תגובה חדשה בפוסט "מה בין הדמוקרטיה הגדולה בעולם וזכות ההצבעה ( באגודה)- מאת ינאי עוזיאל"
מחבר: רוני פלד (IP: 141.226.172.61, 141.226.172.61)

מסכים עם כל מילה של ינאי. הקבוצה שלא קיבלה את ההכרעה הדמוקרטית, פרשה כעבור שנה תוך השמעת והפצת שקרים ונאצות הגובלות בהוצאת דיבה ופגיעה בשמם הטוב של חברי מועצה שנבחרו כחוק. התנהגות בריונית וירודה מאנשים שחלקם היום מתיימרים לייצג מורי דרך בתיירות נכנסת על ידי הקמת עמותה שתתחרה באגודת מורי הדרך. שיח השנאה עדיין לא פסק וניתן לראותו מידי פעם ברשתות החברתיות. אין ספק שמורי הדרך נפגעים וייפגעו מהפיצול הזה ויש מספיק גורמים בשוק התיירות ששמחים בהיחלשות הזו ובפיצול הזה. לא נראה לי שבשנים הקרובות גישת מורי הדרך לצורך בהתאגדות ישתנה ולכן הפגיעה תהיה ביחס ישר לכמות האנשים שיהיו מאוגדים באגודה. ככל שיתפקדו יותר לאגודה כך הלחץ שנוכל להפעיל בחזרה מול לשכת השר או גופים אחרים יהיה גדול יותר.

תגובה חדשה בפוסט "הצעת חוק התיירות פרק שירותי הוראת דרך"
מחבר: משה יחיאל (IP: 176.13.230.28, 176.13.230.28)
כל הכבוד בני על הניתוח המעמיק אשר כל מי שגם לא הרי ברזי החוק יכול להבין את הבעיה הקלות ובבהירות. יישר כוח.

תגובה חדשה בפוסט "ירושלים לקראת ראש השנה- מאת יורם טויטו"

כתוב יפה ומאד יסודי, בהחלט ניתן להשתמש בכתוב לצורך הדרכה. תודה רבה .

זיווה כהן.

בחודש אפריל ,לפני שמונים ואחת שנים,  פרץ "המרד הערבי הגדול" בארץ ישראל מאמר זה בא להאיר את הסיבות לפרוץ המרד, מהלכי המרד, והתוצאה העגומה מבחינתם של הפלסטינים תושבי ארץ ישראל. בשנת 1917 ניתנה לתנועה הציונית "הצהרת בלפור" עיקרי ההצהרה הבטחה לקמת בית יהודי לעם היהודי בארץ ישראל. שנתיים מאוחר יותר, מתחיל מאבקם של ערביי ארץ ישראל ברעיון "הבית היהודי" "המרד" של 1939-1936 היה שיאו של מאבק זה. במאבקם ביקשו הפלסטינים להשיג שתי מטרות: 1 .משיכת תשומת לב בריטניה והעולם הערבי למצוקתם. 2 .השגת הכרה בערבים תושבי ארץ ישראל, כישות לאומית עצמאית. בשיאו של המאבק, התרחשו מספר רב של התנגשויות אלימות ברחבי הארץ. רובן המוחלט ביוזמתם של הפלסטינים, הן הופנו כנגד ביסוס הישוב היהודי והעלייה וכנגד ממשלת המנדט ומוסדות השלטון, שאפשרו את ביסוס הישוב והקמת הבית היהודי. שנות השלושים המוגדרות כעשור השני למנדט בא"י, היו שנים של הגדרה מחדש של מדיניות בריטניה ששיאה היה הספר הלבן של 1939 .ובו הבריטים מגדירים מחדש את מדיניותם בארץ ישראל תוך התנתקות ממדיניות הבית הלאומי. פרסום הספר הלבן, סיום המרד ותחילת מלחמת העולם השנייה, מסמלים סיום תקופה ותחילת תקופה חדשה שונה לחלוטין. סיבות למרד בריטניה בשנות ה-30 קיים חשש כבד בבריטניה מעליית כוחן של גרמניה, ושל איטליה הדיקטטורית ומכוונות ההתפשטות שלהן באפריקה ובאזורים קרובים לתעלת סואץ, שהייתה נכס אסטרטגי ממעלה ראשונה לבריטניה. כיבוש אתיופיה על ידיי מוסוליני בתחילת 1936 וחוסר התגובה של בריטניה לכיבוש. יצר גל של לאומניות במדינות ערב, אשר מתעצם בתגובה לחולשתה של בריטניה. מנגד, כתוצאה ממהלכים אלו, מתקיימת הערכה מחדש במסדרונות השלטון הבריטי לגבי חשיבותו האסטרטגית של המזרח התיכון 52 מדינות ערב במחצית שנות ה-30 ,גאה גל של לאומיות במדינות הערביות במזרח התיכון גל זה שטף את כל מדינות ערב, למעט עבר הירדן , והייתה לו השפעה גם על ההתרחשויות בארץ ישראל . מדינות אלו; מצרים, עבר הירדן, עיראק וסוריה זוכות בעצמאות ממדינות המנדט, בריטניה וצרפת באופן הדרגתי. מדינות ערב העצמאיות, כתוצאה ממערך יחסיהן עם בריטניה, הפעילו את השפעתן על מנהיגי המרד בקריאה להפסקת השביתה בארץ ישראל והנכונות של הנהגת הערבים בארץ להיענות לקריאה מדגישה את חשיבותן בעיצוב הסכסוך. פלסטינים עם האצת התהליכים האזוריים, מתחילה התארגנות פוליטית גם בקרב האוכלוסייה הערבית בארץ ישראל. בשנת 1932 נוסדה מפלגת "אל-אסתקלאל"- כמפלגה פאן ערבית שראתה בארץ ישראל חלק מסוריה ודרישתה העיקרית הייתה עצמאות לכל המדינות, בהן יושבים ערבים. המפלגה ראתה במאבק במנדט הבריטי דרך להשגת מטרותיה. המפלגה הראשית של ערביי ארץ ישראל הייתה "המפלגה הערבית הפלסטינית" – מפלגתם של משפחת החוסיינים אשר נוסדה בשנת 1935 ומטרותיה העיקריות היו ביטול המנדט והשגת עצמאות לארץ ישראל תוך שמירה על אופייה הערבי וביטול ההבטחה לבית לאומי ליהודים. לערביי ארץ ישראל לא היה מוסד מדיני אחד שייצג אותם. הייצוג נעשה בידי ראשי המפלגות אשר פעלו מידי פעם במשותף מול הממשל האישיות המרכזית בחבורה היה המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל חוסייני, שמעמדו היה מורם מעצם היותו נשיא המועצה המוסלמית העליונה. מאז תחילת שנות ה-30 גברה ההקצנה של הפלסטינים במאבקם ביהודים וכנגד מדיניות הממשלה. בשלושה מישורים התמקד מאבקם: עליה, מכירת קרקעות ועבודה עברית. המפלגות שהוקמו על מנת למשוך אליהן קהל אוהדים נזקקו להציג עמדות נוקשות יותר ויותר. רגע השיא הגיע ב1935 עם גלי העלייה היהודית העצומים מאירופה, כשהגישו נציגי המפלגות הפלסטיניות תזכיר לנציב העליון ובו דרישה להפסקה מיידית של העלייה, איסור מכירת קרקעות ליהודים והקמת ממשלה דמוקרטית בארץ. כתוצאה מאי שינוי עמדת הממשל הבריטי קצו מנהיגי הערבים בארץ בפעולות מדיניות וסברו כי יש לערב את העולם המוסלמי בסוגיה. 53 הישוב והתנועה הציונית מתחילת שנות ה-30 עלה באופן דרמטי מספר היהודים בארץ ישראל ומספר הדונמים שנרכשו היה רב מתמיד. התשתית הכלכלית התחזקה מאוד, הישוב היהודי היה מאורגן ומוסדות הישוב שלטו בכל תחומי החיים. כל רובדי הישוב היו מגויסים למאבק הלאומי. מרכיב מרכזי היה ההתארגנות הצבאית של הישוב במסגרת "ההגנה". נוצר "יש מאיין" ; ארגון חצי צבאי מבוסס חיילים מתנדבים ושרשרת פיקוד שאפשרה לתת מענה בטחוני בכל הארץ. עלייה ורכישת קרקעות בידי יהודים 1936 – 1931 54 המרד-שלב ראשון שביתה: אפריל 36 – אוקטובר 36 באפריל 1936 נרצחים שני יהודים ע"י חמושים פלסטינים מתלמידיו של השיח החיפאי עז-א-דין אלקסאם, באזור טול כרם. כתגובה רצחו חברי ארגון ההגנה ב' שני פועלים פלסטינים בסמוך לפתח תיקווה. בזמן הלוויתם של הפלסטינים שנרצחו תקפו ערביי יפו יהודים שעברו במקום ורצחו תשעה מהם. זו נקודת הפתיחה לתחילת המרד הערבי. במקביל, ביום ההלוויה מתכנסים בשכם ובירושלים פעילים לאומניים ומכריזים על שביתה כללית שמתפשטת במהירות לכל חלקי הארץ. בכל רחבי הארץ, בערים ובכפרים התארגנו ועדות לאומיות לפיקוח על השביתה. תוך פרק זמן קצר מאוד הקימו המפלגות הפוליטיות הנהגה משותפת כדי להנהיג את האירועים בצורה מתוכננת. במקביל לשביתה, התארגנו "חבורות לוחמים חמושות" כדי לתקוף ולפגוע במטרות בריטיות ויהודיות. הועד הערבי העליון יצר הנהגה פוליטית מדינית משותפת לכל ערביי ארץ ישראל וביוזמתו הייתה השביתה לאחד ממוקדיה המרכזיים של המערכה הערבית. השביתה נועדה להקיף את כלל המשק הערבי בכפר ובעיר ולשתק את החיים הסדירים ואת הכלכלה בארץ. עיקר השביתה התנהלה במגזר העירוני ובתחבורה, במסחר ובמלאכה. בערים הפלסטיניות הייתה שביתה מלאה ואכן החיים התקינים שובשו לחלוטין. במגזר החקלאי כמעט לא הורגשה השביתה, כיוון שלא הייתה אפשרות להשבית את עבודות השדה. בקרב עובדי המדינה שקיבלו את שכרם ממשלת המנדט, היה קושי רב לקיים את השביתה. גם במפעלים גדולים לא צלחה השביתה, למשל בחיפה שבה לא הצליחו הערבים להשבית את נמל חיפה בעקבות היחלצות פועלים יהודים לעבודה בנמל. בפן המזוין נקטו הפלסטינים במהלך התקופה בפעולות טרור כנגד הישוב היהודי ומוקדי השלטון. חבורות הלוחמים תקפו רובעים יהודיים בערים, ישובים יהודים ברחבי הארץ וקווי תחבורה יהודים. מטרת התקיפה הייתה הטלת מצור על המרכזים היהודים ובידודם זה מזה באמצעות פגיעה שיטתית בתחבורה היהודית. התוקפים הורכבו מחבורות מזוינות של כפריים(עם לא מעט יסודות פליליים). כשהתברר להנהגה הערבית ובעיקר לקיצוניים שבהם, שהשלטון הבריטי לא נוטה להיענות לדרישותיהם, החלו חבורות הלוחמים לתקוף מוסדות שלטון כמו מתקני ממשלה ומשטרה. 55 בפרק זמן קצר מאוד הצליחו חבורות אלו ליצור שליטה על הדרכים. לעזרתם נוסף כוח מתנדבים בן כמאתיים לוחמים ובראשו קצין צבא לשעבר בשם פאוזי קאוקג'י שמתמנה למפקד הראשי של המרד. במשך מספר חודשים נלחם קאוקג'י בצבא הבריטי, ולאחר מספר מפלות בסוף אוקטובר עזב קאוקג'י את הארץ. סיכום שלב ראשון במרד הצד הפלסטיני –גילה כושר עמידה חברתי שבא לידי ביטוי בששת חודשי השביתה. הם אף הוכיחו יכולת לנהל מלחמת גרילה שהבריטים התקשו להתמודד עימה אך מנגד לא הצליחו הפלסטינים למנוע את העלייה לארץ ישראל או את ביטול הצהרת בלפור ולא הצליחו ליצר הכרזה על עצמאות פלסטין. הצד הבריטי–המאורעות והשביתה פגעו בסמכות הממשלה. הססנותה של הממשלה גרמה לכך שמדינות ערב השכנות הפכו לגורם שנוסף לסכסוך על ארץ ישראל. הצד היהודי– הישוב היהודי התגלה בזמן המרד כמלוכד וממושמע, הוכיח כושר התגוננות צבאית וסממנים של כוח צבאי סדיר. מבחינה כלכלית היה הישוב חזק וכמעט לא נפגע מהשביתה. שכן היהודים שלטו על חלק ניכר בכלכלה המקומית. החקלאות היהודית סיפקה את רוב צרכי המזון ומפעלי התעשייה העיקריים היו בבעלות יהודים. גם יצור החשמל היה בידי חברה אנגלית-יהודית. המרד שלב שני דיפלומטיה ועדת פיל בחודש מאי1936החליטה ממשלת בריטניה למנות ועדה ממלכתית לחקר שאלת ארץ ישראל. חברי הועדה נבחרו בקפדנות. אנשיה ייצגו תפישות שונות ואינטרסים שונים במערכת הפוליטית בלונדון. היא כללה אנשים שהכירו היטב את מצבם של יהודי אירופה, מומחים לענייני קרקעות, מומחים לאסטרטגיה מדינית ומומחים בתולדות האימפריאליזם. בראש ועדת פיל עמד הלורד פיל. הועדה החלה את עבודתה בחודש נובמבר 1936 .בזמן עבודתה, חשבו חבריה כי השביתה הכללית של הערבים תסתיים, מנגד דרשו מנהיגי המרד כי בזמן עבודת הועדה תופסק לחלוטין העלייה היהודית לארץ ישראל ולכך לא הסכימה ממשלת בריטניה. 56 חברי הועדה ביקרו בארץ ובזמן שהותם כאן הופיעו בפניה נציגי הישוב היהודי ונציגי הוועד הערבי העליון. היהודים ראו בהקמת הועדה כניעה לפלסטינים וערעור ההבטחה הבריטית להקמת מדינה יהודית. הועדה שמה לה למטרה לחפש פתרון שלא יפגע בהבטחה הבריטית ליהודים. חבריה הבינו שיש ניגוד מוחלט בין מטרות הערבים והיהודים ושאין מקום לפשרה. ועדת פיל הגיעה למסקנה שיש לחלק את הארץ לשתי מדינות. בחודש יולי 1937 פורסם דו"ח הועדה. מסקנות ועדת פיל בחלק השלישי והעיקרי של מסקנות הוועדה מציינים חבריה מסקנות שיתרמו בתפיסתם ל"הסדר בר קיימא" מסקנות הוועדה נקבעו בעקבות אוריינטציה שונה של האוכלוסייה, היהודים באוריינטציה אירופאית והערבים אסיאתית. הצבת גבול מוגדר להיקף העלייה היהודית כשההמלצה הייתה 000.12 עולים בשנה לזמן של חמש שנים, ואיסור מכירת קרקעות ליהודים. תגובות על מסקנות ועדת פיל היהודים – "הישוב": ועדת פיל הציבה בפני ההנהגה היהודית אתגר עקרוני, מחד הושגה הכרה בעצמאות יהודית מלאה ומנגד צמצום שטח הארץ, צמצום העלייה, ובנאום ירושלים שעל פי, תכנית החלוקה הייתה צריכה להיות בשליטת בריטניה על כ-80 אלף תושבים יהודים . בהודאת הסיכום של הקונגרס הציוני ה 20 פורסמה הצהרה שמקבלת את רעיון החלוקה אך לא את החלוקה שהציעה ועדת פיל. בן גוריון קבע כי יש להבחין בין דיבורים לבין דברים והדגיש כי לא הנאמר הוא שקובע, אלה הנעשה. 57 הערבים: הועד הערבי העליון פרסם גילוי דעת שבו הוא דוחה את המלצות הועדה מבחינה עקרונית. גם מדינות ערב השכנות יצאו כנגד התוכנית. כל מדינה בעקבות פגיעה באינטרסים החשובים לה. בסוריה התכנסה ועדה של נציגים מארצות ערב ומערביי ארץ ישראל ובהצהרת הסיכום שלה נאמר כי ארץ ישראל היא חלק בלתי נפרד ממולדת הערבים ומדינה יהודית תהווה סיכון גדול לעולם הערבי. המרד: שלב שלישי-חידוש המרד אוקטובר 1937 – ספטמבר 1939 המאבק המזוין עם פרסום מסקנות הועדה פרץ גל טרור גדול פי כמה וכמה בעוצמתו ממה שהיה עד כה. ב- 26 בספטמבר נרצח נציב הגליל מטעם ממשלת המנדט, לואיס אנדרוס. הרצח ביטא את ההתנגדות להכללת הגליל בשטחה של המדינה היהודית כפי שקבע וועדת פיל ותמך ברצון להוכיח שאוכלוסיית הגליל לאומנית כתושבי יהודה ושומרון. הרצח הכה בתדהמה את שלטונות המנדט. זה היה הרצח הראשון של פקיד רב דרג ונחשב להכרזה על הסלמה המרד כנגד השלטון הבריטי. בתגובת נגד, נקטה ממשלת לונדון במספר פעולות: ראשית, הדיחה את הנציב העליון ארתור ווקופ. בנוסף, הוציאה ממשלת המנדט את הוועד הערבי העליון מחוץ לחוק. המופתי של ירושלים הודח מתפקידו ונגד חמישה מנהיגים ערביים בולטים הוצאו צווי מעצר ביניהם המופתי של ירושלים. בסופו של דבר הצליח המופתי לחמוק ממאסר וברח מהארץ. לסיום, הכריזה ממשלת המנדט על משטר צבאי.הצבא הבריטי נקט מדיניות של יד קשה ודיכוי אכזרי של המרד שלא כמו בשנת 1936 שבה נקטו הבריטים במדיניות של מגננה. כעת שונתה התפיסה והצבא הבריטי תקף את המורדים ורדף אחריהם למקומות המסתור שלהם, בוצעו פעולות עונשין כנגד אלו שנחשדו כנותני מקלט למורדים בתי הדין הצבאיים הטילו עונשים כבדים, לרבות עשרות פסקי דין מות אשר בוצעו מייד והטילו אימה על האוכלוסייה הפלסטינית. 58 הצבא הרס בתים שמהם ירו או התאכסנו המורדים והטיל קנסות קולקטיבים על תושבי הכפרים. תחנות משטרה הוקמו בכפרים הערביים על חשבונם ובמימונם של תושבי הכפרים. למרות פעולותיהם התקיפות של הבריטים נמשך המרד המזוין ואף קיבל אופי של התקוממות המונית. את השנתיים של המרד המזוין אפשר לחלק ל 3 תקופות: 38 יוני – 37 אוקטובר. 1 בתקופה זו התרכז הטרור במקומות מסוימים, בעיקר בירושלים. מעשי הטרור בוצעו בעיקר על ידי אנשיו של המופתי וכוונו גם כנגד אלו שהתנגדו להנהגתו. 2 .יוני – אוקטובר 38 הטרור מועצם ומתפשט. המורדים משתלטים על כפרים ועיירות בכל רחבי הארץ, בעיקר בחלקה ההררי. העיר העתיקה בירושלים נמצאת בשליטם כך גם יפו וסביבותיה. כוחות הביטחון הבריטים איבדו למעשה את השליטה במצב. 39 ספטמבר – 38 נובמבר. 3 הצבא נוקט בפעולות נמרצות כנגד המורדים דבר הגורם להן לפגיעה פיזית ואף פוגע בתשתיות שלה. בשלהי 1939 ,בא הקץ על המורדים והמרד דועך. 59 פרסום הספר הלבן – סוף המרד הערבי לאחר דיכוי המרד, פרסמה ממשלת בריטניה את "הצהרת המדיניות" שהיא הספר הלבן של מאי 1939 .היה זה צעד חד צדדי שהיווה מפנה במדיניותה של בריטניה כלפי הסכסוך. מסקנות "הספר הלבן" היו ● בתוך עשר שנים תוקם מדינה פלסטינית עצמאית אך קיומה מותנה בקיום יחסים תקינים בין ערבים ליהודים. ● תותר עליית יהודים בפרק זמן של חמש שנים, אך בסיומה לא יהיה מספר היהודים בארץ ישראל גבוה מסך כל האוכלוסייה בארץ. ● בתום חמש שנים, אישור לעלית יהודים תהיה בסמכות הערבים. איסור מכירת קרקעות ליהודים תוצאות המרד שלוש שנים של לחימה ומאורעות דמים הסתיימו. במישור המדיני השיגו הפלסטינים אישור להקמת מדינה ערבית עצמאית אך הפגיעה באוכלוסייה הפלסטינית הייתה קשה. הכלכלה נפגעה קשות, לדוגמא את מיקומו המרכזי של נמל יפו תפס נמל תל אביב, ורכוש פלסטיני רב ניזוק קשות. רובעי מגורים שלמים נהרסו על ידי הצבא הבריטי כמו ביפו וירושלים. נהרגו אלפי ערבים, בעיקר על ידי כוחות הביטחון הבריטים אבל גם ב"זכות" פעולות נקם של הערבים. ערבים רבים ברחו מתחומי ארץ ישראל מפחד ידו של השלטון הבריטי. תוך כדי המרד נמשכה העלייה של יהודים לארץ ולא פסקה מכירת הקרקעות. הישוב היהודי התחזק הן בהיבט הכלכלי והן בלכידות החברתית. 60 61 סיכום ההתקוממות הפוליטית הגדולה שהתחוללה בשנים 1939-1936 הייתה נקודת מפנה בולטת ומשמעותית לערביי ארץ ישראל, ליהודים ולממשלת המנדט בארץ ישראל. מאז שניתנה הצהרת בלפור ליהודים, לא פסקו ערביי הארץ להתנגד לה ולהבטחת בית יהודי לעם היהודי בארץ ישראל. מנגד, מדינות ערב סביב, מקבלות עצמאות ממשלות המנדט בריטניה וצרפת. בשנת 1936 מחליטה ההנהגה הפלסטינית לצאת במאבק מזויין ואלים אשר לווה במעשי טרור, שלוש שנים של מאבק המלוות בעליות ומורדות רבות, מסתיימות בדיכוי קשה על ידי הצבא הבריטי. ממשלת בריטניה שהאינטרס העיקרי שלה היה הפניית כוחותיה למלחמה המתרחשת לבוא באירופה, נקטה בגישה שעיקרה ריצוי את הערבים על חשבון התחייבויותיה הקודמות ליהודים. בסיום המרד נותרה החברה הערבית מרוסקת מבחינה ההגנתית, חברתית כלכלית וצבאית. ראשי המרד הוגלו, נשפטו ואף הוצאו להורג. ומדינות ערב השכנות הפכו לפטרוניהם של ערביי ארץ ישראל. בניגוד לחברה הערבית, היהודים יצאו מחוזקים. המרד הדגיש את כוחם ולכידותם של היהודים שהיו תחת הנהגה מלוכדת שגילתה סימני מנהיגות וידעה לקבל החלטות נכונות בראיה לטווח ארוך. למרות כל אלה המרד הופך לציון דרך בהתפתחות הלאומיות הפלסטינית. ההנהגה הפלסטינית הצליחה להעלות את בעיית ארץ ישראל על סדר יומה של האימפריה הבריטית. המרד דחף את ממשלת בריטניה לסגת ממדיניותה הפרו-ציונית, יש הסבורים כי תוצאות מלחמת 1948 הן המשך ישיר לתוצאות סיום המרד ב1939. עבדל קאדר אל חוסייני (מקור ויקיפדיה) כתב: משה אנטמן, מורה דרך. MA לימודי ארץ ישראל. אוניברסיטת חיפה 2016.

