פינת הבול

מתוך נסיון להשאר עדין באקטואליה של המאורעות הגדולים אשר שנת מציינת יובלות להתרחשותם בחרתי הפעם בבול הבא שהוא חלק מסדרת בולים הנושא את השם: "75 שנה לסרט העברי"

בהגדרת "סרט עברי" צריכים להתקיים 4 תנאים: יוצרים עבריים, עלילה עברית, לשון עברית וסטודיו עברי.

מעצם ההגדרה צריך להיות ברור שלא מדובר בסרט הראשון  שצולם בארץ, היו כאלה שקדמו לו אבל הם לא הרכיבו את התנאים על פי ההגדרה.

קצת מגוחך לחשוב על שפה עברית בסרטים של אותם ימים, שהרי בראשיתם היו הסרטים אילמים וכדי להכניס קצת צליל ישבו נגנים לפני הבמה ונגנו מנגינות תואמות במהלך הסרט. אבל גם לעברית היה מקום בכיתוביות שנכתבו מפעם לפעם כדי להסביר לצופים את מהלך העלילה.

הסדרה כוללת 3 בולים שהם אבני דרך בהתפתחות הקולנוע העברי:

• יהודה המשוחררת – הסרט העברי הראשון
• עודד הנודד – הסרט העלילתי הארוך הראשון
• זאת היא הארץ – הסרט המדבר הראשון

את "יהודה המשוחררת" הפיק וצילם יעקב בן-דוב במהלך השנים 1918-1917 יעקב בן-דוב עלה ארצה ב- 1907. הוא הצטרף למייסדי "בצלאל" והקים את מחלקת הפוטוגרפיה. לפרנסתו עסק בצילום רגיל ובהפקת גלויות – נוף ממראות הארץ. ב- 1912 ניסה להשיג ציוד ראינוע וידע, והיה שותף לדיונים שהתקיימו ב"בצלאל" על הקמת תעשיית ראינוע, את חלומו הצליח בן-דוב להגשים רק בסוף 1917, כאשר השיג "מכונה קינמטוגרפית". במצלמת ראינוע זו הסריט את התמונה הראשונה שבסרטו: "כניסת הצבא הבריטי ירושליימה בהנהלת המפקד הגנרל אלנבי, חנוכה תרע"ח, 11 דצמבר 1917".

הסרט מתעד שלושים וארבע אירועים שהתרחשו בארץ-ישראל במהלך השנה הראשונה לממשל הצבאי הבריטי. הצגת הבכורה נערכה ביום השנה הראשונה לכניסת אלנבי לירושלים. הקרנת הסרט ארכה כשעתיים ורק כמה קטעים ממנו שרדו. בבול מופיעה התמונה השבעה-עשר מתוך  חלק ב': "קבלת פני משחרר הארץ הגנרל אלנבי ע"י יהודי ירושלים, הרבנים הציונים והמכבים, י"ג סיוון תרע"ח". ליד הגנרל אלנבי עומד ד"ר חיים וייצמן.

התלבטתי קשות אם להציג בול זה בפינת הבול. זאת מכיוון שבכל התמונות שאני מכיר מהמעמד ההסטורי של כניסת אלנבי בשער יפו, הוא מופיע בכובע מצחיה והנה כאן בכובע פלדה, כחייל לוחם. לא מצאתי דרך להסביר את ההבדל בין בתמונות ואין לי ספק שהסרט צולם בזמן אמת.

מה שעוד מעניין היא הכותרת של פרק ב' בסרט " קבלת פני משחרר הארץ הגנרל אלנבי…" האם באמת אלנבי היה המשחרר? מזכיר לי הדבר אירוע שהיה בתקופת שירותי כמנהל השירות הבולאי.

פנה אלי אספן בולים מבאר שבע שהיה גם מחברי העמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה בישראל. הוא פנה אלי בבקשה להנפיק חותמת דואר מיוחדת לפתיחת תערוכה בבאר שבע במלאת 85 שנה לקרב על העיר. חותמת דואר, אומנם אינה בול אבל היא מעניקה תוקף ממלכתי לארוע. שאלתי מה יהיה כתוב בחותמת ותשובתו הייתה "85 שנה לנצחון הבריטים על התורכים" שאלתי אותו: "אז מה השמחה הגדולה? שהרי בסך הכל החלפנו משעבד אחד במשעבד שני". בלי לגרוע מתרומתם של הבריטים לתחייה הלאומית שלנו, הרי שנאלצנו להלחם בהם כדי לסלקם מהארץ. חוץ מזה באותה תקופה היינו בירח דבש עם התורכים ולא חשבתי שמדינת ישראל צריכה לשמוח למפלתם באותה מלחמה אומללה.

בסופו של דבר הטקסט שנבחר הוא: "פתיחת התערוכה 85 שנה למערכה על באר שבע והנגב במלחמת העולם הראשונה". לנוסח זה הסכמתי מיד והנפקתי את החותמת.

כדי להשלים את סיפורם של הבולים אציג כאן את שני הבולים הנוספים בסדרה, בולים שעוצבו על ידי חביב ח'ורי מהכפר פסוטה:

 

 

 

מאה שנה

שיחזור טקס כניעת ירושלים

11.12.2017

 

שיא חגיגות מאה שנה לכיבוש ירושלים על ידי הגנרל אלנבי:

שיחזור הטקס המפורסם של מסירת כתב הכניעה והצהרת הגנרל על בימת הכניסה למגדל דוד.

שחקנים התלבשו כדמויות מאותה תקופה.

כניסת אלנבי (ברגל) דרך שער יפו נערכה בתהלוכה. ש

לא בדומה לכניסה המקורית קשה היה לצלם את התהלוכה מחמת הקהל שנדחק אליה.

 

הגנרל אלנבי ומעריצות                                         ראש העיר אל-חוסייני עם דגל הכניעה                 לורנס איש ערב

  

החכם באשי הראשון לציון                                        חייל סיקי                                                       חיילת מאורית מאנז"ק

   

לוחם דגאסטני שהגיע בטעות

 

אחיות רחמניות

  

הקוואסים בראש התהלוכה, אלנבי מאחוריהם

 

  

שיחזור טקס הכניעה על הבמה שבכניסה למגדל דוד

  

נציג הכנסייה הקתולית. בתמונה הקטנה –                          נציג הקהילה היהודית                             נציג הכנסייה הארמנית

נציג הכנסייה הקתולית לפני מאה שנה

 

  

 

 

 

 

משקה "הבירה" לא מוזכר כלל במקרא ולאור היות הבירה כה נפוצה בתקופת המקרא, סביר שהבירה כן הוזכרה אך במילה אחרת ולא במילה "בירה". אז מהי המילה? ובכן לעניות דעתי הבירה בתקופת המקרא נקראה "שיכר" ואילו השיכר של ימינו – דהיינו יין אלכוהולי שתסס מפירות אחרים, לא ענבים, כונה במקרא דווקא במילה "עסיס".

ראשית עלינו להבין שבירה, דהיינו המשקה האלכוהולי שעשוי מתסיסה של דגנים, הייתה מאוד נפוצה בעולם העתיק ובימי המקרא, בוודאי יותר נפוצה ופופולארית מיין-רימונים או יינות מפירות אחרים, ממש כפי שהמצב כיום בארץ ובעולם ואף ידוע שבמצרים שילמו בכדי בירה לפועלים. נמצאו בארץ פכיות של בירה מהתקופה המקראית, החל מימי הפלישתים וגם לפי הארכיאולוגים הבירה הייתה משקה פופולארי אז.

