילץ את הנהלת המלון לשדרג את המלון. הבריכה הורחבה, על חשבון גינת המלון, ובהמשך נערכו מספר שיפוצים ושדרוגים, כדי להיענות לאתרים שהציבו מלונות חדישים שנבנו בקרבת מקום בהמשך (לרום = ענבל, מצודת דויד, וולדורף אסטוריה, ממילא). בתוך כל אלה, נשמרה האווירה המיוחדת. במבואת המלון, מוצגת בה תערוכת תמונות מראשית ימי המלון, ספר האורחים הראשון שבו חתומים צ'רצ'יל, אליזבט טיילור, גנדי ועוד, שומרו כלים ורהיטים המקוריים. המלון שרד את כל התחרות ואת כל המשברים שבאי על התיירות בארץ, ונותר אחד המלונות החשובים בעולם, והמפורסם בארץ

סיפור עם צדק פואטי

בדצמבר 2013, במלאת למלון 83 שנים, במלאת שנה למעצרו ובתום משפט ארוך, הורשע עו"ד אשרף ג'אסר, בן 44, מבקה אל ע'רביה, בוגר בר אילן, נשוי ואב לארבעה, בהונאת שני בנקים מצריים: בנק אל עקארי אלמצרי אלערבי ובנק אל מסר, שני הבנקים שהיו להם 693 מניות של הבנק, כ – 4% מהבעלות על המלון, בסכום של כ – 20 מיליון ש”ח. באופן לא מפתיע, בנק אל מצרי היה של עזרא מוצרי, מבעלי המלון. כזכור, הבנק הולאם ע”י ממשלת מצרים. מעשה שהיה כך היה: בהסכם השלום עם מצרים, יש סעיף שאומר שרכוש בבעלות אזרחי המדינה השנייה, יוחזר לבעליו. כזכור, ב 2006 מכר האפוטרופוס את 693 המניות שברשותו למלונות דן. הבנקים המצרים נחשפו לסיפור ורצו לממש את בעלותם על המניות, וכשפנייתם לאפוטרופוס סורבה (חזקת נכסי נפקדים שאין להשיבם), פנו לעו"ד אשרף ג'אסר וזה הוביל את המהלך המשפטי. עוה"ד סיפר לבנקים, שבכוונתו להגיש כנגד הממונה על נכסי נפקדים שתי תביעות: אחת בסכום 78 מיליון ש"ח, ושניה בסכום של 406 מיליון ש"ח. לצורך זה, צריך לשלם אגרה של כ – 20 מיליון ש"ח. הכסף שולם לו, אבל הוא ביקש פסק דין הצהרתי נגד האפוטרופוס, בעלות של כ 2000 ש"ח. בנוסף, עוה"ד זייף קבלה של בית המשפט. בית המשפט דחה את טענת עוה"ד שזה היה תשלום של שכר הטרחה שלו. בנוסף, שכר עו"ד ג'אסר את שרותי פרופ' מעוז, בעלות של מיליון ש"ח, אותם גבה מהבנקים המצריים, ולא שילם לפרופ' מעוז. על עוה"ד נגזרו 9 שנות מאסר, 250 אלף ש"ח קנס ותשלום 800 אלף ש"ח לבנקים המצריים. מה עם התביעה? בשלב זה היא התמוססה. שמעתי מחבר  שהצדדים הגיעו לפשרה, לפיה שילמו המדינה ומלונות דן 6 מיליון דולר לבנקים המצריים, ובזה הכל  נפתר.

למה צדק פואטי? כי סוף גנב לתליה וגם כי הוכח שאפשר לפתור סכסוך עם פוטנציאל של עימות דיפלומטי, בצ'ק ופשרה.

אפילוג מרגש

השם מוצרי, מעלה מיד את דמותו של מכבי מוצרי ז”ל ומבצע מכבי, שהיה על שמו. כמה מילים עליו: מכבי, יליד 1914, הוא בנם של הרופא, ד"ר אלברט, ומזל (לבית מני = מנצר ישי) מוצרי. אלברט היה מבעלי מלון המלך דוד וכן המלונות הקהיריים סבוי, קונטיננטל ומינה האוס, בית ההארחה הרשמי של ממשלת מצרים. מכבי התחנך וגדל בארץ, נישא לרחל גרין, נכדה של הברון פליקס דה מנשה, אותה הכיר בתל אביב. פליקס היה אחד המשקיעים במלון המלך דוד. החינוך המוקפד של הצעירים הביא אותם להתיישב ב 1932 בתל צור (היום שכונה באבן יהודה), להיות מראשוני מגדלי הוורדים ולעסוק בביטחון. מכבי התפתח להיות מבכירי ההגנה, הגיע לפיקוד בכיר בחטיבת הראל, ונפצע אנושות ב 20 באפריל 1948, כשעמד בראש השיירה הגדולה האחרונה שהעלתה אנשים ואספקה לירושלים. הוא נפטר יומיים אחר כך, ערב יום ההולדת שלו (ליל הסדר). רחל שינתה את שם משפחתה ממוצרי למכבי, חייתה בקיבוץ חצור ונפטרה באוקטובר 2003.

תודה לתמר הירדני – גבירץ, שהמאמר שלה בירחון סגולה הוסיף לידע האישי שלי שנקלט מספרי ירושלים הרבים ומהעיתונות הישראל, החדש והישנה

כאשר נבחנתי לקורס מורי דרך באחד מחדרי משרד התיירות בירושלים, עמדתי כמו רבים אחרים מול צוות בוחנים שהמטיר עלי שאלות משאלות שונות. לפתע פני אלי אחד הבוחנים ושאל:
"מתי נוצר דגל ישראל?"
בקושי הצלחתי להסתיר חיוך, אבל לפני שהשבתי, שאפתי אוויר לרגע והבטתי לקצה האולם, מקום בו יישב רכז הקורס שלי והאזין בדממה לשאלות הבוחנים ולתשובותיי. ראיתיו מרכין את ראשו ומתכווץ, עושה ככל יכולתו לכבוש את פרץ הצחוק שתפס אותו פתאום. שכן, הוא ידע משהו שהבוחנים לא ידעו. הם לא שיערו בדעתם כי במהלך אותה שנה כבר הייתי נתון בעיצומו של המחקר אודות השורשים ההיסטוריים של דגל ישראל. והנה, דווקא אני, יחיד מבין כל הנבחנים, אני הוא זה שנשאל אודות דגל ישראל.
סביר להניח כי בהערכה הסתברותית, איש לא היה מעלה על דעתו שדבר כזה יוכל לקרות דווקא במבחן שלי, אבל להפתעתי, הדבר אכן התרחש ואני נדרשתי לתת תשובה לשאלה.
ידעתי שאם ארצה בפניהם את כל מה שאני כבר יודע באשר למקורותיו של הדגל, תשובתי תפסל. לכן דקלמתי את המענה השגור והמקובל שנלמד בקורס מורי דרך, לפיו הדגל נוצר במאה ה-19.
כמובן שצברתי נקודת זכות נוספת, אבל היה לי ברור שגם הבוחנים אינם יודעים את הסיפור כולו. לא דנתי אותם לכף חובה. ידעתי שבכך אינם שונים מאלפי מורי דרך שלמדו משהו על סמלים ציוניים ולאומיים ועל התפתחותם. ואם מורי דרך כך, על אחת כמה וכמה מיליוני האנשים החיים בישראל אשר אינם מתעמקים בנושאים כאלה ולכן אינם מכירים את הסיפור המלא אודות התגבשותם של מרכיבי דגל הלאום לכלל דגל שלם שיהפוך לימים להיות הדגל הרשמי של מדינת ישראל.
זה המקום להתוודות שגם אני הייתי חסר ידע כזה לפני שיצאתי למסע המרתק בעקבות שורשיו של דגל ישראל. דווקא הבורות הזאת, היא שהביאה אותי לפתוח במחקר מעמיק שיאפשר לי ולאחרים לדעת קצת יותר על הדרך שבה הגיעו הפסים, הצבע הכחול והמגן דוד אל יריעת הבד הלבנה.

