רק בירושלים  –  כתב וצילם דנצ'ו ארנון

לפני קרוב לשלושים שנה יצא לאור (בהוצאת משרד הביטחון) ספרי הראשון "רק בירושלים", על פינות וצדדים פחות ידועים בעיר. יסוד הספר היה בטור "פינה קטנה בירושלים" שהופיע במשך כמה שנים במוסף "מסלול" של ידיעות אחרונות. הספר יצא בארבע מהדורות ושימש רבות את מורי הדרך. "רק בירושלים" אזל מזמן מהשוק, והרבה פעמים התבקשתי להוציאו חדש ומחודש. אבל כיום, כאשר קל להשיג כל אינפורמציה בעזרת מקלדת ועכבר, לא נראה לי שיש טעם להוציא ספר מעין זה בדפוס. התבקשתי לתרום למגזין "צידה לדרך", וזו הזדמנות להביא לכם מעט מהישן ישן הזה כשהוא משופץ ומותאם לימינו. אני מקווה שאצליח להביא לכם תועלת.

ירושלים של מעלה

ישנן הרבה נקודות תצפית גבוהות בירושלים, בוודאי אתם מכירים את רובן. אני אוהב במיוחד לקחת קבוצות אל חצר גליציה. עולים מרחוב הגיא במעלה החלדייה עד סופו (פינת רחוב קרמי) בקצה הרחוב ממול, בפינה השמאלית, מדרגות מוליכות לפתח קטן. עולים לחצר שממנה עולות מדרגות למעלה אל שכונה יהודית קטנה השוכנת על גגות העיר, חצר גליציה.  בשנת 1863, במסגרת ההתפשטות היהודית אל הרובע המוסלמי, נוסד כאן בית כנסת קטן (שפעיל עדיין) בשם הנחמד "ציון המצוינת". מאוחר יותר נבנו סביבו 16 בתים קטנים בתרומת גברת עשירה אחת מגליציה והושכרו בשכר זעום לעניים. בשנות השלושים למאה שעברה, בגלל מצב הביטחון הרעוע, ננטשה השכונה. יהודי אמיץ אחד בשם ראובן קלפהולץ היה בא לכאן יום יום מהרובע כדי להפגין נוכחות, עד שנרצח על המדרגות העולות לשכונה. אחרי מלחמת ששת הימים חזרו יהודים להתגורר כאן. כיום אלו אנשי "עטרה ליושנה" המקיימים כאן קהילה  קטנה. מהעבר השני של השכונה מוליך גשרון קטן אל הגג של שוק הקצבים. מכאן יש תצפית יפה על גגות העיר העתיקה שרבים מהם עתיקים ונושאים כיפות מאורכות, מצופות באבן. את הכיפות היו בונים לרוב לא מאבן, אלא מכדי חרס מאורכים חרוטיים כדי להקל על משקלן. וכך כתב על הגגות ר' גדליה מסימיאטיץ לפני למעלה מ-300 שנה: "ולשום בית מבתי ירושלים אין להם גגות כבאירופה, רק לוקחין אפר כירה ומערבים בסיד ובזה טחין על הכיפה ובכל ארבע הרוחות עושים שפה מעט גבוה כדי שלא יזובו המים…וכן חלונות של זכוכית לא נמצא שם, רק החלונות הם פתוחות כל היום, ובלילה סותמים אותן בפקק של נסרים." (א. יערי, מסעות ארץ-ישראל, הוצאת גזית תש"ו). כיום הכיפות מצופות אבן אבל בימי ר' גדליה הן היו מטויחות, כדי שמי הגשמים יאספו ויזרמו בצינות חרס לבורות שבחצרות. רובנו חושבים שהמחסור המיוחד לירושלים היה במים ולא היא. המחסור העיקרי היה בחומרי הסקה. בכפרים היו הנשים מקוששות זרדים ומלקטות זבל בהמות ובאלו הסיקו את הטבון, תנור ייעודי לחומרי בעירה דלי אנרגיה. חימום הבתים בחורף היה בזכות הבהמות שגרו עם הכפריים תחת קורת גג אחת. בעיר לא היה מה לקושש והתושבים נאלצו לקנות פחמי עץ שהובאו מהשפלה ונמכרו בשוק שהיה בחפיר של "מגדל דוד". בבתים לא היה מטבח, אלא בכל שכונה היה "תנור" שכונתי שבו היו אופים את האוכל והלחם תמורת תשלום. חימום הבית בפחמים היה יקר לרוב האנשים ומאחר ובארץ אי אפשר היה להשיג זגוגיות כדי לסגור את החלונות בנו את הבתים ללא חלונות, רק עם אשנב-חור עגול קטן סמוך לתקרה. בחורף היו מחממים את החדר בפחמים  בכלי קטן שנקרא מנגל (כופח בעברית של התלמוד) והעשן היה יוצא מהאשנב שנקרא בערבית "טקה". עדיין אפשר לראות טקה בכמה בתים ישנים בעיר העתיקה. בקיץ היה כמובן חם בחדרים האלו ואי אפשר היה לישון בהם, לכן ישנו על הגגות. אך שם ישנה סכנה כי השכנים יציצו אל הנשים כמעשה דוד ובת שבע. זכר לאותם ימים הם המעקות המשובצים צינורות חרס, האופייניים לגגות ערים עתיקות במזרח התיכון.  מעקות אלו, בהם היו מסדרים את צינורות החרס בצורות גיאומטריות יפות, אפשרו לרוח הקרירה לעבור אך חסמו את מבטי השכנים.

וכך כותב על כך לונץ, מורה הדרך העיוור, לפני יותר ממאה שנה:

"הכותלים החלולים האלה פי שניים בתועלתם: א. למען דרכם יבוא בעלות הבוקר רוח צח שפיים להשיב נפש, ב. למנוע מבטי אנשים בלתי קרואים מהביט אל הגג והחצר פנימה." (א.מ. לונץ, "נתיבות ציון וירושלים", תרל"ו).

אחרי הגשר, על גג השוק, התבוננו צפונה. רואים מעקה כזה עם משולשי חלולים שהיה פעם על הגג אך בנו עליו קומה נוספת. הזגוגיות הראשונות נראו בחלונות ירושלים רק בשנות הארבעים של המאה התשע עשרה. בסוף אותה מאה הגיעו שני חידושים חשובים יותר. חברה צרפתית זכתה ברישיון לסלול מסילת רכבת לירושלים. הפרויקט היה רנטבילי עבורה כי באותם ימים פשטה חברת תעלת פנמה את הרגל. מפרק הנכסים מכר לחברה הצרפתית את מסילת הרכבת שהייתה לאורך התעלה, פסים, קרונות וקטרים וכל השאר. אורך תעלת פנמה גדול מהמרחק בין יפו לירושלים, וכך נותרו פסי רכבת ששימשו לקירוי גגות ולתליית מרפסות – רלסים בפי הירושלמים. מאוחר יותר החלו לייבא "רלסים" לצורכי בניין, כי בארץ לא היו קורות עץ ארוכות וחזקות. מהפך שני היה קשור לתובלה הימית. החלו לשלוח את תפוזי יפו לאירופה, באוניות לנמל מרסל. האוניות לא יכולות לשוב ריקות, הן זקוקות לנטל (בלסט) ולכן מילאו אותן ברעפים, אלו הם רעפי מרסל המפורסמים. כעת אפשר היה לבנות גגות שטוחים, רחבי ידיים ולקרות ברעפים, וכך נראית הבנייה האירופית שאפשר לראות מכאן. רק בשנות העשרים של המאה שעברה גילו את הבטון המזויין שאיפשר בנייה ללא מגבלות שטח.

נמשיך דרומה על גג השוק. דרך ארובות האוורור אפשר להציץ אל ראשי העוברים ושבים בשוק. הארובות כוסו בסורגים כי לפני שנים רבות זרקו בריוני עטרת כוהנים דרך אחת הארובות רימון יד אל השוק למטה. פעם אפשר היה לטייל כמעט בכל ירושלים על הגגות, כפי שכותב אותו לונץ: "על תקרות הרחובות המקורות יכולים לילך עליהן מאשה לרעותה עד כי כמעט על חצי עיר נוכל לילך על הגגות."

במבט דרומה שימו לב לשני פרטים יפים: על גג בית חדש ברובע היהודי הצופה אליכם תכנן האדריכל מעקה חלולים מודרני. בקיר שמימינכם יש חבקי ברזל (ראו בצילום). חבקים אלו מלמדים אותנו כי בית זה נבנה קודם לשנת 1927. בשנה זו אירעה רעידת האדמה הגדולה. רבים מבתי ירושלים נהרסו וקירות בתים אחרים נסדקו ונטו. כדי לחזק בתים סדוקים קשרו את קירותיהם הנגדיים במוטות ברזל שתופסים את הקיר בחבקים אלה, שלהם צורות שונות.

הנה, אפשר להתבונן אל גג של בית ולפיו לאמוד את גילו. מדרגות הברזל בקצה הדרומי של המסלול, מימין, יורידו אתכם חזרה אל רחוב חב"ד קרוב לרחוב דוד. אפשר להתחיל את המסלול גם מכאן אבל יותר מפתיע להתחיל אותו במדרגות שבמעלה החלדייה.

*ניהול משברים- תקלות בטיולי 4X4

כפי שכולם נוהגים לצטט את חוק מורפי מס. 1 האומר " "כל דבר שיכול להשתבש, אכן ישתבש" (Anything that can go wrong, will go wrong) (במוקדם או במאוחר.  י.מ.) אז גם אני יצאתי לירדן לטיול ג'יפים והדבר שהיה יכול להשתבש הוא אכן השתבש. לכן החלטתי לעיין במרשתת לבדוק מה אמרו קדמוננו בעניין   .

לפניכם רשימת  הגדרות , מושגים והערות שוליים אותם צריך להכיר על מנת להבין את הנאמר ע"י מומחים בתחום הזה .

הגדרת המצב

משברים נגרמים בין אם על ידי פעולות או  מחדלים של בני-אדם , אסונות טבע ושילוב ביניהם: ישנה רשימה ארוכה של משברים הנכנסים לקטגוריה הזו . כדי לאפיין באופן מוחשי מהו משבר, אציע סוג של כשל שהוא שילוב בין טכני ואנושי . זהו כשל המוכר ליורדים לשטח עם רכב 4X4 כגון, שקיעה בחול\בוץ . בהגדרה זהו אירוע פתאומי אך צפוי . ישנן משברים המוגדרים אירועים פתאומיים ובלתי צפויים כגון שקיעה כנ"ל אך בנוסף אי אפשרות להניע את הרכב עקב סוללה חלשה.

"שיפוע המשבר  ."מושג המגדיר תהליך הניהול לאורך ציר הזמן . חשיבותו בהיותו שיפוע עולה במידה שתהליך מוביל לפתרון במקרה שלפנינו חיבור ועזרת מסוללה של רכב אחר ועזרה של גורר עם רצועת גרירה . אך יכול להיות גם "שיפוע יורד " לומר, אין עזרה מסוג המוצע לעיל אלא בנוסף לכך יורד הערב ומחשיך.

מצבי משבר שיש בהם סכנה . גם למושג זה יש פנים רבות במציאות, כפי שמוכרים לנו . מצב כגון שפ"ץ יכול להוות דוגמה. אך מתוך הכרות של הזמן האחרון שילוב של עייפות הנהג עם תנאי שטח וראות קשים , יכול להיכנס להגדרה זו של סכנה . 

גורמים שאינם מעורבים במשבר אך מהווים פוטנציאל  . סעיף זה מכוון לחברים שנמצאים בקבוצה ואין להם נגיעה ישירה למשבר . אך בתנאים מסוימים הם יכולים להיכנס לזירת האירוע.  יחד עם זאת קיימים בכל מצב נתון גורמים בסביבה הרחוקה הלא ישירה , היכולים להיות מעורבים לחיוב או לשלילה.