שנית השיכר מוזכר בפסוקים רבים ביחד עם היין בכל הקשור לאלכוהול ושיכרות והיות והבירה היתה כה נפוצה – אזי כנראה הכוונה ששיכר זה בירה ולא יין-מפירות. להלן מספר דוגמאות מתוך רבות ביותר:

• ויקרא פרק י' פסוק 9 "יַיִן וְשֵׁכָר אַל-תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד"
• במדבר פרק ו' פסוק 3 "מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה"
• דברים פרק יד' פסוק 26 "וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר-תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ נַפְשֶׁךָ וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ"
• פרק כט' פסוק 5 "לֶחֶם לֹא אֲכַלְתֶּם וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שְׁתִיתֶם לְמַעַן תֵּדְעוּ כִּי אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם"
• ישעיהו פרק ה' פסוק 22 "הוֹי גִּבּוֹרִים לִשְׁתּוֹת יָיִן וְאַנְשֵׁי-חַיִל לִמְסֹךְ שֵׁכָר"

שלישית אפשר להבין זאת מהפסוקים המעטים במקרא המתייחסים לעסיס, ומהם עולה שזהו משקה אלכוהולי מפירות:

• ישעיהו פרק מ"ט פסוק כ"ו: וְהַאֲכַלְתִּי אֶת-מוֹנַיִךְ אֶת-בְּשָׂרָם, וְכֶעָסִיס דָּמָם יִשְׁכָּרוּן" דהיינו העסיס משכר ואינו סתם מיץ.
• עמוס פרק ט פסוק י"ג: הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם-יְהוָה, וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר, וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע; וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס, וְכָל-הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה". איך הגבעות יתמוגגו אם לא מהאלכוהול בעסיס…
• שיר השירים פרק ח' פסוק 2:" אֶנְהָגֲךָ אֲבִיאֲךָ אֶל-בֵּית אִמִּי תְּלַמְּדֵנִי אַשְׁקְךָ מִיַּיִן הָרֶקַח מֵעֲסִיס רִמֹּנִי". ממש כותבים אשקה אותך יין העשוי מרימונים, ולא שיכר מרימונים.

בברכת יום נעים וקסום,

רונן נחמן
052-2528464
מדריך טיולים קסומים
www.MagicalTours.co.il

טיסת בכורה- מהבלוג של אורי קציר "אפלטון"

בדצמבר 1913, עשר שנים בלבד לאחר טיסת הניסיון המוצלחת הראשונה שערכו האחים רייט בקיטי הוק, נחתו טייסים מצרפת בחוף יפו ובירושלים. נחיתה זו היוותה, למעשה, חלק ממירוץ הרפתקני שערכו חמישה טייסים בשלושה מטוסים במסלול קשה שהתפתל בין פאריס למצרים. המירוץ היווה גם זרז למעורבות גוברת של הטורקים, שליטי המזרח התיכון אז, בניסיון להוכיח עליונות אווירית על פני המעצמה ממערב. שני טייסים טורקיים נהרגו באחת מטיסות אלה. עד ימינו אלה הם קבורים על שפת הכנרת. ואת ההיסטוריה שעשו הצרפתים בארץ ישראל, כמעט מיותר להזכיר, איש אינו טורח להנציח

טרטור מונוטוני של מנוע רעשני הרעיד את האוויר. הבריות הבודדות שהיו אותו יום בחוף הבינו מייד במה מדובר, אבל לא תפשו מדוע מנמיכה הנקודה הכהה שריחפה באוויר לקראת נחיתה על החול הרטוב, המהודק, שעל שפת הים. הטייס, יכך ידעו היטב, אמור לנחות הרחק משם, בשדות שמדרום לחוף, מקום בו הכינו לו זה מכבר מינחת ראוי לשמו.

היה זה ה-‏27 בדצמבר 1913, עשר שנים ועשרה ימים בדיוק לאחר היום ההוא בו הצליחו האחים וילבור ואורוויל רייט להטיס את המכונה הממונעת שלהם במשך קצת למעלה מחצי דקה, במישורים שליד קיטי הוק, צפון קרוליינה. במטוס שהפציע מתוך הרקיע החורפי וירד אל חופה של יפו ישב אחד מממשיכיהם הראויים ביותר של חלוצים אלה, ובעצם חלוץ בזכות עצמו. היה זה גבר משופם כבן 32, ז'ול ודרין (Jules Vedrines) שמו, אחד האנשים הנערצים בצרפת של אותה תקופה. כשנחת ודרין בשלום על הקרקע החולית, תוך שאחד מגלגליו משמיע קול נפץ קל של שבירה, הוא נכנס אל מסדר החלוצים הארצישראלי, בהיותו הראשון שטס אי פעם בשמי ארץ הקודש.

באוגוסט 1908 הגיע וילבור רייט האמריקני לצרפת, במטרה להציג לאזרחיה הטובים את המצאתו החדשה, המטוס. ההצלחה הייתה מסחררת. ביולי 1909 כבר חצה הצרפתי לואי בּלֶריוׁאת תעלת למאנש, מבצע שעורר תדהמה והתרגשות באירופה של אותה תקופה וזכה לכותרות נלהבות בעיתונים. חודש לאחר מכן כבר נערכה התערוכה הבינלאומית הראשונה לתעופה ולתחרויות טיס בבתני (Betheny) שמצפון לריימס. באותה שנה הוקמה בצרפת הליגה הלאומית לטיסה, וצעד זה האיץ את מעורבותה של צרפת בתחום זה. שלוש שנים מאוחר יותר כבר היו בצרפת כמעט אלף בעלי רשיון טיס – יותר מבכל מדינות תבל גם יחד (כולל ארה"ב).

 

פרסים למסעות

בדומה למסופר בספרו של ז'ול ורן "פרסים למסעות", גם אז נערכו מבצעי טיסה רבים בחסות העיתונות, מבצעים שאיתגרו את הטייסים הנועזים. בעידודו של רנה קנטון, נשיא הליגה הלאומית לתעופה (Ligue Nationale Aérienne) ועורכו של העיתון הפופולרי Le Matin, הודיע העיתון על פרס של חצי מיליון פרנק לטייס שיגיע ראשון מפריז לסין. לאחר שהתברר שטיסה זו אינה בת ביצוע, יזם קנטון טיסה מפריז לקהיר בנתיב המזרחי, דרך שלוש יבשות: אירופה, אסיה ואפריקה. היה זה מבצע לאומי לכל דבר וממשלת צרפת טרחה לבקש את עזרת המדינות שדרכן היו אמורים הטייסים לעבור. שלטונות צרפת פנו למושבה הצרפתית בכל אתר ואתר וביקשו לארגן את קבלת הפנים לטייסים.

המירוץ לקהיר היה בעל חשיבות רבה. ב-‏1913 כבר נשברו שיאים טיסה אחדים, וקנטון רצה להיות האיש מאחורי שיאים נוספים. בספטמבר אותה שנה גמאברינדז'ונק דה מולינה (Brindejonc des Moulinais) מרחק של שלושת אלפים מילין (4800 קילומטרים), ואילו רולאן גארוס (שעל שמו נקרא לימים טורניר הטניס המפורסם) חצה, לראשונה בתולדות התעופה, את הים התיכון. הרעיון של קנטון היה לשבור את שיא המרחק של דה מולינה: המרחק מפאריס לקהיר הוא 3500 מילין (5600 קילומטרים), ומי שיגיע לשם ראשון יטוס רחוק יותר מכל אחד אחר לפניו.