אישה אחת לחשה לי
אבל כנראה שלא רק חוסר הידע הוא שלקח אותי למסע הזה. ככל הנראה היה עוד משהו שנשאר טמון בתת ההכרה שלי במשך יותר מארבעים שנה. הדבר הנסתר הזה נחשף במהלך אחת ההרצאות שנתתי אודות הדגל העברי בעת שיצאתי לסבב הרצאות בנושא ברחבי הארץ.
היה זה באולם כלשהו בעיר אשדוד. היו שם כמאה נשים וגברים שהאזינו בשקיקה לדברים ולא הסתירו את הנאתם מהגילויים שנחשפו בפניהם.
בסיום ההרצאה, ניגשה אלי אישה מבוגרת, קרבה את פניה לפני ולחשה כמגלה איזה סוד נסתר:
"אני יודעת מדוע אתה עוסק בהיסטוריה של הדגל".
"מדוע?" שאלתי.
"זה מפני שהנפתה את הדגל בראש כיפת הזהב על הר הבית".

"אולי!" השבתי בחוסר ביטחון, אבל למן אותו רגע החלו הרהורים להעסיק את מחשבותיי בעניין: "יתכן והיא צודקת ואותה הנפה היסטורית של הדגל במלחמת ששת הימים היא ששימשה מוטיבציה למחקר".
ההרהורים האלה המשיכו להעסיק אותי במשך כל שנות המסע הנפתל בעקבות סיפורו של הדגל, אבל אני לא הייתי שלם עם האפשרות שאותה הנפה עליה דיברתי בהרצאה כחלק מהנפות דגלים היסטוריות אחרות, היא שעמדה בבסיס כתיבת הדברים.
סבור הייתי, כי המוטיבציה האמתית נוצרה ביום בו נחשפתי למחלוקת ארוכת השנים בין אנשי המורשת של נס ציונה לאלה המשמרים את ההיסטוריה של ראשון לציון. הוויכוח עסק בשאלה הידועה: מי הניף ראשון את דגל ישראל? והסקרנות הוליכה אותי בראש ובראשונה לבדוק סוגיה זו.
עד מהרה הבנתי, כי למייסדי שתי המושבות בתקופת העלייה הראשונה, שמורה זכות ראשונים. אנשי ראשל"צ, ישראל בלקינד ופאני מאירוביץ, הניפו דגל בשנת 1885 לציון מלאת שלוש שנים למושבה, אבל היה זה דגל שבקצותיו היו "שניים, שניים פסים" כדבריהם, ואילו בנס ציונה הונף ב-1891 על ידי מיכאל הלפרין, הדגל שנבחר לימים כדגל ההסתדרות הציונית וכדגל מדינת ישראל.
הסוגיה הזאת והמידע שנחשף בפני באותו עניין, היא לבדה הצדיקה "חפירה" בגנזכים, באתרים ובעדויות שיכלו לחשוף בפני אמיתות נסתרות מעין. ככל שהעמקתי לחפור, גיליתי עוד ועוד סיפורים ותעודות שכל אחד מהם היה מעניין מקודמו. חלק גדול מהדברים כבר ראה אור פה ושם ובעיתונות התקופה או בפרסומים ובספרים, אבל בשום מקום לא מצאתי סיפור עלילה אחד רצוף שיכול היה להאיר את התהליך המתמשך על פני מאות ואלפי שנים בהם נוצרו מרכיביו של הדגל הכחול לבן.

מנדודי המדבר עד ימינו
המחקר הוביל אותי אחורה עד לתקופת הנדודים במדבר שבה מדבר "יהוה אל משה ואל אהרן לאמר איש על דגלו באתת לבית אבתם יחנו בני ישראל מנגד סביב לאהל מועד יחנו…" ככתוב בספר במדבר.
משם כבר הייתה הדרך סלולה אל העיסוק בצבע התכלת שהיה הצבע הבולט ביותר בעבודת המשכן ובבגדי הכהן הגדול. וכן במצוות ציצית הנזכרת בספר במדבר טו', מצווה שנחשבת לחשובה ביותר בתרי"ג מצוות: "ויאמר יהוה אל משה לאמר דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם ועשו להם ציצת על כנפי בגדיהם לדרתם ונתנו על ציצת הכנף פתיל תכלת". 

לאחר הלימוד המעמיק של נושא התכלת וההיכרות שערכתי עם תהליך ייצורו בעת העתיקה מהארגמון כהה קוצים, תהליך שהתחדש בעשרות השנים האחרונות במפעל "פתיל תכלת" בכפר אדומים, יכולתי לגשת לסוגיית המגן דוד.

כחלק מהלימוד על המגן דוד נסעתי לפראג כדי לשוטט בבית הקברות העתיק של הקהילה היהודית. בקשתי לראות עד כמה היה סמל זה משמעותי בין כלל הסמלים והקישוטים שעיטרו את המצבות שנותרו על עומדן למן המאה ה-14. הסיור הזה, שבו נעזרתי באנשי הקהילה היהודית, חשף בפני מידע רב, כולל מפגש עם הדגל האדום של הקהילה שנוצר במאה ה-13 ועליו הופיע לראשונה המגן דוד בצבעי זהב.

שתי תובנות חשובות
אחרי שהשלמתי את המידע אודות מרכיבי הדגל, חשבתי שיהיה נכון לספר על המעמדים הייחודיים שבהם הונפו דגלי כחול לבן לראשונה ועל האנשים שעמדו מאחורי ההחלטות להניף דגל זה או אחר.
המידע הזה הביא למסקנה כי דגלנו הלאומי נוצר למעשה בתהליך רב שנים שבו קיבלו אנשים החלטות ספונטניות ברגעים ומעמדים היסטוריים שונים. החלטות אלו, של אנשים יחידים לאורך עשרות ומאות שנים, הם שהביאו ליצירת הדגל הכחול לבן כדגלה הרשמי של ההסתדרות הציונית וכדגל ישראל.
לא המנהיגים הם שיצרו את הדגל, אלא העם שניצב לאורך ההיסטוריה מאחורי המרכיבים – הפסים, הצבע הכחול והמגן דוד וכפה על המנהיגים את המרכיבים הללו, גם אם לעתים עלו רעיונות אחרים, כגון דגל שבעת הכוכבים של הרצל.
תובנה נוספת מעבודת המחקר הביאה אותי להכרה כי דגל הלאום מגלם בחובו את ההיסטוריה היהודית לתקופותיה למן תקופת הנדודים במדבר ועד ימינו. כדי להמחיש זאת, הבאתי במחקר סיפורים רבים שבונים יחד מסכת ארוכה ומתמשכת, נדבך על נדבך, אבן על אבן, עד להיותו של הדגל הכחול לבן לדגלה הרשמי של מדינת ישראל.
סיפורים אלה מופיעים בספרי "איש על דגלו", שיצא לאור לפני כמה שבועות בהוצאת "סטימצקי". הספר מהווה כיום מסמך יחיד מסוגו בו מופיעה המורשת ההיסטורית של דגל ישראל כתעודה מחקרית שלמה.

ניתן להשיג את הספר בחנויות "סטימצקי" ובמחיר מיוחד למורי הדרך (80 ₪) בדוכנים של אריה בר ובסיורי ההשתלמות של אגודת מורי הדרך.

תמונות:

1. הספר איש על דגלו
2. דגל ישראל מונף על כיפת הסלע במלחמת ששת הימים
3. ארגמון כהה קוצים (באדיבות "פתיל תכלת")
4. פתיל תכלת בציצית (באדיבות "פתיל תכלת")

כיפות לבנות רבות מאתרות את נוף ארצנו ממורדות החרמון , במדבר יהודה, ובבקעת הירדן עד סיני. אלו קברי קדושים מוסלמיים.

הקברים האופייניים כוללים : מבנה רבוע פשוט יחסית עם חדר אחד או שניים שתיים. מן החוץ בחוץ ניתן להבחין בכיפה לבנה או שתיים כקרוי  למבנה  ובצמוד אליו עץ עבות או חורשה קטנה ובור מים. מקרה את המבנה ולידם עץ עבות או חורשה קטנה ובור מים.