רק בירושלים נפגשים במקום אחד "טניס פלאץ”, שהפך לגן הצפרדע, ומעליו מתנוססת ג'ירפה נסתרת מעין, עם חסיד אומות עולם, לח"י, וקיוסק

פרק ראשון – הגן

בשנות העשרים נרכשו ונחכרו קרקעות שכונת רחביה מהכנסייה היוונית – אורתודוכסית. ריכרד קאופמן, גדול המתכננים שעבדו בארץ, גויס לתכנן את השכונה. בן השאר תכנן ציר ירוק, שחוצה אותה לכל רוחבה. הציר מתחיל במקום בו אמור היה להבנות בית הכנסת של השכונה (היום נמצאת שם הגימנסיה העברית רחביה), עובר דרך גן הכוזרי, ומסתיים ברחוב רמב"ן. חלק מהגן משמש היום את יד בן צבי, שקוטע את הרצף שלו. בקצה התחתון, הדרומי, של הציר, תוכנן גן משחקים לילדים. אבל, באותם ימים, היו מעט ילדים בשכונה. לכן החליט ועד השכונה להשכיר את הגן למגרש טניס, ולחנות פרחים, הפועלת עד היום בצד המזרחי של הגן. בכך זכה הוועד להכנסה כספית לה נדרש. השטח הושכר ל 3 שנים, אבל, שחקני הטניס התרגלו למגרש, לא רצו ללכת לשחק במגרשים מרוחקים וסרבו להתפנות ממנו. מה עוד, שחלק מחברי הועד נימנו על שחקני הטניס. גד פרומקין, שופט מכובד, שעמד בראש ועד השכונה, התפטר במחאה על קיפוח ילדי השכונה בידי חבורה אינטרסנטית. וכך זכה השטח לשם "טניס פלאץ". רק בשנות החמישים, נבחר ועד חדש, שבו היו חברי ה"טניס פלאץ" במיעוט גדול. אז הצליחו חברי הועד לשנות את השימוש בשטח, והוקם פה גן משחקים לילדי השכונה. הגן נקרא אז ע"ש אליעזר ילין, אחד ממייסדי השכונה. וכך הפך ה"טניס פלאץ" ל"גן אליעזר ילין". בהמשך, הוצב בגן פסל אבן של צפרדע, וכך קיבל הגן גם את השם "גן הצפרדע" אבל, בזה לא נגמר הסיפור. בעצם, כאן הוא מתחיל.

פרק שני – עזרא, אברהם ויוהאן הג'ירפה

בשנת 1953, קיבל עזרא יכין, מלוחמי לח"י הנועזים, שכינויו "אלנקם", רישיון להקים קיוסק על רחוב רמב"ן, בקצה המערבי של הגן. בחלקו האחורי של הקיוסק, נהג עזרא לתלות תמונות שצייר אחיו, הצייר אברהם יכיני. אחיו של עזרא, אברהם, התחתן עם חנה ואן הולסט, בתו של יוהאן ואן הולסט, הולנדי, חסיד אומות עולם. יוהאן, יחד עם 2 יהודים, ואלטר סוסקינד והנרייטה פימנטל, שניהלה בית יתומים, הצילו השלושה חברי המחתרת ההולנדית יהודים רבים, כ – 100 ילדים ועוד כ – 100 מבוגרים.
יאן ואן הולסט, אביה של חנה, אשתו של אברהם, נהג להשתמש בציור ג'ירפה כחתימה על המכתבים שכתב באותה תקופה, וכינויו במחתרת היה ג'ירפה. את השם נתנה לו אשתו, שהיתה בגובה 145, בעוד הוא היה יחסית גבוה עם צוואר ארוך. בספטמבר 1942 התמנה יוהאן ואן הולסט למנהל המכון הפדגוגי הקלווינסטי ששכן מרחק שני בנינים מבית הילדים – בו רוכזו ילדים יהודים, שהופרדו ממשפחותיהם לפני שילוחם למחנות במזרח. המשפחות וחלק מהילדים רוכזו במבנה "התאטרון ההולנדי" הסמוך. החל מינואר 1943 החלו פעולות של הברחת ילדים יהודים למקומות מסתור מחוץ לאמסטרדם, הפעילויות הלכו והתרחבו לכדי מבצע רחב היקף. יחד עם מנהלת בית היתומים הנרייטה פימנטל, מנהל "התיאטרון ההולנדי" ולטר סוסקינד והשמש המבוגר ואן ויינחארדן סייע ואן הולסט למבריחי הילדים – בהפכו את המכון הפדגוגי לתחנת מעבר בה רוכזו הילדים והוסתרו, לפני שילוחם למקומות מסתור מחוץ לאמסטרדם. כמו כן סייע ואן הולסט בעצמו באיתור כתובות מסתור. בפעולות אלה סייע לארגונים שעסקו בכך בהצלתם של לפחות 100 ילדים ותינוקות. בנוסף לכך סייע ואן הולסט לכ-100 יהודים נוספים, בהם שני סטודנטים שלו, "להיעלם" ולקבל סיוע בהימלטות מידי הנאצים. ב-8 במרץ 1972, הכיר בו מוסד "יד ושם" כחסיד אומות העולם. בהמשך, היה לפרופסור אמריקטוס ולפוליטיקאי וחבר פרלמנט הולנדי. לגברת פימנטל לא שיחק המזל. כאמור, היא היתה מנהלת של בית יתומים יהודי, נתפסה ע"י הנאצים והומתה מאוחר יותר. היום 29.03.2018 נפטר יוהאן בגיל 107.

פרק שלישי – אברהם והג'ירפה על גג הקיוסק

כמחווה לאבי אישתו, פיסל אברהם יכיני, על גג המזנון של עזרא, אחיו, ג'ירפה גדולה, יחסית, כ 2.5 מ' גובה. מאותו יום כונה הגן בפי תושבי השכונה "הגן של יאן" או "הגן של יאן ההולנדי", למרות שבכניסה לגן הוצב שלט מתכת המקדיש אותו לאליעזר ילין. יש שכינו בשם זה (יאן ההולנדי, או יאן) את הג'ירפה שעל גג הקיוסק. הג'ירפה הוקמה בשנת 1958, מיד אחרי שאברהם וחנה התחתנו. גם פה יש טוויסט קטן. בחתונה, הופיעה חברתו הראשונה של אברהם, ובידה וואזה ענקית, אותה נתנה לזוג. החברה, שקראו לה "ברומצ'יק" אמרה לאישה הטריה שאומנם היא מתחתנת על אברהם, אבל היא הכירה אותו הרבה קודם. למחרת, קמה חנה מוקדם בבוקר, לקחה את הוואזה הנפלאה, וניפצה אותה לאלפי חתיכות קרמיקה קטנות, ואז ביקשה מאברהם לצפות איתן את הפסל. מאחר שזה לא הספיק, ביקש עזרא מהילדים שנהגו לעזור לו בקיוסק, להשיג לו קרמיקה ובתמורה יקבלו דברי מתיקה. יואל טוקטלי ניגש ליגאל ידין, שגר ממול (רמב"ן 47) וביקש ממנו את כל הקרמיקה שנשארה לו מהשיפוץ של האמבטיה, שהסתימה באותם ימים. כך זכה יואל לאכול דברי מתיקה מלוא הפה, והג'ירפה לבשה קרמיקה מלוא גופה. וכך היא ניצבת לה עד היום.