שלושה מטוסים יצאו באוקטובר-נובמבר 1913 למסע: מפאריס דרך וינה, איסטנבול, קוניה, ביירות, יפו, ירושלים ופורט סעיד, בואכה קהיר. אף שהייתה זו תחרות, לא אצה הדרך לטייסים; הם יצאו לדרכם במועדים שונים, בחרו את נתיב טיסתם באורח שרירותי, לא היססו להאריך בדרכם, לא חסכו בחניות ביניים, ניצלו עד תום את קבלות הפנים הרשמיות והעממיות שנערכו לכבודם וערכו טיסות ראווה.

 

 

 

 

 

 

תקרית בהרי הטאורוס

בטיסה ראשונה שיצאה לדרך במטוס הדו-מושבי היו הטייס פייר דוֹקוּר (Pierre Daucourt) והמכונאי אנרי רוּ (Henry Roux). הם יצאו מפאריס ב-‏20 באוקטובר 1913 ומייד פנו מזרחה. דוקור נחשב לטייס מנוסה למרחקים ארוכים; ב-‏1910 היה הראשון שטס מפאריס לברלין. הוא ורו תיכננו את מסלולם בקפדנות ובזהירות. השניים עשות חניות ביניים בסאנס (Sens), כשמונים קילומטרים מפאריס. לאחר מכן נחתו בבלפור (Belfort), סמוך לגבול הצרפתי-גרמני. כאן הצליחו לקבל רשות לטוס מעל שמי גרמניה, הישג בלתי מבוטל כשלעצמו בהתחשב במתח הרב ששרר בין שתי המדינות (ושהוביל חודשים אחדים לאחר לעימות מזוין בין שתי המדינות, כחלק ממלחמת העולם הראשונה), ולאחר שעקפו את נמל התעופה של הצפלינים בפרידריכסהאפן, נחתו במינכן. כאן היה עליהם לשאת ולתת על רשיון לחצות את הגבול האוסטרו-הונגרי והסרבי, ומשניתן האישור הם המריאו שוב וב-‏31 לאוקטובר נחתו באַסְפֶּרן שבאוסטריה. משם טסו לווינה וב-‏2 בנובמבר נחתו בבודפסט, שם נערכה להם קבלת פנים על ידי נשיא מועדון הטיס ההונגרי. יממה אחת לאחר מכן המריאו השניים שוב, הפעם לעיר ההונגרית אראד.

עתה היה עליהם לחצות את הרי הבלקן, מקום בו התחוללה זמן מה קודם לכן המלחמה הבלקנית השנייה. דוקור פתר את הבעייה בכך ששילח את רו לנסוע ברכבת לתחנה אחרת במסלול, כדי להקל על משקל המטוס, ואילו הוא עצמו טס סביב החלק המערבי של הרכס, בואכה קראיובה שברומניה. על מנת להימנע מנחיתה בסרביה, מדינה חדשה שהייתה מסוכסכת עם אוסטריה-הונגריה, העדיף דוקור לחלוף מעל סרביה ללא נחיתת ביניים. בקראיובה התאחדו הטייס והמכונאי והמשיכו, במורל גבוה, לבירת רומניה, בוקרסט, בה נחתו ב-‏5 בנובמבר. משם המשיכו לווארנה שבבולגריה, שם התקבלו בטקס חגיגי על ידי מלכת המדינה, אלינור.

עד כה התנהל המסע למישרין. ב-‏7 בנובמבר עזבו דוקור ורו את וארנה והמשיכו לאורך חופי הים השחור, לכיוון קונסטנטינופול, אבל שם נתקלו ברוחות חזקות, שגרמו להם לאובדן דלק ואילצו אותם להנחית את המטוס בעיירה הבולגרית בוראגס, כדי לתדלק שוב. אבל כאן החל מזג האוויר לתעתע בהם שוב ושוב, וכשהמריאו לדרכם, אילצו אותם התנאים הגרועים לנחות ממש מעבר לגבול טורקיה, בעיירה בשם פודימה. לרוע מזלם, סברו המקומיים כי הם בולגרים, כלומר אויבים, וסירבו לסייע להם בהלנה ובתידלוק. דוקור ורו נאלצו, איפוא, לבלות לילה קר במיוחד מתחת לכנף מטוסם. בבוקר שלמחרת זיהה אותם, סוף סוף, מנהל בית ספר מקומי, כצרפתים, וסייע להם לתקן את המטוס. ב-‏9 בנובמבר הגיעו השניים בבטחה לקונסטנטינופול; שם, החליטו, יחליפו כוח כשבוע ימים.

ב-‏17 בנובמבר המריא הצמד מקונסטנטינופול וחצה את יצרי הבוספורוס ליבשת אסיה. המסלול בתוככי טורקיה נצמד, למעשה, לנתיבה של מסילת הרכבת ברלין-בגדד, וכמו הרכבת עצמה, עשו הטייסים חניות באדאבזאר, באשינשהייר ובקוניה. פני השטח הפכו הרריים ותלולים יותר ויותר ודוקור נאלץ להוריד את רו פעם נוספת כדי להקל על המטוס. רו נשלח לעבור את הדרך עד לתחנתם הבאה ברכבת. בסוף נובמבר הגיע דוקור לרכס הרי הטאורוס הנישא. כאן זנח את נתיב הרכבות והחל לחפש מעבר דרך הרכס, סמוך לעיירה סיליפקה.

ב-‏26 בנובמבר, כאשר היה המטוס בגובה של כ-‏2,000 מ' שינתה הרוח את כיוונה. המטוס פנה, נגד רצונו של דוקור, אל ההר, והוטח אל צמרות העצים. רק כנף אחת נשברה. דוקור נחלץ ללא פגע והיה משוכנע שהנזק ניתן לתיקון. לשם כך מיהר אל העיירה הסמוכה כדי להוריד את רו מהרכבת, ועד לשובו הפקיד על המטוס רועה מזדמן שפגש בהרים. הרועה התיישב במושב הטייס, הצית להנאתו סיגריה – וגרם לדליקה שהשמידה את המטוס.

האפאש ש"ליטף" את הנוטרדם

ז'ול ודרין היה הטייס השני שיצא לדרך. הוא ניחן בחזות מלאת אנרגיה, בלסתות בולטות, שפמו היה קצר ועבה וסגנון דיבורו היה מחוספס ועממי מדיי לטעמם של רבים. הוא נהג ככוכב לאומי, שמשך תשומת לב רבה וכונה "האפאש (הבריון) המעופף". את דרכו החל את דרכו כמכונאי בצוותו של הנרי פרמאן, אחד מחלוצי התעופה הצרפתיים הזכורים ביותר. עד מהרה עשה לעצמו שם כטייס מוכשר. ב-‏1911, לאחר שלמד טיסה, "ליטף" במטוסו את כיפת כנסיית הנוטרדם בפאריס. לאחר מכן החל להתחרות במירוצי הטייס היוקרתיים. הוא גבר על מתחרהו העיקרי באותן שנים,ז'אן קוֹנוֹ, במירוץ פאריס-מדריד. לעומת זאת, הפסיד במירוץ סובב-בריטניה שאירגן ה"דיילי מייל" הבריטי לאורך מסלול של למעלה מאלף מילין שיצא מלונדון, ועבר דרך אדינבורו וגלזגו שבסקוטלנד לפני שהגיע לבריסטול ומשם שב לונדונה. ודרין הגיע שני, בזמן של 22 שעות, 38 דקות וחמש שניות, עשר דקות בערך אחרי המנצח, אנדרה בומונט. המנצח זכה בפרס שקצב ה"מייל" לשם כך, בסך עשרת אלפים לירות שטרלינג. ב-‏1912 היה ודרין לאיש הראשון ששבר את מחסום מאה המילין בשעה, מהירות שהיום עושה כל מכונית פרטית בקלות. אז נחשב האירוע הזה לציון דרך חשוב במיוחד.