רובם בנויים במקום גבוה יחסית לסביבה ומשמשים בדרך כלל כנק' תצפית מרהיבה לסביבתם. תולדותיהם ונסיבות הקמתם לא תמיד ברורים. מקובל לתארך את רובם לתק' הממלוכים במאה ב 13 מסיבות צבאיות ומדיניות. וזאת כדי להגביר נוכחות מוסלמית בזמן חגים נוצריים. מסורת זו לא מקובלת ולמורת רוחם של חכמי הדת המוסלמיים שראו בקברים התרסה לערכי הדת המסורתיים. לעומתם המאמין המוסלמי הפשוט המרגיש קרבה דתית ורגשית עמוקה יותר  לקדוש המקומי מאשר  לאללה. האל בשמים בשביל המאמין הפשוט הוא מושג מופשט וערטילאי, ואילו הקדוש המקומי הוא : דמות מוחשית.  בשעת מצוקה הוא מתרפק ומשטח את מצוקותיו בפני הקדוש המקומי לבקש מרפא לחוליו, פרנסה טובה יותר, אושר, ועוד.  כל זאת בתקווה לנס שהקדוש יחולל.

בימי בצורת נהגו הכפריים לערוך הקפות עם תפילות ושירה כדי שהקדוש ימהר להעתיר ברכתו על האדמה החרבה.

רבים מהטקסים והמנהגים סביב קברי הקדושים המוסלמיים דומים לאלו המתקיימים בקברי צדיקים יהודיים.   קברי קדושים מוסלמיים רבים יותר והקשר של המאמינים עם המקודש מורכב יותר מאשר ביהדות.

קברי קדושים באיסלם הסוני  והפעילות הפולחנית בסביבתם מסביב הינם  – ביטוי מובהק לדת עממית. הריחוק בין אללה ומאמיניו במסגרת הדתית הממוסדת שבה כל הטקסים והפולחן מאורגנים בסדר קבוע אין בהם מענה לצורכי המאמין הפשוט המבקש את קירבת – האל בדרך לא שגרתית ובלתי אמצעית. האיסלם כדת אינו שונה מדתות אחרות בעניין מידת הריחוק בין האל – למאמין. אולם לצד הדת הממוסדת התפתחה במקביל  "דת עממית"  על מנת לקרב את משאלות האדם המאמין בפני האל.

הפעלת הנעלם "בקריאה" כלומר : בהשמעת נוסחים מסוימים שמטרתם לגרום לשינוי המציאות קיימת המילה " דועאא" שפירושה : "קריאה". למילה זו אופי מאגי   שבעזרת  "הקריאה" משפיע המאמין על "הנעלם" לעשות כרצונו. לדוגמא : בקוראן ובחדית קיימים פסוקים שאם נקרא אותם כמה וכמה פעמים רצוי ב 4 פינות החדר זו סגולה טובה לגירוש שדים, ומזיקים הממלאים תפקיד חשוב בחיי יום יום.

99 שמותיו של אללה נתפסים כבעלי כוחות מיוחדים ושימוש "נכון" בהם בעיקר על ידי "מומחים" לדבר גורמת להפעלת – האל או כוחותיו לצורכי האדם המאמין. ( זהו שימוש מאגי). כמובן שקיימת חשיבות גדולה לקשר בין "האמירה" והשימוש בה. כמובן שהעוצמה חזקה יותר לנוסחה המאגית הנאמרת אם היא נאמרת על ידי : "מקובל וקדוש".  גם לאחר מותו ניתן למצוא במקום קבורתו את אותם כוחות מיוחדים בהן ניחן בחייו. כך מתפתחת באיסלם כמו בדתות אחרות  מערכת מקומות קודש שחלקם קשור בעושי נפלאות.  המקומות נקראים בדרך כלל "מאקם" – מקום. מאקם יכול להיות עם או בלי קבר, קשור בשמו של נביא ידוע, או קדוש כלשהוא קדוש מקומי שלא היה ולא נברא אך נוצר בדמיון העם. בלא מעט כפרים מוסלמיים קיים "מאקם" של נביא או קדוש מקומי המשמש כמוקד לטקסים ועלייה לרגל. מטבעו  ה "מאקם" פתוח לביקורים בכל עת, והטקסים קשורים למשוך את תשומת ליבו של "הקדוש" שיעשה כל מה שניתן להיענות לתחינותיו של המבקר. המבקרים נוהגים להביא מתנות ל "קדוש"  – מנחת זבח או מתנה צנועה שיש בהם כדי להדגיש את הכבוד שרוחשים לו, ולעורר את תשומת ליבו לבקשותיהם.

"הפעלת הנעלם" היא ביטוי נפוץ של הדת העממית ומאפשרת למאמין לחוש את הווית הקדושה של הוואלי המשמש מעין מתווך המעביר את בקשותיו של המאמין לבוראו.

"הזיערה" – ביקור במקום קדוש הוא אחד הטקסים הנפוצים ביותר באיסלם.

מנהגים אלו עוררו את מורת רוחם של חכמי- הדת   שראו בפולחן זה פגיעה בדת. עיקר כעסם מופנה נגד התפילה ליד הקברים שיש בה איסור מפורש המיוחס לנביא מוחמד עצמו.

התנגדותו של מוחמד מתבטאת בקללה נמרצת שקלל את היהודים והנוצרים: " ארורים הם היהודים והנוצרים אשר הפכו את קברי הנביאים שלהם (משה, ישוע) למקומות של תפילה" .

הדברים תקפים במיוחד לגבי "מערת –המכפלה" בחברון בה קבורים אבות האומה שהם נביאים גדולים בעיני המוסלמים. במאה ה 14 אסרו חכמי הדת המוסלמית באופן מפורש על המאמינים המוסלמיים את התפילה ואף הביקור במערת המכפלה. ברוב המקרים :הדת העממית חזקה מהדת הממוסדת שהצורך ליצור קשר פיזי עם הקדושה עולה בעוצמתו מהטקס הממוסד.

בניגוד לאיסלם הסוני  – "בשיעה"   פולחן קברי קדושים מרטירים הוא : יסוד ממוסד  של ההוויה הדתית.  אצל השיעים קיימת אחדות דעים באשר לחובה לקיים את פולחן קברי הקדושים השיעים. בהיבט הטקסי והרעיוני של הפעילות הדתית. בניגוד לסונים שאצלם פולחן המקומות הקדושים מייצג את  "התרבות העממית"   –  בשיעה היא : ביטוי לדת ממוסדת. 

קברי הקדושים ידועים בשמות שונים :  "נבי" : משתמשים בעיקר שמדובר בדמויות היסטוריות רבות השפעה מתקופות קדומות.

"סידנא" – "אדוננו" : כינוי בדרך כלל לקדושים מוסלמיים חשובים , או גיבורי מלחמה, או אבות קדומים.

"וואלי – "החביב" :  ההתייחסות היא בעיקר למבנה הקבר עצמו.

"מאקם" : אנו קוראים למקום קדוש שאינו תמיד מקום קבורה , אלא "ציון לנקבר".

הקברים הקדושים הוקמו בדרך כלל במקומות אסטרטגיים חשובים כמו : ירושלים, רמלה, עזה, עכו ועוד מקומות חשובים כדי למנוע כניסת הנוצרים שוב לארץ. (סידנא עלי ,נבי רובין, עלי מונטאר)

דמויות  הקדושים הם : אישים מהקוראן שהבולט מכולם הוא מוחמד הנביא. אתרים הקשורים לפועלו ומרביתם בירושלים. מקום קבורתו במדינה הוא אתר הקבורה היחידי המאושר על ידי חכמי הדת.  או דמויות היסטוריות של מפקדים או לוחמים נערצים בצבא המוסלמי (שכבש את ארץ ישראל בשנת 639) וסביב שמם נכרכו אגדות וסיפורי נפלאות, לעיתים מדובר באנשים שנקברו במקומות אחרים אך יש להם ציוני קבר כאן. .צאלח א דין הוא המפורסם ביותר שקברו מצוין מספר פעמים בארץ.