אפילוג – עזרא יכין

קצת פרטים על עזרא יכין. אחיו, דוד, היה בהגנה, באצ"ל, בצבא הבריטי, בצה”ל ובהמשך – בכיר במשרד התחבורה. בשנת 1978 מכר עזרא יכיני את הקיוסק למשפחת עולים מגיאורגיה, והם, אב ובנו, החזיקו בו שנים רבות. עזרא יצא לשוטט בעולם, ליהנות מגלריות וללמוד את הנושא. כששב ארצה, פתח גלריה בשם "עוזרי", ברחוב המלך דוד 18 בירושלים. החנות היתה של חייט והיה לה מרתף גדול. כאן הציג ציורים של אחיו, אברהם, ואשתו חנה, ועבודות של אמונים ירושלמים נוספים. בנוסף, הוצגו ונמכרו שם תכשיטים ועבודות קרמיקה של נזירות צרפתיות, מאחד המנזרים שבירושלים. אחרי מלחמת ששת הימים הצטרף לאנשי א"י השלמה ותמך בהקמת קריה יהודית בחברון. ב 1974 היה חבר בגרעין שניסה להקים התיישבות יהודית ליד יריחו. יש כאלה שזוכרים את גלריית עוזרי או עזרי בזכות הרצאות של המדרשה הלאומית שניתנו שם שנים רבות. עזרא יכיני כתב שני ספרים: “אלנקם", על ימין בלח"י (1977) ו"צלקות", על קהילת יהודי בגדד, העלייה ארצה ועד נפילת גוש עציון (1986)

ואתם, שעוברים ברח' רמב"ן בטיוליכם בירושלים, אל תשכחו לספר על עזרא מלח"י והצייר  אברהם, שהנציחו ליד גן הצפרדע את חסיד אומות עולם, הג'ירפה ההולנדי.

ההורים: אב ממוצא חלבי, סורי, יליד י"ם; אם ממוצא מיצרי, ילידת אלכסנדריה, ממשפחה אמידה. הזוג עלה לארץ אחרי החתונה, וגרו בעיר העתיקה. משם עברו לימין משה במהלך מאורעות תרפ"ט. הם גרו קצה הדרומי של השכונה, והמון ערבי מקטמון איים לפרוץ לביתם. המשפחה הסתתרה ולא הצליחו להרגיע את עזרא, שבכה. הפורעים, ששמעו את הבכי, ניסו לפרוץ לבית. אחד מהם זרק אבן גדולה לחלון הקומה השנייה, האבן פגעה בקיר, חזרה לפני הזורק ופצעה אותו. בהלה אחזה בהמון, הם פינו את הפצוע והתפזרו. בהמשך, חזר ההמון, בלווית נשים, כדי לשדוד ולרצוח, ועמדו לפרוץ לבית. אחת הנשים קראה להמון לעזוב את שכונת העניים, בה לא ימצאו מה לשדוד, וללכת איתה לרחביה, שם יש מה לגנוב ונשים יפות לאנוס. ההמון נענה לקריאתה, והבית ניצל שנית. המשפחה עברה לגור בדירה שקיבלו בירושה, במחנה יהודה. למשפחה נולדו 6 ילדים, ובהם: אברהם, נולד בי"ם 1924, צייר; דוד 1925, איש אצ"ל, קצין צה"ל ובכיר במשרד התחבורה; עזרא, נולד ביפו 1928, איש לח"י, סופר, בעל קיוסק, וגלריה לאומנות; בדור הבא מוצאים את במאי הסרטים בועז יכין, שיצר סרטים חשובים בהוליווד.

עזרא "אלנקם" יכין

נולד ביפו, 1928, בן רביעי מששה ילדים, גדל בירושלים, בשכונות בהם גרה המשפחה. ב1943 התגייס עזרא ללח"י כמדביק מודעות וכונה “דותן” ואח”כ “אלחנן”. במקביל עבד בדואר, וניסה להשיג מידע על הבריטים. אחרי חטיפת אלכסנדר רובוביץ' ורציחתו ב 6.5.47, שינה את כינויו ל"אלנקם". לחם בשורות לח"י בקרבות תש"ח בי"ם, בליפתא (פיצוץ 4 בתים), בית מזמיל (קרית היובל), דיר יאסין וניסיון הפריצה לעיר העתיקה ב 17.7.48. עת נעו הלוחמים אל החומה, החלה הרעשה ארטילרית, והם הסתתרו מאחורי קיר אבן. רסיס מפגז שנפל בקרבתם, פגע בעינו של עזרא. כשפונה עזרא לטיפול, נפגע עזרא מרסיס פגז שחדר את כיפת הגולגולת. הקרב הופסק, למרות שמטען קוני פרץ את החומה. עזרא הובא לשערי צדק, נותח ע"י ד"ר בלר, מנתח מוח, משך יום שלם. במהלך הניתוח, דלף נוזל מוח ועמוד שידרה, אבל עזרא שרד והחלים. עינו הימנית התעוורה עקב שטפי הדם. בשנת 1953 קיבל רישיון להקים קיוסק ברחוב רמב"ן, בשול המערבי של גן אליעזר ילין. בשנת 1978 מכר אותו לעולים מגאורגיה, והם, אב ובנו, מחזיקים ומתפעלים את הקיוסק עד ימינו. עזרא שוטט בעולם, ביקר בגלריות וכששב ארצה, פתח גלריה בשם "עוזרי", ברחוב המלך דוד 18 בי"ם. לחנות, שהייתה של חייט, היה מרתף גדול, בו הוצגו ציורים של אחיו, אברהם, ואישתו חנה, ועבודות אומנים ירושלמים נוספים, וכן תכשיטים ועבודות קרמיקה של נזירות צרפתיות, מאחד המנזרים שבי"ם. בגלריה נערכו הרצאות של המדרשה הלאומית. אחרי מלחמת ששת הימים הצטרף לאנשי א"י השלמה ותמך בהקמת קרייה יהודית בחברון. ב 1974 היה חבר בגרעין שניסה להקים התיישבות יהודית ליד חברון. היה ממייסדי בית השבעה בשכונת בית חנינא, שם הוא מתגורר. עזרא מתנדב להרצות, ובמיוחד בצה"ל, ונחשב למשרת מילואים ותיק. כתב כעשרה ספרים והרבה מאמרים פוליטיים בעיתונות. היה נשוי לחיה צין, וכשנפטרה – נשא את חנה וינברג. יש לו 3 בנים ובת, 13 נכדים ו 2 נינים. אחיו, דוד, שרת באצ"ל, אח נוסף, אברהם, היה ציר ידוע.

אברהם יכין

יליד י"ם 1924, בן בכור. מגיל צעיר גילה נטייה לאומנות, והרבה לצייר. בנערותו עבד לפרנסת המשפחה והשלים את לימודיו בערב. בפרוץ מלחמת העולם השנייה התגייס לצי הבריטי והפליג בין ערי החוף של הים התיכון. כך זכה לבקר במרכזי אומנות בצרפת, יוון, מצרים ואיטליה. אחרי המלחמה למד, בהנחית מרדכי ארדון, איזידור אשהיים יעקב שטיינהרדט ואחרים. לחם בשורות צה"ל במלחמת הקוממיות. הציג תערוכת יחיד ב 1953, וב-1960 התקבל כחבר באגודת הצירים והפסלים.

בשנת 1957 נשא את חנה, סופרת ואמנית, ביחד גידלו 8 ילדים והציגו בתערוכות של צירים ישראליים בחו"ל. עבודותיהם מוצגות היום במוזיאונים בפריז, הולנד ובמוזיאון ישראל. הם גרים בבית בו נולד אברהם, בשכונת מחנה יהודה בי"ם. הציורים של אברהם  אקספרסיביים, צבעוניים, ובחוסר דיוק בפרטים. י"ם הגשמית והרוחנית משמשת מוטיב מרכזי ביצירתו.

דוד יכין

דוד יכין נולד ב-1925 למד בבית הספר כי"ח אליאנס, ולאחר מכן בבית הספר רטיסבון. במקביל ללימודיו עבד ב "Post Palestine The"  (לימים הג'רוזלם פוסט) ובהוצאת הספרים מסדה. בשנת 1940 התגייס לחי"ש – חיל השדה של ארגון "ההגנה", שהה כחצי שנה בקיבוץ בית הערבה. בשנת 1941 עזב את החי"ש, התגייס לאצ"ל ונשלח ל"כיבוש עבודה עברית" בנתניה. לנוכח שליטתו בשפות שימש כמתורגמן, כשנקלע לחקירת אירוע גניבה וזומן להתגייס למשטרה הבריטית שם שירת במשך שנה כאחראי על מחנה הבראה.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה פרסם האצ"ל הודעה על הפסקת פעולותיו התוקפניות נגד בריטניה. בהוראת האצ"ל, התגייס יכין בדצמבר 1942 לצבא הבריטי.
שירת ביחידת ההנדסה במצרים, נשלח לקורס חבלנים והצטרף ליחידה 21 ,שעסקה בפיקוח על תעבורה ומשלוחים לחזיתות. עם כיבוש אפריקה וגירוש צבאות מדינות הציר משם, נשלח יכין לאיטליה הוצב בטרנטו, עבר לנפולי ולאחר הקרב במונטה קאסינו הוצב ברומא, שנכבשה על ידי בנות הברית, ושירת שם כשנתיים.
ב"מועדון היהודי" של הצבא הבריטי ברומא הכיר יכין את סילונה שרה לבית סונינו, שעבדה במקום לאחר שאביה נאסר ונשלח לאושוויץ. בינואר 1946 נישאו דוד וסילונה בחתונה דתית וצבאית. מאוחר יותר נערך גם טקס אזרחי בעיריית רומא. סילונה עלתה לארץ ישראל ביולי 1946 .כחודשיים לאחר מכן, עם שחרורו מהצבא הבריטי, שב יכין לארץ ישראל ולפעילות מבצעית באצ"ל. בדצמבר 1946 החל יכין לעבוד בדואר, במתחם "בווינגרד" בירושלים. הוא היה הממונה על רישום רשת הטלפונים ,ובמקביל תיפקד כמפקד האצ"ל בבניין הדואר. (אחיו עזרא יכין שהיה חבר לח"י עבד גם הוא בדואר). כמפקד באצ"ל היה אחראי על אזורים בצפון ירושלים – סנהדריה, שער מנדלבאום והר ציון. לאחר השתלבות האצ"ל בצה"ל, במהלך מלחמת העצמאות, פיקד יכין על גדוד חי"ר. במלחמת העצמאות נותק הר הצופים מירושלים וביולי 1948 ,יום לפני סיומה של ההפוגה הראשונה, נכנס לתוקפו הסכם בין המפקדים הצבאיים של ישראל והמפקדים של הלגיון הערבי על פירוז הר הצופים. בהסכם נקבע שישראל תחזיק בהר 85 שוטרים, החמושים בנשק קל בלבד, ו־35 אנשי סגל עובדים אזרחים. בנובמבר 1948 העלתה ישראל להר חיילים במדי שוטרים ובהם יכין, שמונה למפקד ההר. הכוחות הישראלים הצליחו להבריח להר נשק כבד יותר מהמותר בהסכם, והצליחו לבצר חלק ממתחם ההר. יכין שירת כמפקד הר הצופים עד מרץ 1949 ,ולאחר מכן כמפקד אזור בית נבאלה. ב-1950 החל יכין לעבוד במשרד התחבורה. הוא כיהן כמנהל אגף הרישוי, ניהל פרויקטים ארציים בתחומי הרישוי, התחבורה והבטיחות, כיהן כמנהל הכללי בפועל של המכון הארצי להכשרת נהגים, סגן מנהל המינהל לבטיחות בדרכים (כיום הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים), יו"ר הוועדה להסמכת קציני בטיחות בתעבורה וממונה מקצועי על המחלקה לקציני בטיחות בתעבורה. הורשע בבית המשפט המחוזי בקבלת דבר במרמה (קיבל החזרי הוצאות נסיעה שלא ביצע) וערער לעליון. לאחר פרישתו לגמלאות שימש כיועץ למנכ"ל משרד התחבורה בנושא תחבורה יבשתית. מאז פרישתו מרצה בנושא דיני רישוי ותעבורה ועורך ספרים בנושא דיני תעבורה. . ייעץ מקצועית לכתיבת אפליקציה לאייפון ללימוד לקראת מבחני התאוריה. נפטר ממחלת הסרטן ביום ראשון 27 באוקטובר 2013

מאת רותי יצחקי-ריכטר

על אחת מגבעות הכרמל גדל עץ כליל חורש צעיר. עירום ורועד עמד העץ בסערות החורף, נלחם ברוחות העזות, והתפלל לאלוהים שיעניק לו מעט חום.

יום אחד הציצה קרן שמש קטנה מבין העננים וראתה את העץ הקופא בקרה. נכמרו רחמיה על העץ הסובל, וכל יום באה וחיממה את ענפיו העירומים, אבל בערב נאלצה למהר ולשקוע בים כדי להימלט מן החושך השחור הרוצה להמית אותה ואת חברותיה, קרני השקיעה האחרות.

כעבור שבוע פרצה סערה. רוחות עזות נשבו, שברו ענפים ועקרו עצים, וכל היום לא הצליחה קרן השקיעה לבקר את ידידה הצעיר. רק בערב הספיקה לחמוק מהרקיע האפור, ובאה לחמם מעט את כליל החורש הרועד מקור.

"עלייך למהר ולשוב לשקוע בים, פן יפגע בך החושך וימית אותך!" קרא העץ.

"לא אוכל להניח לך לקפוא כאן בקרה, אהובי!"  ענתה הקרן, ונותרה חבוקה בענפי העץ  כל הלילה.

לאט-לאט נמוגה הקרן, ושרידי אורה הלכו ופחתו. אבל קרן האור הטובה לא מתה. למחרת שקעו זהרוריה על ענפי העץ והפכו לפרחים שצבעם כצבע השקיעה.

מאז פורח כליל החורש מדי שנה באשכולות פריחה ורודה-סגלגלה, ובערבי החורף הקרים הוא זוכר בגעגועים את האור הנעים ואת החום המלטף שהעניקה  לו

ידידתו, קרן השקיעה הקטנה.

המדע שמאחורי האגדה

כְּלִיל הַחוֹרֵש

תעודת זהות

משפחה: קֵסָאלְפִּינִים

"בני דודים": חרוב מצוי, צאלון נאה, בוהיניה מגוונת.

מולדת: עץ בר. צומח במקומות מוצלים ולחים בחורש הים-תיכוני. משערים שמוצאו מאזורים טרופייםץ

מאפיינים: עץ נמוך הפורח לפני העלים באביב באשכולות צפופים של פרחים ורודים. העלים דמויי לב, הפרחים פרפרניים והזרעים חבויים בתרמילים.

ריבוי: ההאבקה נעשית על-ידי דבורים. התרמילים נבקעים, והזרעים נובטים לא רחוק מצמח האם.

שימושים ופולקלור: עץ נוי. הפרחים נאכלים בסלט. צמח חשוב ברפואה הערבית העממית. הנוצרים מאמינים שעל עץ זה תלה את עצמו יהודה איש קריות לאחר שהסגיר את ישו.

בית הספר למדריכי נהיגת שטח והובלת קבוצות בשיתוף עם אגודת מורי הדרך בישראל שמחים לפתוח קורס לג'יפאים!

הקורס מיועד לכל המעוניינים שברשותם ג'יפ, ויתקיים במשרדי אגודת מורי הדרך בתל אביב.

הקורס ייפתח בתאריך 25.5.18 ויתקיים בימי שישי, בין השעות 09:00-13:00. משך הקורס כחצי שנה (250 ש"ל)

נושאי הלימוד:
א. הובלת שיירות ונהלי בטיחות בשטח
ב. נהיגת שטח
ג. ניווטים
ד. חילוץ והצלה
ה. מיומנויות התיכנון וביצוע מסלולים בשטח
ו. עזרה ראשונה
ז. העשרות: ידיעת הארץ (הרצאות בידי מורי דרך מנוסים חברי האגודה) קשר, סדנת מנהיגות, ביטוחים ועוד

* הקורס מורכב בחלקו מלימודי תיאוריה בכיתה, ומרביתו מעשי, בתירגולים בשטח.
* הקורס מודרך בידי טובי המורים והמדריכים בארץ בתחומם.