באוקטובר 1913 יצא ודרין בגפו לדרך מפריז במטוס חד-כנפי דו-מושבי, אבל עוכב בנאנסי עד 20 בנובמבר, באמתלה שהפר צו שאסר על טיסה מעל שטח צבאי סגור, סמוך לגבול עם גרמניה. הוא הצליח לקנות את שחרורו בהבטחה שישוב מייד במטוסו לפאריס ולא יעז לחצות את הגבול לגרמניה. אבל לוודרין המחוצף לא הייתה כל כוונה להניח לצבא לחסל את חלומו הגדול לשבור את שיא הטיסה הבינלאומי. מייד לאחר שהמריא פנה מערבה, לכיוון פאריס, ולאחר שנעלמה נאנסי מעין עשה תפנית מערבה וטס אל מעבר לגבול.

מאחר ולא היה בידיו היתר לחצות את הגבול לגרמניה, לא יכול היה ודרין להרשות לעצמו לנחות שם, פן ייעצר שנית. הוא חצה את המדינה בשבע שעות בלבד ואחר הצהריים נחת בפראג, שהייתה אז חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית. הוא היה בטוח בעצמו וביכולתו והיה מרוכז כולו במטרה האחת והיחידה: לנצח במירוץ היוקרתי. יתר על כן, כמכונאי לשעבר היה ביכולתו לבצע תיקונים בעצמו, בלא הצורך לשאת את משקלו של אדם נוסף. בשל אותו ביטחון עצמי – שלא לומר שחצנות – לא טרח ודרין אפילו לתכנן מסלול ולקבוע מראש את תחנות התידלוק שלו. הוא החליט לטוס טיסות ארוכות לתדלק היכן שרק יוכל.

ככל הנראה לא טרח ודרין אפילו לבקש היתר לחצות את הגבול אל תוך סרביה, שהייתה אז בתחומי אוסטריה-הונגריה. לא שזה שינה משהו: ב-‏2 בדצמבר הנחית הטייס הנועז את מטוסו בבלגרד, בירת המדינה. יומיים לאחר מכן כבר היה בסופיה, בירת בולגריה. שם הגיעו לאוזניו החדשות על התרסקותו של דוקור, שבועיים קודם לכן. הוא גם הבין אז שביכולתו להשיג את אנשי המטוס השלישי, מארק בונייה (Marc Bonnier) וז'וזף בארנייה (Joseph Barnier), שכבר הגיעו אז לקונסטנטינופול. הוא החליט להמריא מייד, וכשהגיע אל בירת טורקיה, גילה כי השניים עדיין נחים שם ממסעם. כאן עשה משהו לא אופייני: הוא טילגרף לצרפת והתנצל על ההטעיות שביצע בדרכו. הוא אף הציע לטוס לרוחבה של טורקיה בחברת בונייה ובארנייה, בתצוגה של סולידריות אווירית צרפתית ולהניף את הדגל הצרפתי שהשאיר דוקור על מדרונות הטאורוס. ממשלת צרפת והליגה הלאומית האווירית צידדו ברעיון, אבל בסופו של עניין לא יצא מכך דבר. במחווה גרנדיוזית, הוא המריא שוב, טס כחמישים רגל מעל ארמון הסולטן והצניח אליו דגל עותומני ומכתב אישי.

ב-‏17 בדצמבר יצא ודרין מקונסטנטינופול וטס בכיוון דרום-מזרח, במסלול דומה לזה שבו נע דוקור לפניו. ב-‏19 בדצמבר עבר באשינשהייר, ב-‏22 בקוניה ולאחר מכן גם בסיליפקה, והגיע עד הים התיכון. כאן טס מעל מפרץ אלכסנדרטה בקו ישר לכיוון העיר טריפולי שבסוריה (לבנון טרם התקיימה אז במתכונתה המדינית העצמאית) – מרחק שלוש מאות קילומטרים מעל הים – והמשיך מהר ככל האפשר במורד החוף, דרך חניית ביניים בביירות (שם היה גם לטייס הראשון שביקר אי פעם בלבנון), לכיוון יפו.

ביום שישי, 26 בדצמבר 1913, הוכרז בירושלים שוודרין יגיע בשבת בשש בבוקר ליפו ומי שחפץ לראות מטוס מוטב שיקדים ויסע, כי הטייס מוותר על נחיתה בירושלים. שדה התעופה הראשון בארץ הוכן בשדות מקווה ישראל, בשל זיקתו של המוסד החקלאי המכובד לצרפת. יפו וסוחריה שבתו ממלאכה וממסחר. הנהלת מסילת הברזל יפו-ירושלים הסיעה רכבות מיוחדות למקווה ישראל, ובשבת בבוקר נהרו אל המקום אלפים מיפו וממושבות יהודה ברגל, ברכבת ובעגלות מיוחדות.
ודרין יצא מביירות למקווה ישראל בשבת חנוכה, 27 בדצמבר 1913. לפני צאתו, הסדיר עם ספן צרפתי בשם ברויז (Bruix) שהלה יבוא לעזרתו במידה וייאלץ לנחות בים. למרבה אכזבתם של הרבבות שהמתינו במקווה ישראל, נחת ודרין, כאמור, בחוף יפו. תול כדי הנחיתה נפגע, כאמור, אחד מגלגלי המטוס. במוצאי שבת ערכו מסייה גֵרו (Gueyraud) קונסול צרפת בירושלים, ורעייתו, קבלת פנים חגיגית לוודרין במלון פארק ביפו, אבל לא היה בכך פיצוי הולם לנחיתה הסתמית בחוף בלא תשואות ומפגן אווירי. ודרין, שלא רצה לוותר על הכבוד וההערצה, שב ונחת למחרת במקווה ישראל. הנכבדים הטורקים והצרפתים עברו מיפו למקווה ישראל, צילמו והצטלמו לכבוד המאורע שלא אירע יום קודם, וההמונים שהתגודדו סביב שיוו לאירוע ההיסטורי אווירה ססגונית של יום שוק.

קבלת הפנים הרשמית נערכה בבית הספר של מקווה ישראל. מושל ירושלים, הפאשה של יפו, קונסול צרפת והאחרים, כל אחד בירך בתורו והעלה על נס את גודל המבצע וחשיבותו. ודרין, בתשובתו, התנצל על שלא יגיע הפעם לירושלים, משום שהוא ממהר לקהיר. יחד עם זאת, הבטיח כי בדרכו להודו דרך בגדד ובצרה יבקר גם בעיר הקודש. טרם המריא הגישה לו בתו של הקונסול הצרפתי סל מזון כצידה לדרך. הוא הודה לה בלבביות ולקול צחוקם של הנוכחים אמר שבצהריים הוא מוזמן לארוחה אצל שגריר צרפת בקהיר. למחרת, ב-‏29 בדצמבר בשעה שמונה בבוקר, המריא המריא לבירת מצרים.

את הדרך מיפו לקהיר החליט ודרין לעשות בטיסה ממושכת אחת. הוא חלף על פני קנטרה. בשעה אחת בצהריים הופיע מעל הליופוליס שליד קהיר. רבע שעה לאחר מכן נחת בשדה התעופה שבמקום, ניצח בתחרות וסיים בכך מסע מדהים, חסר תקדים בהיסטוריה האנושית. הקונסול הצרפתי במצרים העניק לו אות כבוד ונשיקה מצלצלת על שתי לחייו.