הדת המוסלמית הצרופה מכירה רק באל אחד ויחיד. המאמין במישהו אחר זולת אללה נחשב לכופר. אפילו הנביאים אינם אלא "שליחי הבורא" שנשלחו למלא את מצוותיו. הקוראן מתנגד  לכך "שבן אנוש ישמש נושא לסגידה"

בשביל "העם הפשוט" הפלחים :הקדושים "המתווכים" הם בני אנוש שבחייהם היו בשר ודם ולכן הם מסוגלים להבין לרגשות אנוש וחולשותיו וניתן לרצותם ביתר קלות מאשר את אללה.

לכן הפלחים נשבעים בשם הקדושים יותר משמו של אללה. הקשר הפיזי הפתוח ושבירת המסגרת הדתית הנוקשה פרצו מסגרות והתפתחו מסורות חדשות המלוות  באמונות תפלות לרב. על פי הפלחים יש לקדושים יכולות לפשוט וללבוש צורה שמסייעת בעימותים עם כללי הדת הנורמטיבית. יש לקדושים יכולת לעוף למקומות רחוקים כהרף עין ולהיחלץ לעזרת המאמינים במצוקתם.

הפוקדים את הקבר הקדוש מקווים לזכות בברכה שהיא : "חסד"  שמעתיר המקום הקדוש על כל מי שבא במגע עמו. לכן חייבים המבקרים לגעת בקבר או בכיסוי בזמן תפילתם. מיד המאמין מלטף את פניו וזאת כדי " להגביר"  את הברכה. חפצים המופקדים למשמרת במקום  לא יגנבו, ואיש לא יגע בהם. מי שיעז לגעת יפגע על ידי הקדוש הקבור במקום.

המבקרים באתרים הקדושים קושרים בדים על בניין הקבר לסורגי החלונות, לידיות, לענפי העצים בסמוך וזאת כדי להשאיר  סימן אישי   של ביקור ומילוי חובה. וכמובן "מזכרת לקדוש לא לשכוח את משאלות ליבו".

*** ראוי לציון שאצל המוסלמים בולט חלקן של הנשים בעליה לרגל לקברי צדיקים משום שנשים אינן משתתפות בדרך כלל בתפילה ורגשותיהן הדתיים מוצאים ביטוי "בזיארה".  כמו כן חיברו עבורן תפילות מיוחדות בערבית מדוברת כדי שתוכלנה למלא את המצווה כהלכתה.

פיתוח המסורות שירת גם את הצורך הצבאי בעיקרו אשר התחזק בתקופה הממלוכית, לרכז כמות גדולה של מאמינים במקומות מסוימים כך שניתן יהיה לבצע "פאזעה" קריאת חרום לצורך קיום הגנה מפני התקפת צלבנים חוזרת.

ישנם גם ציונים וקברים קדושים במקומות אחרים ואפילו במרכזי ערים וראה הדוגמא לגבי מקאם עלי מלוחמי צאלאח א-דין הממוקם בנצרת במרכז העיר .

נכתב על ידי :

בני כפיר – מורה דרך ומרצה.

מורה דרך יקר

שלום לך!

מפעל הקמת המגזין לווה בחבלי לידה קשים. המגזין בפורמט זה הינו מגזין חדש ומזמיi את הקורא לקרוא לשתף וליהנות מהמגזין.

המגזין קורא לך , אנא כתוב למגזין את סיפורך והשמע דבריך, אנחנו כאן בשבילך. מקריאה של סיפורים ראשונים שהועלו במגזין עולה ניחוח וחן בכתיבה, הסיפורים האישיים אין שני להם והם נושאים עימם מסר, אגדות שהדורות הבאים יקראו ישתמשו בהם וימשכו את הסיפורים. הכתובת למשלוח הסיפורים היא office@itga.org.il

נשמת אפו של המגזין היא הכתבות שנכתבות על ידי החברים. לכן חברים יקרים כתבו לנו. ספרו, צרפו את צילומכם. העלו כאן את חוויותיכם ושתפו בהם את הקהילה כולה על מנת שכולם ילמדו ויהנו.

הכתיבה לא צריכה להיות יותר מאשר מספר שורות ועד מאמר גדול. ולכתוב מספר שורות הרי זה דבר שאנו כותבים בשגרה הווטסאפ בתגובות החברים.

לכן המגזין פתוח לדברכם ולכתיבתם.

תודה

ינאי עוזיאל

4/7/2017

עברו 830 שנה מאז אותו היום, אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול, בעצם זה היה אתמול פחות כמה ימים, אבל מי סופר………..נתחיל במעט רקע למתרחש, רגע לפני שצלאח א-דין ידליק את האש.

ההר הזה שמתנשא מעליי, שמו קרני חיטין, טומן בתוכו היסטוריה ענפה שלצערנו איננו יכול לשתף אותנו במתרחש, שכן אנחנו לא דוברים את אותה השפה…..לא נורא, לנו יש את המקורות שלנו. האירוע מתחיל…..אז ברשותכם בואו נתקדם……..

 ב-4 ביולי 1187 על גבי הסלעים הרבים טיפסו וקיפצו לוחמים מוסלמים. בראשם עומד מנהיג דגול, מן השושלת האיובית, שמו, צלאח א-דין. הלוחמים המוסלמים ממתינים בציפייה, אתם יודעים למי??? אני אגלה לכם, לאבירים הצלבנים שבראשם, מלך ממלכת ירושלים, דוהר על סוסו, גי דה ליזיניאן…..

 המטרה??……… מלחמה!!

הראשון, צלאח א-דין, עשה את דרכו משורות הצבא המוסלמי, עד שעלה לגדולות והפך בין רגע לאיש צבא מחוספס ומתוחכם ולימים מנהיגם. השני, גי דה ליזיניאן, הוכתר כמלך בזכות מעמדו הפוליטי והונו הפרטי בשכבות האצולה האירופאיות, אך לא מן הנמנע שתפקידו ניתן בזכות כישרונותיו הרבים לאו דווקא מבצע כסף.

אפשר להמשיך…….תודה.

לאחר שהבנו טיפ טיפה על מה ועל מי מדובר, אפשר להתחיל ולסכם לשם מה התכנסנו כאן. נתחיל ונאמר שבתום צעידה ארוכה אל נקודת הקרב בסמוך להר, קרני חיטין, שלמרגלותיו התחולל הקרב, ידם של האיובים הייתה על העליונה והצלבנים נחלו הפסד מר. בכדי לסכם נאמר שבעקבות ההפסד, תקופתה של ממלכת ירושלים הראשונה בחסות הצלבנים תמה, שכן, מכאן יצא צלאח א-דין עם לוחמיו לקרבות נוספים כנגד הצלבנים, שמטרתו העיקרית לגרש את "הנוצרים" האירופאיים מארץ ישראל……..ובדיוק כמו בסרטים תמו הקרבות עם נפילתה של ירושלים ב-2 לאוקטובר השנה……..זאת אומרת בשנת 1187.