* בסיום הקורס יערך מבחן מסכם שלאחריו הג'יפאים יקבלו את תעודות ההסמכה.

מחיר הקורס:
– 250 ש"ח דמי הרשמה
– מחיר הקורס 6,500 ש"ח, עד 4 תשלומים.
– למורי דרך חברי אגודה תינתן הנחה בגובה 500 ש"ח ממחיר הקורס

לפרטים נוספים ניתן לפנות:
יקי קורן      052-2593802
איציק שרף  054-2144777

מרד גטו ורשה הנפקה משותפת ישראל – פולין

באירועי חודש אפריל מופיע גם יום הזיכרון לשואה ולגבורה. את הפינה הפעם ארצה ליחד לבולים שבהנפקתם הייתה לי השפעה רבה.

הסיפור מתחיל כאשר בנסיבות לא משמחות במיוחד מילאתי תפקיד של מנהל השירות הבולאי בפועל. פונה אלי אחד מהפעילים שבקרב אספני הבולים, לאחר שחזר מפולין, ומספר לי שבדואר הפולני מעוניינים להנפיק בול משותף עם ישראל.  הם מבקשים ששר התקשורת בישראל יפנה לעמיתו בפולין ויציע הנפקה משותפת של בול במלאת 50 שנה למרד גטו ורשה.

נדמה לי שכבר הסברתי את מהותה של ההנפקה המשותפת במערכת היחסים בין מדינות. הנפקה משותפת של בולים, אינה רק אירוע בולאי, זה בעיקר אירוע דיפלומטי. זו הצהרה משותפת שין שתי מדינות על קיומם של יחסי ידידות ביניהן, מעבר ליחסים דיפלומטיים שבקיומן של שגרירויות.

עד שנת 1991 שום מדינה לא הסכימה להנפיק עמנו בול משותף. בכל פנייה נענינו "זה לא הזמן המתאים" ובמקרים יותר אינטימיים הסבירו גם שהבעיה כרוכה בפתרון הבעיה הפלסטינית. לאחר שנת 1991 השתנה היחס בעקבות ועידת מדריד.

ברור מתוך דברים אלה עד כמה השתוקקנו להנפקה משותפת, כל שהיא עם מדינה זרה. אבל כאן עצרתי. אמרתי לאותו פעיל בולאות שזה לא מתאים שאנחנו נפנה לפולנים, לאור היחס הרע שיהודי פולין קבלו מידי הפולנים. איני יודע אם השתמשתי באלה המילים אבל זו הייתה רוח הדברים.

… ואכן הפולנים קבלו את עמדתי ותוך זמן קצר הגיע מכתב משר הדואר הפולני לשר התקשורת משה שחל ויצאנו לדרך. מנהל השירות שחזר לעבוד באופן חלקי פרסם מכרז לעיצוב הבול, בין מעצבים גרפיים וכינס ועדת שיפוט. בדרך כלל, ועדת השיפוט בוחרת את ההצעה הטובה ביותר אולם הפעם הם התבקשו לבחור 3 בולים משום שלא ידענו מה תהיה העדפתם של הפולנים.

נסעתי לפולין עם ראש המחלקה האחראי להנפקת הבולים, נפגשנו לפגישת עבודה ראשונה. שותפי למסע היה דובר פולנית מבטן ומלידה ותרומתו הייתה מכרעת, למרות שמפעם לפעם תרגם מפולמית לפולנית או מעברית לעברת, אבל הכל ברוח טובה.

גם הפולנים עשו עבודת הכנה והראו לנו מספר סקיצות שהכינו. לאחר שעיינו בהן שלפנו את הסקיצות שהבאנו מהארץ והסקיצות הפולניות חיש מהר מצאו את דרכן למעטפה שבהן הן הובאו. הדיון התנהל רק סביב הסקיצות שלנו. 2 סקיצות מצאו חן בעיני הפולנים, רק שאחת הסקיצות הייתה "ישראלית" מובהקת. אמר לי מנהל השירות הפולני שאם היה מנהל בישראל היה בוחר בו אבל בפולין אין לו שום משמעות ולכן בחרנו באפשרות השנייה. הבול שנבחר בסופו של גבר הוא הבול בראש הכתבה כאשר רואים שבבול הישראלי העברית מודגשת ואילו בפולני הפולנית מודגשת וכמובן גם המטבע שונה. בטקסים שהתקיימו בארץ באותה שנה, ככבו הבולים במרכז הבמה.

נהגנו להנפיק בולים ליום הזיכרון לשואה אחת ל-5 שנים. לקראת שנת 2003 קבלנו פניות להנפקת בול "שואה ותקומה". מטבע הדברים צריך הייתי לפרסם מכרז לעיצוב הבול (לא הייתה חובה כזו) אבל לי היה בול ששמרתי עליו במיוחד. אותו בול שלא יכולנו להנפיק בהנפקה המשותפת עם הפולנים. שלפתי אותו  והנפקתי אותו כבול ליום הזיכרון לשואה ולגבורה.

האם לדעתכם יש דרך מוחשית יותר ונאה יותר להביע את המעבר משואה לתקומה?

אם נסעת לנהלל ראית כי ממש בצומת נהלל מנשא לו תל הידוע בשמו תל שמרון. על התל גם ממוקם בית הקברות נהלל ובו קברים חשובים מאנשי העלייה השנייה ועד הטייס אילן רמון ובנו.

הרחבה על התל ועל משמעותו ניתן למצוא בוויקיפדיה וכן מכתבים מתקופת אל עמרנה מהמלך שמוהדו אל מלך מצרים. בתנ"ך נזכרת שמרון בספר יהושוע פרק י"ב  פסוק כ' – "מֶלֶךְ שִׁמְרוֹן מְראוֹן אֶחָד מֶלֶךְ אַכְשָׁף אֶחָד" ובפרק י"ט פסוק ט"ו מצויין שמרון בנחלת שבט זבולון "וְקַטָּת וְנַהֲלָל וְשִׁמְרוֹן וְיִדְאֲלָה וּבֵית לָחֶם עָרִים שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה וְחַצְרֵיהֶן".

מערבית לתל למרגלותיו מעיין קטן הנושא את שמו כעין שמרון או עין סמוניה.

ההגעה למעיין היא בדרך נוחה מאוד כמעט מישורית בדרך עפר, כ330 מטר מהצומת. בשל קרבת המקום לכביש הוא ממש נוח להגעה הן כפרטי והן בקבוצות.

במקום שולחן עץ למנוחת ההולכים ועוד שולחן שאיננו ראוי לישיבה.
חפירות המוקפות הגדר מצביעות כי האתר ממשיך להיחפר להיחקר.
כנראה שכאן שכנה שמרון המקראית, כאן היתה העיירה סימוניה התלמודית, ב- 1867 התיישבו טמפלרים שהגיעו מח'ניפס היא קיבוץ שריד של ימינו, הם התיישבו לתקופה קצרה וסבלו מהמלריה עד אשר הנותרים עזבו את המקום לשפרעם ונצרת.

מי המעיין נתפסו והובלו לראשוני המתיישבים בנהלל. ומעל המעין הוקמה בשנות החמישים מעברת מגדל העמק.

בשנה שבה מתרחש סיפורנו היה החורף קשה וארוך, מטיילים לא טיילו בהר, והצמחים העצובים חיכו בקוצר רוח לבוא האביב.

בוקר אחד התבונן בורא העולם באלה הארץ-ישראלית העירומה, הקופאת בקור, וראה שהיא עצובה ודמעות זולגות מעיניה הירוקות.

"למה את עצובה?" שאל בורא העולם את האלה.

"רע ומר גורלי," ענתה האלה הארץ ישראלית. הנה אחותי, אלה  המסטיק, מכוסה בעלים יפים ומבריקים, וריח טוב עולה מהם, ואני ניצבת כאן עירומה ורועדת בקרה, ורק עלה אחד נותר על ענפיי העירומים."

"אבל כולם יודעים שאת יפה מאחותך," ענה בורא העולם. "לבלובך אדום, עלי השלכת שלך זהובים וקומתך גבוהה וזקופה."

אבל האלה לא נרגעה. ובכיה גבר עוד יותר.

"אני מבטיח לך, אלה יקרה, שאם תעשי מעשה חסד בימים הקרובים, אעניק לך עיטור  ססגוני ויפה שיקשט אותך וירבה את יופייך," הבטיח הבורא לאלה.

שמעה האלה את דבריו והתעודדה. היא חיכתה למטיילים כדי שתוכל להיטיב עמם, אבל הגשם לא פסק, ומטיילים לא  באו אל החורש.

יום אחד נחתה על העלה היחיד שנותר לאלה כנימה זעירה ונפחדת.

"היזהרי לך,  כנימה!" קראה האלה. "הן רואה את שנותר לי רק עלה אחד, ואם ייפול, אהיה עירומה לגמרי!"

"אוי, סליחה! לא התכוונתי!" התנצלה הכנימה, ומיהרה לעזוב את העלה ולצנוח על אחד הענפים.

"ומדוע את כה נפחדת, כנימה?" שאלה האלה.

"כי אין לי מקום להטיל בו את הביצים שלי!" אמרה הכנימה ופרצה בבכי מר.

"שמעי נא, כנימה נחמדה שלי, היצמדי לעלה היחיד שנותר לי, והטילי בתוכו את ביצייך, ואני אעטוף אותן ואגן עליהן.".

עשתה הכנימה כדברי האלה, פצעה  את העלה, והטילה בפצע את ביציה.

ראה בורא העולם את המעשה הטוב שעשתה האלה, ומיהר לקפל את שולי העלה, ולהדביקם זה לזה, ונרתיק הביצים שנוצר התעצה, גדל והאדים מאוד.

כך נוצר העפץ המפאר את האלה הארץ ישראלית עד היום הזה.

אלה ארץ ישראלית נושאת עפצים צעירים. צילם אריה ריכטר

פירות של אלה ארץ ישראלית. צילם אריה ריכטר

המדע שמאחורי האגדה

אלה ארץ ישראלית

תעודת זהות

משפחה: אלתיים

"בני דודים": אלת המסטיק,  אלה אטלנטית,  אלת הבוטנה, אוג, מנגו.

מולדת: ארצות הים התיכון.

מאפיינים: שיח גבוה או עץ נמוך נשיר הנפוץ מאוד בחורש הים תיכוני בחברת האלון או החרוב. הפרחים חד מיניים ונישאים על צמחים שונים (צמח דו ביתי). הפרחים ירקרקים וקטנים. ההאבקה נעשית על-ידי הרוח. הפירות העסיסיים קטנים ומאדימים בעת ההבשלה. העפצים האדומים והגדולים דומים לתרמילים, אבל הם אינם פירות אלא מעין נרתיקים  שנוצרים מהטלת ביצים בעלה על ידי כנימות. הם מכילים את זחלי כנימות ואת ביציהן. .

ריבוי: ההאבקה נעשית על ידי הרוח. הריבוי על ידי זרעים.

שימושים ופולקלור: האלה הארץ-ישראלית היא צמח חשוב מאוד בחורש הים תיכוני. בעבר הפיקו מהעפצים חומרים לעיבוד עורות.

לבלוב של אלה ארץ ישראלית. צילמה הלנה קרמון

 יום ראשון 25 מרץ 2018

פרשת חסאס

ד"ר אורי מילשטיין

1.      "אלוהים ישמור עליכם"

הכפר הערבי ח'סאס[1] שכן מול קיבוץ מעיין-ברוך, מעבר לכביש, ושלט על הדרך שהובילה מהכביש הראשי של הגליל המזרחי אל דן, דפנה, בית-הילל, מעיין-ברוך, נחלים, כפר-סאלד ושמיר. עד סוף שנות השלושים היו קרקעותיו בבעלותו של האמיר פאעור[2], או בבעלות משותפת של האמיר והאריסים ושל האמיר והפלאחים. בתחילת שנות הארבעים קנתה הקרן-הקיימת לישראל כשנים-עשר אלף דונם מהאמיר פאעור בעמק החולה, לרבות אדמותיו שבח'סאס, אבל לא הגיעה להסכם על פינוי החלקות הקטנות של כל האריסים והפלחים. המשא-ומתן נמשך עד פרוץ מלחמת העצמאות.[3] על האדמות שנרכשו הוקם המושב הדתי "נחלים". על גבעה סמוכה לח'סאס ניצב ארמון האמיר פאעור. היו בו כמה חדרי מגורים ואורוות-סוסים רבות. בחילת המלחמה התגוררו בו 490 תושבים.[4]
עד תחילת שנת 1947 שררו יחסי שכנות טובים בין תושבי ח'סאס ובין שכניהם היהודים, בייחוד חברי הקיבוצים דפנה וכפר-גלעדי. יחסי ידידות נקשרו בין המוכתר של ח'סאס והחמולה שלו ובין שאול סופר, איש הש"י ושומר-השדות של דפנה. אחדים מתושבי ח'סאס הסיתו את שכניהם נגד היהודים, כיוון שהתנגדו להסדר הקרקעות, בהיותם משתייכים  למפלגה החוסיינית, או מפני שהסתכסכו עם יהודים. אויבי-היהודים המובהקים שבכפר היו צובחי רג'ב אל-יוניס, יליד צפת, שהיה שותף בחברת-אוטובוסים, וגיסו, השודד מוחסר רמיאד, הבריונים חסן שתווה ואחיו – שהיו שומרי-קרקעות של הקרן-הקיימת, גנבו רכוש של יהודים ופוטרו – וערבי חיפאי, נציג "קופת-האומה" הערבית שהחוסיינים שלחו אותו לעמק החולה לסכל את עסקי מכירת הקרקעות ליהודים. לקראת סוף 1947 נהו לא מעטים מתושבי הכפר אחרי המסיתים ואחרים לא העזו להתנגד להם. הידידות בין ח'סאס ובין היהודים התקררה והיו תקריות אלימות אחדות. בימי "המלחמה הראשונה", בספטמבר 1947, ביקר שאול סופר בח'סאס, ונציג "קופת-האומה" דרש ממנו להסתלק. "אני לא זקוק לכם, אתם זקוקים לי. אנשי ח'סאס אינם יכולים להשתין בלי לפגוע באדמותיי," השיב לו איש הש"י. סגנון זה היה נהוג אז בחילופי-הדברים בין יהודים לערבים בעמק החולה. באותו לילה בא שליח אל סופר וקרא לו ל"פגישה חשובה" עם נציג "קופת-האומה". הנציג דרש מסופר דמי חסות, כמה מאות לירות. "אם לא, לא תוכל לצאת מביתך."
"אני לא חי בחסותך ויש לי חברים שמושכים בחבל (שולטים באזור). אם תפריע לי לא ידע איש לאן נעלמו עצמותיך. אני יכול לגנוב אותך מן המזרון וקרוביך לא ירגישו בכך," ענה לו סופר בלשון ציורית. השניים הגיעו, בסופו של דבר, להסכם: סופר ישלם מאתיים לירות לנציג "קופת-האומה", והנציג יסייע לרישום אדמות ח'סאס בטאבו על-שם הקרן-הקיימת לישראל.
יום אחד ביקרו שאול סופר ואליעזר נוישטטר בבית משפחה תורכמנית בח'סאס. חסן שתווה ואחיו ניסו לרצוח אותם שם. בעזרת המארחים הצילו השניים את נפשם ויצאו מהתקרית בפגיעות קלות בלבד.
שלושה ימים אחרי פרוץ המלחמה, ב-2 בדצמבר 1947, ניגש שמואל אנגל,[5] שומר-שדות במושב נחלים, לכפר השכן, ח'סאס, לקנות סיגריות בקיוסק של דיבו, מנהל הארמון של האמיר פאעור. בעת שאנגל שוחח עם דיבו התקרבו אליהם שלושה אחים, סלאם, סאלים וסאלום, מתושבי הכפר, ודיבו שיער שהם מתכוונים לפגוע באנגל ואמר לו לברוח. לפני שהספיק לתרחק, פגעה בו אבן שיידה אחד האחים והפילה אותו לארץ. ערבים נוספים התקדמו לעברו. הוא קם, שלף את אקדחו וירה. הכדור פגע בבטנו של אחד האחים, ואנגל ברח לנחלים. אחרי שעות אחדות באו שוטרים בריטים לנחלים ואסרו את אנגל. מפקדם אמר למא"ז של נחלים, יצחק בנצקי, שאנשי הכנופיות מסיתים את תושבי ח'סאס ומתכוננים לתקוף את נחלים, ונתן לו בחשאי מקלע "לואיס" בהשאלה, עד למחרת, וגם הבטיח שלא תיפול שערה מראשו של העציר, שהערבים רוצים לנקום בו; בבניין המשטרה יהיו חייו בטוחים יותר. ו"אלוהים ישמור עליכם," אמר הבריטי לחברי המושב כשנפרד מהם. אסעד חורי, מנכבדי הערבים באזור, השפיע על תושבי ח'סאס להימנע מלתקוף את נחלים באותו יום, אבל אחרי תקרית זאת ירו תושבי ח'סאס פעמים אחדות על יהודים שעיבדו את השדות הסמוכים לכפרם וארבו למכוניות ולעגלות של יהודים בכביש שניר (החצבני) ודן. אנשי החי"ש התכוננו לפעולת-גמול, כדי להמריץ את תושבי ח'סאס לגרש מכפרם את אנשי הכנופיות ואת המסיתים, אך לפני שהספיקו לפעול אירעה תקרית שחוללה מפנה ביחסי בני שני העמים באזור.[6]