הטייס הראשון בירושלים

בונייה ובארנייה המריאו משדה וילָקוּבּלָה (Villacoublay) בקרבת ורסאיי ב-‏10 בנובמבר כשמגמת פניהם מזרחה, כל הזמן מזרחה. בשלב מסוים היה בדעתם אף לנסות ולהקיף את העולם כולו, אך תוכניותיהם השתנו לאחר ששמעו על התאונה שהייתה מנת חלקו של דוקור והם החליטו להסתפק בקהיר כיעד סופי. הם טסו במסלול הדומה מאוד לזה שבו עברו לפניהם דוקור ורו; ב-‏14 בנובמבר 1913 הגיעו לווינה, וב-‏5 בדצמבר 1913 – לאיסטנבול. כאן עצרו כדי לבצע תיקונים שונים במטוס. העצירה הזו עלתה להם, כפי שראינו קודם לכן, בהפסד במירוץ. בונייה לא הצליח להדביק את ודרין, שהיה תמיד סולן ובוודאי תכליתי יותר מעמיתיו. לבונייה ובארנייה הייתה כנראה זיקה עמוקה יותר לעניני רוח ודת. הם טסו בכוונה מעל ניקיאה, עיר חשובה בהיסטוריה האָקומנית של הכנסייה הנוצרית, שנכבשה על ידי הצלבנים ב-‏1097. בקור עז של 20 מעלות מתחת לאפס, השתתפו במיסת חצות של ליל חג המולד בקוניה. ודרין חגג את הצלחתו בקהיר ב-‏29 בדצמבר, כאשר בונייה רק הגיע לביירות. ב-‏31 בדצמבר יצאו בונייה ובארנייה מביירות דרומה, טסו לאורך קו החוף עד למנזר הצרפתי על הר הכרמל, משם פנו אל המנזר הצרפתי בלטרון ולאחר טיסה בת שעתיים ורבע הופיעו בשמי ירושלים.

יומיים לפני כן, ביום שני, 29 בדצמבר 1913, נפוצה השמועה שהמטוסם של השניים עומד לנחות בירושלים, אך משבושש לבוא סברו הנכזבים שהטייסים החליטו, כמו ודרין לפניהם, על עיר הקודש, ולמהר לקהיר. אבל לשניים, שכבר ידעו שלא יביסו את ודרין, לא הייתה כל כוונה להימנע מקביעת היסטוריה קטנה משל עצמם. וביום האחרון לשנת 1913 נראה באופק באופן בלתי צפוי המטוס, שזנבו היה עטור בשלושת צבעי הדגל הצרפתי. בירושלים נתקבלה ההודעה המפתיעה במברק ששוגר בצהרי היום מביירות. קונסול צרפת קיבל את השדר סמוך לשעה 15:00 אחר הצהריים ובשעה 15:40 כבר נשמע רעש המטוס. לא נותר זמן להכשיר מנחת ולהכין קבלת פנים הולמת, והטייסים נאלצו לחוג מעל העיר, לרחף מעל לאתרים המזוהים עם צרפת בירושלים – כנסיות נוטרדם דה פראנס, סן אטיין ורטיסבון – ולחפש בעצמם אתר לנחיתה. רעש המנוע גרם להרמת המבטים. אנשי הדת עלו לראשי המנזרים, המואזינים עלו על מרפסת המסגדים, וצעקות התפעלות ופחד עלו מן הרחובות, המרפסות, החומות ומגדלי התצפית. לאחר מטס הראווה הנאה איתרו הטייסים מקום מנחת מתאים מדרום למנזר של מסדר סנט קלייר בקרבת תחנת הרכבת, מה שיהפוך לימים ל,מחנה אלנבי" שבדרך חברון. את פניהם של הטייסים הסחוטים קיבל פלאח נפחד והמום שנקרה למקום ולא כל כך הבין, כנראה, את חשיבות האירוע.

הירושלמים התלהבו מהאטרקציה השמיימית. הם נהרו ברגל, באופניים, רכובים על חמורים ובכרכרות, עד למקום שנקרא מאז "אדמת התעופה". כל העדות, הדתות והמוצאים האתניים היו מיוצגים שם; ההתרגשות והסקרנות לא פסחה על איש. שפחדו להתקרב אל האווירון וצפו ב"ציפור השטן" מרחוק בחוסר אמון.

את הלילה עשו באכסניית נוטרדם דה פראנס. אב המנזר, האב דולָה, היה גאה עד כדי כך שייחס למסע האווירי משמעות דתית. בונייה הנרגש שלח מברק לאפיפיורפיוס ה-‏10: "הטייס הצרפתי הראשון שהגיע לירושלים כצליין כורע לרגלי הוד קדושתך ומבקש את ברכתך".

מחשש שהמון יחסום את מסלול ההמראה, ביקשו בונייה וברנייה להקדים להמריא ב-‏1 בינואר, עם שחר. אך קודם שיצאו לשדה התעופה מיהרו לבקר בכנסיית הקבר, בכנסיית סנטה אנה ובכיפת הסלע. בבואם אל המטוס נדהמו למצוא במקום קהל גדול אף מזה שנאסף ביום האתמול. טרם הזריחה נהרו המון התושבים, שרי העיר, מושליה ומפקדיה, באו גם הקונסול הצרפתי ונתיניו וראשי המוסדות הדת והציבור. תזמורת של מסדר האבות הלבנים של כנסיית סנטה אנה בעיר העתיקה הנעימה במארשים צרפתיים לכבוד האורחים החשובים. בשעה 08:40 המריאה "הציפור של צרפת" לקול שאגת הקהל וצלילי ההמנון הצרפתי. המסלול המאולתר השתרע בין מחנה אלנבי לטיילת שרובר של היום. שעות אחדות לאחר מכן הגיעו בונייה ובארנייה לקהיר. כשנחתו, פגשו בוודרין הקדים אותם בשלושה ימים תמימים. ב-‏7 בינואר נחתו סוף סוף גם דוקור ורו ביעד הנכסף, לאחר שהצליחו להשיג מטוס חדש.

לוודרין, המנצח, היה חשבון פתוח עם הצמד האחרון. הוא האשים את אנרי רו כי הוא וחברו-שותפו, דוקור, שידלו את השלטונות הצרפתיים להניח מכשולים על דרכו כדי שיתעכב ולא יוכל להגיע למטרה לפניהם. בלהט הוויכוח סטר ודרין לרו. המכונאי הפגוע קרא לו בו במקום ליישב את הסכסוך באמצעות דו-קרב. ודרין חם המזג דחה את ההצעה על הסף. קנטון ניסה לשדל אותו לקבל את ההזמנה לדו-קרב, אבל המנצח הרתחן הודיע לבוס של הליגה הלאומית האווירית שאם לא יפסיק להציע הצעות כאלה הוא יילחם בו עצמו.

…וביום השני

הצלחתם המזהירה של הטייסים הצרפתים להקדים בטיסות לטווחים ארוכים דירבנה את הטורקים, שליטי המזרח התיכון, להוכיח את כוחם בתחום זה. ב-‏1914 הקימו הטורקים את "משלחת קהיר" (The Cairo Expedition), במטרה להשלים מסע של 2370 קילומטרים, מקושטא לאלכסנדריה, דרך סוריה, לבנון וארץ ישראל. שני מטוסים, אחד מדגם "בלריו XI" והשני מדגם "דפרדוסין", ובהם טייסים טורקיים, יצאו לדרך ב-‏8 בפברואר. מטוס ה"בלריו XI" התרסק בסמוך לכנרת ושני טייסיו נהרגו (לאחרונה פורסם כי חבר קיבוץ סמוך גילה את המצבה שהוקמה לזכרם ושנזנחה והתפוררה בינתיים, שיקם אותה וחנך את המקום מחדש). ה"דפרדוסין" הצליח להגיע לארץ ישראל וב-‏9 במרץ נחת ליד יפו. אבל מייד לאחר שהמריא שוב במטרה להשלים את משימתו, התרסק המטוס בים התיכון. אחד הטייסים טבע, וחברו הצליח איכשהו להינצל. רק באמצע מאי עלה בידי מטוס נוסף מדגם "בלריו", שהטורקים העניקו לו את השם "אֶדֶרְמִיט", לעבור את מלוא המרחק. טייסיו, סֶלִים וכֵּמָאל ביי, נחתו באלכסנדריה והצליחו, סוף סוף, להעלות את טורקיה על מפת הטייס הבינלאומית.