הגדרת יעדים

ברור , שברצוננו בעת משבר, להחזיר את המצב לקדמותו במהירות האפשרית . כך, שיגרם מינימום נזק מסוג כלשהו, אם בכלל. חשוב אף יותר שהחלטות שנקבלה בעת משבר והפעולות שיבוא בעקבות זה, לא יגרמו להרעת המצב .

הרעת המצב. בכל מקרה של משבר ישנה מידת מה של הרעה ביחס למה שקדם. מעצם העובדה שהמשבר מחייב איבוד זמן כבר יש נזק . יש להיות מודע לאפשרות זו אם יתקבלו החלטות ביצוע בעלות אופי של חשיפה לסכנות לגרימת נזק גדול יותר.

החלטות לדרכי הפעולה ושקילה בין האלטרנטיבות . מה הכי טוב לעשות כדי לסיים את מצב המשבר. אין כאן כוונה ל"פתרון בית ספר", שהיא תשובה ופתרון חד ממדית למצב. על המחליטים לראות את כל האפשרויות ולקחת את הדרך שיש לה סיכוי להצלחה בזמן הקצר ביותר.

יעילות .  מהי הדרך היעילה הקצרה והאפשרית על מנת להמשיך את הטיול. אמנם יעילות תחשב גם השארת רכב תקוע בשטח כשבכוונת מנהל המשבר , לחזור לגרור אותו בהמשך. גם הזמנת גרר שיוביל את הרכב אל המוסך. בכך אפשרנו להמשיך את הטיול.

אפקטיביות היא ההשפעה הישירה והמכרעת של הפעילות של מנהל המשבר ,   שתוביל לפתרון המקווה של המשבר. תיקון הרכב התקוע במקום והנעתו יענה על ההבדל בין הסעיף יעילות לבין אפקטיביות . זאת היות שהחזרנו את המצב למצבו הקודם והמשכנו את הטיול במתכונתו הראשונית. 

תכונות מנהל המשבר 

 לא כאן לפרט מאיזה "חומר" נוצר מנהיג שיוציא את האנשים שאיתו מהמשבר . אך ברור, שכל אחד אשר מחוסר ברירה , נפל בחיקו לנהל מצב שכזה חייב להיות מודע ל..:

לשמור על קור רוח  .

לתת הוראות ברורות (להשתמש בכלי המחשה אם יש צורך) .

לארגן את המשאבים העומדים לרשותו כך שיהיו אפקטיביים .

לדווח למעורבים הלא ישירים מה קורה ומה מתכוונים לעשות .

לשתף חברים שבצוות , בעלי ידע ונכונות ותוך כך, להרחיק את אלה שאין בכוחם לעזור .

להיות הוראות ברורות לאלה שצריכים לא להיות מעורבים האופן ישיר

לשמור על תחושת ביטחון בקרב הסובבים .

למנוע סיכונים לאדם ונזק לרכוש.

דגשים

 הגדרה . כבר מתחילת זיהוי המשבר ולאורך ציר הזמן  יש להגדירו שכזה- משבר. להעריך , מהם ההשלכות שלו על המשך תקין של הפעילות המתוכננת. לאן יכול המשבר הזה להוביל במידה ולא ננקוט את הצעדים הנכונים ומה יקרה אם יכשלו.

גורמים חיצוניים . כשצריך לערב גם גורמי סיוע חיצוניים, יש לבדוק מה באמת יכולתם לעזור ואם יש להם את הכלים והידע הרלוונטי.   (לפעמים ישנם נתונים המצביעים על כניסה למצב של משבר אך בגלל חוסר נוחות , ידע ואולי סתם זחיחות הדעת מתעלמים מסימנים אלה).

עלות מול תועלת. יש בידינו משאבים מוגבלים של זמן , ממון וכוח. כשעומדים לפני הכרעה על איזה דרך פעולה יש לנקוט יש להתחשב חשבון גם את אלה . לעירוב נותני שירות חיצוניים יש עלות . במידה ויש כמה אלטרנטיבות רצוי לשקול עלות תועלת.

מציאות משתנה . תנועה בזמן ובמרחב משנה תדיר את הנתונים בשטח . על אחת כמה וכמה כאשר מתקיים משבר . "קריאה" נכונה של המציאות ומעקב רציף אחריה, היא בסיס להצלחה.

השגת עובדות במציאות משתנה האופניים לתנאי משבר, ניתנת להיעשות בכמה אופנים .

1. שימוש מושכל של מדיה דיגיטאלית למיניה .
2. הכנה מראש של מפות חוברות המתייחסות אל הפעילות המתוכננת וכיוב' .
3. התייעצות עם יודעי דבר  בעלי ניסיון ומומחים בתחום הנמצאים בקבוצה במעגל ראשון .
4. במקרים מסוימים,  אפשר לשאול "חבר טלפון"(אם כמובן יש קליטה והדבר אפשרי.)

ניתוח הנתונים. יש לנתח ולשקול את כל העובדות , המידע והערכות לפני תחילת החלטה , ובעקבותיה ביצוע פעולות . שקילת דרכי הפעולה עד סיום התהליך והערכת ההצלחה בכל אחת מהדרכים האפשריות.

לדוגמה: מהו המרחק אל נקודת היעד אליה צריך להגיע הינה משובשת ובוצית . גם השעה קרבה לחשכה . מזג האוויר ממשיך להיות גשום . בדיקת אלטרנטיבה כגון, דרך סלולה (אם קיימת).

הכרעה . בחרנו דרך פעולה והתחלנו בביצועה.  יתכן שלאחר קביעת דרך פעולה ישתבש אחד או יותר מהגורמים עליהם סמכנו . יש לעצור את המשך הביצוע לבדוק מחדש את דרכי הפעולה אותם לא קיבלנו בתחילה .

ללא שינוי בתכנית גם כשברור שקו הפעולה שנבחר בראשונה  לא יניב תוצאה מקווה , יגרם איבוד זמן .

עקוב אחר היישום התהליך בכל שלב ושלב . אין לאפשר ביצוע אוטומטי בידי אחרים . זהו תהליך קריטי שגם ילך למישרין עד שלביו האחרונים יכול להשתבש ממש בסופו (לדוגמה: חילוץ משטח  של רכב בצורה מוצלחת והגעה לנקודת מעבר גבול אחרי שעת הסגירה )

תקשורת . עידכון הנמצאים במעגל הראשון על המתרחש . העברת מידע לגופים הקשורים במעגל הרחוק .  כגון : אופרצייה , מלון שאליו צריך להגיע , מסעדה , מוזיאון וכד'.

סוף דבר

ישנם בינינו כמה אחדים שמעולם לא קראו אף מאמר שכזה . אך ביכולתם לתפקד תחת לחץ בעת משבר יכול להיות דוגמה לניהוג ותפקוד במצבי משבר. לכן פתורים מהתעמקות בנאמר כאן . אולם רוב רובנו המטיילים, לא מודעים אפילו לתורה שכזו המנסה להאיר את הפינות האפלות של מצבים היכולים להפוך טיול כייפי למשהו אחר … לכן מומלץ לעיין ולהשוות לניסיון שכבר צברתם ואולי ישנם מושגים ורעיונות אותם תוכלו לאמץ להמשך הדרך …"שיהיה בבית". ‏

ניהול משברים הוא בסך הכול ניהול טוב תחת לחץ. לכן "ניהול טוב" הינו מושג סובייקטיבי שאוצר בחובו תכונות מנהיגות . היכולת להוביל  תהליכי משבר אל פתרונם המקווה הנסמך על יכולות האישיות של המנהל , על צוותו  אך גם בגורם המזל … לכן בנוסף לכל אלה מומלץ בחום לתת לסובבים משימה נוספת שאינה כתובה בשום ספר הדרכה…..להתפלל !

Ioachim Meshel    Tour Guide

Hebrew / English / Romanian

מורה דרך מוסמך משרד התיירות 

מדריך טיולים- תו תקן משרד החינוך 

מדריך נהיגת שטח

מוביל קבוצות 4X4 בארץ ובחו"ל. 
  יוכיי משל-  0525602310  

בין הגבעות המוריקות הסמוכות לעיר בית שמש, בצמוד למכללה הלאומית לשוטרים, נמצא אתר המורשת וההנצחה המרכזי של משטרת ישראל. בית המורשת, שנחנך במרץ 2015, מבקש להציג בפני הציבור את סיפורו של הארגון האמון על אכיפת החוק וביטחון הפנים במדינה: משטרת ישראל.

התצוגה ההיסטורית בבית המורשת מספרת את סיפורה של המשטרה כחלק בלתי נפרד מסיפורה של מדינת ישראל, ומתבססת על ההבנה כי המשטרה נכחה בכל אירוע משמעותי או תהליך בעל חשיבות בתולדותיה של החברה בישראל. לכן, בחרנו להציג את ההיסטוריה המשטרתית באופן כרונולוגי, תוך התמקדות באופן שבו השפיעה המשטרה על סביבתה או הושפעה ממנה, או במקרים בהם שיקפה את ההתרחשויות במדינה כולה.

כך, למשל, מובא סיפורם של חברי ארגוני השמירה העבריים הראשונים,
"בר-גיורא" ו"השומר", אשר היו החלוצים בתחומי ההגנה והשמירה על החיים והרכוש, ואשר שמו לעצמם למטרה להוות את המסד למשטרה עברית. בשנת 1918, לאחר כיבוש הארץ על ידי הבריטים, היו אנשי השומר ליהודים הראשונים בארץ ששירתו כשוטרים. בית המורשת מציין את פועלם של צעירים אלה, שהיו חלוצים בשיטור כמו גם בהתיישבות. התצוגה כוללת גם אקדח שהיה שייך לשומר המיתולוגי, אלכסנדר זייד.

כאשר הכריז דוד בן-גוריון על עצמאותה של מדינת ישראל, קמה גם משטרת ישראל. על רגע ההקמה מעיד רישום אירוע מספר 9 ביומן תחנת חדרה, מיום 14.5.1948, המוצג בבית המורשת: "המנדט הבריטי מת! מדינת ישראל קמה. תחי המדינה העברית!" בעשור הראשון לקיומה, התמודדה המשטרה עם מגוון אתגרים, ובהם בצורך לחנך את הציבור לשמירה על החוק, סיוע לעולים החדשים שהתגוררו במעברות, אכיפת חוקי הצנע, חקירת "קַפּוֹאִים", התמודדות עם אלימות ציבורית ועם פשיעה ומאבק במסתננים לשטח המדינה מארצות ערב.

משפט אייכמן מהווה דוגמה נוספת למקום המרכזי אותו מילאה משטרת ישראל באירוע בעל חשיבות היסטורית בתולדות המדינה. לאחר הבאתו של הצורר הנאצי ארצה, הקימה משטרת ישראל שלוש יחידות ייעודיות, שכללו מאות שוטרים, לצורך הטיפול בו. אלה כללו את יחידת "אייר", האמונה על אבטחתו, את "לשכה 06", אשר ניהלה את החקירה כנגדו, ואת "מנהלת משפט אייכמן", שעסקה בכל התחומים השונים הקשורים בארגונו של המשפט בפועל. המשטרה גם אבטחה את הוצאתו של אייכמן להורג, ואפרו פוזר בלב ים מסיפון ספינת משטרה.