2.      הכול בגלל הקול שנשמע חשוד

יום-יום הייתה עגלה רתומה לשתי פרדות מובילה את הילד יורם לדרר, בן השש, הבן הבכור של קיבוץ מעיין ברוך,  אל בית ספרו בכפר-גלעדי, וחוזרת אתו לקיבוץ הצעיר, עם מצרכי-מזון ששלח האמיר פאעור. ב-18 בדצמבר הוביל את העגלה חבר הקיבוץ, זלמן וינטר, והנוטר קלמן הק אבטח אותה. בלילה הקודם נחוגה מסיבת-פרידה לזלמן וינטר, שעמד לנסוע לקורס מסגרות בעין-חרוד, והוא ביקש, בהלצה, מאחת החברות להביא פרחים אל קברו, אם ייהרג.
וינטר אחז במושכות. בעגלה היו מונחים חפציו האישיים, לקראת יציאתו לקורס, והנוטר הק ישב עליהם ורובהו בידו. הרובה של וינטר היה מונח ליד הק, ושני הרובים לא היו דרוכים. הילד יורם לדרר ישב ליד הק.
לפני הזריחה הגיעה העגלה לערוץ נחל-עיון, במרחק חצי קילומטר ממעיין-ברוך. מסבך השיחים יצאו חמישה אנשים. היה עדיין חושך, והנוסעים לא יכלו להבחין מי הם על-פי בגדיהם. היו אלה מבריחים לבנונים, בדרכם, כמימים ימימה, מלבנון לרמת הגולן שבסוריה. לא היה להם חלק ונחלה במלחמה,  והם לא היו קשורים עם ערביי ח'סאס.[7]  וינטר בירך אותם בערבית. אחד מהם השיב לו ברכה, אך קולו נשמע לו חשוד. הפרדות נעצרו והק דרך את הרובה. מולו עמד ערבי ובידו אקדח שלוף. הק לחץ על ההדק, וגם הערבים ירו. חמש יריות נשמעו. הילד התחבא כתוך העגלה; זלמן וינטר קפץ מן העגלה ונפצע קשה מפליטת כדור של עצמו.[8] הק ניסה לירות שוב אך הרובה נעצר, והוא קפץ מן העגלה, הסתער על אחד הערבים, נדקר בגבו, נפל על האדמה יחד עם הדוקר, השתחרר מלפיתתו, וברח לתוך ערוץ הנחל. בריצתו  שמע את צעקתו של וינטר. בחסות צמחיית הנחל רץ הק למעיין-ברוך להזעיק עזרה, אבל חברי הקיבוץ שמעו את היריות וכבר יצאו למקום התקרית. הם מצאו את העגלה, עם זלמן וינטר הגוסס ועם יורם לדרר, שלא נפגע. וינטר נפטר אחרי זמן קצר.[9]

3.      הפשיטה על ח'סאס

הידיעה על התקרית נשלחה מיד אל מפקדת הגדוד השלישי של הפלמ"ח באיילת-השחר, והסמג"ד, משה קלמן, יצא בראש חוליה למקום התקרית, ליד השביל שהוביל לכפר ח'סאס. הוא גם נפגש עם אנשי ביטחון של קיבוץ דפנה, ושמע מהם פרטים על בתיהם של ראשי המסיתים בכפר. מפקדת הגדוד השלישי דרשה לבצע מיד פעולת-גמול, מפני ש"רצח יהודי הוא התרת דם יהודי", ומפני שהכפר ח'סאס עלול לחסום את הדרך מהכביש לבית-הילל, למעיין-ברוך, לדן, לדפנה, לכפר-סאלד ולשמיר. אף שלאנשי ח'סאס לא היה שום חלק בתקרית, הציע מטה הגדוד למטה הפלמ"ח לפשוט על הכפר ועל עוד שלושה כפרים – חלסה, נעמה, וג'חולה – בו ביום, לפוצץ בו מבנים ולהרוג גברים אחדים.[10]

אחדים מפעילי הביטחון של יישובי האזור, בראשם איש ארגון "השומר" לשעבר נחום הורוביץ מכר גלעדי, התנגדו לתוכנית הפשיטות, מפני שחששו מתגובת הבריטים, וגם מפני שעד אז לא חרגו היחסים עם ערביי הסביבה מתקריות מוגבלות, ובעיקר מפני שלא רצו להסתכסך עם האמיר פאעור. האמיר היה אויבו בנפש של כאמל א-חסיין, מנהיג הכפר הערבי חלסה, שעמד בראש תוקפי תל-חי ב-1920.  ותיקי "השומר" התנגדו לכל מגע עם כאמל א-חסיין. ראש המתנגדים היה נחום הורביץ, איש כפר-גלעדי ומוכתר המוכתרים היהודיים בגליל העליון. אויב משותף עושה ידידים, וידידות נקשרה בין האמיר פאעור ובין חברי כפר-גלעדי בכלל, ומשפחת הורביץ בפרט; על כן התנגד הורביץ לפשיטה על ח'סאס, והבטיח לאתר את רוצחי וינטר. יש לפגוע באשמים בלבד, טען הורביץ. עמל של שנים הושקע בטיפוח היחסים עם השכנים הערבים ואסור לשבש אותם.[11]
המג"ד, מולא כהן, טען כי בגליל-העליון יש כמה וכמה מומחים לענייני ערבים, ולכל אחד מהם עבר מפואר, קשרים מיוחדים משלו ו"הערבים שלו". הערביסטים הגליליים – יוסף נחמני, מוותיקי "השומר" ואיש הקרן-הקיימת בטבריה, משה אליוביץ מכפר-גלעדי, בנימין שפירא מעמיר, הילל לנדסמן מאיילת-השחר ומנו פרידמן מראש-פינה – ביקרו כמעט יום-יום במפקדת הגדוד שבאיילת-השחר, וכשתוכננה הפשיטה הביאו אנשי המפקדה בחשבון את התנגדותו של הורביץ, אבל הערביסטים האחרים היו בעד הפשיטה. לא שיקולי היחסים עם נכבד זה או אחר הכריעו בוויכוח – טען מולא כהן – אלא ההכרה כי זאת מלחמה, ואם לא תהיה "תגובה נוראית" (כלשונו של משה קלמן) ומידית, יפרשו זאת הערבים כחולשה ויגבירו את הפיגועים. מפקדי הגדוד השלישי היו הסמכות הצבאית הבכירה בגזרה, והמפקדות בתל-אביב ובחיפה קיבלו את דעתם.[12]

מפקד חטיבת "לבנוני", משה כרמל, שפיקד על כל צפון הארץ שיגר למטה הגדוד השלישי הוראה מאגף המבצעים במטכ"ל: לבצע "פעולת עונשין, על-ידי שריפת בתים מספר ופגיעה בגברים בלבד. הבֵא בחשבון הימצאות של חיל-הספר[13] וערבים מזויינים במקום. פרוץ במקום הנוח ביותר לפי ראות עיניך. דאג לטשטש עקבות. הכן את המשק[14] להתנגדות לניסיון חיפוש הנשק מחר על-ידי חיל-הספר. הודע על השעה שאתה מוכן לפעולה, ותקבל אישור. תרגל את האנשים לקראת הפעולה."[15]

בשעה שש ושתים עשרה דקות קיבל כרמל הוראה בטלפון מידין "לא לבצע את העולה הלילה. שיקולים רציניים מאוד. מחייבים התייעצות דחופה בינינו לבינכם על  מקום וזמן הביצוע. אל תבצע הלילה את הפעולה בתל חי – חכה להוראות".[16] למרות הפקודה הפעולה בוצעה. בן-גוריון הסביר למשה שרת ששהה בניו יורק את פשר הדבר: "המפקד פירוש את צו הביטול  על התוכנית בכללותה  ולא על פעלה ספציפית אחת".[17]

הפשיטה בוצעה בו ביום (18 בדצמבר). המשימה הוטלה על מחלקה שחנתה בכפר-גלעדי בפיקוד יעקב לוינגר (לביא) ועל מחלקה שישבה בדפנה בפיקוד דוד (דודו) צ'רקרסקי.[18] הכוח של יעקב לוינגר קיבל הוראה לפוצץ את הארמון. מפקד כל הפשיטה היה משה קלמן. הרי דיווחו:

"התפקיד: א. פיצוץ הבית ליד חניית המכוניות. ב. פגיעה בגברים. ג. פגיעה בגברים השוכנים בארמון האמיר פאעור.
"ידיעות: א. בבניין הנ"ל שוכן מסית ידוע בכפר. ב. שוכני הרובע הם חבר עוזריו. ג. בארמון האמיר מסתתר יוזם רצח זלמן[19] ממעיין-ברוך ומבצעו.
"כוחותינו: את הפעולה ביצעו שתי יחידות עצמאיות תוך תיאום-זמן בלבד. כוח א' מנה שנים-עשר איש, כולל חובש. כוח ב' מנה שמונה אנשים, כולל חובש. הציוד: כוח א': עשרה סטנים, טומי אחד, אקדח אחד, רימוני התקפה והגנה. כוח ב': חמישה סטנים, שלושים רימוני התקפה והגנה.

"את הוראות-הביצוע[20] קיבלתי בשעה 16.30. מיד נשלח תזכיר למפקד הפעולה. הגעתי לבסיס-היציאה[21] בשעה 18.00. מסרתי בעל-פה הוראות הביצוע. עד אז לא הגיע התזכיר. שעת האפס שקבע המג"ד הייתה 20.00. בהתאם לסידורים אפשרתי הארכה.

"הכוח עזב את הבסיס במכונית בשעה 20.15, לאחר התרגול הדרוש.[22] ליד חורשת הארבעים ירד כוח ב'. המכונית המשיכה בדרכה, עברה את מקום הפעולה. בבית-הילל הסתובבה המכונית והמשיכה לעבר האובייקט. לפקודה קפצו למקומות. החבלנים פרצו לחדרים ברימוני-התקפה וביריות. החוליה שתפקידה לפעול במקום לא פעלה כראוי. החומר בבניין הוכן, המפקד החליט לא לשהות, נתן פקודת נסיגה ופיצוץ. משך הפעולה שבע דקות. לא הייתה כל התנגדות. יחידה זאת איבדה שתי מחסניות. טוראי נפצע קל ברגלו מרימון-הגנה עצמי. מפקדת-הכיתה נפצעה קל ברגלה מרימון-התקפה. בזבוז רב של תחמושת ללא צורך. מפקד-הפעולה לא קבע את מספר ההרוגים בחדרים. הייתה אש ללא הבחנה. הבית פוצץ על דייריו. בית סמוך נהרס בחלקו, חושות[23] מאחור נהרסו. הנסיגה טושטשה. הכוח הגיע לבסיס בשעה 20.54.

"עם מטח-האש הראשון קפץ כוח ב' למקומו. מפקד-הפעולה (מפקד כיתה) שלט במצב, פרץ מחדר לחדר, פגע בגברים בלבד (פגש גם נשים), השתמש בכלי-הנשק השונים שברשותו (סטן, רימוני-התקפה ובמקרה אחד רימון-הגנה). משך הפעולה שלושים דקות. הכוח נסוג במלוא הנשק, תוך טשטוש העקבות, לבסיס. גם כאן בוזבזה התחמושת.

"הערות: מפקד א' (מפקד מחלקה) לא שלט שליטה מלאה במצב. ניסה לדרבן  בפקודות את הפועלים במקום, וכאשר זה לא הועיל החליט לסגת ולהסתפק בפיצוץ בלבד.[24] מפקדי-הכיתות הצעירים לא פעלו כראוי. אחראים לבזבוז התחמושת. היה גילוי של פחד (מפקד-כיתה אחראי לחוליה). אחד הטוראים פעל במקומו, אך המשימה במקום זה לא בוצעה.

"מפקד כוח ב' פעל כראוי, הוכיח שליטה ודבקות במטרה. הטוראים במחיצתו פעלו כראוי.

"סיכום: אין כל ספק שחוסר-ניסיון בלט במקום זה, הן בפעולה והן בשליטה בכלים האוטומטיים. בזבוז התחמושת תלוי בעיקר במפקדי-הכיתות האחראים על החוליות. על מפקד פעולה מסוג זה לדרבן יותר את האנשים, ולפעמים לא רק בפקודות.

"החגור הצבאי בלוי ואינו מתאים לפעולה. כתוצאה אבדו שתי מחסניות סטן. שני סטנים לא פעלו, אם כי נוסו לפני הפעולה. מספר הכדורים שהוצאו בפעולה – ארבע מאות ושישים (כולל שתי המחסניות שאבדו). נזרקו חמישה-עשר רימונים.

"מספר ההרוגים שנים-עשר, מהם ארבעה בארמון (גברים) ושמונה אנשים (שלושה גברים, אישה וארבעה ילדים) על-ידי כוח א'.