ז'ול ודרין עצמו המשיך גם בשנים הבאות להפגין ביצועים חסרי תקדים בתחום הטיסה למרחקים ארוכים. חודשים אחדים לאחר הטיסה הנועזת שלו למצרים, פרצה מלחמת העולם הראשונה וודרין גוייס למשימות מיוחדות במסגרת חיל האוויר הצרפתי. אחרי המלחמה, כשהוא עטור תהילה, שב לעיסוקו ובין השאר משך תשומת לב כאשר הנחית את מטוסו על גג בית הכלבו "גאלרי לאפאייט". ב-‏21 באפריל 1919, במהלך טיסה מפאריס לרומא, התרסק מטוסו והוא נהרג. נכדו, הוּבֶּרט ודרין, הוא בן משפחתו הידוע ביותר בימינו: עד לפני כשנתיים שימש הנכד כשר החוץ של צרפת.

המסע האווירי הראשון לארץ ישראל פתח כאן עידן חדש. העובדה שניתן לעבור מאות קילומטרים ביום טיסה אחד בלבד החלה לשנות את צורת החשיבה ואת מושגי הזמן של בני הדור ההוא. במלחמת העולם הראשונה כבר התמודדו מטוסים גרמניים (שהגיעו כדי לסייע לטורקיה, בעלת בריתה של גרמניה באותה מלחמה) עם כוחות בריטיים שפלשו לארץ והעולם לא חזר מעולם להיות כפי שהיה קודם לכן. חבל רק שאיש אינו טורח לציין את הרגע ההיסטורי ההוא: שום אנדרטה, שום שלט, שום ציון דרך, לא הוצב במקומות בהם נחתן ודרין ביפו ובונייה ובארנייה בירושלים. כמו תמיד, הפרטים ההיסטוריים (לבד מהעובדה שישראל היא "ארץ אבות") נשכחים, כשהם אינם רלוונטיים לאג'נדה הפוליטית המיידית.

 

---

 

מועד הכנס השנתי של מורי הדרך התקרב בצעדי ענק. הזמנתו של היו"ר שלנו, בני כפיר, להיות חלק מפאנל של מומחים שידברו על ירושלים מילאה את גופי באדרנלין. לא "סתם" ירושלים, אלא כיצד יש להדריך בירושלים. זה הרי ה"בייבי" שלי. יחד עם זאת יש לי בטן מלאה על חלק מעמיתי מורי הדרך על הדרך בה הם מסבירים/מדריכים בירושלים. מספר ימים לפני האירוע  נפלתי למשכב וההזדמנות להיות חלק מהפאנל המכובד נשמטה מידי. בני אמר 'אם לא הופעת ולא השמעת את קולך, כתוב את שרצית להגיד'. וכך אני עושה.

לפני מספר חודשים פנה אלי עמית מורה דרך וביקש שאדריך, בירושלים, קבוצת תיירים אותם הוא מלווה מזה מספר ימים. 'אבל' הדגיש החבר 'אני רוצה שייצאו מהארץ עם רושם טוב בכלל ומירושלים בפרט'. 'אם כך' עניתי לו באופן כמעט ספונטני, ספק בציניות ספק בהומור, 'אז אל תביא אותם לירושלים'. ירושלים היא עולם ומלואו לתיירים: היסטוריה, ארכיאולוגיה, שכונות ישנות, יהודים וערבים זה לצד זה וזה מול זה ומה לא…..

את הסיורים הגיאו-פוליטיים בירושלים אני נוהג, לעיתים, להתחיל בסיפור על טדי קולק שהיה לי הכבוד לשמש כיועצו לענייני ערבים בירושלים במשך כמעט 10 שנים. טדי היה ידוע כמתרים מעולה, בלשון העם "שְנוֹרֵר". לא היה אדם עשיר, מיליונר או טייקון, שהיה מסיים פגישה עם טדי מבלי שהשאיר בידיו של טדי סכום ענק כתרומה לקרן ירושלים אותה הקים טדי ובראשה עמד במשך שנים ארוכות. את עבודת ה"שנור" הוא נהג לעשות, כמובן, באתרים שנבנו מתרומות גדולות. באחת ההזדמנויות הזדמנו טדי והתורם הפוטנציאלי אל גן החיות התנ"כי, אחת משכיות החמדה של ירושלים ואחד האתרים היותר מבוקרים בארץ כולה. לאחר ביקור יסודי בגן שואל התורם הפוטנציאלי את טדי 'אנחנו הרי נמצאים בגן החיות התנ"כי. הסבר נא לי כיצד אתם מתרגמים לשפת היומיום את הפסוק התנ"כי הידוע 'וגר זאב עם כבש' (ישעיהו פרק י"א פסוק י'). 'ובכן' מרצין טדי, מיישר מבטו אל האורח, הדולרים כבר מתחילים לזרום, כך חושב ראש העיר, והוא עונה לו: 'תראה, עם הזאב העניינים מסתדרים לגמרי לא רע, אבל את הכבש אנחנו צריכים להחליף מידי יום……..'. זו פרצופה של ירושלים. בנימה זו אנחנו מתחילים את הסיור בירושלים.

לפני שאפתח אומר מילה לעניין כיצד אני רואה את תפקידו של מורה הדרך. מורה הדרך עונד על צווארו את רישיון מורה הדרך המוענק לו ע"י משרד התיירות. על הרישיון מתנוסס סמלה של מדינת ישראל, מנורת שבעת הקנים וסמלו ושמו של משרד התיירות. מורה הדרך אינו דוברה של מדינת ישראל, אינו דוברו של משרד התיירות ולמעשה אינו דוברו של כל גורם ממשלתי או ציבורי. ברגע שמורה הדרך עונד על צווארו את רישיון מורה הדרך מטעם מדינת ישראל, תפקידו להדריך את אורחיו בנתיבי הארץ, שביליה ואתריה בדרך הטובה ביותר, הנעימה ביותר, הנאמנה והאמיתית ביותר.