טוב….נחזור לענייננו……היום יום שבת ה-2 ליולי 2017, אני עומד למרגלות ההר הדומם, שדמותו זהה לפרצופו לפני 830 שנה…..כן כן איחרתי בכמה ימים או שנים, אבל, למזלי הרב יש משוגעים ל"דבר"……."הדבר" שאליו אני מתכוון, הוא המשוגעים שמגיעים בכל שנה ומשחזרים את הקרב ובפרט את שלושת הימים האחרונים עוד בטרם התנגשות הכוחות. הכול מתחיל ב-2 ליולי 1187, הצלבנים עושים דרכם מאזור ציפורי של היום (וגם של אז), במשך שלושה ימים, עד ההר הדומם שמתנשא מעליי, תוך כדי שמספר לוחמים מוסלמים מצבאו של צלאח א-דין מזדנב אחריהם ומפר את שלוותם, בכל זאת כמה ימים של שלווה לפני קרב יכולים להיות מפנקים. חלקם צועדים וחלקם רוכבים על סוסים לאורכה של הדרך הקדומה, על גופם ציוד מלא כפי שנראה אביר מימי הביניים, לאורך המסע הם מקימים מחנאות בדיוק כפי שנראו אז…..על צלחות האוכל מונח אוכל של פעם…….בתיבול קצת שונה אבל הבנתם את הכוונה….והיין, אך היין זורם בכמויות ומרווה את צימאונם…….רק חבל שהם שתו הכול ובסוף התייבש גרונם עוד בטרם יצאו למלחמה. ספרי ההיסטוריה מספרים כי בעקבות חוסר המים או היין נחלו הפסד מר……לי זה נראה הגיוני, במיוחד שג'ריקן המים שהבאתי מהבית כבר בשליש האחרון של חייו……נחזור לאירוע…..האנשים או המשוגעים, תקראו להם איך שבא לכם, מבחינתי הם הדבר האמיתי, האהבה שלהם היא אין סופית לימי הביניים…..ולמה אני מתכוון, אני אסביר…..

הם מגיעים מכל קצוות העולם כחובבי אבירים וקרבות מימי הביניים, חלקם אף מפה, מארץ ישראל. מטרתם היא לשחזר את הקרב על פי ספרי ההיסטוריה מאז ועד היום ובעיקר עד הפרט האחרון. הציוד שעל גופם, הינו אותנטי לחלוטין, חרבות, חצים, קשתות, מגנים, סנדלים, קסדות ועוד, פשוט פריקים לדבר…… ו"הדבר" הזה פשוט חוויה ותאווה לעיניים, ההתרגשות ממש בשיאה, המשוגעים בעננים ואנחנו נהנים ומפרגנים.

לגלות לכם סוד, אני שמח ש"הדבר" איננו פרץ את גבולות הרשת החברתית, שכן המונים היו פוקדים את ההר כדי לראות את שחזורו על ידי פריקים לימי הביניים. אך……כייף לי, כל שנה, להגיע, לפתוח רשת צל קטנה, חבר או חברה, צידנית של שתייה קרה, פירות, ירקות ומטעמים, וכמובן הצגה שלמה שבאה לספר סיפור היסטורי טוב, שבעקבותיו ארץ ישראל שינתה את פנייה.

חוויה אמיתית כבר אמרתי……אכן כן רק מהמבט אל עבר אוהבי ה"דבר" אני חוזר לכיתה בזמן לימודיי באוניברסיטה, ששם תיירנו בספרי ההיסטוריה, על תקופותיה של ארץ ישראל ובפרט על הקרב, "קרב קרני חיטין"……אני ממש מזהה את האנשים בשטח…..שם!!  ההוא!!! אני צועק לחברי, "….זה צלאח א-דין….!!" הוא מסתובב ומביט בי בתמיהה, "…כולם נראים אותו הדבר, למי אתה מתכוון??…." מיד אחר כך הוא שואל אותי, "תגיד שובל, חם קצת לא??…נראה לך באמת שהקרב התנהל בחודש יולי??….אני עם חולצה קצרה בצל ומאבד נוזלים…" אני עונה במהרה ומסב את תשומת ליבו לרגע בו נערף ראשו של המנהיג הצלבני….."עזוב שטויות אלכס,

חום זה לחלשים…..הלוחמים של ימי הביניים הם הלוחמים האמיתים , קופסת מתכת עם קנה, זה למפונקים…" שנינו נאנחים ומחייכים חיוך רחב עם תום ההתגוששות וחוזרים ללגום ממעט המים שנשארו……. המשחזרים לעומת זאת רצים ומחבקים אחד את השני, תוך כדי קריאות התלהבות, לרגל ההצלחה בשחזור……..אך……חוויה, פשוט חוויה שאין דברים כאלה, אני שמח שהגעתי גם השנה.

אז מה אני אגיד לכם, הקרב נגמר, וכמובן שאין פצועים בנפש, הלא זה שחזור…….אבל ההיסטוריה מדברת בעד עצמה ומשאירה אותנו, מסתכלים אחורה ומהרהרים בראשינו דבר אחד פשוט……

"……מעניין אם הקרב היה נגמר אחרת?…..אם הצלבנים היו מנצחים, אולי אירופה הייתה פה??…..מה היה קורה??….נשמע טוב אירופה, לא??….היינו פה היום?…." שאלות נשאלות כל הזמן החשוב הוא שהשחזור צלח את שנתו המי יודע כמה, המשוגעים "לדבר" מילאו את נפשם מכל טוב ונטענו באהבה עד לשנה הבאה שבה ניפגש שוב באותו מקום באותו התאריך, למרגלות ההר השומם שאיננו יכול לספר לנו באמת מה היה אז ב 4 ליולי.

מזה זמן אני מנהל דו שיח עם דובי מורה דרך וותיק , את דעותיו אני קורא ברשתות החברתיות שם אני רואה כיצד אכפת לו כמו לכולנו, דובי מביע את דעתו בנושאים רבים הקשורים לעולמנו שלנו . בעיקר בנושאי אכיפה אבל לא רק! נוכל לראות באתר שלו גם את טיוליו המקסימים. לאור כל אלה ביקשתי מדובי שיכתוב מספר מילים עליו, ויתאר לנו מדוע הפך להיות מורה דרך, ביקשתי שישתף אותנו במעט מעולמו שלו, עולמו של מורה הדרך.

ינאי עוזיאל

" עם שלא ידע את עברו , ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל "   (יגאל אלון) 

" ארבעה ארבעה על הג'יפ הדוהר

ובוקע השיר מין הלב

והשביל בדרכם מרקד ומזמר

זה השביל המוביל אל האויב"

" שועליו של שמשון"….

כך שרה שושנה דמארי למילותיו של אורי אבנרי וללחנו של מורדכי זעירא בימים של טרום הקמתה של מדינת ישראל, וכמו מילות השיר כצוואה להכיר כל פינה ניסתרת בארץ מופלאה, לספר את סיפורה, להנות מהנופים הנפלאים, מהרוח המלטפת את הפנים, מהאתגר והחוויה של טיולי הג'יפים שלי.

כבן מושב, משחר ילדותי העדפתי תמיד את שבילי השדות ועמקי ההרים, השלב הראשון היה כמובן הטרקטור, הינו מעמיסים את כל החבריה ויוצאים למרחבים הפתוחים של עמק יזרעאל בואכה הרי הכרמל, שועטים בשעות הלילה ומעלים ענני אבק, עוצרים בדרך ומדליקים מדורה, חוגגים על אבטיח ורגל של עוף שבדרך כלל הינו מפלחים מאחד הלולים במשק, לימים, בצבא ובשרות המילואים מהג'פ"ס הישן והטוב ועד להאמרים של ימינו חרשתי כל פינה ושביל, בליווי של מפה, משקפת ומימיה כפי ששר אריק לביא…

החלום של חיי היה לשתף את החוויה עם רבים, וכך הקמתי את העסק שלי "ג'יפ בכפר", וזה גם מה שדרבן אותי ללכת לקורס מורי דרך על מנת להפוך את החלום למקצוע…

טיולי ג'יפים יתרונם ביכולת השילוב של נופים מופלאים, פלגי מים זורמים וחווית שטח,  הג'יפ מגיע אל מקומות נסתרים , מרוחקים שלא תמיד מגיעים אליהם ובטח שמטיבי לכת יתקשו להגיע אליהם בשל מיקומם. הטבע הקסום מזמן לנו סיפורי מקום במגוון רחב של נושאים, היסטוריה של עם ישראל לאורך הדורות, התיישבות מהעת החדשה ועד ימינו, טבע ובעלי חיים, ועוד ועוד ככול שמותיר הזמן…

לא כולם חובבי ג'יפים אולם מפעם לפעם אני פוגש קהלים שהטיול וההסברים המשולבים יחדיו עושים לו את זה, תוך הבטחה לשוב ולטייל. סיומו של טיול מוצלח בנופיי ילדותי במקומות שאף אחד לא מכיר אותם כמו שאני מכיר, המקומות שגדלתי בהם , שיחקתי , רצתי התאמנתי אלה הם מקצת החוויות שאני משתף את התייר.