התצוגה ההיסטורית נמשכת עד לימינו, תוך עיסוק בנושאים כגון מלחמת יום כיפור והשלכותיה, חקירות שחיתות ציבורית, האינתיפאדה ("הראשונה"), תפקידי המשטרה במלחמת המפרץ, רצח ראש הממשלה רבין, ועוד. התצוגה מעוצבת באופן חדשני ומושך, והיא כוללת מגוון רחב של מוצגים היסטוריים חסרי-תחליף, לצד מיצגים מוסרטים שונים, המעשירים את החוויה.

מעבר להיותו מקום להכרת ההיסטוריה המשטרתית, משמש בית המורשת גם כאתר ההנצחה המרכזי לחללי המשטרה. באולם ההנצחה המרשים מוצגים שמותיהם של כל השוטרות והשוטרים, אשר נפלו בעת מילוי תפקידם, וזכר תרומתם מועלה על נס. כאן אנו מספרים את סיפוריהם של גיבורי משטרת ישראל, אשר שילמו את המחיר היקר ביותר על מנת להבטיח את שלומם וביטחונם של אזרחי המדינה.

לבסוף, עוסק בית המורשת גם בקידום המחקר אודות ההיסטוריה של משטרת ישראל וחלקה בהתפתחות המדינה. לאחרונה נערך בבית המורשת כנס אקדמי, ראשון מסוגו, אשר הוקדש לעיסוק בהיסטוריה של המשטרה. בנוסף, מוקם בימים אלה בבית המורשת מרכז עיון ומחקר, אשר נועד לסייע לחוקרים לעיין במסמכים מארכיון המשטרה.

מידע למדריך ולמבקר

הביקור בבית המורשת נמשך כשעה וחצי, והוא מלווה על ידי שוטר ותיק ומנוסה, אחד ממדריכי האתר, המתבל את ההסבר בסיפורים אישיים ובהומור.

הסיורים מותאמים לאופי הקבוצה המבקרת, החל בילדי גן חובה וכלה בגמלאים. נוסף על הסיור, ניתן לקבל בבית המורשת גם הרצאה בנושא הקשור בתולדות המשטרה. ההרצאות ניתנות על ידי טובי החוקרים בתחום ההיסטוריה המשטרתית, ויש להזמינן מראש.

שעות הפעילות בבית המורשת הן: בימים ראשון עד חמישי, מהשעה תשע בבוקר ועד לשעה ארבע (כניסה אחרונה בשלוש). ניתן לערוך סיורים בימי שישי, בין שעות תשע לאחת, בתנאי שמדובר בקבצה גדולה (כחמישים מבקרים ומעלה) ובתאום מראש. בית המורשת סגור בערבי חג ובשבתות.

הכניסה לבית המורשת אינה כרוכה בתשלום, אך היא מחייבת תאום מראש מול צוות האתר. חוקרים המעוניינים לעיין במסמכים משטרתיים, יפנו אל בית המורשת בדואל (להלן).

ניתן ליצור עמנו קשר בטלפון: 02-5788263/271/272, או (עדיף!) בדוא"ל: moreshet@police.gov.il

מחכים לראותכם!

במנהרה יש שרותים אך הם סגורים כבר שנים.

אנא ערבו את משרד התיירות, עיריית עכו, מבקר המדינה או הרב הראשי..

עין – הוד מושבת האומנים המקסימה והציורית בכרמל הירוק.  נגיע לכביש 4 מצפון או מדרום ונעלה בכביש המוביל לניר עציון ועין הוד. לאחר כקילומטר נראה בצד ימין שילוט המכוון אותנו ל "מוזיאון תיבות הנגינה של ניסקו " . כאן נמצא אוצר סמוי ומיוחד של אוסף מדהים של תיבות נגינה עתיקות.  ניסקו החל לאסוף את תיבות הנגינה  מכל מקום בעולם בו מצא משהו שעניין אותו.

אנו נראה ונשמע הרצאה בלווי מוסיקלי מתיבות הנגינה כפי שהושמעה בעבר ללא עזר אלקטרוני או דיגיטלי כמקובל היום.

כלי אפריקאי הנקרא "אמבירה "  הוא מקור המוסיקה  ממנו פיתחו ויצרו תיבות נגינה מיוחדות . תיבה מפרי הקוקוס או מדלעת עם מייתרים מתוחים מפיקה צלילים מיוחדים ונעימים לאוזן. נראה ונשמע מוסיקה מתיבת נגינה שהיא מסרק מברזל –גליל מתכת ובו 3000 מסמרים שמסתובב ומפיק צלילים שהם לחן  מוסיקלי . מזיזים את הגליל  ומקבלים לחן מוסיקלי אחר. כך על ידי תנועת הגיל הממוסמר ניתן להפיק ממנו 8  לחנים שונים ומיוחדים. קיים פרפר מתכת לוויסות הקפיץ שמותח את הגליל ואחר כך מסובב אותו להשמעת המוסיקה. מיקום הצבת הפינים מעצב את הצלילים.  שבונים מסביב לגליל תיבת עץ עם תהודה מקבלים צלילים איכותיים.

תיבת נגינה הייתה מתנה מאד יוקרתית במאות הקודמים שניתנה לאנשים בעלי מעמד חברתי וכלכלי גבוה. פשוטי העם לא יכלו להרשות לעצמם  להחזיק תיבת נגינה.

שוויץ באירופה וסין באסיה היו המקור העיקרי ליצור תיבות נגינה. עוד מלפני 210 שנים.  המעניין הוא שהתיבות מאירופה הפיקו מוסיקה מוכרת לנו . ואילו התיבות הסיניות הפיקו מוסיקה עם צלילים המיוחדים לארצות המזרח .

השנים 1880 עד 1920 היו התקופה הפורה ביותר להכנת תיבות נגינה המוניות שהכניסו את המוסיקה כמעט לכל בית משפחה. תהליך חברתי חשוב שפתח עולם תרבותי מעניין לפשוטי העם שהיו רחוקים  מעולם המוסיקה המודרני.

הדיסק הראשון עשוי מאבץ ועליו נחרטו פסים  שהשמיעו מוסיקה בתנועת מחט על הפסים. הוצא לראשונה ב 1880. כך ניתן היה להשמיע אוסף מוסיקלי גדול ומגוון יותר מאשר בתיבת הנגינה.

מאוחר יותר התחום התפתח לתקליט פלסטי שבו הוקלט קול אנושי. לניסכו תקליטים מפח ותקליטים מפלסטיק בני 105 שנים  המשמיעים מוסיקה איכותית וברורה לחלוטין. פשוט מדהים להקשיב להם.

תיבת הנגינה המוכרת לנו כ "תיבת נגינה ברחוב"  בנויה ממפוח ולוח קרטון עם חורים ובעזרת צינורית מעלים את האוויר לחליל שמנגן. בעל התיבה  מסובב מנוף שמעביר את לוח הקרטון  מעל הצינורית ומקבלים – מוסיקה. האורגן הראשון.

מאוחר יותר נבנה אורגן גדול עם עוצמת נגינה גבוהה יותר שאינה אפשרית בחלילים לכן בנו לשוניות מתכת שאפשרו הפקת מוסיקה קלאסית של באך ובטהובן. וזאת כבר מלפני 120 שנה.  ביקור במוזיאון מומלץ  למשפחות עם ילדים למבוגרים וגמלאים. כולם ייהנו.

משם אפשר לעלות לעין הוד . חונים במגרש החנייה ועולים ברגל לתוך הישוב.

עין הוד ישוב ערבי שננטש ב  1948 במסגרת מלחמת העצמאות . עיריית חיפה במסגרת פעולותיו של אבא חושי ראש העיר למשוך לחיפה עיר הפועלים – אומנים מציע דיור חינם ועזרת עירייה לאומנים שיעברו לגור בחיפה.

מכאן עולה הרעיון להפוך את עין הוד לישוב של אומנים ומרסל ינקו איש תנועת הדאדא עולה עם קבוצת אומנים לעין הוד. עיריית חיפה משפצת את התשתיות  ומספר בתים למגורים והכי חשוב סדנאות יצירה.

אחד התנאים לאישור קבלת תושב חדש לישוב נקבע בחוזה מיוחד שנחתם על ידי המתיישבים עם עיריית חיפה כי הישוב מיועד לאומנים בלבד ורק הם יכולים לגור בעין הוד. יורשיהם הישירים גם הם חייבים  להיות אומנים כדי להמשיך לגור בישוב. בעין הוד כ 130 משפחות מתוכם 10 חתני פרס ישראל. 22 גלריות,14 סדנאות, וצימרים לאירוח ומסעדות .

מסלול זה נכתב במטרה לפתוח בפני המטיילים פינת חמד בכרמל ובעיקר לנגוע במוסיקה ואומנות מיוחדת.

בברכה

בני כפיר מורה דרך.

אז מה היה לנו? גם חורש וגם תצפית, גם היסטוריה וגם תופעת טבע ייחודית, גם סינגל וגם בית עלמין.

גן לאומי תל שימרון משמר אזור חורש מפותח סביב היישוב תימרת, ותצפית ייחודית על מגדל העמק, נהלל, מנשיה זבדה ועמק יזרעאל. כאן המקום לספר על צורות ההתישבות השונות בעמק יזרעאל. לרשות המבקרים חנייה מסודרת ושולחנות פיקניק. כניסה ללא תשלום. אין שירותים.

תל שמרון היתה עיר כנענית שחלשה על עמק יזרעאל. יבין מלך חצור פונה אל מלכה ומבקש את עזרתו במלחמה נגד עם ישראל הנכנס לארץ. בסיום של הקרבות הרג יהושע את כל אנשי העיר (יהושע יב, כ׳). התל מזוהה עם העיר שימרון בנחלת שבט זבולון.

"וְקַטָּת וְנַהֲלָל וְשִׁמְרוֹן וְיִדְאֲלָה וּבֵית לָחֶם עָרִים שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה וְחַצְרֵיהֶן" ספר יהושע, פרק י"ט, פסוק ט"ו.

במכתבי אל עמראנה (המאה ה-14 לפנה"ס) הישוב נקרא בשם שמע'ון. בתקופת בית שני שכן במורדות התל הכפר סמוניה – שמעוניא. סמוניה היתה עיר שהתבצרו בה יהודים רבים במרד החורבן וניהלו קרבות נגד הצבא הרומי. בתקופה המוסלמית התל נקרא תל סַמוּנִיֶה. ב-1867 הגיעה למקום קבוצה של טמפלרים גרמנים, אולם הם נאלצו לעזוב לאחר תקופת זמן קצרה, מחמת המלריה. האזור ליד התל שימש כמקום ההתיישבות הראשון של מתיישבי נהלל. הם גרו במקום בשנה הראשונה בתקופה בה ייבשו את הביצות במקום התיישבות הקבע של המושב. בשנת 1935 ישבה כאן קבוצה מבני הדור השני בנהלל – קבוצת שימרון. בשנת 1938 הקימו חברי קבוצה זו ואחרים את קבוץ חניתה.

כיום נמצאת בפסגת התל עמדת שמירה מתקופת המנדט, ומעליה הוקם מגדל תצפית ממנו נשקפים נופי עמק יזרעאל.

כתובת תחום שבת – תמרת – צילום: עמית מנדלסון

במאי 2011 התגלה ברחוב מורן בתימרת ממצא ארכיאולוגי ייחודי – כתובת ״תחום השבת״  בעברית חקוקה בסלע ובה האותיות "שבת". כתובות תחום שבת קודמות שהתגלו בארץ הן בשפה היוונית וזו הכתובת הראשונה שהתגלתה בעברית.

שמורת תל שמרון: שמורת טבע תל שִמרוֹן היא שמורה של חורשת עצי שיטה מלבינה. השמורה הוכרזה בשנת 1965. בשנת 2010 אושרה תוכנית גן לאומי שימרון. תוכנית זו כוללת גם את השמורה. אין בשמורה שירותים למטיילים.