מאחר ואנו עוסקים בכתבה זו בסיור הגיאו-פוליטי בירושלים אין עוררין על כך שסיור זה מהווה את אחד הנושאים הנפיצים ביותר הקיימים בהסברה הישראלית לא רק בירושלים אלא בארץ כולה. לא בִּכְדי כיניתי את הסיורים הגיאו-פוליטיים שאני מדריך בירושלים "סיור פוליטי ללא פוליטיקה". הצג בפני אורחיך את העובדות ואת העובדות בלבד. מספרים, סטטיסטיקה, דמוגרפיה וכד'. הערותיך, פירושיך ופרשנותך לנעשה בשטח אינן עניינו של איש. תוכל לדסקס את העניין הפוליטי במהלך הפסקת הצהרים או ארוחת הערב אך הנושאים הפוליטיים פַּר-אֶקְסֶלָנְס, אסור להם שיהיו חלק מתוכנית הסיור התיירותי. לעיתים אני מקבל "הנחיות" והערות ממארגני הסיור על כך שהקבוצה היא מאוד "ימנית" או להיפך, מאוד "שמאלנית". מה זה קשור לעניינינו? ההדרכה היא אחת לאנשי ימין ושמאל. מורה הדרך עונד הרישיון על צווארו לא אמור ואסור לו לשנות את ההדרכה, "לכופף" את האמת או לשנות את העובדות ולהתאים את המציאות לאופייה של הקבוצה. לעיתים לוחש לאוזני ראש הקבוצה 'שים לב יש ערבים בקבוצה' או 'הנהג הוא ערבי'. מה הקשר בין עובדות אלה למציאות בשטח. האם מורה הדרך ישנה את המציאות, את העובדות או את המספרים על בסיס הרכבה של הקבוצה או סוג האורחים? לא וָלא!!! אוסיף הערה אשר ללא ספק לא תמצא חן בעיני חלק מעמיתי מורי הדרך: גבולותיה של ירושלים מימי דוד המלך אינן גבולותיה דהיום. הכרזתו של דוד המלך כירושלים כבירת הממלכה לפני 3000 שנה אינה רלבנטית לסיור הגיאו-פוליטי שאנו עורכים היום. גבולות ירושלים דאז והגבולות דהיום נוצרו בנסיבות שונות ואחרות.

לפני שאכנס לעובי הקורה אצהיר ואכריז קבל עם ועולם: 'יהודי אני. ציוני אני. ירושלמי בנפשי. אוהב העם והארץ. נולדתי בישראל. אבי נולד בירושלים וסבי קבור בהר הזיתים בירושלים'. ולאחר  שאמרתי כל אלה אומר כי ירושלים, בירת ישראל הוכרזה כבירה מדינת ישראל "רק" בדצמבר 1949, כשנה וחצי לאחר הכרזת המדינה ב-ה' באייר תש"ח. כן!! שנה וחצי!!! ביום הכרזת המדינה לא הוכרזה ירושלים כבירה ובאותו יום לא הייתה בירה למדינה שאך זה נולדה. יתרה מזאת, ירושלים אינה מוזכרת אפילו ברמז במגילת העצמאות. לאחר קום המדינה ניהלה הממשלה דיונים ממושכים בנושא מיקומה של הבירה. היו הצעות אחרות: חיפה, הצעתה של גולדה מאירסון (לימים גולדה מאיר ראשת הממשלה), קורנוב הלא היא ממשית עיר נבטית בנגב (הצעתו של בן גוריון)

 

הרצליה הנושאת את שמו של חוזה המדינה. לקראת סוף 1948 החליטה הממשלה וכל הסיעות בכנסת על קביעתה של ירושלים כבירה (מצ"ב ההחלטה בכתב ידו של בן גוריון). לעומת זאת בספטמבר 1948 הכריזה ההנהגה הפלסטינאית על הקמת "ממשלת כל פלסטין" ובירת המדינה הפלסטינאית היא ירושלים. כל העובדות הללו הן היסטוריות. איש לא יוכל לשנות אותן. יחד עם זאת האם עובדות אלה רלבנטיות לסיורנו הגיאו-פוליטי בירושלים? לדעתי ממש לא!!! לא צריך להזכיר עובדות אלה אלא אם כן יגלוש הסיור לכיוונים רלבנטיים. וָלא, אין לעובדות אלה מקום בסיורנו. לעומת זאת שמעתי על מורה דרך מוסמך, עונד רישיון על צווארו מבלה דקות ארוכות ליד מעבר רחל (מחסום 300 בעבר) ומסביר לצאן מרעיתו, במקרה זה תלמידי י"ב מבית ספר בארץ, על הסבל שעוברים הפועלים הפלסטיניים בחצותם את המחסום מידי בוקר בדרכם לעבודה בישראל. מה הקשר למסלול הסיור? מה הטעם בתיאורים פלסטיים אלה שאינם רלבנטיים? הרי המטיילים אינם חוזים במחזה ואינם רואים מה שהמדריך מספר להם.

להלן מספר עובדות יסוד שמורה הדרך המדריך בירושלים חייב לדעת. חייב להפנים. חייב להיות מוכן לענות על שאלות אורחיו. ימים ספורים לאחר תום מלחמת ששת הימים קיבלה ממשלת ישראל שתי החלטות חשובות שאת תוצאותיהן אנו חווים עד עצם היום הזה. ההחלטה הראשונה – איחוד שני חלקי העיר: ירושלים המערבית, בירת ישראל וירושלים המזרחית שהייתה בריבונות ירדנית עד 1967. חיבור או איחוד שני החלקים נשמע טוב בעברית. נשמע פחות טוב באנגלית: Reunification. התרגום לעברית של המושג האנגלי מדבר על איחוד מחדש כלומר חזרה אל גבולותיה של ירושלים כפי שהיה הדבר לפני 1967. ההחלטה השנייה מדברת על הרחבת גבולותיה המוניציפאליים של ירושלים. שטחה של ירושלים המערבית יחד עם אל-קודס הירדנית הוא 38 קמ"ר ואילו החלטת הממשלה על הרחבת גבולות העיר הופך את שטחה של ירושלים ל-108 קמ"ר, כמעט פי שלושה משטחה של ירושלים הישראלית והירדנית גם יחד. האם אפשר לכנות פעולה זו Reunification? כלומר איחוד מחדש? חזרה אל מה שהיה בעבר? לרוב רובם של הכפרים שהתגודדו בפרבריה של ירושלים לא היה כל קשר מינהלי לירושלים ואילו לאחר יוני 1967 הפכו אלה לחלק בלתי נפרד מהעיר. כל כפר הפך להיות שכונה ירושלמית ותושביהם לתושבי מדינת ישראל.

נקודה נוספת בה נתקלים מורי הדרך נוגעת להגדרתם של השטחים שנכבשו ע"י צה"ל במהלך מלחמת ששת הימים. בעיקר מדובר בשטחי ירושלים המזרחית שהיוותה חלק בלתי נפרד מהגדה המערבית. לא אחת פונים אלי המטיילים בתמיהה 'מדוע אתה מכנה את פעולת שחרור ירושלים ואיחודה כפעולת כיבוש?' ותשובתי: 'צה"ל כבש. זה היה תפקידו באותם ימים, וזו ההנחיה שקיבל מהדרג המדיני'. לאחר פעולת הכיבוש החליטה הממשלה, מסיבותיה, לספח חלקים משטחי הגדה המערבית ובכך להרחיב את גבולותיה המוניציפאליים של ירושלים. אלה הן העובדות ואליהן חייב מורה הדרך להיצמד. לאורחים מחו"ל הטרמינולוגיה פשוטה יותר: ב-1967 צה"ל occupied מזרח ירושלים והגדה המערבית. זו הטרמינולוגיה הנהוגה בעולם ומי אני שאבוא לשנות סדרי עולם? כל העוסק במושגים של "שטחים משוחררים", "שטחים מוחזקים" או נכנס לסוגית מעמדה של הגדה המערבית בתקופת ירדן: שטח כבוש, שטחים במחלוקת וכו' חוטא לעבודת מורה הדרך.

הרחבת שטח ירושלים והקמת השכונות החדשות בשטחי ההרחבה יצר מצב בו שכונות ערביות שסופחו לירושלים ושכונות ישראליות חדשות שהוקמו על שטחי ההרחבה לאחר 1967 שוכנות זו לצידה של זו. אורחים רבים, מהארץ ומחו"ל, סקרנים ללמוד על יחסי הגומלין בין שתי האוכלוסיות הללו. מורה הדרך שבקי בנושא יספק לאורחיו תשובות משכילות. לא אחת קולטת אוזני הסברי קולגות על יחסי גן עדן ושיתופי פעולה השוררים בין יהודים לערבים בירושלים. יש יחסי גומלין. אין ספק!! אבל לרמת גן עדן….הדרך עדיין רחוקה.