מקום מושבינו היום, בקצרין שברמת הגולן נותן לנו את האפשרות להכיר לקהל מטיילינו את סיפורה הנפלא של הרמה, מימי אברהם אבינו ועד ימינו אנו, השנה אנחנו חוגגים 50 שנות חידוש ההתיישבות ברמת הגולן וזה פתח נפלא להכיר ולספר למטייל את הקשר של העם היהודי לפיסת הארץ הזו.

לפני מספר חודשים טיילתי עם קונסול לטביה ובני משפחתו ברמת הגולן, בסוף הטיול אמר לי הקונסול " אני כבר שלוש שנים בארץ, רק היום הבנתי את המשמעות של חשיבותה של רמת הגולן לישראל..", עשה לי את היום…

אז… אם אתם, חברי מורי הדרך ברמת הגולן ובא לכם איזה שעתיים של חוויה יוצאת דופן לכם ולמטיילים שלכם אתם מוזמנים לצור קשר ולהיות חלק מהחוויה…..וכמובן, בכל טיול קפה אמיתי עלינו….

נתראה בשבילים

האגודה ממשיכה בפעילות השגרתית ואנו שמחים לעדכן את הפעילויות :
מאי 2017 :

1. פגישת עבודה במשרד התיירות בנושא "סילבוס ותכנית לימודים בקורס מורי דרך עתידי".
ברור לכולנו ששוק התיירות עובר שינויים חשובים בכל התנהלותו. אופי החופשות, סוג המטיילים, דרישות חדשות ועוד. זה דורש מאתנו להתאים את הקורס למצב החדש.
היום, למידה מקוונת ומתוקשרת הופכת להיות חלק חשוב בתוכנית הקורסים, תוך התחשבות בצרכי הלומד. שימוש נרחב במדיה מתקדמת, הקורס הקיים לא רלוונטי לאוכלוסיית המטיילים החדשות, יש למצוא שילוב ערכי, חברתי ולימודי בתוכנית. יש לעדכן ולהוסיף מתודיקה, מעטפת ארגון הטיול, בניית מסלולי טיול מתאימים לאוכלוסיית הטיול ולשלב לימוד ארץ ישראל כמערכת משולבת .
השתתפו בפגישה: אפרת מאיר-גרומן ורותי פרבולצקי  ממשרד התיירות, מנכ"ל בי"ס לתיירות גבי מלכה, גיא מלל ונציגי רכזי הקורסים, יד בן צבי – המנכ"ל, מנהלת בי"ס לתיירות במכון וינגייט, נציגי האגודה אריה בר, רוני פלד ואנוכי.

2. האגודה קיימה סיור חשיפה בחיפה: "מחזירים את ההדר להדר" בהדרכתו של מוטי בר-טוב, חבר המועצה. סיירנו בהדר, השכונה הראשונה בחיפה המודרנית, טכניון, בי"ס בסמת להכשרה טכנולוגית, שד' י"ם  ובית אבא חושי, התיאטרון בחיפה וגן בנימין. משם ירדנו לנמל חיפה לשייט בספינה "מלכת עכו" עד לנמל עכו. משם לתיירות קיבוץ כפר מסריק וארוחת צהרים. סיימנו במוזיאון הרכבת בחיפה.
אל הסיור התלווה יריב המאירי מנכ"ל  עמותת " אוצרות הגליל", שהייתה שותפה מלאה בהכנת הטיול וביצועו.

3.  נציגי האגודה נפגשו עם: ח"כ מיכל רוזין ממר"צ, לדיון בנושא "חוק מומחים" בתיירות.
האגודה הבהירה כי היא מתנגדת להצעת החוק. הועבר מכתב התנגדות לוועדת השרים בנושא. כיום אנו מתנהלים מול לשכת השר בנושא תזכיר החוק החדש ובו גם סעיף "המומחים".
נפגשנו עם ח"כ מיכל בירן מהמחנה הציוני בנושא "צו הרחבה" להסכמים הקיבוציים. הוגשה על ידי ח"כ בירן הצעה דחופה לדיון בוועדת הכלכלה בכנסת.

4. פתחנו בשיתוף בי"ס לתיירות בישראל בשלוחת  תל אביב קורס מורי דרך לדוברי סינית. נרשמו לקורס 47 תלמידים. הקורס יפתח באוגוסט 2017. משרד התיירות שותף מלא בקורס זה והתלמידים יקבלו מלגה מהמשרד על פי התקנות הקיימות במשרד התיירות. הקורס מלווה על ידי גב' אפרת מאיר-גרומן ממשרד התיירות.

5. האגודה קיימה יום עיון למורי דרך חדשים חברי אגודה. זהו יום העיון השני בו החברים קבלו כלים חשובים להשתלבות בשוק העבודה כמורי דרך. האגודה תקיים ימים נוספים בעתיד.

יוני 2017 :

1. התקיימה פגישה חשובה עם גב' חני סובול מנכ"לית התאחדות הסוכנים בישראל ופנינה פז, עם אריה בר אחראי השתלמויות באגודה ואנוכי כדי לחזק ולהרחיב את שיתוף הפעולה  בתיירות פנים.
סוכם על יום סיור חשיפה משותף לסוכנים ומורי דרך בגליל התחתון. הסיור בוצע ב-26.6.17 בהשתתפות 52 איש. התחלנו ב "סינדיאנת הגליל" מרכז לפעילות חברתית משותפת ליהודים וערבים. ביקור, אירוח ושיחת היכרות. משם המשכנו לכפר שבנה חיים טופול לילדים חולים במחלות קשות, הנמצא בגבעת אבני ליד צמת גולני. ערכנו סיור היכרות, סרטון והרצאה. מקום מאד מיוחד לביקור קבוצות מטיילים מנוער ועד גמלאי, בתיירות פנים ובתיירות נכנסת. המשכנו להושעיה וביקרנו ב "כפר קדם", מרכז סיורים, ביקורים ואירוח בסגנון ימי בית  שני. קבלנו אירוח וסיור על ידי מנחם גולדברג בעל האתר. משם ליישוב ציפורי לסיור באתרי תיירות בכפר. סיימנו במוזיאון משטרת נהלל  מוזיאון "השוטר והנוטר העברי" .

2. במסגרת שיתופי הפעולה עם רשות הטבע והגנים קבלנו מהם לביצוע את פרויקט "שלישי בטבע" לגמלאים.  האגודה משבצת מורי דרך חברי אגודה לעבודה עם קבוצות גמלאים בשילוב הרט"ג.
יום טיול של 6 שעות באתרי הרט"'ג בכל הארץ (מ 9:00  עד 14.00). התשלום מבוצע על ידי הרט"ג ישירות למורה הדרך. פרסום בנושא מופיע באתר האגודה וחברים המעוניינים להשתתף יצרו קשר עם האגודה על פי הנוהל המופיע בפרסום.

3. התקיימה פגישה בלשכת שר התיירות עם שר התיירות: יריב לוין בנושא תזכיר החוק. קיימות הבנות ולא מעט אי הבנות בין האגודה למשרד התיירות. אנו מחכים שהשר יניח את תזכיר החוק לכנסת ונתחיל במהלכים שידרשו לדאוג שתזכיר החוק יתאים לבקשותינו. (שיהיה ברור שלא נקבל את מלוא דרישותינו.)

יולי 2017:

1. התקיימה ישיבת מועצה ב 4.7.2017. ביום זה התקיימה סדנת "נאמני ניקיון" של משרד איכות הסביבה לחברי המועצה ועוד מספר חברי אגודה שכולם התנדבו להיות נאמני ניקיון ולהיות שותפים על שמירת הסביבה שלנו.
אנו מטיילים בכל הארץ ויכולים להיות שותפים בשמירת ניקיונה של ארצנו היפה.
הנהלת האגודה מזמינה את מורי הדרך לתרום לחברה בישראל ולהירשם באגודה לסדנה נוספת (בת שעתיים וחצי) שנקיים בהמשך 2017. מחכים לכם.