פנורמה מתל שימרון על עמק יזרעאל לכיוון נהלל מנשייה זבדה

נוף עמק יזרעאל הנגלה לעיני המבקר מצביע על החשיבות האסטרטגית של תל שימרון. זאת נקודת הרחבה מצוינת למורי דרך המאפשרת לזהות ישובים היסטוריים רבים ולציין הרים סביב העמק.  https://youtu.be/iCP072YiZuk

פנורמה על עמק יזרעאל מן הביצורים בראש תל שימרון לכיוון יער שיטה מלבינה ונהלל https://youtu.be/kz4YIiLC8M4

נהלל

נהלל היה ראשון היישובים היהודיים במערב העמק והוא מושב העובדים הראשון בארץ. מקור השם נהלל נגזר מהעיר המקראית נהלל בנחלת שבט זבולון:

״וְקַטָּת וְנַהֲלָל וְשִׁמְרוֹן, וְיִדְאֲלָה וּבֵית לָחֶם.״ ספר יהושע, פרק י"ט.

"זְבוּלֻן לֹא הוֹרִישׁ אֶת-יוֹשְׁבֵי קִטְרוֹן וְאֶת-יוֹשְׁבֵי נַהֲלֹל, וַיֵּשֶׁב הַכְּנַעֲנִי בְּקִרְבּוֹ וַיִּהְיוּ לָמַס" ספר שופטים, פרק א', פסוק ל'.

נהלל המקראית מזוהה עם מעלול הסמוכה לתל.

כפר יהושע

כפר יהושע, מושב על שם יהושע חנקין, נוסד בשנת 1927בעמק יזרעאל.

מנשייה זבדה

יער שיטה מלבינה

בשמורה צומחת חורשת עצי שיטה מלבינה, המשתרעת במורדותיו הדרומיים של תל שימרון, עץ ממוצא אפריקאי-טרופי, המגיע באזור זה לגבול תפוצתו הצפוני בעולם. בארץ ידועים שבעה ריכוזי עצים ממין זה. בארץ השיטה המלבינה לא מייצרת על פי רוב זרעים ופירות, וגם כשהיא מייצרת אותם הם לא פוריים. שיטת ההתחדשות שלה היא מנצרים היוצאים משורש עץ האם.

סינגל תמרת

לא המרחק הפיזי הוא מהות סינגל תמרת: אורכו 12 ק"מ בלבד. את הסינגל הזה בנתה קבוצת נערים מפנימייה לנוער בסיכון בהובלת המדריך הכריזמטי שלהם, נדב המאירי, מנהל מרכז שטח של כפר הנוער מרחבים נוה עמיאל בשדה יעקב.

בית הקברות של נהלל

סמוך לתל נמצא בית הקברות של נהלל, בו קבורים אישים ידועים, כדוגמת משה דיין (הוריו ואחיו), האסטרונאוט אילן רמון ובנו הטייס אסף רמון. מי שאינו ״כהן״ כמוני מוזמן לטייל בין המצבות הציוריות:

• תלמיד חכם שו"ב ומוהל. איש התורה והעבודה. אוהב הארץ ומחונני אדמתה, נולד בתימן נפטר בנהלל.
• נולדה בתימן, בנעוריה פקדה את הארץ עם איבה, ובעלומיה נאחזה בה עם בעלה. יראת שמים וצנועת הליכות ונדיבת לב לכל קשה יום.
• ברגעי מנוחת העובד מעמל היום נרצח האב, בשחר ילדותו בטרם ידע חיים נקטף הבן. קדוש זכרונכם קרבנות הלאום.
• עולה חדש, חודש בארץ…
• הראשון שגילה אצות חיות בים המלח…
• חוקר האצות הצורניות, דיאטומיה….
• מורה הדרך להתנחלות העם על אדמתו…
• הישיש תלמיד חכם ובר אבהן, נאמן הרעיון הציוני… נין ונכד לגאון מחבר הספר בית חדש הנקרא בפי הפוסקים ב"ח.
• איש העליה השניה, מבוני קסטינה (באר טוביה) מראשוני קבוצת חולדה, מהשבעה הראשונים לכיבוש נהלל…
• נסתלקה נשמתו תוך עבודתו… נמנה עם גואלי הקרקע, תמצית חייו נשמת אפו ד' אמות ועוד ד' אמות, בחירוף נפש ללא ליאות, עד שמצא מנוחה בד' אמות אלו…
• משחר נעוריה ועד ימיה האחרונים חייתה את חיי הישוב והמדינה בכל נימי נפשה, והחייתה אותם בסיפוריה….

קבר אילן רמון – צילום: Dr. Avishai Teicher

בית הקברות הצבאי בנהלל

בחלקה הצבאית קבורים חיילים. בין הקברים יש מצבות אבן לזכר נעדרים שמקום קבורתם לא נודע, כגון טייסים ויורדי ים.

בחלקה הצבאית כמה קברים:

• קבר איתן אבידב שיצא לאירופה לפעול במסגרת "הבריחה". אנשי האצ"ל פרצו למחנה גנדנוואלד במסגרת "מלחמות היהודים". איתן ראה שלושה מחבריו פצועים, עם ידיים מורמות. הוא החליט להוציא את האקדח מידו של אחד התוקפים והאיש ירה בו מטווח אפס. חבריו ב'הגנה' ביקשו נקמה אך אביו של איתן קבע: "לא ירים כאן איש יהודי יד על אחיו" וכך נסגרה הפרשה ללא נקמת דם.
• זאב עמית – איש המוסד ששרת ברחבי העולם. כמוהו היה יוסף רגב – "יוסלה". בעת שירותם בפריז נפגשו עם נעמי שמר, כשלמדה שם מוסיקה. בהשראתם כתבה את השיר "אנחנו מאותו הכפר", שלימים שונה ל"אנחנו שנינו מאותו הכפר". במשך שנים חשבו שמדובר על בחור שנהרג באחת המלחמות, בעוד ששני הגיבורים היו בחיים. כמה שנים אחר כך, נבואת הזעם הגשימה את עצמה. זאב עמית נהרג בצליחת תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים.

https://youtu.be/YPvlzuGPDAU 

שריד מעברת עולים

במדרון היורד אל החורשה נראה משטחי בטון, שרידים של מעברת שימרון, מקום משכנם הראשון בארץ של עולים חדשים. המעברה הוקמה בין השנים 1950 – 1957 ומשתכניה עברו מאוחר למגדל העמק.

—

צבי פרץ כהן  Zvi Peretz Cohen

ת"ד 164 POB  הושעיה 1791500 Hoshaya

טל' 077-3455899 Tel.   נייד 0547-333557 Cell      

  sabagrampa@gmail.com  http://www.hoshvilim.com       http://www.israelandyou.com

אם תככנת לנסוע לצרפת , כדאי לבקר בעיר בורדו ולאתר את העיתונאי צלם ריצרד זבולון.
את ריצרד זבולון הכרתי כאן בארץ בעת שהתארח כאורח של משרד החוץ. מיד התחברנו וגיליתי כי ריצרד מתעניין מאוד בארץ ישראל וזוקף לזכותו לא מעט מאמרים בנושאים שונים בארץ ישראל, בהם מחקר מאוד מקיף על קהילת השומרונים אצלם הוא בילה לא מעט כידי להתחקות על מנהגיהם. התברר עוד כי ריצרד הוא צלם מאוד מוכשר ויש לו עין מאוד אמנותית וחדה נוסף על כך ריצרד הוא מדריך מקומי בעיר בורדו בצרפת שם הוא מקבל תיירים ומסביר לא מעט גם על הקהילה היהודית ועל השורשים היהודים במקום. ריצרד מגלה לנו סיפור שלא היה ידוע ברבים על מציאת קברו של הנס ופאולין הרצל.

המאמר מציג סיפור של קיום צוואתו של הרצל ,  על קבר צנוע של בית הקברות היהודי כיתוב פשוט "כאן טמון הנס פאולין הרצל ילדי היוצר של מדינת ישראל." הרצל  "חוזה המדינה " כל קורות הסיפור מובא כאן בשפה הצרפתית , שפתו של הכותב ריצרד זבולון.

( הערת העורך י.ע)

La tragédie des Herzl

Sur une modeste tombe du cimetière juif du cours de l’Yser, une simple inscription « Ici repose Hans et Pauline Herzl enfants du créateur de l’Etat d’Israël ».

Le destin de la famille de Théodore Herzl, emblématique fondateur d’un sionisme officiel, actif, structuré, peut se comparer à une tragédie grecque.

De son mariage raté avec Julie Naschauer, impulsive, colérique, suivant un traitement psychiatrique, Théodore Herzl, né à Budapest en 1860, eut trois enfants et un petit fils qui ont tous disparus jeunes, dans des circonstances horribles. Pauline, leur premier enfant, naît le 29 mars 1890, neuf mois après le mariage, puis Hans le 10 juin 1891 et enfin la dernière Margareth Gertrude, dite familièrement Trude, voit le jour à Paris le 20 mai 1893.

Théodore Herzl meurt le 3 juillet 1904 à Vienne d’une pneumonie et son épouse en 1907 à 39 ans, laissant trois orphelins âgés de 17, 16 et 14 ans.

Trude et son mari meurent en déportation en 1943… ils laissent un fils Stephan Theodor Neumann qui, à Washington, apprend la mort de ses parents… Il a 28 ans et se jette d’un pont de la capitale américaine.

Deux autres épisodes de cette saga familiale ponctuée de drames se déroulèrent à Bordeaux. Le 14 septembre 1930, Pauline, nymphomane, morphinomane, après avoir erré en Europe d’un hôpital à un autre échouera, admise en internement volontaire, le 25 juin 1930 en provenance de Biarritz, à l’asile d’aliénés de Bordeaux sous le matricule 9904 où elle décède le 8 septembre 1930 à 17 heures (1).

Une semaine après la mort de sa sœur, Hans, venu en précipitation pour l’enterrement, se suicide de chagrin et de culpabilité d’une balle, une semaine après, le 15 septembre 1930 dans un hôtel rue de la gare à Bordeaux. Ils reposèrent côte à côte dans le cimetière du cours de l’Yser, sous une même et modeste dalle durant 76 ans

Mais Herzl avait demandé dans son testament que ses enfants soient enterrés en Israël. Pour des raisons familiales, politiques et même religieuses ce souhait fut sans cesse reporté mais jamais abandonné Le 10 mars 2002, David Roche, un envoyé israélien très discret fait un très bref aller et retour à au cimetière du 176 cours de l’Yser Bordeaux, il ne rencontre qu’un seul interlocuteur bordelais durant ce séjour. La guerre du Liban éclate et reporte l’opération …

En 2005 la Knesset décide du transfert des restes des enfants d'Herzl. Le Cabinet du Premier Ministre chargé d’exécuter la décision prend contact avec le Grand Rabbin Claude Maman qui sera leur interlocuteur et demande au Mossad d’obtenir dans le plus grand secret, les permis d’exhumation.

Le 19 septembre 2006, le transfert des corps avait lieu après bien des tractations secrètes et officielles.

Richard Zéboulon

(1) Nous devons bien des détails précis au docteur Michel Benezech qui a consulté les archives de l’Hopital psychiatrique Charles Perrens et fait une communication sur ce sujet dans les Annales Médico-Psychologiques

בטרם אעלה כתבה זו ברצוני להעלות נושא כאוב מאד.

לשם כך אנצל את אמרתו המפורסמת של יגאל אלון:

"עם שאינו יודע את עברו ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל"!!!

עד כמה נכונה אמרה זו,למדתי מהשטח.

משך עשרות שנות הרצאות בפני הנוער וחיילי צ.ה.ל. ברוב המקומות

נשאלתי "מדוע לא למדנו על כך  בבית  הספר"?