"הערכה: לפעולה זאת היה הד רב בקרב הערבים והיהודים כאחד. הכפר ח'סאס נעזב בחלקו הגדול. עקב המקרה ביקשו כפריים מהכנופיות לעזוב את הכפרים."[25]

במחלקה של יעקב לוינגר קיבלה מפקדת-הכיתה רחל שטאל (ברדה) פקודה לזרוק רימון-התקפה לתוך אחד הבתים, למשימת-רתק. בכי תינוק נשמע מן הבית והנערה היססה, לבסוף הטילה את הרימון. רעם הפיצוץ נשמע. איש מתושבי הבית לא נפגע, אך הלוחמת הצעירה הרגישה שעולמה מתמוטט. אחרי הפעולה אמרה: חונכתי להילחם נגד פורעים. מטרת הפעולה הייתה לפגוע בכפרם של מרצחים, לא בתינוקות ונשים. יעקב לוינגר, ששליטתו בפקודיו בזמן הפשיטה לא הייתה מלאה, טען בהזדמנות זאת שנשים אינן ממלאות את משימותיהן כראוי מפני שליבן אינו נותן להן לזרוק רימונים על בתים שתינוקות בוכים בהם, ודרש להעמיד את רחל שטאל לדין. היא נקראה לבירור. המג"ד מולא כהן שמע את גרסתה, לא מצא בה אשמה ושלח אותה לקורס קצינות שממנו חזרה לגדוד השלישי כקצינת-מרגמות.[26]

אמנון אסף, מהכשרת כפר-גלעדי העיד: "היה חושך מוחלט. נכנסנו לבתים כמו שלמדנו, אגב זריקת רימונים וירי. בסיום הפעולה חזרנו לבסיס עם פצוע אחד בלבד, שגם הוא נפצע מאש שלנו. למחרת התברר שנהרגו נשים וילדים. הגברים עזבו את הכפר זמן קצר לפני הפעולה. כנראה הרגישו בתכונה, כשעברה המשאית כמה פעמים בערב הקודם מכפר-גלעדי לדפנה ואחר-כך מדפנה לכפר-גלעדי, וברחו מפני שפחדו מפעולת-גמול. הייתה זאת פעולה אומללה בתוצאותיה, והסיבה העיקרית היא תכנון לקוי וחפוז."[27]

אחרי הפעולה חששו חברי דפנה שהבריטים ינצלו את ההזדמנות ויפגעו בהם, ואמנם הבריטים הכריזו על עוצר בכבישי עמק-החולה לשלושים ושש שעות, ונתנו נשק לתושבי הכפרים הערביים.[28] "נחום הורביץ אמר שאנחנו אנשים בלתי-נסבלים, רוצחי נשים וילדים, ושיש להקיא אותנו מקהל ישראל," סיפר משה קלמן. "הוא לא תפס שזאת מלחמה, ושאל: 'כשיש תגרה מוכרחים להרוג?'"[29]

הורביץ לא נח ולא שקט, חקר וגילה שרוצחי זלמן וינטר לא היו תושבי ח'סאס אלא ערבים מכפר כלא[30] וששם מנהיגם נאג'יב זעזע, בנו של חסן זעזע, מי שהיה שומר בכרמי ראש-פינה עד פרוץ המלחמה.[31] הורביץ נסע לתל-אביב, נפגש עם בן-גוריון ועם אישים אחרים, האשים את מולא כהן ברצח נשים וילדים, באי-התחשבות בדעת הערביסטים ובחריגה מסמכות, ודרש להדיחו.[32]

ביקורת חריפה על הפשיטה לח'סאס מתחו גם כמה מחברי ועד-הביטחון היישובי. לפי מולה כהן נחום הורביץ כעס והלך לבריטים, השתתף איתם בפינוי ההריסות, זיהה את הגופות והוכיח שלא נהרגו בטעות, אלא מיריות. הוא מיהר לבן גוריון ודרש במפגיע שיסלקו אותי מהגליל".[33] "העיתונים הערביים כתבו שהיה זה רצח נשים וילדים ואיימו בנקמה.[34] מהמודיעין הבריטי נודע לש"י: "בעוד חמישה או שישה ימים יותקף על-ידי פאוזי קאוקג'י אחד הישובים בצפון ויושמד, כתגובה על הפעולה בח'סאס."[35]

בישיבת ועד-הביטחון (ב-25 בדצמבר) אמר נציג הציונים הכללים ב',[36] יוסף ספיר: "ישבנו בפעם הקודמת ישיבה ארוכה, ודנו מתוך שיקולים רבים ודקים ביחס לכל פרט הקשור עם תכניות שונות… דבר אחד מוסכם, שאין לנו שום עניין לעורר זעזועים במקום שאנחנו מעוניינים בשקט, ושכל פעולה של תגובה צריכה להיות מכוונת, גם במקום וגם בזמן, לאותו עניין, במידה שזה אפשרי. עד כמה שזה ידוע לי, הרי הפעולה החדשה הייתה ההיפך הגמור לכל הקו אשר נקבע… זאת התגרות בסביבה שאנחנו מעוניינים לשמור בה על השקט… אילו המפקד של המקום ההוא היה שואל, אפילו שאלה קלה, אם לעשות פעולה מסוימת, היה מקבל איסור חמור. אנחנו טוענים שאסור למישהו לעשות פעולה ספראטית, ואם זה איש הארגון, אשר עשה ללא פקודה, זה חמור יותר. דבר זה צריך לשמש סיבה מספקת שהאיש האחראי, שעשה זאת בלי פקודה, עד כמה שאני שומע, ואפילו בניגוד לאנשים שהוא צריך לשמוע בקולם, שהוא יבוא על עונשו החמור."

בן-גוריון השיב כי דעתו אינה שונה בהרבה מדעת ספיר, אבל "אין ועד זה יכול לעשות עצמו מוסד משפטי." הבירורים יהיו במטכ"ל ה"הגנה", והוא יפיק לקחים ומסקנות.[37]

לדברי האחים קמחי טען מי שטען כי פעולה זאת הייתה עילה לפלישת "צבא ההצלה".[38] אולי יש הגזמת-מה בהערכה זאת, אך אחרי שלושה שבועות תקפו אנשי האמיר פאעור, בני שבט אל-פדל, את כפר-סאלד, ועברו לשם כך את הגבול הסורי.

[1] . במקום שבו כיום קיבוץ הגושרים.

[2] . מוצאה של משפחת פאעור מנהיגת שבט אל פאדל  הוא מבני דוד של הנביא מוחמד. הם הגיעו מערב הסעודית לרמת הגולן במאה ה-18. מחמוד פאעור שלט בשבט מ-1880 עד  1926. אחד משני ארמונותיו היה ממוקם במקום שבו נמצא מלון קיבוץ הגושרים. הוא הניף את נס המרד נגד המנדט הצרפתי אחרי מלחמת העולם הראשונה. הוא היה ידידם של היהודים שהתיישבו בעמק החולה ומכר להם אדמות.

[3] . אריה ל. אבינרי. ההתיישבות היהודית וטענת הנישול, הקיבוץ המאוחד, 1980, עמ' 171-173; ארכיון אורי מילשטיין, יומן תחנת הנוטרים בנחלים, רישום מ-2 בדצמבר 1947; רב-שיח בנחלים ב-20 באוקטובר 1981, בהשתתפות יצחק בנצקי, שפרה בראלי, שלום נוי, אריה בראלי וחיים כהנא.

[4] . אתר נכבה.

[5] . אחרי חודשים אחדים נהרג אנגל בקרבות משמר-הירדן.

[6] . הראיונות הנ"ל עם שאול סופר ועם אברהם אייזן; ראיון טלפוני עם אריה רובינשטיין ב-3 באוגוסט 1981

[7] . ראיון עם נחום הורביץ ב-26 ביוני 1980.

[8]. בגרסה הראשונה של סדרת ספרי על מלחמת העצמאות כתבתי שהוא נפצע מכדור שירו הערבים. ממסמכים ועדויות נוספים הגעתי למסקנה שהוא נפצע מפליטת כדור של עצמו.

[9] . על מות, חוברת לזכר חברי מעיין-כרוך שנפלו במלחמת העצמאות; מכתב למחבר ממזל סילבר מ-5 באוגוסט 1979.

[10] . המכון למורשת בן גוריון, 12-115,  מברק מדוד בן גוריון אל משה שרתוק ניו יורק, 25 בדצמבר 1947; ספר הפלמ"ח ב', עמ' 123; סדרת הראיונות הנ"ל עם משה קלמן ומולא כהן.

[11] . הראיון הנ"ל עם נחום הורביץ.

[12] . סדרת הראיונות הנ"ל עם מולא כהן.

[13] . יחידה שהייתה מורכבת ברובה מערבים ושמפקדיה היו בריטים. יחידה זו מילאה תפקידי שיטור בעיקר לאורך הירדן, עד סמוך לפרוץ המלחמה שירתו בה גם יהודים מעטים.

[14] קיבוץ דפנה.

[15] . ארכיון צה"ל, ארכיון הפלמ"ח – הגדוד השלישי.

[16] . את"ה, מטכ"ל 73/81

[17] . כמון למורשת בן גוריון, שם.

[18] . נהרג ב-20 באפריל. בניסיון לכבוש את משטרת נבי-יושע (מצורת כ"ח). עוד בחייו של צ'רקסקי, כתב ידידו, הפזמונאי חיים חפר, שיר למחזה "הוא הלך בשדות" המבוסס על דמותו, בשם "דודו". השיר, בלחנו של אלכסנדר אוריה בוסקוביץ', לא נכנס לבסוף להצגה ובוצע לראשונה על ידי הלהקה הצבאית הארצית במלחמת העצמאות. השיר הפך עם הזמן לאחד מסמלי יום הזיכרון ותרם לקיבוע דמותו של הפלמ"חניק בזיכרון הלאומי הישראלי.

[19] . זה אינו נכון.

[20] . הכוונה לפקודת-מבצע.

[21] . בקיבוץ דפנה.

[22] אימונים באש חיה – כל חייל ירה שלושה כדורי סטן – ובקפיצה ממשאית בעת נסיעתה.

[23] . בקתות-חמר.

[24] . הכוונה ליעקב לוינגר (לביא) שהכוח בפיקודו לא פינה את הארמון לפני פיצוצו.

[25] . ארכיון צה"ל, שם.

[26] . ראיון עם רחל ברדה (שטאל) ב-14 ביולי 1979; צביה כהן, "לזרוק או לא לזרוק", נעמת, מארס-אפריל 1978, עמ' 8; סדרת הראיונות הנ"ל עם מולא כהן.

[27] . עדות של אמנון אסף, מסרה למחבר מזל סילבר, שם.

[28] . יומן בן גוריון, 18 בדצמבר 1947. פרטים אלה העביר לבן-גוריון מפקד הש"י דוד שאלתיאל; העיתון משמר, 21 בדצמבר 1947.

[29] . סדרת הראיונות הנ"ל עם משה קלמן.

[30] . כפר בלבנון, ממערב למטולה.

[31] הריאיון הנ"ל עם נחום הורביץ.

[32] . סדרת הראיונות הנ"ל עם מולא כהן

[33] . מולה כהן: לתת ולקבל – פרקי זיכרונות אישיים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2000, עמ' 82.

[34] . העיתון משמר. 21 בדצמבר 1947, שמצטט עיתונים ערביים.

[35] ארכיון צה"ל, ידיעות טנא (שירות הידיעות) 25 בדצמבר 1947.

[36] . מפלגה ימנית ליברלית שהוקמה ב-1931. המפלגה התפלגה באמצע שנות השלושים. לציונים כלליים א' (שתמכו במדיניות ויצמן ביחס לבריטניה ופעולה גם במסגרת ההסתדרות הכללית של העובדים) ולציונים כלליים ב' (שהתנגדו למדיניות ויצמן ותמכו בהקמת ארגון עצמאי של עובדים ציונים כלליים בארץ ישראל). המפלגה התאחדה מחדש רק ב-1946

[37] .ארכיון ציוני מרכזי 25/2944 S ישיבת ועד-הביטחון, 25 בדצמבר 1947.

[38] . ג'ון ודוד קמחי, משני עברי הגבעה, דבר, 1961

מלחמת הקוממיות: חודש מארס 1948

"מארס- אל המלחמה האכזר":

חודש מארס נקרא על שם אל המלחמה הרומי מארס. לא בכדי. בחודש זה, החורף הקר מסתלק והאביב מתחדש- כעת ניתן להלחם. איש לא שיער כי שם החודש יציין גם את החודש הקשה ביותר בחלקה הראשון של מלחמת הקוממיות.

מארס הינו נקודת השפל הגדולה ביותר בחלקה הראשון של המלחמה. הרושם המתקבל הוא שבכל תחום וגזרה- ידם של הערבים על העליונה. חודשי הלחימה שעברו היו עבורם שיעור והם למדו- הם הכירו את בעיות האבטחה של השיירות בדרך לירושלים ובכלל ברחבי הארץ, הם עברו להתקפות יעילות ופחות גרנדיוזיות. היישוב מנגד ניצב עומד בין הפטיש (הערבי) לבין הסדן (הבריטי).

• הערבים:

בעוד שבינואר ובפברואר תקפו הערבים ועברו תהליך ארגוני מפלאנגות וכנופיות חסרות ארגון ליחידות לחימה מאורגנות תחת פיקוד ברור, הרי שבחודש מארס תהליך זה הגיע לשיאו. תחת פיקוד מספר מפקדים מוגדרים, ברורים ונערצים הצד הערבי החל לנקוט שיטות לחימה מאורגנות. אמנם רוב הכוח הערבי היה עדין כפריים להוטים אשר רמתם החיילית היתה נמוכה אולם כמותם היתה המשקולת שכנגד. בצפון היה זה פאוזי אל-קאוקג' שלחם בשומרון וצפון הארץ, בהרי יהודה היה זה עבד אל-קאדר אל-חוסייני, קרוב משפחתו של המופתי ועושה דברו, במרחב יפו- לוד היה זה חסן סלמה, שגם הוא כפוף היה למופתי הירושלמי. בדרום היו אלו האחים המוסלמים שהגיעו ממצרים כשבערים מסויימות ניתן היה למצוא תקיפים מקומיים- כמו במג'דל (אשקלון)- את טארק בי אל-אפריקי.

צבא ההצלה שחדר זה מכבר לארץ ביסס את שליטתו באזורים בהם נכח. אנשיו- שאמורים היו להיות מיומנים התגלו כחסרי הכשרה מלאה. מחנות האימונים בסוריה פלטו לזירת ארץ-ישראל לוחמים נרגשים אך לא מוכשרים. כל העת נאלצו המפקדים הערבים להלין אודות כמות הנשק הלא מספיקה, על חוסר אימון בסיסי ולעיתים גם מוטיבציה ירודה (בעיקר אצל העיראקים).

בשלב זה, הלגיון הערבי, נותר חלק מהמערך הבריטי. הבריטים הזיזו את הלגיון מנקודות חיכוך עם היהודים. אם כי חיכוכים היו כל העת.

• הבריטים:

הבריטים המשיכו בחודש מארס את תכנית הפינוי הסדורה שלהם. מחנות צבא, עיירות וערים פונו ונמסרו ליהודים או לערבים- לפי הרוב המקומי. במקרים מסוימים נערכו קרבות על השתלטות על מחנות ועמדות בריטיות.

הבריטים מצאו עצמם בתווך בין הערבים ליהודים- כששני הצדדים רואים בהם צד לא נייטרלי (כל צד- לרעתו). היהודים איבדו את האמון שלהם בבריטים במיוחד לאחר הפיצוץ ברחוב בן-יהודה (22 בפברואר).

במישור המדיני- בריטניה המשיכה להערים קשיים בדרך ליום סיום המנדט. לבריטים חשוב היה לשמור על מדינות המזרח התיכון (הערביות) כבעלות בריתה ולאחר כישלון חתימת החוזה מול עיראק היתה חייבת להפיק עבורן אתנן כלשהו. ארץ-ישראל היתה המחיר.

• היהודים:

למרות הארגון הכלל-ארצי של יהודי הארץ חודש מארס מביא עימו אסון אחר אסון. שש שיירות שמושמדות בדרכן (או בחזרתן). הפיצוץ ברחוב בן-יהודה שאמנם היה בפברואר מהווה את תחילת השאול. אחריו באות המכות בזו אחר זו ונדמה שאין ליהודים מענה. תכנית הפעלת הכוח אינה מהווה מענה ראוי לאיומים הרבים ההולכים ומתעצמים- ובעיקר משתכללים. בתוך כך ראש מטה ההגנה יעקב דורי נופל למשכב. לאור כל זאת ואף לפני כן- מקבל פיקוד ההגנה את החלטה על שינוי תפיסה. תכנית ד' (10 במארס) מתחילה לעבור תכנון ועיבוד. היא תצא לפועל רק באפריל.

לכל אורך החודש פועלים נציגי הסוכנות ברחבי אירופה וארה"ב בניסיונות לרכוש נשק. ארה"ב הטילה אמברגו ומדינות אירופה אינן מוכנות למכור לגופים שאינם מדינות. היהודים משתמשים בטפסים מזויפים על שם אתיופיה. מבוצעות עסקאות נשק אולם אין דרך להעבירו לארץ. מעטים בארץ יודעים כי נשק מצ'כוסלובקיה עומד להגיע- באניה שתטה את הכף- נורה.