2. תאגיד רכב מדברי – אגודת מורי הדרך קיבלה אישור ממשרד התחבורה לרשום אצלנו רכבים מדבריים של מורי הדרך בתאגיד הרישום של האגודה ששמו "מטיילים בדרך בע"מ". נותרו עדיין מקומות בתאגיד. למעוניינים – חברי אגודה בלבד!! –  אנא שלחו לנו עותקים סרוקים של רישיון הרכב, רישיון הנהיגה, רישיון מו"ד בתוקף, ביטוח חובה לרכב. אם הנכם רשומים בתאגיד אחר – יש להעביר מסמך שחרור מהתאגיד הנוכחי. יש לשלוח במייל לכתובת office@itga.org.il
מחיר הרישום בתאגיד: 100 ₪+מע"מ

3. תפריט בית ספרי – השנה הצטרפה האגודה לפרויקט "התפריט הבית ספרי" של הסתדרות המורים. עם סיום שנת הלימודים, ערכה האגודה כ-25 סיורים לחדרי מורים, חברי הסתדרות המורים, שאותם הדריכו מורי דרך, חברי אגודת מורי הדרך בישראל. אנו ממשיכים בפרויקט זה גם בשנת הלימודים הבאה.

4. חתמנו על הסכם שכירות חדש לשנתיים הקרובות. המשרד יישאר בכתובתו הנוכחית, דרך השלום  7 א'. בראשית ספטמבר נעבור למשרד חדש ומשופץ בקומה א'.

בברכה,
בני כפיר – יו"ר האגודה
והנהלת האגודה

צהריים מקסימים!

אני שמחה להזמין את הקבוצות המטיילות שלך ליהנות ולהתרגש מהעמק.

מצורפת תוכנית עסיסית של  3 ימים ב -945 ש"ח למינימום 40 איש, שיש בה מוזיקה, שחקנים, מפגשים וכמובן אוכל איכותי וכשר.

התוכנית נבנתה בשיתוף פעולה עם קולגות שאני אוהבת- שלמה אזרזר ויונתן אלתר שמשווקים אתרי לינה כפרית בעמק: אירוח כפרי עין חרוד ואירוח כפרי בבית אלפא.

מה שעשינו זה ששילבנו עבורך: תוכן איכותי+ לינה כפרית איכותית
ניתן להוזיל את החבילה על ידי הורדת כמות האתרים המשולמים, והוספת נקודות תוכן מרגשות בעמק עם סיפור אדיר שאותו יעניק לכם מורה הדרך. תוכנית כזו תשלח אלייך במידה וזה רלוונטי.  

ניתן עם התאמות כמובן להציע את התוכנית גם בסופי שבוע.

בשמחה ובהערכה רבה ורק טוב,

אלה פרסבורגר

נייד: 058-7800021

כותב שורות אלה ר'אלב ח'יר בן העדה הדרוזית תושב פקיעין ,

בתום השירות בצה"ל לפני כשלושה עשורים התקבלתי לעבודה במועצה המקומית במטרה להקים מחלקה לקידום ענף התיירות בכפר, הפוטנציאל התיירותי האדיר הקיים בשפע החדיר מוטיבציה בקרב רבים מבני המקום לעשות דבר להתפרנס במקום עבודה קרוב ולשנות סטיגמה קיימת רבת שנים של ביקור חטוף וקצר בבית הכנסת פיתה עם לבנה וגמרנו.

תחילת עבודתי הייתה הקמת המחלקה יצירת קשר עם גורמי תיירות משרדי ממשלה וכו' ואכן התוצאה לא איחרה לבוא בעידוד שלי הצלחתי להביא עשרות יזמים להקים בתי עסק תיירותיים ברחבי הכפר אלה זכו לתמיכה בפרסום חשיפה ושיווק מתמידים תוך קיום אירועים שנתיים מושכי קהל כגון: ,הפסטיבלים כפר ביקרתם ,כפר טעמתם, כפר באים ,ימי ענף הזית ועוד.

במרוצת השנים המועצה הצליחה לקדם יחד משרד התיירות בעלות של מליוני שקלים פיתוח מסיבי של תשתיות ציבוריות לרווחת התיירים והתושבים ברחבי הכפר ,כיום המטייל בפקיעין נהנה מרצף מתמשך של מסלולי סיור ושהות של שעות בכפר, נוסף לאפשרויות הלינה והאכסון הקיימים .

השם פקיעין  בערבית בוקייעה נגזר מעצם היותו של הכפר מוקף בהרים כלומר מצוי בבקעה ואנחנו על המפה התיירותית בזכות אתריה הרבים מעיינות המים המבנה הטופוגרפי ,האקלים הנוח , הרמוניה רבת שנים שוררת במקום כאשר מתגוררים יחדיו בהרמוניה נפלאה בני ארבע הדתות דרוזים נוצרים מוסלמים ויהודים, סיפורים ואגדות רבות נרקמו אודות הישוב הקדום כדברי רבים ופקיעין מלאה בכל טוב .

מסלולי הסיור בפקיעין ממחישים את קדמוניותו של הישוב

בכניסה לכפר סמוך למעיין החיצוני קיים ביתו של המנוח יוסף אלביק בית מעוטר מאבן בן כמאה שנים תואר אלביק ניתן לו כשישרת בדרגת רס"ן בצבא המנדטורי לימים לאחר קום המדינה התמנה לראש המועצה הראשון לפקיעין בבית קיים חדר הנצחה ובו תעודות סמלים מאותה התקופה בנוסף לפוחלץ נמר שנצוד לאחר  שהטיל חיתתו על עדרי הצאן והרועים בני המקום.

בהמשך הסיור נכנס המטייל אל גרעין הכפר הישן הסמטאות הצרות הציוריות שרוחבן כרוחב גמל עמוס בתבואה זה הקנ"מ שהיה אז עוברים במסלול הדתות ליד החילווה הדרוזית שאין בה כל סימן זיהוי מטעמי צניעות  בית הכנסת היהודי והכנסייה היוונית סמטה זו מסמלת יותר מכל את סיפור הכפר בית דרוזי של המנוח שיח' אבו נאיף עלי שהיה בזמנו האורתופד של הכפר לצדו נוצרי מוסלמי ויהודי זוהי סמטת" אל מטבלה" בערבית כלומר המקווה בעברית .

המשכנו למרכז הכפר מתנוססת האנדרטה לזכר שמונה חללי צה"ל בני המקום שנפלו בהגנה על המולדת משם  למעיין "עין אלבלד “ אשר מימיו הפעילו בעבר טחנת קמח במורד הוואדי,

עץ התות הוותיק המקשט את הרחבה סביבו ,לידו בית המורה אל מעלם חנה שנתמך ע"י הכנסייה הנוצרית וייסד את בית הספר הראשון במאה הקודמת, מרכז הכפר העתיק מעטר את שטר המאה ₪ ,הגפנים המשוכות על הגגות יצרו שטיח ירוק בעל מראה מהמם,

מעל המעיין נמצאת מערת הרשב"י בתי הכפר נדלים על מדרון תלול ,כביש ראשי חוצה את פקיעין 864 לצדו מחצבה ישנה ממנה נלקח שיש לכנסת ישראל ,גילוי מדהים היה שנת 1995 כאשר באקראי נתגלתה מערת קבורה כלקוליתית סמוך לקריית החינוך .

מחלקת התיירות במועצה מספקת אינפורמציה תיירותית לכל דורש בכלל זה ארגון סיורים מודרכים אירוח בבתי התושבים קיום אירועים וכיו"ב

לפרטים נוספים :                                                                                              ר'אלב חיר

מנהל מח' תיירות ולשכת המידע למטיילים –פייסבוק תיירות פקיעין הישנה    מייל:    galib.khier@gmail.com

נייד : 0537684751     משרד :  046885438

לפני כשלושה עשורים צמח ופרח בקיבוצנו ענף התיירות שעיקרו – אירוח קבוצות תיירים למיניהן בקיבוץ. המוטו של ה"ענף" היה – בוא ותתארח אצלנו לרגע קצר של שעתיים – שלוש, תכיר ותלמד את מהות התופעה הייחודית העולמית של הקיבוץ, כל כולה על רגל אחת.