לקראת הפסח השנה השתתפתי בהרמת כוסית בבית בן גוריון בחוג לתנ"ך,

הזדעזעתי שנודע לי כי קיימים בתי ספר שבטלו את שעורי התנ"ך.

לצערי היה גם שר חינוך שהציע לבטל את בחינות הבגרות בתנ"ך והיסטוריה.

במסגרת המדור "הייתי שם" גולת הכותרת תהיה  שזכיתי  לשמוע את "הכרזת המדינה" מפיו של דוד בן גוריון שהחודש נחגוג את  יום העצמאות  ה "70"  להכרזת מדינת ישראל.

שם! בחצר הייתי בעת ההכרזה!

לא , לא טעיתי כפי שרבים מנסים לתקן אותי,השנה נחגוג  69  שנה למדינה אבל מי שהיה כאן בעת ההיא יודע  שחוגג  את יום עצמאות ה"70".

(יום העצמאות הראשון נחוג  ביום הכרזת המדינה).

לפני כחודשיים סגרתי מעגל בנושא. כשנתיים קודם לכן רואיינתי ע"י ההסתדרות הציונית ומכון שפילברג בנושא  "דור תש"ח", זומנו כל המרואיינים ל"אולם הכרזת העצמאות" לטכס סיכום של הפרויקט,  בסוף הטכס רואיינתי באולם אישית ע"י ערוץ 10 אודות ההכרזה על המדינה כפי ששמעתי אותה מהחצר. הפעם מתוך האולם, לאחר השמעת "התקווה" המקורית הסברתי לאנשי התקשורת,שהתזמורת לא נכחה באולם בעת ההכרזה,מחוסר מקום, לכן ניגנה מקומה שנייה.

כ"כ ציינתי שמלחמת העצמאות  אמנם נמשכה 19 חודשים אולם כללה הפוגות גדולות,בפועל נמשכה 6 חודשים נטו ובששה חודשים אלו נפלו 6000  איש . כלומר כ 1000 איש בחודש כאשר אין משפחה ללא  הרוגים ו/או פצועים. כאשר כל הישוב מנה אז  כ 630.000  איש כלומר 1% של האוכלוסייה נהרג.

נרגש ומתקשה להתרכז לכתוב על יום זה.ההכרזה על המדינה הייתה  לאחר 5 וחצי חודשים מאז ההחלטה האו"ם 181 על הקמת המדינה כאשר "המדינה בדרך" שילמה  בעת ההיא, עוד בטרם הסתיימה המלחמה  כמה אלפי הרוגים  ופצועים רבים.

ההחלטה 181  בסעיף א.  1. אומרת  "המנדט על ארץ ישראל יתם בהקדם האפשרי,ועל כל פנים  לא יאוחר מיום 1.8.1948 ".

הוחלט מסיבות שלא אכנס אליהן להקדים ליום 15.5.1948

בפועל "תאריך" מתחיל בחצות  ובחצות בין ששי לשבת לא היה זוכה בן גוריון לרוב ללא נציגי המפלגות הדתיות  שלא היו מחללים את השבת .לכן בן גוריון  מקדים ב-8  שעות  את ההצבעה  לפני כניסת השבת כך  שזכינו  למדינה ביום  14.5.1948  בשעה  16:20.

זאת ועוד,הייתה התנגדות  של מספר מפלגות שלא יוזכר שם ה' כפי שדרשו המפלגות הדתיות, בן גוריון נכנע והסתפק במילים "….צור ישראל …."  בכל זאת שם ה' מוזכר במגילת העצמאות בחלק החתימות לפני חתימתו של הרב פישמן (לימים מימון),  הוסיף את המילים "בעז"ה"=(בעזרת השם).

מארגני הטכס ניסו לשמור על מקום ומועד ההכרזה ועל ביצועה  בסוד.

סוד? , מילדיי תל אביב של אז אין לו משמעות  = לא תופס= תחילה הוחלט לקיים את ההכרזה בבית ה"קרן הקיימת"  ברחוב  שפירא.משגלש הסוד הוחלט על בית דיזנגוף  בשדרות רוטשילד 16 . ההזמנות הודפסו במכונת כתיבה ושוכפלו ב"סטנסיל", ניכתב בהן בין היתר :" …לשמור בסוד את תוכן ההזמנה ואת מועד כינוס המועצה,,, " כ"כ  נכתב   "הזמנה אישית"…."תלבושת בגדי חג כהים".

הגעתי עם חבריי הילדים למקום,הסוד כבר לא היה סוד,רחבת בית דיזנגוף הייתה מלאה באנשים כאשר המשטרה היהודית (משטרת תל אביב = היה דבר כזה) מנסה לפנות את המדרגות לכניסתו של בן גוריון  ומועצת העם,אבל לא עלה בידה בקלות. אנחנו הילדים נדחקנו אבל ללא הואיל,גם קבלנו מכות ודחיפות לבסוף המשטרה דחקה אותנו לחצר האחורית הגובלת עם החצר מצד רחוב לילינבלום  27 ומחצר זו שמענו את ההכרזה. לימים,התברר  ש 11 שנה קודם לכן נולדתי בחצר זו,היה זה בית החולים ליולדות  "גלעד" של ד"ר  פיחובסקי אחד  מ 66  מייסדיי אחוזת בית .

כאמור יום חג הוא יום עצמאות אבל אז היה בתוך מלחמה שכבר היו לנו אלפי הרוגים. חזרתי הביתה  ואבי  כמו יתר השכנים תלו דגלים "תכלת לבן" (כיום הדגל כחול לבן) ועל הדגל פס שחור לאות אבל על ההרוגים הרבים,דבר שנחרט  בזיכרוני .

דגל במתכונת זו מלווה אותי בהרצאותיי בנושא עשרות שנים.

ארצות ערב איימו שאם נכריז על מדינה יפלשו לשטחנו וידחקו  אותנו לים. אכן בשבת בבקר שמענו את המטוסים המצריים תוקפים בתל אביב את הנמל  ואת "רידינג" חברת החשמל ,עמדנו על גגות הבתים כמו  "מטומטמים" שלא מבינים את גודל הסיכון לצפות ב"מחזה" ההפצצה.

מבעוד מועד העיר התכוננה לכך  ועל גגות הבתים הגבוהים הוצבו עמדות שנקראו "תותחים אנטי אוויריים"  למיטב זכרוני היו אלו עמדת שקי חול ומקלע.

העמדה הגבוהה ביותר בעיר הייתה בשדרות רוטשילד בבניין בן 4 קומות (נדיר באותה תקופה) הבניין קיים עד היום וניצב בין רחוב החשמונאים ורחוב בר אילן.

הוא נבחר כי היה במקום הגבוה ביותר בתל אביב באותם הימים….וגם "קו פרשת המים…" של העיר.

לפני מספר ימים חגגנו את חג הפסח. הפסח של שנת 1948 לא היה פסח שגרתי. הוא חל  בתקופת "מלחמת העצמאות". מול בית הורי מגרש ריק ששימש מגרש חניה למספר קטן של מכוניות כאשר שומר ( מר צוקר-זוכר את שמו) מופקד לשמירה על המכוניות.

בתום קריאת ההגדה יצאנו למרפסת  הבית  והתגלה לעיננו  שהשומר יושב כפות לכסא בחניון המכוניות ,הבנו שמתרחש שוד מכוניות.

בשטח עמדו בחורים  מכוסי פנים עם  תת מקלע "טומי גאן"  שעסקו בשוד מהמגרש. בדיעבד היו אלו חברי אצ"ל ששדדו  מכוניות לקראת יציאתם לכיבוש יפו שהחל  בחול המועד באותה שנה.

הקרב על יפו החל בשכונת "מנשיה הערבית"  שהבית הקיצוני "הצפון מערבי" ניצב  מול בית סבתי שגרה בבית הקיצון של תל אביב לכוון יפו. בחורי האצ"ל החלו את הקרב בתוך הבתים של השכונה =שברו קירות וכך עברו מבית לבית. לא אכנס להמשך תיאור הקרב ותוצאותיו, בקרב זה נהרגו 41 לוחמי האצ"ל.

ואלו את כתב הכניעה הגישו להגנה

גלוי נאות=הכרתי מקרוב את אחד  החללים הנ"ל אלברט לזרוביץ ז"ל סמל באצ"ל שהכינוי המחתרתי שלו היה גד ונקרא גונדר-גד. הבחור עולה חדש בודד מצרפת והתגורר אצל דודתו גם היא אישה בודדה לא נשאר לו אף בן משפחה. אמצתי אותו ליתר דיוק את זכרו. לימים כעבור כ 20 שנה 1968 בעת שרותי כמפקד בית הספר לקצינים וסוהרים  בש.ב.ס. הייתה תחרות לקביעת שמות לדרגות השרות, הגשתי את השם "גונדר" שהתקבלה ועד היום נמצאת בשימוש. בנוסף לימים אכנה את משרד החקירות שלי "גד חקירות".

עם כניעת יפו החלו תושבי תל אביב לזרום ליפו. זכור לי שעלינו למסגד חסן בק ממנו צלפו הערבים לכוון תל אביב.

באוקטובר 1949 החליטה  ממשלת ישראל  לספח ולאחד את יפו  עם תל אביב  בראשותו של ישראל רוקח ראש העיר שכיהן כ 16 שנה.מאז היא  שמה  תל אביב-יפו.

שטח מנשיה הערבית נהרס בפקודת בן גוריון כאשר בקש להשאיר על תילו את המסגד "חסן בק",הניצב במקום עד היום כשהוא גבוה יותר מגובהו המקורי ב 1948 ,זאת לאחר שלפני מספר  שנים התמוטט  המגדל  ועיריית תל אביב אפשרה שיקומו  "בתוספת גובה".

שטח הריסות מנשיה פונה ונשפך לים עליו נבנה  הדולפינריום ואילו השטח הפנוי משמש כמגרש חניה דרומי לבאי "שוק הכרמל".

חג עצמאות שמח

למחרת אישור 'תוכנית החלוקה' בליל כ"ט בנובמבר 1947, משנשמעו מדרום לפתח-תקוה היריות הראשונות שפתחו את מלחמת העצמאות, נשלפו אנשי ה'רֶזֶרְבָה' של הפלמ"ח בירושלים (המונחים 'עַתּוּדוֹת', ולימים 'מילואים', טרם באו אז לעולם!) ממעגלי הרוקדים ושבו לשירות פעיל. בארץ עדיין משלו אז הבריטים – ולפיכך, כדרכה של מחתרת, נשאה יחידה זו את שם הסתרים 'פוּרְמָנִים' (ביידיש:  'מובילים/עגלונים'). חלקם, בנים ואף בנות, ליוו יום-אחר-יום את שיירות המשאיות והאוטובוסים, אשר עשו דרכם אל ירושלים וממנה – כשהם שבים ומותקפים, בעיקר בכביש אשר במעלה בָּאבּ אֶל-וָאד (>'שער-הגיא'). חבורה אחרת מאנשינו, ואני בתוכם, הוצבה בקיבוץ קריית-ענבים, ומדי לילה היו מחציתם יוצאים אל הרכס, המתנשא מצפון לכביש, ומתמקמים בראש גבעה – הצופה על "קבר השייח'" שבקילומטר 19 ושולטת עליו. כך נולדו שָׁם לראשונה הַשֵּׁם 'מִשְׁלָט' – ובעקבותיו גם הכינוי 'רכס המשלטים'…