• דיונים באו"ם:

כל העת מנסות מדינות ערב לבטל את החלטת החלוקה מכט' בנובמבר. התפיסה השלטת: במצב עניינים בו הארץ בוערת וליהודים אין יכולת ממשית להתבסס מבחינה ריבונית, הרי שעל האו"ם לקבל החלטה חדשה המבטלת את הקודמת. בריטניה, מן הסתם מצדדת בצד הערבי ומנסה ככל שלאל ידיה להפריע. כך ניתן ללמוד מיחסה כלפי ועדת הביצוע (חמשת עולי הרגל הגלמודים). מצב הדברים המדיני וכן הידיעות אודות המצב הביטחוני בארץ מביאים לויכוח חריף בקרב הממשל האמריקאי- ובניגוד גמור להחלטת הנשיא– מעלה נציג ארה"ב (19 במארס) את רעיון הנאמנות- העברת השליטה בארץ ממנדט בריטי למנדט של האו"ם. היהודים חשים כי כל מאמציהם הדיפלומטים שוקעים במצולות. ברית-המועצות ממשיכה בתמיכתה בהקמת מדינה יהודית- מתוך כוונתה הבלתי מוסתרת לסלק את בריטניה מהמזרח התיכון.

• העפלה:

במהלך חודש מארס עשתה דרכה לארץ אניית מעפילים אחת- "יחיעם", כשעל סיפונה 798 עולים. כמו רוב קודמותיה- נתפסה הספינה בלב ים (28 במארס) ומעפיליה הועברו לקפריסין.

• אירועים חשובים:
• תכנית ד'- (10 במארס) מתחילה עבודת המטה על שינוי בהתנהלות ובתגובה של ההגנה מול התקפות הערבים.
• פיצוץ בחצר המוסדות הלאומיים- (11 במארס). נהג ערבי של הקונסוליה האמריקאית מחדיר משאית תופת למקום שאמור להיות השמור ביותר בירושלים. 12 איש נהרגים, ביניהם לייב יפה- מנהל קרן היסוד.
• קרבות בית הקק"ל- (11-19 במארס) קרבות על עמדת שליטה בדרך בין יפו לירושלים. כל ההתקפות נהדפו.
• הפסקת ליווי בריטי לשיירות לנגב- (16 במארס) משמעות ההחלטה- אי יכולת ליצור קשר עם יישובים דרומית לבאר טוביה. היישובים במצור.
• שיירת נשק ערבית מנוטרלת- (17 במארס) שיירת נשק, תחמושת ולוחמים שהגיעה מלבנון נכנסה למארב של כוחות חטיבת גולני. שתי משאיות על נשקן נלקחות שלל, רוב הלוחמים הערבים נהרגים. מכה קשה להגנה הערבית על חיפה.
• שיירת הר-טוב- (18 במארס) שיירה שהגיע להר-טוב והחלה את דרכה חזרה נתקלה במארב ואחד-עשר ממגניה נהרגו בקרב.
• ארה"ב נסוגה מתמיכתה בחלוקה- (19 במארס) נציג ארה"ב מודיע על תמיכת ארה"ב בפתרון של משטר נאמנות במקום בחלוקה. זאת בניגוד לדעת הנשיא האמריקאי.
• שיירת ניצנים- (21 במארס) שיירה שעשתה דרכה מקיבוץ ניצנים הותקפה ליד מחנה חסה. ארבעה ממגניה נהרגו.
• פעולה ברחוב עיראק בחיפה- (22 במארס) ההגנה מפוצצת משאית עם חומר נפץ בלב באזור הערבי. עשרות נפגעים. ערביי חיפה מגבירים קצב הבריחה.
• שיירת עטרות- (24 במארס) שיירה שעשתה דרכה לירושלים מעטרות הותקפה. ארבעה-עשר הרוגים נמנו לכוחות ההגנה.
• שיירת יחיעם- (27 במארס) שיירה שעשתה דרכה מנהריה לקיבוץ יחיעם הנצור. סמוך לכפר הערבי כברי נתקלה במארב. 46 איש מאנשיה נהרגו.
• שיירת נבי-דניאל- (27 במארס) שיירה שעשתה דרכה מגוש עציון לירושלים. השתהתה מידי בגוש. בחזרתה נתקלה במארב סמוך לנבי-דניאל. 15 איש נהרגו. גוש עציון נותר במצור.
• שיירת חולדה- (31 במארס) שיירה שעשתה דרכה לירושלים מחולדה. נתקלה במארב בהרי ירושלים. 22 ממגניה נהרגו ובנוסף לוחם מכוח החילוץ. ירושלים במצור חמור.
• ירושלים- חבולה אחרי אין סוף תקריות ברחבי העיר. פיצוץ במוסדות הלאומיים מגביר את החשש כי יד הערבים על העליונה.
• תל-אביב- ההגנה מבצעת מבצעים בסביבת תל-אביב דוגמת מבצע תל-חי (יא' באדר) בו משתלטת על ג'בלייה ובכך משיבה את השקט לבת-ים. הצליפות לרחובות העיר נמשכות. מתחיל להיות מורגש יותר המחסור במוצרי יסוד. הבשר בקיצוב. ובכל זאת תל-אביב מסרבת להיכנע לנהי וממשיכה לחיות. בתי קפה ממשיכים להיפתח.
• חיפה- ערביי העיר עוברים זעזוע עמוק עם נפילת מפקדם ושיירת הנשק בקריית מוצקין. מעתה יכולת היוזמה שלהם ואף התגובה יקטנו משמעותית

לסיכום:

חודש מארס מסתיים כשיד הערבים על העליונה. מצב היהודים כל-כך קשה עד כדי כך שהערבים מהרהרים באפשרות שכלל לא יזדקקו לעזרת אחיהם שמעבר לגבולות. מצב היהודים נואש. נראה שרק נס יציל אותם. מחסור חמור בנשק, בתחמושת ובציוד צבאי בכלל. שיטת ליווי השיירות פשטה את הרגל. נפילת יישובים לידי הערבים אינה רק בגדר סכנה תיאורטית כי אם הופכת להיות סכנה מוחשית.

בניגוד לחודשים הקודמים, משטרת המנדט לא פרסמה בסוף מארס את מניין ההרוגים החודשי. נתונים אחרים המצויים בידי מלמדים כי עד כה מתחילת הקרבות נהרגו 1200 יהודים.

על פי מחקרים אטמולוגים- מקור חודש אפריל בשמה של אלת האהבה אפרודיטה, או במלה הלאטינית aperire- שמשמעותה לפתוח. ואכן, חודש אפריל יהיה פתח לשינוי מוחלט במצב העניינים.

ישראל מרצ'י- מורה דרך

מאמר זה הינו רביעי בסדרת המאמרים הסוקרים את קורות מלחמת הקוממיות לפי חודשים. כותב המאמר הינו מורה דרך ובעל ידע נרחב בקורות המלחמה.

"הגדת הזבל"

כיצד כתב בראשית שנות ה-40, יו"ר אגודת פועלי הניקיון בעיריית תל אביב את הגדת הפסח לעובדיו. מאמר לקראת נקיונות הפסח…

מאת אילן שחורי

בין שלל ההגדות לפסח המתפרסמות  לקראת החג חדשות לבקרים, הגדות חדשות וישנות, בולטת במיוחד הגדה שונה, שנכתבה לרגל סדר חג הפסח של שנת 1943 כ"הגדת פועלי הניקיון בל-אביב" וחוברה על ידי מי שהיה באותם ימים יו"ר איגוד פועלי הניקיון בעיריית תל אביב יחיאל סדרוני.  "הגדה של פסח (מותר לאמרה בכל השנה) – חיברה י.מ. סדרוני. ונוסף לה פירוש בשם 'הארות והערות' המאירות נתיבות בדרכים עקלקלות, מבארות ומפרשות הלכות ואגדות, מבליטות את הטובות ומעלימות את הרעות, מאת סדר-עוני", כתב המחבר בעמוד הראשון של ההגדה המיוחדת הזו. בהמשך לא שכח סדרוני להבליט את מצוקתם באותם ימים של פועלי הניקיון והזבל בתל אביב והוא כתב "כשם שבחרו אבותינו לצאת מעבדות מצרים, כך נזכה אנו לצאת מעבדות ישראל".

יתכן ולעולם לא הייתה  נחשפת  "ההגדה המלוכלכת" הזו, אלמלא, ארכיונו האישי של יחיאל סדרוני, פועל ניקיון, ניצול  שואה, שהועבר על ידו למכון "משואה"- המכון הבינלאומי ללימודי השואה בקיבוץ תל יצחק. מסתבר שיחיאל סדרוני,ששמו המקורי היה בכלל סנדרוביץ', הקפיד במהלך עיסוקו כפועל ניקיון בתל אביב, מתחילת שנות ה-40 ועד שנות ה-60, לאסוף מהרחובות בהם אסף הזבל, או אותם טאטא וניקה, אסף באותה הזדמנות גם כרזות  על תקופת השואה ומלחת העולם השנייה ואגר אותם בביתו. לאוסף זה צירף סדרוני גם קטעי עיתונות רבים, מסמכים ומודעות מהעיתונים ,כל קשור לתקופת השואה.

על יחיאל סדרוני אין מידע רב, הוא היה יליד העירייה שרפץ  בפולניה, עלה לארץ ישראל לפני מלחמת העולם, ולאחר מכן התקבל לעבודה בעיריית תל אביב. עבד למעלה מ-12 שנה כפועל זבל ומנקה רחובות בתל אביב, ולאחר מכן כפקיד במחלקת הניקיון העירוני. (לימים הוא נמנה עם העורכים והכותבים של ספר "יזכור" של קהילתו)  במהלך התקופה בה שימש כפועל ניקיון, עסק בין היתר בכתיבה ביקורתית והומוריסטית ועמד מאחורי עיתון של פועלי הניקיון בעירייה וערבי חברה של העובדים בעיריית תל אביב.

סידרוני חיבר פיליטונים רבים, כתב את "הימנון פועל הניקיון העירוני" והיה שותף לערבי תרבות של מועצת פועלי תל אביב, בעיקר בחלק האחרון, עת הציג את הפיליטונים שחיבר.

 "הגדת הזבל" היא אחת התוצאות של כתיבה זו.  מסמך מרתק זה, נתגלה במקרה לפני כעשור באוסף מסמכי מכון משואה, בעת שאנשי הארכיון סידרו ומיינו לפני מספר שנים את האוספים שהתקבלו, בהם גם עזבונו של יחיאל סדרוני. אוספיו של סידרוני עסקו בנושאים יהודיים מהדורות האחרונים. תחום בולט באוסף כ-600 כרזות מהמחצית השנייה של שנות ה-40 ועד אמצע שנות ה-60. רוב הכרזות עסקו בנושא השואה ויצאו מטעמם של גופים ואישים שונים; הן ייצגו את רשויות המדינה, מפלגות, עמותות, ארגוני ניצולים או אנשים פרטיים.

בכתב יד קטן, מסודר  ועגלגל, המתפרש על פני לא פחות מ-19 עמודים, את ההגדה המיוחדת שלו ולה הוסיף עוד עשרה עמודים של הערות והסברים.  ב- 19 עמודים ממוספרים באותיות, בכתב יד קטן ומסודר, ובעשרה עמודים נוספים של הערות, אותם השלים על פי הכתוב בכ"ה בניסן תש"ג (30.5.1943).

"הקוראים מתבקשים להתאים כל פרק וכל פסוק לאותו הפרק ולאותו הפסוק בהגדה המסורתית". לדוגמה: "מגיד: מגביה המטאטא ויאמר: "הא לחמא עניא די אוכלין בארעא דישראל. לא כל דכפין ייתי ויכול ולא כל דצריך ייתי ויפסח. השתא בפלשתינא, לשנה הבאה בארעא דישראל. השתא עובדי, לשנה הבאה פקידי", כך כתב והסביר יחיאל סדרוני בהגדה המיוחדת שלו. מול המסופר על 4 הבנים של ההגדה, כותב סדרוני:  כנגד ארבעה סוגים של בעלי בתים פונה ברכתנו: אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול. חכם מה הוא אומר? "כל החוקים והמשפטים שבעולם מרשים לי לעשות את מה שעשיתי. ואף אתה אמור לו: כהלכות הניקיון, שעל ידי החכמות האלו לא יפטור את עצמו מקנס.

רשע מה הוא אומר? "ראשית, מה העבודה הזאת לכם? אני הנני בעל הבית פה, ואתם, אל תתערבו בעסקיי! ושנית, מוציא את עצמי מן האחריות וכופר בעיקר האשמה, כי לא שלי היא האשפה". תם מה הוא אומר? "מה זאת, אני לא התכוונתי לעשות רעות", ואמרת אליו: בחוזק יד אוציאך מתמימותך. אולם בפעם הראשונה אני סולח לך. ושאינו יודע לשאול, אתה פתח לו. והגדת אליו: בעבור זה תשלם קנס כפליים.  ועוד פנינה מההגדה המיוחדת הזו:  "אמר רבי מטאטאון: הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי לישון בלילות, עד שבאו האזעקות והפריעו לשינה של כל הבריות. דרש רבי מברשתון:'כל ימי חייך', מלמד שמי שנפל בפח לא יצא ממנו כל ימי חייו. וחכמים אומרים, 'ימי חייך' – העולם הזה, 'כל ימי חייך' – להביא לימות המשיח. ברוכים בעלי הבתים של תל אביב, ברוכים הם שמוציאים את זבלם ואת אשפתם לרשות הרבים וממציאים לנו עבודה יום-יום"…"תלמוד לומר: 'על מצות ומרורים יאכלוהו'. מלמד שפועלי העירייה אינם זוכים ליהנות מהמשכורת ומתוספת-היוקר, עד שמתהוות מצות ומריבות, רוגז ומרירות בינם לבין הנהלת העירייה", כותב סדרוני.

בנוסח ההגדה של פועלי הזבל בתל אביב גם נכתב: "מאספים את הפח השני, וכאן הפועלים שואלים: מה נשתנה המשטר שלנו מהמשטר שבכל המחלקות בעירייה? שבכל המחלקות בעירייה מתייחסים לעובדיהן באדיבות ובהגינות, ובמחלקה שלנו נהוג משטר של דיקטטורה נוקשה".

"יחיאל סידרוני היה היסטוריון ופילוסוף בנשמתו, ובכל כתביו ובעיקר בהגדה המיוחדת הזו שכתב לקראת סדר הפסח באה לכדי ביטוי תפיסת העולם הסוציאליסטית שלו", אומרת איה בן נפתלי, מנכ"לית מכון משואה המתארת את סידרוני כאדם משכיל, בעל מודעות חברתית עמוקה, שאסף מקירות תל אביב במשך שנים כה רבות אוצר של ממש. לדברי איה בן נפתלי, תתקיים ב"משואה" תערוכה  בשנים הקרובות, בה יוצג אוסף הכרזות שאסף, כתבי היד שלו וכמובן ההגדה לפסח שחיבר.

אילן שחורי, מורה דרך מוסמך, הוא  עיתונאי , מורה דרך וחוקר תולדות תל אביב, מפעיל את האתר לתולדות ארץ ישראל ותל אביב – תלא ביב שלי – תיור ישראלי: www.mytelaviv.co.il

לפני קרוב לשלושים שנה יצא לאור (בהוצאת משרד הביטחון) ספרי הראשון "רק בירושלים", על פינות וצדדים פחות ידועים בעיר. יסוד הספר היה בטור "פינה קטנה בירושלים" שהופיע במשך כמה שנים במוסף "מסלול" של ידיעות אחרונות. הספר יצא בארבע מהדורות ושימש רבות את מורי הדרך. "רק בירושלים" אזל מזמן מהשוק, והרבה פעמים התבקשתי להוציאו חדש ומחודש. אבל כיום, כאשר קל להשיג כל אינפורמציה בעזרת מקלדת ועכבר, לא נראה לי שיש טעם להוציא ספר מעין זה בדפוס. התבקשתי לתרום למגזין "צידה לדרך", וזו הזדמנות להביא לכם מעט מהישן ישן הזה כשהוא משופץ ומותאם לימינו. אני מקווה שאצליח להביא לכם תועלת.