ואכן, הענף תפס תאוצה עד מהרה וקבוצות מקבוצות שונות פקדו את הקיבוץ כמעט מידי יום ביומו. היו שהגיעו כדי לשמוע את סיפורו של הקיבוץ על כוס קפה, כאשר הם ישובים בנחת במועדון לחבר על כורסאות "דלילה", הנוחות מתוצרת מפעל הרהיטים שלנו – רהיטי צרעה – מקום הולדתו של שמשון… לאחר הקפה וההאזנה לסיפור הקיבוץ יוצאים היו לסיור קצר יותר או מקיף יותר בשבילי הקיבוץ, חוזים בו בעיניהם וקשובים להסברי המדריך, והיו שהוסיפו לחוויה ארוחת צהריים עם החברים בחדר האוכל.

ככל ששם ושמע התכנית התגלגל למרחקים, רבו הקבוצות והמבקרים הגיעו אלינו מכל קצות הגלובוס. אלה בהכוונת סוכני התיירות ואלה – "קבוצות מטעם" – משרדי ממשלה כמו משרד החוץ או החקלאות, משרד הביטחון ועוד.

באחד הימים קיבלתי התראה קצרה ממשרד החוץ שלקיבוץ תגיע לביקור משלחת מכובדת של הנהגת המפלגה הקומוניסטית האיטלקית.

היו אלה השנים של טרם נפילת "מסך הברזל" – ימי זהרה של המעצמה הסובייטית האדירה, ימי ה"מלחמה הקרה", והמפלגה הקומוניסטית האיטלקית של אותם ימים הייתה מפלגה רבת השפעה ועוצמה באיטליה –ואחת המפלגות הקומוניסטיות החזקות בעולם.

הגיעו המבקרים לקיבוץ.

הייתה זו קבוצה לא קטנה כלל ועיקר שנכנסה בשערי הקיבוץ רכובה על צמד אוטובוסים. כדרכי בקודש קיבלתי בברכה את פני הקבוצה והולכתיה אחר כבוד למועדון לחבר, לכורסאות "דלילה" הסוציאליסטיות הנוחות שלנו (כמובן תוך ציון מיקום השירותים שבשכנות…). לשמחתם, הוגשו להם עד מהרה ספלי הקפה יחד עם פרוסת עוגה אנגלית קפיטליסטית, ואילו אני פתחתי בסיפורי על הקיבוץ, היצירה הייחודית האחת והיחידה בתפרוסתה ובעוצמתה בכל העולם כולו.

משחשבתי שסיימתי את הפרק הזה ופתחתי את המפגש לשאלות הוצפתי כרגע במעיין שאלות שאך הלך וגאה:

• אם הכל מקבלים תקציב שווה כי אז איזו מוטיבציה יש לחברים להשקיע בעבודה?
• האם השיטה שלכם איננה מעודדת בטלנים?
• למה החזרתם את הילדים לישון בבתי ההורים? הרי הקיבוץ הוא זה שצריך להיות אחראי על חינוך הילדים!
• איך אתם מעודדים בקיבוץ ילודה כל כך גבוהה?
• האם תסכימו לקבל לא יהודים לקיבוץ?
• למה לדעתך קיים הקיבוץ במתכונתו דווקא בישראל ולא בארצות אחרות?
• כיצד תבטיחו את קיום הקיבוץ בעתיד?

כל תשובה העלתה והולידה שאלות נוספות. כל התייחסות עוררה עניין גדול עוד יותר בסיפור הקיבוץ. הידיים הורמו בשטף. כל הפצרותיי להותיר מעט לסיום הביקור לאחר שנצא לחזות בו בעינינו נענו בקושי.

לסוף , במאמץ רב, עלה בידי להקים ממקומה את הנהגת המפלגה "הכבדה" והמכובדת, ולצאת עמה לסיור השגרתי באזור מגורי החברים ובאזור החינוך – הפעוטונים, הגנים ובית הספר.

הקבוצה התקדמה בשבילים כמו על ראשי הבהונות, משל צועדים הם במקדש מעט. שטף השאלות לא פסק לרגע בעקבות כל הסבר שלאורך הדרך. ניכר היה שהמבקרים נרגשים ממראה עיניהם עד לעמקי נשמתם.

לסוף, הצלחתי להחזיר את הקבוצה למועדון לסיכום הביקור – שלא כמנהגי. עתה חזרתי ונשאלתי שאלות קשות יותר שעל מקצתן לא הייתה בפי תשובה.

• כיצד תבטיחו את קיומו של הקיבוץ לדורות הבאים?
• כיצד תעשוהו למשמעותי יותר בארצכם?
• כיצד תגבירו את השפעתכם הפוליטית במדינה?

נתתי את מבטי בהנהגה הנרגשת ואמרתי את שחשתי שהוא הנכון ביותר לומר:

• "איננו יכולים להבטיח דבר לעתיד. אנחנו יכולים כמובן להצביע על כל מה שהיה והווה, אבל לא על העתיד. הן כבר הסברתי והבהרתי – החיים בקיבוץ משמעותם היא להתגבר על טבע האדם. לדאוג לסובבים אותך לא פחות משלדאוג לך עצמך ולמשפחתך. שלושה דורות אכן עשינו זאת למרות כל הקשיים, אבל לא נוכל להיות אחראים לדרכם ולבחירתם של הדורות הבאים. ירצו לשמרו כמות שהוא – ישמרוהו. ירצו לשנותו, ישנוהו…"
• "לא! לא, לא ולא!!" – התפרץ וקם ממקומו מי שנראה כראש הקבוצה כולה, ודאי המנהיג או אחד המנהיגים של המפלגה המכובדת. "אני אומר – לא! אין לכם זכות! אתם חייבים לשמור על הקיבוץ בכל דרך! הקיבוץ חייב להמשיך ולהתקיים! זו ההוכחה הניצחת לנכונותו של הקומוניזם! לקחתם על עצמכם את המשימה, עמדתם בה ואתם חייבים להמשיך ולעמוד בה! עכשיו, שהקיבוץ כבר קיים אין לכם זכות לקטוע את המשך קיומו! זהו המסר שלנו, של המפלגה הקומוניסטית של איטליה – לכם…"

נתתי מבטי בדובר הנרגש. רפרפתי בעיני על פני קבוצת ההנהגה כולה. חשבתי לעצמי – הם בארצם קיבוץ לא הקימו אך מצפים מאתנו שנמשיך ונשמור אותו לעד כהוכחה לעולם על נכונות האידיאולוגיה הקומוניסטית… ואנו, הרי איננו ולא חשבנו מעולם להיות קומוניסטים…

אכן, משימה גדולה באה המשלחת הזו להטיל עלינו. ועלי, ברגע זה ממש הטילו משימה גדולה הרבה מכפי כוחותיי – להרגיע אותם בהבטחות חסרות משמעות.

"אני מניח שכך או אחרת ימשיך הקיבוץ להתקיים למרות כל הקשיים. הרי הקמנו אותו ואנחנו חיים בו כדי לקיימו, הלא כן?" – אמרתי מבלי לדעת עד כמה הצלחתי להרגיע את הקבוצה המודאגת. רמזתי להם על היציאה והולכתים לעבר האוטובוסים שיחזירום למולדתם – חסרת הקיבוצים.

לא עבר זמן רב ומסך הברזל נפל והאימפריה הסובייטית הגדולה קרסה.

מה קרה את המפלגה הקומוניסטית האיטלקית הגדולה? אני מודה ומתוודה שלא כל כך התעניינתי בזה.

אבל, אני עדיין חי בקיבוץ, והוא עדיין קיים למרות שהשתנה שינוי רב למן אותו ביקור והוא קיים בוודאי שלא בזכות הבטחתי לקומוניסטים האיטלקים.

מעוז חביב

קיבוץ צרעה