שבוע לאחר-מכן, בערב חג החנוכה תש"ח (7 בדצמבר 1947), נורו היריות הראשונות גם כאן: ערבים מן הכפר בֵּית-מַחְסִיר – אשר ישב  בשעתו בראש הרכס, הנשקף מדרום על באב אל-ואד (היום מושב בית-מאיר)  – תקפו שיירה, העושה דרכה לעבר ירושלים, ופֶּסְיָה לֵב נהרגה. ביום ו', 19 בדצמבר 1947, הותקפה ליד הכפר דֵּיר-אַיּוּבּ (מצפון לפתחו של באב אל-ואד) שיירה, העושה דרכה לעבר ירושלים, ונהרג בה יונה רסין  – חבר קיבוץ יגור, מראשי שירות הידיעות (שַׁ"י) של 'ההגנה', שנתמנה למפקד ירושלים. הפעם השיבו מלווי-השיירה אש – בה נהרג גם אחד התוקפים. שוטרים בריטים  שחלפו במקום התערבו בתקרית, ערכו חיפוש בשיירה והחרימו ממגיניה את נשקם, תת-מקלעי 'סְטֶן' – ונתברר, כי בו במקום מכרו אותו לערביי הכפר: מקצתם שבו לידינו תוך יומיים, בעקבות היתקלות באנשי כנופיה מקומית בקצה רכס המשלטים, הצופה על באב אל-ואד…

בעקבות אותה תקרית חמורה, הוחלט כי הגיעה השעה להטעים את יושבי הכפר מִנַּחַת זרוענו – וכבר למחרת, במוצאי השבת, יצאה מקריית-ענבים כיתת 'פורמאנים', מן ה'חְ'תִיָארִים' (='זְקֵנִים' בערבית) שבחבורה – כך כינו אותנו הפלמ"ח'ניקים הצעירים, אף שגם אנו לא היינו אז אלא בני 23-21 שנה בלבד! – מתוגברת בנערי פלוגה חֵי"ת, בני פחות מעשרים שנה ולפיכך כינינו אנו אותם 'גַ'חְשִׁים' (עיירים)! מ'הר הרוח' ירדנו מערבה באפיקו הקניוני של נחל יִתְלָה – עד פנייתו בברך צפונה, לעבר עמק איילון. חצינו אוכף, בין גבעות נמוכות, ועצרנו לרגלי בית-אבן בודד בפאתי הכפר דֵייר-אַיּוּבּ, בראש הגבעה שבצפון-מזרחו.

                          הכפר דייר-איוב בפתחו של באב אל-ואד

במפה צבאית בריטית משנת 1946 בקנה מידה 1:50,000

(הבית הבודד מצוין  בקצהו המזרחי של הכפר)

התוכנית, שהציג לפנינו מפקד הפעולה – 'אִיזִי' (יצחק) רבינוביץ, לימים רַהַב – הייתה פשוטה: לפרוץ אל תוך אותו בית, שהיה יעדנו היחיד, לְפַנּוֹת את היושבים בו ולפוצצו. תחילה ניסינו לעשות זאת 'בטוב': לשאלת 'איזי', אם יש בינינו דובר אנגלית, מיהרתי להניף את ידי – כמי שהיה 'מכור' בעת ההיא לסדרת המתח הנודעת על עורך-הדין פֶּרִי מֵייסוֹן ומזכירתו החרוצה, דֶלָּה סְטְרִיט! עם אחד מנערי פלוגה חי"ת עלינו אל הבית, אשר דלתו פנתה לעברנו. כל אחד מאיתנו שלף מראש את ניצרת הרימון, הלפות בכף ידו – ואני נקשתי בדלת וקראתי בקול סמכותי ובאנגלית, ככל שידעתי: ‘Open up! Police!!!’   ('פתחו! משטרה!!!')… נראה, כי לא נשמעתי 'בריטי' כל צורכי – ובכלל, מאימתי משוטטים שוטרים באשון-ליל ב'חור' נידח שכזה? מתוך הבית עלו  יבבות וקולות-בכי של נשים וילדים – ונסתבר, כי הגברים שֶׁבּוֹ הקדימו לצאת ממנו. שיחותיו של 'הזקן', הוא יצחק שדה (במדורו 'מסביב למדורה' שבעלון הפלמ"ח), על 'טוהר הנשק' עשו את שלהן – ו'איזי' החליט, שלא לפוצץ את  הבית ולשוב על עקבותינו, לעבר קריית-ענבים…

מבט ממוצב 'הלגיון הערבי' בראש גבעת אַ-נַּבִּי אַיּוּבּ (>'הנביא איוב') – מתוך ספרו של גלאב פחה:

John Bagot Glubb, A Soldier with the Arabs, London 1957 (p. 145)

חיילי 'הלגיון הערבי' משקיפים מראש גבעת נַבִּי-אַיּוּבּ על באב אל- ואד. לרגליה, בדרום, ניכרת שורת בתי הכפר דֵיר-אַיּוּבּ – ובמזרחו (משמאל)  נראה בבירור הבית הבודד, יעד פעולת הגמול שלא יצאה בשעתה אל  הפועל… מימין לשמאל חוצה את התצלום 'הכביש הישן' מיפו  לירושלים, ששיירת כלי-רכב עושה בו את דרכה לעבר באב אל-ואד.

 ח'אן באב אל-ואד (1910) – Franklin, Palestine, London 1911.E.G

(מתוך: אלי שילר, נופי בראשית של א"י, ירושלים 1979, עמ' 173)

בצד הח'אן, שנבנה בשנת 1873, ותחנת-הדלק אשר ממול (עם בית המשפחה הערבית, שהפעילה אותה בשעתה!) נראית שם משמאלם ח'רבת חַרְסִיס – אחד משבעה-עשר מגדלי השמירה על הדרך מירושלים ליפו, אשר בנה מושלה התורכי של ירושלים בשנת 1860. היום נותרו מהם ארבעה בלבד: בניין משטרת מחנה-יהודה בירושלים; ח'רבת חרסיס; מגדל, הרוס בחלקו, בצלעה של גבעת לטרון; ומגדל השמירה בצד 'מחלף השבעה'.

מימין לח'אן באב אל-ואד מסתעף דרומה כביש 38, שהוליך בשעתו דרומה לעבר המושבה הַרְטוּב (היום מושב נַחַם, עם בית-שמש הסמוכה אליו בדרום) והכפר בֵּית-גִ'בְּרִין (<בית-גוברין). במדרון, המתנשא מעל 'ח'אן באב  אל-ואד', משתרע היער שניטע בימי המנדאט הבריטי – ומעליו, בפינה השמאלית העליונה, נראים בתי הכפר בֵּית-מַחְסִיר (אשר לימים הוקם בצידו מושב בית-מאיר). בעמק, הנשקף בין היער לכפר, עלתה בשעתה 'דרך בורמה' – ומכאן שמו היום, 'נחל דרך בורמה'.

'מלחמת השחרור של ח'אן באב אל-ואד' – שאנו מנהלים לאחרונה בהחלטת ממשלת ישראל להכריז עליו כעל 'אתר מורשת "גַּנְדִּי"' [=אלוף רחבעם  זְאֵבִי] – החזירה אותנו אל אותם ימים רחוקים, אשר את זכרם אני נושא עד עצם היום הזה! כך היה אף עשר שנים לאחר מלחמת העצמאות – משעוצבו מחדש שערי השבועון 'העולם הזה': סנסציות פוליטיות בשערו הקדמי ורכילות-מין בשערו האחורי, מעוטרת בתצלומי עירום… ביקשתי אז, כדרכי, להכתירם בכינויים קולעים – ולפיכך קראתי להם, מטבע  הדברים, 'שַׁעַר הַגְּלָאי' ו'בָּאבּ אֶל-דָּד'!

                                            דֵיר-אַיּוּבּ

דמותו של איוב – 'איש תם וישר וירא אלוהים וסר מרע' (שם, א:1)  המוסיף להחזיק באמונתו מול כל האסונות, אשר הביא עליו השטן – נתגלגלה מן המקרא גם אל מסורות הנצרות והאִסְלָאם, המצביעות היום במקומות רבים על 'עֵין אַיּוּבּ' או על 'חַמָּאם (=מרחץ) אַיּוּבּ' – שם נרפא מן השחין אשר לקה גם בו, ככתוב: 'ויצא השטן… וַיַּךְ את איוב בִּשְׁחִין רע, מכף רגלו עד קדקדו… בכל זאת לא חטא איוב בשפתיו!' (שם, ב:10-7).

כך, למשל, נולדה בפי יושבי הכפר סִלְוָּאן (שיבוש תרגומו הקדום של  השם 'שילוח', Siloam), במזרחה של  ירושלים, מסורת 'בִּיר (=באר) אַיּוּבּ' –  ואף בכפר דֵיר-אַיּוּבּ, שישב בשעתו מצפון לפתחו של באב אל-ואד, נתקיימה מסורת מקומית על אִיּוֹב, אשר בא להתרפא שם מן השחין בטבילה במי עֵין  אֶל-בַּלַד ('מעיין הכפר') – ולימים אף  נקבר שם בראש גבעת 'נַבִּי אַיּוּבּ',  המתנשאת בצפון הכפר. מכאן גם שם המקום, דֵיר-אַיּוּבּ – אשר קידומתו,  'דייר' (='מנזר' בערבית), מלמדת על נזירים נוצרים שישבו בו בתקופה  הביזאנטית; ועם כיבוש הארץ בידי המוסלמים צמחה אף כאן גרסת 'מַקָאם   נַבִּי-אַיּוּבּ' (='קבר הנביא איוב').

בשנת 1872 ביקשה חבורה מבני-ירושלים להתיישב בסביבות יריחו, כשבפיהם, מן המוכן, השם 'פתח-תקווה' – בעקבות הכתוב: 'ונתתי… את עמק עָכו­ֹר לפתח-תקוה' (הושע, ב:17). משנכשלה תוכניתם, ניסו תחילה לרכוש את אדמות הכפר דייר-איוב (אשר היה נטוש בעת ההיא!) ולהקים את יישובם מול פתחו של באב אל–ואד. בשנת תר"ס (1900) הביא כתב-העת 'הַגָּן' רשימה מפרי-עטו של דויד ילין, בה תיאר את הנסיעה בעגלה מירושלים ליפו. בצאתו משער-הגיא (באב אל-ואד) מערבה: 'המחזה הראשון אשר נראה לעיני… הייתה החורבה אשר על ראש הגבעה לימיננו, היא "דֵיר אַיּוּבּ". ובבוא היום, וסופרים מבני עמנו יישבו לכתוב את דברי ימי יישובנו וכל העוברות עליו, והיה גם לדייר-איוב שֵׁם ושארית – כי את אדמתו אמרו אחינו בני ירושלים לקנות, לפני קנותם את אדמת "פתח-תקוה" אשר בשפלה'  (כתבים נבחרים א', ראובן מס, ירושלים תרצ"ו,  עמ' 261). המדובר ב'מֻלַּבֶּס'  [>'מוּלְבָּשׁ', כינוי ערבי לפירות מצופים סוכר], סמוך למקורות הירקון.

לאחר מלחמת-העולם הראשונה חודש יישובו הערבי של דייר-איוב – ובמפקד האוכלוסין של שנת 1931 נמנו כאן 221 תושבים ב-66 בתים. אילו  קם בשעתו יישוב יהודי בדייר-איוב היה שמו המקראי  המיועד,  'פתח–תקוה', מחליף את תרגומו המליצי של השם 'באב אל-ואד' – 'שער-הגיא', בעקבות שם אחד משערי ירושלים בימי עוזיהו (דבהי"ב כ"ו:9).