בית הרוחות

אחד הפופולאריים ביותר מבין הסיורים שמציעים לתיירים בלונדון הוא סיור "לונדון של הרוחות". במהלך הסיור מבקרים התיירים במספר רב של בתים שרוח מת מתגוררת בהם. יש להם הרבה בתים כאלה, לאנגלים. אבל גם לירושלים יש אחד.

ברחוב יפו 71, באזור מחנה יהודה, נמצאת לשכת הבריאות המחוזית. בית ישן, גדול ויפה, שבחזיתו מתנוסס סמל האימפריה העות'מאנית. הבית נמצא בדיוק מול תחנת המשטרה של מחנה יהודה. בתקופה העות'מאנית היה כאן בית החולים העירוני "בלאדייה". החל מהמחצית השנייה של המאה ה-19 ניסו מעצמות אירופיות רבות להשיג דריסת רגל בירושלים. אחת הדרכים לכך הייתה להקים בית חולים לנזקקים בעיר. בני העדות השונות בירושלים, בעיקר היהודים אך גם היוונים-אורתודוקסים, שפחדו מהשפעה מיסיונרית, הגיבו בהקמת בתי חולים משלהם. כך בתחילת המאה העשרים היו בירושלים הקטנה יותר בתי חולים ומוסדות בריאות מאשר בכל עיר אחרת בעולם.

בית החולים בלאדייה היה התרומה הטורקית לתחרות בתי החולים, והיה האחרון בשורה ארוכה של כעשרים מוסדות בריאות, שתחילתה בעיר העתיקה, המשכה לאורך רחוב הנביאים והיגיעה עד חלקו המערבי של רחוב יפו. למעשה, היה זה אחד ממוסדות הציבור היחידים שהקימו הטורקים בעיר. בסך הכל היה זה בית חולים קטן, כ-30 מיטות בלבד,  ששירת את תושבי העיר הערבים וכפריים מכפרי הסביבה. בית החולים החל לפעול בשנות התשעים של המאה ה-19 ופעל עד מלחמת העולם הראשונה. התקציב להפעלתו התקבל ממס שהוטל על העגלות שעברו בדרך ליפו ונגבה בחאן שער הגיא. בין חוכרי המס היו בני משפחת רוקח המפורסמת, ממקימי נוה צדק. בשנת 1892, כשהחלה לפעול הרכבת לירושלים, פחת מספר העגלות, פחתו הכנסות בית החולים ומצבו הכספי היה קשה.

ד"ר הלנה כגן הייתה רופאת הילדים המפורסמת של ירושלים. היא עלתה לירושלים כרופאה עוד בשנת 1914, אך הטורקים סרבו לתת לה רשיון עבודה, בטענה שאין אישה-רופאה בכל רחבי האימפריה העות'מאנית. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה גוייסו רוב הרופאים לצבא ונוצר מחסור ברופאים בעיר. בלית ברירה הזמינו את ד"ר כגן לעבוד בבית החולים העירוני וכך היא הייתה, כנראה, הרופאה-אישה הראשונה בארץ ואולי בכל האימפריה.

אחרי כיבוש הארץ על ידי הבריטים ובמשך תקופת המנדט, שימש הבניין כמטה מחלקת הבריאות הממשלתית ומאז קום המדינה, כאמור, הוא משמש את לשכת הבריאות המחוזית.

לצורך הקמת בית החולים השלימו הטורקים את בנייתו של בית גדול, שהחלה בשנת 1881 והופסקה למשך אחת עשרה שנים. איש לא רצה בבית הזה, שהיה המבנה המערבי ביותר ברחוב יפו ועמד שנים נטוש וחצי חרב. ולמה היה נטוש? – מפני שהיה רדוף רוחות. את סיפור הבית מספרת ברטה ספפורד, ביתם של מקימי ה"אמריקן קולוני":

"הבית נבנה עבור זוג צעיר שעמד להינשא. החתן המיועד היה בנם היחיד של משפחה ערבית-קתולית, שהתגוררה בשכונת אל-סעידה, קרוב לאמריקן קולוני. מעט לפני החתונה, כשהבית עמד בבניינו, מת החתן. אמי הוזמנה להשתתף בלוויה, אך חזרה משם כשהיא מזועזעת עד עמקי נשמתה. וכך סיפרה:"

"האבלים התאספו באחד החדרים בבית הבלתי גמור. את גוויית המת הושיבו על כסא. הכלה הצעירה והחמודה הובאה אליו, מקושטת בשפע אבני חן ופרחים, ולבושה בשמלת כלה מברוקאד רקום והינומה מכסה את פניה. כשנכנסה, השמיעו האורחים-אבלים את קריאות השמחה המסורתיות והאם רקדה לפני הזוג עם נר דולק בכל אחת מידיה, כפי שנוהגת האם לרקוד לפני בנה וכלתו ביום נישואיהם. 'חובתי לרקוד!' – חזרה וזעקה האם וכל האורחים ענו לה במקהלה: 'כן, זוהי חובתך'."

כשסיימה לרקוד קרעה את בגדיה, צרחה את זעקת המוות הנוראה וקרעה את ההינומה מעל פני הכלה. רק אז הניחו את הגווייה בארון והחל טקס הקבורה. האם נפטרה מצער זמן קצר לאחר מכן, והבית נותר לא מושלם".

(אצל הערבים מקובל שהארוסים הם החלק המשמעותי ואחריהם הזוג נחשב לזוג נשוי. אם החתן מת לפני החתונה הכלה נמצאת במצב מיוחד, כשהיא לא נשואה ולא רווקה. לכן היה מקובל לערוך נשואים כאלה).

איש לא היה מוכן לסיים את הבית ולגור בו. "רוחות החתן ואמו שוכנות בו" אמרו האנשים. רק לאחר כעשר שנים השלימה העירייה, כאמור, את הבניין והפכה אותו לבית חולים.

אם תבואו בחצות לילה, כשהירח מלא והרוח מייללת, לבניין לשכת הבריאות ברחוב יפו, תוכלו לראות את רוח האם האומללה מרקדת בין שולחנות הפקידים וארונות התיקים, נר דולק בכל אחת מידיה ופיה פעור בזעקה קפואה.

דנצ'ו ארנון- מורה דרך

רובנו חניכים של קורסי מורי הדרך לדורותיהם. למדנו רבות וטרחנו לרשום כל מילה היוצאת מפי המדריך בדייקנות רבה, קיבלנו את דברי המדריך כאילו היו האורים והתומים. אלא שלא פעם נתקלתי בדברים שלא התיישבו עם חוקי הפיזיקה האלמנטריים. דוגמא אביא להלן. כדי לסבר את האוזן אומר רק שבעוונותיי אני גם מהנדס בוגר הטכניון והמקצוע הראשון שבחרתי לעסוק בו ולא עסקתי בו היה חשמלאות כך שהדברים שאומר בכתבה הבאה מבוססים מבחינה פיזיקלית.

אתר הפליאומגניטיזם שבגולן.

היינו שם במסגרת הקורס והמדריך הראה לנו את תופעת היפוך הכיוון המגנטי. תופעה מדהימה. הניח את המצפן על הסלע המלוטש והמצפן שכח שהוא צריך להצביע צפונה ובמקום זאת הצביע דרומה.

המדריך אמר שזו לא חוכמה כיוון שהאבן היא אבן מלוטשת שנלקחה ממקומה וצריך להציג את התופעה על אבן טבעית In Situ. ואכן ליד אותו סלע מעובד נמצא גם סלע טבעי שגם עליו המצפן השתגע והמשיך להראות את הכיוון דרומה דווקא.

ההסבר של המדריך: "לאחר ההתפרצות הגעשית שיצרה את הסלעים בסביבה, כדור הארץ הפך את הקוטביות שלו"

וואוו, זה השלב שבו האוזנים שלי החלו לצלצל ומוזיקת הרקע של "מלחמת הכוכבים" הצטלצלה באוזני. פניתי לאחד החברים הבעתי בפניו את דעתי בנושא. הוא בהה בי במבט של "אני לא יודע מה להגיד" והוסיף כי המדריך הסביר לאחת הבנות שגם באוקיאנוס המחט המגנטית משנה את כיוונה כאשר נעים לרוחבו של הרכס התת ימי.

הסבר זה רק חיזק את דעתי.

ידוע לכולם שאם נעמיד מגנט על ציר סיבוב, המגנט יסתובב ויתייצב בכיוון צפון-דרום, כלומר הקוטב הצפוני שלו יפנה צפונה והדרומי דרומה. נניח שלאחר שהמגנט התייצב נקבע אותו במקומו כך שלא יוכל לזוז יותר ונקרב אליו מגנט שני, שגם הוא יכול לנוע באופן חופשי על ציר.

כיצד יתייצב המגנט השני? המגנט השני יתייצב הפוך מהמגנט הראשון כי הקטבים ההפוכים במגנט נמשכים זה לזה ולכן שני המגנטים יראו כמתואר בתרשים 1:

ואיך זה מתקשר לענין שלנו?

פעם היה כדור הארץ שהסתובב לו בנחת סביב צירו. …ואז הייתה התפרצות של הר געש (ממש חוצפה מצידו), הר הגעש ירק מתוכו לבה רותחת ונוזלית שבתוכה חלקיקים מגנטיים  (שלב א' תרשים 2). כיאה לכל מגנט ממושמע התייצבו כל המגנטים הקטנים האלה כשפניהם אל מול צפון  (שלב ב' תרשים 2). כאשר אותה טיפת לבה התקררה והתמצקה, נלכדו אותם חלקיקים מגנטיים באופן שלא יכלו לנוע יותר וכל אותה טיפת לבה הפכה לסלע בזלת בעל תכונות מגנטיות שכיוונו צפון דרום  (שלב ג' תרשים 2).

אם לאותו סלע מגנטי נצמיד כעת את המצפן שלנו שהוא למעשה מגנט בפני עצמו המחט המגנטית של המצפן תכוון עצמה לצפון של השדה המגנטי החזק ביותר בסביבה שהוא למעשה הסלע עליו אנחנו מדברים. (ראה תרשים 3)

לסיום אוכל רק לספר כי באותה עת סיפרתי את הסיפור שלי לשכן שהיה קצין בתותחנים והוא סיפר לי שדבר ידוע הוא שברמת הגולן אסור לכוון את התותחים על פי המצפן (אז עוד לא היו מכשירים משוכללים והכיוון נעשה בעזרת מצפן מגנטי).

… וכעת כיצד זה מתיישב עם הרכס התת ימי?

ההסבר בתרשים 4

לקראת החג הקרב הבא אלינו אני והנהלת האגודה רוצים לברך את כל החברים ומורי הדרך בישראל בחג פסח כשר ושמח. המון בריאות, פרנסה טובה בטיולים ומטיילים חביבים בכל שבילי הארץ.

1.  הצעת החוק לא הגיעה לדיון בוועדת הכלכלה וכנראה תגיע במושב הקיץ הקרוב. שר התיירות אמון על גישתו להעביר את החוק בממשלה הנוכחית.          קיימות מחלוקות מאד מהותיות ומקצועיות עם לשכת השר והיועמ"ש של משרד התיירות. לאחר עימותים ומחאות שעשינו היה נתק עם משרד התיירות.        בשבועיים האחרונים נוצר שוב קשר לשיחת ודיונים בנושא החוק.

הפעם הפגישות הם עם אנשי הלשכה המשפטית החדשים שהחליפו את עובד קדמי ואלי ליפשיץ שיצאו לפנסיה. אנחנו מאחלים להם הצלחה בדרכם
החדשה.

בדיונים מנסים למצוא נקודות שינוי והסכמה חשובות שאולי נגיע אתם לוועדת הכלכלה. כמובן שאנחנו בודקים עוד אופציות להתמודד עם החוק החדש.

אני ועוד אנשי הנהלת האגודה מקיימים פגישות עם ח"כים מוועדת הכלכלה לשכנע להיות אתנו. (גם בפגרת הכנסת הלובי סטית שלנו יעל מארגנת פגישות)

2. נחתם הסכם עם לשכת תיירות נכנסת בנושא חשוב : קבוצות מסין שאין להם מורה דרך דובר סינית מנצלות את המצב ומלווי הקבוצות הם אלו שמטיילים ומדריכים. כדי לנסות לבלום תופעה זו הסוכנים ייקחו מורה דרך ישראלי דובר אנגלית שיתלווה לקבוצה הסינית ויהיה האיש שייתן למלווה הסיני מעטפת כוללת לכל הטיול כאן בארץ. תשלום יום העבודה ותנאי ההעסקה יסוכמו בין מורה הדרך הישראלי והסוכן המבקש. (הסכם זה הינו רק לתקופה של לשנה עד סוף 2018 בקבוצות מסין וזאת לאחר שכל מורי הדרך דוברי סינית עובדים. אין קשר או תחולה להסכם הקיבוצי החתום עד סוף 2019) מי שמעוניין להיות ברשימת המדריכים ולעבוד יפנה למשרדי האגודה לרוחלה.
3. השתלמויות החברים באגודה ממשיכות להיות מקצועיות ,ופותחות לחברים אופקים חדשים. תכניות מיוני 2018 עד סוף השנה תפורסם באתר האגודה ותשלח לחברים.
4. אנו ממשיכים לשפראת המגזין הדיגיטלי שלנו בקרוב יופיע המגזין בפורמט טוב יותר ,נגיש יותר, ונח יותר לקריאה וצילום חומרים רלוונטיים לכל אחד מכם.
5. סיימנו את פרויקט "שלישי בטבע" עם 150 ימי עבודה לחברים ביחד עם רשות הטבע והגנים בשיתוף המשרד הממשלתי לגמלאים. הפרויקט נוהל ביד רמה ומסודרת למופת של חברנו צביקה בוכמן .

האגודה תמשיך להיכנס  למיזמיי עבודה לחברים ככל שיינתן לנו. 

6. הצטרפות האגודה ללהב – ארגון העצמאיים ועסקים קטנים פתח בפנינו כמה כיווני פעולה משותפים עם ארגונים קטנים לשינויים ושיפורים בנושאי מס הכנסה, ביטוח לאומי, מ.ע.מ, ותגמולים לפנסיה ותנאים סוציאליים. תעודכנו לאורך כל השנה.
7. האגודה ממשיכה בימי עיון למורי דרך חדשים שסיימו וקבלו רישיון בימי עיון כהכנה ליציאה לשטח. יום עיון מלווה וחשוב.

הודעה עדכון תצא לכולם בקרוב.

אגודת מורי הדרך מברכת את כל מורי הדרך החדשים שהצטרפו אלינו.

בברכה

הנהלת אגודת מורי הדרך בישראל והיו"ר בני כפיר

ברכה לפסח 2018

בהתקרב חג הפסח המבשר את בוא האביב

הנהלת אגודת מורי הדרך ואנוכי מאחלים לכל חברי האגודה ולמשפחותיכם

ולכל מורי הדרך בישראל

חג פסח כשר ושמח.

חג של פריחה והתחדשות ,

חג בו נעצים את החכם

נחבק את התם

נסלח לרשע

ונקשיב לזה שלא יודע לשאול.

הרבה נחת ואושר לכולנו.

אנו מצרפים את ברכותינו לחברינו הנוצרים החוגגים יחד אתנו

את חג הפסחא .

בברכה

יו"ר אגודת מורי הדרך בישראל -בני כפיר