על גלגולי השם 'איוב'

'בשורות איוב' עם 'ייסורי איוב' הוציאו מוניטין לשמו, שנעשה סמל לאורך-רוח מופלא ואמונה בלתי-מתפשרת באלוהים. ברשימת השמות הפרטיים בלשוננו מביא מילון אבן-שושן את השם 'אִיּוֹב', ואילו בערבית הוגים אותו 'אַיּוּבּ' – כשמכאן אף שם אביו של יוּסֻף אַל-אַיּוּבִּי, אשר נודע בשעתו בכינוי 'צַלָּאח אַ-דִּין' (='מְתַקֵּן הדת') – כשבתרגום התנ"כ לאנגלית 'איוב' הריהו ‘Job’. האנגלית היא אשר העניקה ללשוננו המדוברת אף את ה'ג'וֹבּ' – כינוי סתר לפעולה צבאית, כדוגמת: 'יצאנו בלילה ל"ג'וֹבּ" בֶּהָרִים, / בית בכפר דֵיר-אַיּוּבּ "לְהָרִים"'…'.

מקור רשימה זו בשני מאמרים מפרי-עטי, אשר ראו תחילה אור

במדור 'על דעת המקום' של 'עונג שבת', בעריכת פרופ' דויד אסף –

'בנתיב 20,000 הפרשים' (15 בינואר 2013) וכן 'בעקבות איוב לארץ

עוץ' (22 בינואר 2013)!

יוסי חמו הינו חברי ורעי, שירתתנו יחד שנים רבות במשטרת ישראל, מעולם לא קיימנו שיחה על משחות ושכול, אולי כי כל אחד היה בנישה מסויימת, יוסי חמו היה קצין חקירות וקצין אח"מ חוף, נפגשנו בלילות קרים ובלילות גשומים והיינו מאוד מקצועיים, עבדנו קשה כידי להביא לקצה חוט וגילו של פרשיות מן המפורסמות באותם הימים. עוד בהיותי צעיר יוסי חמו הגיע לזירה בהדר ופגש אותי , שוטר צעיר ונלהב והייתי צריך לאפיין באם המנוח מת מיתה טבעית או נרצח. יוסי חמו זיהה מיד ואף תיקן את טעותי ומיד קבע כי המנוח מת מתה טבעית. לימים הפכתי למקצועי למדתי והחכמתי, ורכשתי כלים נוספים לאפיין סוגיות מורכבות כאלה, בחלק ניכר מהזירות עבדנו יחד.

בימים האחרונים קראתי את הפוסט שהעלה יוסי חמו ומיד חשבתי שאנו אגודת מורי הדרך צריכים להביא סיפור אישי של השכול במיוחד ביום הזכרון למדינת ישראל.

להלן אני מביא ככתבו וכלשונו את ההספד שהספידה אחותו של אהרון – אשתו של יוסי חמו. זאת כידי שלא שנדע שיש דמויות וסיפורים שבזכותם אנו יכולים לשבת היום בכורסת הבית ופשוט לכתוב.

הימים הם ימים של סוף המלחמה, התרגשת רבה אווירה מחשמל. ואנחנו משפחה גרעינית מצפה לשמוע מאחינו אהרון, כשבוע לאחר המלחמה דובר צה"ל מודיע שכל חיילי צה"ל שהשתתפו במלחמה ביקרו בבתיהם. פרסום זה גרם לדאגה ולחשש גדול כל המשפחה והקרובית התרוצצו בין "קצין העיר" לבסיס האם ולמפקדיו וחבריו ולכל מי שהיה יכול למסור פיסת מידע.

ההודעה היחידה שקיבלנו היתה שאהרון לא נמצא ברשימת הנעדרים וגם לא ברשימת הנופלים ובעצם אינם יודעים מה עלה בגורלו ולכן הוכרז כנעדר.

אלה היו ימים של תקווה, חרדות, עצב, חשש, כאב, ימים מורטי עצבים. כך שבין דאגה לבין תקווה חלפו שלושה שבועות.

בדיעבד התברר כי קצין צה"ל מצא חלק מהדסקית של אהרון אך ללא שמו הפרטי ולכן הודיעו בטעות למשפחת בשם בלולו מבית שאן שבנם נפל במלחמה. לאחר מספר ימים חזר הבן שלם ובריא לבית ההורים והמסקנה לא אחרה לבוא, אחינו אהרון נפל במלחמה.

אהרון נולד ב- 1948 במורקו, למד בבית ספר יסודי בישראל ובתיכון למד בישיבה תיכונית "פרחי אהרון" שבקריית שמואל. מקטנותו אהרון נתגלה כילד מוכשר מאוד. התצטיין בלימודיו ולא בכדי התקבל לישיבה שהיתה שם דבר.

אהרון הקדים את זמנו בהרבה תחומים : אהב מאוד להכיר וללמוד על ארץ ישראל דרך הרגליים והבילוי המועדף עליו היה לטייל בארץ ישראל.

המראה החיצוני היה שונה, מוקפד, אלגנטי, שידר חוכמה רצינות וחכמה. עבורנו היה מושא להערצה לכבוד ואהבה. אני באופן אישי כילדה קטנה בבית פונקתי על ידו: בתשומת לב, חינוך מתנות ומה לא???

דבריו האחרונים היו אליי " יהודית כשתהיי גדולה תהיי מורה, זה מתאים לך". "אהרון מלאתי את משאלתך". אהרון שירת בחיל השריון כטנקיסט, עבר קורס מפקדי טנקים והיה גאה בשירותו ובשליחות. כאמור אהרון נפל ב- 9/6 בסיוון תשכ"ז, גדוד השריון 377 בו לחם אהרוןאת תנועתו במסגרת המבצע לכיבוש רמת הגולן. אהרון צוות כמקלען בטנק סגן המפקד הגדוד. טנק זה היה הראשון שפרץ אל מתחם מוצבי זעורה הדרומית. הטנק נפגע מבזוקה שנורתה עליו.  אהרון נהרג מאש האוייב בעת שניסה להיחלץ מהטנק הבוער.

מאז נפילתו של אהרון , חיי המשפחה לא חזרו למסלולם , חיינו השתנו מקצה לקצה, אימנו הסתגרה בבית מספר שנים, היציאה היתה לבקר בקברו של אהרון ז"ל.אבא השתדל למלא את מקומה והיווה לנ ו משענת, את מלאכת הבית מלאנו אנחנו , אחיי אחיותיי ואנוכי. בעל כרחינו הפכנו למבוגרים. ההשגחה על אמה , שהיתה נחושה להפסיק את חייה, בישול נקיון  ומה לא, לצערינו , הילדות והנערות חלפו מעלינו. כל אחד מאיתנו התמודד בדרכו ומצא שביל בריחה. המפגשים המשפחתיים הלכו והתמטו שכן כל מפגש היה קשה מנשוא. כולנו הסתגרנו והתמודדנו עם הכאב, כל אחד בדרכו.

אחינו היקר אהרון,

התחתנו, ילדנו ילדים , חיתנו אותם וזכינו לנכדים , וכל זאת בזכות לוחמים שכמותך, שנופלים צוו לנו את החיים.

אהרון אתה תחסר לנו תמיד.

יהי זכרך ברוך.

ארועי תל חי כפי שהתפרסמו בעתוני התקופה

כיצד התגלגלו הדברים בגליל שהביאו להסלמה חמורה באותו חורף, ולקרב תל חי?

עם סיום מלחמת העולם הראשונה, התפתח עימות בין הצרפתים לאנגלים סביב חלוקת ארצות האזור, ועל קו הגבול שיעבור בצפונה של א"י. לאחר שנקבע הגבול, לצרפתים היה קושי להשתלט ולהחזיק את האזור שבשליטתם, ולהשתלט על האוכלוסייה הערבית שהתנגדה לשלטון הזר.

לצרפתים לא היו מספיק כוחות לשלוט בשטח, ואחרי כל פעולה נגד הערבים, נסוגו לבסיסי הקבע שלהם. הערבים ראו בנסיגות אלה כהצלחות שלהם. חלק מהחיילים הצרפתים היו מוסלמים שראו באהדה את מאבקם של הערבים בארץ. מעבר לכך, כנראה שלצרפתים היה מניע להנציח את אי השקט ואי הסדר על מנת להשתמש בטיעון זה בעתיד לדיכוי הערבים בכוח.

ארבעת הישובים היהודיים באזור – מטולה, תל חי, כפר גלעדי וחמארה, נקלעו למערבולת שלא מרצונם. הערבים ראו בהם בני ברית של הצרפתים ובכל הזדמנות נכנסו לישובים בתואנה של חיפוש חיילים צרפתיים מסתתרים. למרות מאמצי ההסברה והשכנוע שאין היהודים בני ברית של הצרפתים, הערבים התנכלו הן לישובים והן לתושבים כשהיו מחוץ לישובים. (מרדכי נאור – "קרב תל חי")

השתלשלות מאורעות תל חי

ביום שני, ראשון למרץ 1920, בשעה 10:00 בבוקר ישבה קבוצת אנשים לארוחת בוקר בכפר גלעדי. ביניהם היה גם יוסף טרומפלדור. נשמעו יריות מצד חצר תל חי.  טרומפלדור חשב שהיריות באות מכיוון הכפר חאלסה, וכאשר נתחדשו היריות, והיה ברור כי מקורם בחצר תל חי,  לקח אתו תשעה אנשים ויצא איתם לכיוון תל חי.

כשהגיעו לתל חי, מצאו אותה מוקפת בבדואים חמושים, חלקם רוכבים על סוסים ויורים באוויר. גם בתוך החצר מצאו את החברים מוכנים וערוכים לקרב.

בין שניאורסון לבין קצין בדואי התפתח וויכוח שעיקרו היה הטחת אשמה ע"י הבדואי כי בחצר הסתתרו חיילים צרפתים וכי היהודים אינם ידידים. להדגשת דבריו ציין, כי אילו היו ידידים, לא היו מכוונים את נשקם כלפי הבדואים. שניאורסון השיב לקצין שמניסיונם בתקופה האחרונה, היו ניסיונות תקיפה מצד הבדואים לאחר שהתחזו לידידים. משום כך לא יקחו סיכון ולא יקלו ראש בכוונת המבקשים להכנס לחצר. בכל מקרה, ציין, שאין ליהודים מגעים עם הצרפתים.

נכבד בדואי בשם קאמיל אפנדי, הגיע בלווית לוחמים נוספים וביקש להכנס לחצר ולוודא כי הצרפתים לא מסתתרים בבית. לאחר שקיבל רשות להכנס, עלה קאמיל עם בני לוויתו לעליה. תוך כדי כך יצא אחד הקצינים מהחצר להזעיק את שאר הבדואים להצטרף להתקפה.

אחרי כמה דקות, לאחר שקאמיל ואנשיו עלו לעליה, יצאה דבורה דראכלר אל מרפסת העליה וצעקה שלקחו לה את האקדח. טרומפלדור נתן הוראה מידית לירות באוויר והוא עצמו מיהר אל השער למנוע כניסת תוקפים נוספים לחצר. היריות החלו מכל עבר וטרומפלדור, בדרכו אל השער נפגע מהירי. טרומפלדור הבין שהירי הינו מכוון ולכן פקד על אנשיו לירות על מנת לפגוע. כאשר יצא שוב אל החצר, נפגע פעם נוספת בבטנו והפעם נפל במרכז החצר. אחד הלוחמים, טוקר שמו,  ניסה לעבור את החצר וגם הוא נפגע בחמישה כדורים ונפל בחצר.

אחד האנשים בשם ז'ולטי ניסה להגיע אל טרומפלדור השוכב בחצר, אבל בדרך נפגע בידו מכדור. יעקובסון מהגדוד, הצליח לגרור את טרומפלדור פנימה תוך כדי ירי לעבר קאמיל ואנשיו.

בזמן הזה, כאשר שמעו אנשי כפר גלעדי את היריות, שלח ראש המשמר, גד, ארבעה אנשים לגבעה ממול תל חי, כדי לבדוק מה קורה שם ולדווח לו. הם ראו את ההתקהלות הבדואית מסביב לחצר והבינו שלא היתה כניסה לחצר פנימה. אחרי מספר יריות, וכשהשתרר שקט, חזרו ארבעתם לגד לדווח. בכפר גלעדי חשבו שהארוע הסתיים, וישבו לאכול צהרים.

טרומפלדור, אחרי שהוכנס פנימה, העביר את הפיקוד לשניאורסון והתפנה לבקש שיטפלו בבטנו הפצועה. לאחר הטיפול והחבישה, ביקש למסור לאנשים כי ברגעיו האחרונים הוא מצווה אותם לעמוד עד הרגע האחרון ולא לוותר "למען כבוד עם ישראל".

בתוך כך, היריות התחדשו וקאמיל ואנשיו ניסו לרדת מהגג ולהמלט מהחצר, אבל כל ניסיון כזה גרר מטח יריות לכיוונם. המפקד שהיה עם קאמיל נהרג מהירי הזה. עם התחדשות היריות, כולל זריקות רימונים, נשלחו שוב ארבעה אנשים מכפר גלעדי לבדוק את מצב תל חי.  בחילופי היריות שנורו מקבוצת כפר גלעדי לכיוון תל חי, התברר כי היריות שנורו בחזרה היו מצד אנשי תל חי דווקא ולא מהתוקפים. גם אנשי תל חי זיהו את אנשי כפר גלעדי בשלב מאוחר יותר.

שניאורסון, שלא ידע מה קרה בעליה, נענה לבקשותיו של קאמיל, ואפשר לו לצאת מהחצר עם אנשיו. להחלטה הזו תרמה ההכרה בקושי שבמצבם של המגינים על החצר. היתה חצי שעה של שקט שאפשר לערבים לאסוף את הנפגעים שלהם ולמגינים להכניס את טוקר ההרוג פנימה.

השקט שהיה בקומה השניה לא היה ברור לאנשים, כיוון שלא היתה אפשרות לעלות ולבדוק, כי התוקפים חידשו את המתקפה ושניאורסון נפגע בידו מהירי. הערבים, כשנכחו כי אין אפשרות להבריח את המגינים, ניסו לשרוף את המקום בעזרת מחצלת בוערת שזרקו לגג. יעקובסון עלה לגג וזרק שני רימונים אל ההמון למטה. הקהל התפזר בבהלה והיה שקט.

את השקט שנוצר ניצלו המגינים ועלו לקומה השניה, שם מצאו את מונטר, שרה, דבורה ושרף מוטלים מתים מתחת לערימה של חפצים, כנראה בניסיון להסתיר את הגוויות. בין ההרוגים נמצא כהנובסקי שנפצע מרימון בבטנו.

עם חשיכה, פקד טרומפלדור לשלוח אנשים להזעיק תגבורת ורופא מכפר גלעדי.  השלושה שנשלחו יצאו בזחילה וכשהגיעו לכפר גלעדי מצאו את התגבורת, שמנתה 15 רוכבים ממטולה, מוכנה ליציאה. יחד עם הרופא- דר' גרי,  התגנבו לתל חי והודיעו למגינים בצעקה על בואם. דר' גרי שהלך ישר לבדוק את הפצועים, מצא את טרומפלדור עם פצעים גדולים בבטן ופצע ביד. לאחר שחבש אותו שאל לשלומו, וטרומפלדור ענה: "אין דבר, כדאי למות בעד הארץ". הרופא בדק גם את שאר חמשת הפצועים ביניהם כהנובסקי וז'ולטי שנפצעו קשה יותר.

העברת הנפגעים לכפר גלעדי נעשתה בשלושה שלבים: טרומפלדור נלקח ראשון על מיטה מתקפלת ובדרך מת מפצעיו. בשלב השני נלקחו שאר הפצועים, כולם הולכים על רגליהם מלבד כהנובסקי שנישא על ידי החברים. בשלב שלישי אספו את המתים בעגלה.

יחד עם המתים נלקחו מהחצר כל מה שאפשר היה לקחת. כל משק החי נהרג בהתקפה. מה שלא ניתן היה לקחת נערם בערימה והועלה באש כדי שלא יפול לידי הערבים.

בשעה שתיים בלילה, בלי טקסים מיוחדים, הובאו ההרוגים לקבורה בשני קברים- אחד לשתי הנשים ואחד לגברים, תוך ציון המיקום המדויק של הקבר כדי שאפשר יהיה לאתרו בעתיד.

ברל כצנלסון פרסם ב"קונטרס"- שבועון אחדות העבודה, שאותו ערך, בגיליון כט' הספד להרוגי תל חי: "יזכור עם ישראל ויתברך מזרעו ויאבל על זיו העלומים וחמדת הגבורה…." ההספד שבו מספידים עד היום את חללי צה"ל עם שינויים מתבקשים.

תשעה ימים מאוחר יותר, ביום יט' באדר, ערך זאב ז'בוטינסקי אזכרה לחללי תל חי בבית העם בירושלים.

האם אמר טרומפלדור את מה שאמר?

במסמכים ישנן שתי עדויות ממקור ראשון: אחת של ישעיהו ד. והשניה של הרופא דר' גרי. אמנם, כפי שאמרתי, שתיהן ממקור ראשון, אבל אני מתרשם כי ישעיהו לא נכח בעת אמירת הדברים, אלא שמע מפי אחרים על כך. אין בעדותו תיאור של הרגעים בהם טיפל הרופא בפצועים אלא רק מרגע שנלקחו לכפר גלעדי. גם העדות לגבי פינויים אינה מדויקת לעומת עדותו של הרופא שדיבר בגוף ראשון כמי שביצע את הפינוי בעצמו. מדבריו של ישעיהו עולה כי לא ציין בוודאות מתי אמר טרומפלדור את המשפט המיוחס לו, בתל חי או במהלך הדרך לכפר גלעדי לפני שמת. מעבר לכך, על פי גרסתו של ישעיהו, הנוסח שטרומפלדור היה: "טוב למות בעד המולדת".

עדותו של שאול אביגור (הוצאת מערכות 1998), שנכתבה כנראה בשנות החמישים מזיכרון, אין גם בה כדי לתת תמונה יותר מדויקת כיוון שעל פי עדותו, אמנם ליווה את פינוי טרומפלדור לכפר גלעדי, אבל בדרך הלך לעזור לקבוצת מגינים אחרת וכשחזר סיפרו לו שבינתיים טרומפלדור נפטר ואמר את מה שאמר. על פי דבריו, ואני מצטט: "הודיעוני שטרומפלדור הוציא את נשמתו. החברים שהיו לידו מסרו לי כי דבריו האחרונים היו: 'אין דבר, טוב למות בעד ארצנו'". הנוסח שונה מהנוסחים של שתי העדויות האחרות שגם הן שונות זו מזו.

לפיכך, על פי עניות דעתי, העדות המהימנה היחידה הינה עדותו של הרופא דר' גרי, שמעיד כי שמע באופן אישי את טרומפלדור אומר כשעודו בתל חי: "אין דבר, כדאי למות בעד הארץ".

חצר תל חי – חדר העליה היום (צילום מייק גבאי)

מקורות

1. דאר היום, עתון יומי ומדיני, "גיבורי הגליל" גיליון 127 עמ' 2. ירושלים, יח' אדר תר"פ, 8 למרץ 1920
2. הפועל הצעיר, כלי מבטאה של מפלגת הפועלים העבריים בארץ ישראל, "על קברינו החדשים" גיליון 21-22 עמ' 3 יפו כב' אדר תר"פ 12 למרץ 1920.
3. קונטרס, שבועון אחדות העבודה, גיליון כט' עמוד השער, כא' אדר תר"פ, 11 למרץ 1920 תל אביב.
4. אביגור, שאול – שלושה שבועות בהגנת תל חי במחיצתו של יוסף טרומפלדור "מערכות" ע"ד 1952
5. כצנלסון, ברל –סגולות תל חי  "הד ההגנה" (3) 11 1957
6. נאור, מרדכי – קרב תל חי, " אצבע הגליל, 1900 – 1967 : מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר" ירושלים, יד יצחק בן-צבי, 1991 עמ' 80-89.
7. רוגל, נקדימון – האם היה טעם לעמידת תל חי? "אצבע הגליל, 1900 – 1967 : מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר" ירושלים, יד יצחק בן-צבי,  1991 עמ' 91-102
8. רוגל, נקדימון, 1921 , השיבה לפינת הצפון, קתדרה: לתולדות ארץ ישראל ויישובה, no. 21 (1981): 135-54. http://www.jstor.org/stable/23398431.

מייק (מאיר) גבאי

052-2961277

מושב בצת גליל מערבי

אתרים לביקור בגליל התחתון הוכן על ידי מורת הדרך טובי גולן במהלך הכנת טיול ובירור מקומות, תשלומים ומועדי פתיחה. טובי הסכימה לחלוק איתנו את המידע החשוב.

יש עוד המון, כמו התזמורת הערבית בעילאבון (1,500 ₪ לקבוצה, הופעה של שעה), הקדושה מרים בווארדה בעיאבלין, המוזיאון בסח'נין, המרכז האתני בסח'נין…

טובי גולן  –  הרצאות מרתקות והדרכת טיולים

Tovi@ToviGolan.co.il  **  www.ToviGolan.co.il

נייד: 052-6556107    ***   טלפקס: 09-7406966

המגזין מברך את אזרחי ישראל לכלל העדות והדתות בברכת חג עצמאות שמח.

מגזין חודש מאי מוגש לפניכם , הפעם עם כתבות אישיות וחוויותיהם של האנשים עצמם. כאלה שאף חיו את האירועים.

המגזין חי בזכות הכתיבה שלכם וכל כתבה שלכם תתקבל בברכה. כתבה אישית , מאמר דיעה, במידה וצירפתם תצלום אנא ציינו מהיכן התצלום נלקח.

לגבי כתיבת מאמר- בכתיבת מאמר הנכם מתבקשים לעמוד בכללים ברורים כפי שמפורסם מאמר אקדמי, ללכת ולחקור מעט, לבדוק ספרות תומכת, כי גם כאן יש ספרות שתומכת ויש ספרות שממוטטת מיתוסים שתי המאמרים בסדר ובלבד ונכתבו על פי כללי הכתיבה האקדמית.

מראה מקום מטרתו להפנות לחומר ספרותי עליו התבסס המאמר ואין מעמעותו לפרש את הכתוב.

מאמר אקדמי אמור להיות עובדתי, להתבסס על עובדות היסטוריות ולא הפוך, לא לקבוע את העובדות וחא"כ לכתוב את המאמר.

אשמח לכל מאמר שלכם ואשמח לפרסמו.

המגזין ממתין לכם.

ינאי עוזיאל

בפתחו של יום הזיכרון אגודת מורי הדרך מרכינה ראש ומתייחדת עם זכר הנופלים במלחמות ישראל ופעולות האיבה.

ובמעבר חד  עם פתיחת  אירועי יום העצמאות  אני משתף אתכם בהרהורי :

מדינת ישראל עברה 69 שנים של הקמה רוויה במלחמות קשות לצד עשייה אינטנסיבית בכל התחומים.

69 שנים של הצלחות לצד אכזבות . 69 שנים של גאווה לאומית לצד רגעי שפל.

אנו מורי הדרך גאים להיות חלק מאותה עשייה לאומית ונושאים בגאווה את דגל ההדרכה והנחלת הידע לכלל הציבור  בהיסטוריה הלאומית  תוך הצגת פנינות הטבע והתרבות שבמדינתנו ולתפארת מדינת ישראל.

בברכת חג עצמאות שמח.

בני כפיר יו"ר

והנהלת האגודה.