אחד הנושאים המרתקים בסיורים הגיאופוליטיים בירושלים נוגע, כמובן, לחומת ההפרדה המכונה בירושלים 'עוטף ירושלים'. בשיחות עם מורי דרך אני נוכח לדעת עד כמה דל הידע המצוי בידי מורי הדרך בנושא זה. שימו לב לעובדות והרי בעובדות בלבד אנו עסקינן: חומת ההפרדה שאורכה אמור להיות 168 ק"מ אינה עוטפת את גבולותיה של ירושלים בלבד אלא שטחים נרחבים הסמוכים לעיר ובהם קיימים ישובים ישראלים שנבנו ליד ירושלים אך מחוץ לגבולותיה: גבעת זאב, גבעון בצפון העיר, מעלה אדומים, כפר אדומים ועוד ממזרח לעיר וישובי גוש עציון בדרומה של ירושלים. השאלה אותה אני נשאל לעיתים קרובות האם גושי הישובים הללו הסמוכים כל כך לירושלים יסופחו באחד מן הימים לירושלים? ובכן, זו שאלה פוליטית. זו פררוגטיבה של הממשלה הריבונית. המטייל יוכל להעריך או לשער. מורה הדרך אינו אמור להיכנס לעובי הקורה בנושא זה או דומיו.

"עוטף ירושלים" "מספח" שטחים מיהודה ושומרון אל אזור הביטחון הירושלמי אך יחד עם זאת מחריג (exclude) מירושלים מספר שכונות ערביות הנמצאות בריבונות ישראלית. אלה מאוכלסות בתושבי ישראל פלסטינאים בעלי תעודת זהות ישראלית: מחנה הפליטים שעפאט, שכונת ענתא, שכונת ראס חמיס ושכונת כפר עקב. שכונות אלה נמצאות מאז 28 ביוני 1967 בשטחה הריבוני של מדינת ישראל. חומת ההפרדה נבנתה באופן שהיא מפרידה בין השכונות הללו לבין שטחה של ירושלים. לתושבי השכונות הללו הנושאים תעודת זהות ישראלית זכויות כלכל תושב ישראלי אחר. הם רשאים לצאת מתחומי שכונותיהם באופן חופשי ורשאים לנוע ברחבי ישראל ללא כל בעיה. אלא מאי, עיריית ירושלים טוענת כי מאחר ושכונות אלה נמצאות מעברה השני של חומת ההפרדה אין היא מסוגלת להגיש לתושביהן את השירותים העירוניים הבסיסיים.

לסיכום: למורי הדרך המסיירים בירושלים ועומדים לעסוק בנושאים הגיאו-פוליטיים אוכל להשיא שתי עצות: הראשונה – לִמדו את הנושא לפני שאתם קופצים לאותה בריכה שאינכם יכולים לאמוד את עומק מימיה או שאינכם בקיאים באומנות השחייה. השנייה – תוכלו תמיד להיעזר במורה דרך או מומחה הבקיאים בנושא ויוכלו לסייע לכם בהדרכה. בקיצור: אל תכניסו את ראשכם למיטה חולה…….

יום למחרת החלטת האו"ם על הקמת שתי מדינות בארץ ישראל החלו אירועי דמים ברחבי הארץ. האירוע הראשון התרחש דרומית לפתח-תקווה כשאוטובוס מנתניה עשה דרכו לירושלים ונתקל במארב של תושבים מקומיים שירו על האוטובוס. אירוע זה הינו דוגמה מאלפת לעשרות, מאות- ואף אלפי אירועים- קטנים כגדולים- שעומדים להתרחש בארץ ישראל בחודשים הבאים.

מיד עם סיום הישיבה הדרמתית בפלאשינג מדוז, הצהירו נציגי מדינות ערב כי ההחלטה אינה חוקית והם- הערבים- יבטלו אותה בכוח הנשק. היהודים חגגו ולא האזינו לאיומים אלו. האירועים הבאים מראים שאיומיי הערבים היו רציניים לחלוטין.

אירועי החודש הראשון מתאפיינים באי בהירות תכנונית, יוזמות מקומיות (בעיקר של הערבים) וניצול מצבים מקומיים.

אמנם, ארץ ישראל חולקה למספר גזרות פעולה על פי הנחיות של המופתי אמין אל חוסייני, אולם רב השסע והמחלוקות בקרב הציבור הערבי. ראשית- המופתי היה שנוי במחלוקת ולא אהוד בקרב חלקים ניכרים באוכלוסיה- בעיקר אחרי מאורעות תרצ"ו- תרצ"ט (1936-1939). התנגדו לו משפחות נכבדות אחרות בקרב האליטה הערבית. כמו נשאשיבי ואחרות. שנית, תגובת הציבור הכפרי, הנבער היתה אימפולסיבית והושפעה מדרשות במסגדים. לעומתם, העלית החברתית- בעיקר נכבדי יפו החלו כבר בחודש דצמבר להוציא את בני משפחותיהם מהארץ- עד יעבור זעם. בשלב זה מדינות ערב טרם עיכלו את תבוסתם המוחצת באו"ם וכשעשו זאת- במפגש ראשי ממשלות באמצע חודש דצמבר מנוי וגמור היה מצידם לפלוש לארץ כשיסתיים לו המנדט הבריטי.

הציבור היהודי, בכללותו היה מאורגן וציית להוראות המוסדות הלאומיים- בראשם יו"ר הסוכנות דוד בן-גוריון. אכן, היו עדין פעולות עצמאיות של האצ"ל ולח"י- אולם רוב הציבור לא תמך בהם והעיתונות העברית ברובה הביעה הסתייגויות חוזרות ונשנות מפעולות "הפורשים". ארגון זה יכל לחפות על חיסרון כרוני באמצעי הגנה- נשק. כבר למחרת הצבעת החלוקה הוציאו הערבים את הנשק שלהם ממחבואיהם ולרוב- ללא התנגדות הבריטים. לעומת זאת- חאורך כל התקופה ערכו הבריטים סריקות אחר נשק בקרב היהודים- לרבות באזורי מתיחות כמו הרובע היהודי ושכונות הספר של תל-אביב.

הבריטים לכאורה מצאו עצמם בין שני המחנות הניצים. למעשה, גם כוחות הצבא וגם המשטרה העדיפו עמידה בצד בעת תקיפות של הערבים והתערבות- בזמן תגובה של ההגנה. נוסיף כי נוטרים ערבים רבים ערקו מהמשטרה עם נשקם ולעיתים עם נשק שגנבו מחבריהם, כמו גם שחיילים ושוטרים נראו לא פעם פושטים את מדיהם הבריטים ומצטרפים לכוחות הערבים- ובעיקר נזכיר את כוחות הלגיון הערבי שהיו פרוסים ברחבי הארץ כחלק מהצבא הבריטי אך נטייתם היתה לעזרת ערביי הארץ.

האם ראשי הציבור היהודי הבינו כי מדובר במלחמה? בתחילה נטו כולם להעריך כי מדובר במהומות נוסח 36-39. רק בהמשך השימוש במונח מלחמה הופך לנפוץ יותר כמציין את המתרחש. יצוין כי דוד בן-גוריון העריך כי תגובת הערבים תהיה כזו, אולם חששו העיקרי היה מפלישת מדינות ערב- פלישה שאכן התקיימה אך רק בחודש מאי.

בחודש דצמבר הוצתה אש הגיהנום ברחבי הארץ. ירושלים, תל-אביב חיפה, גוש עציון ובכלל. רובן של הפעולות היו יזומות על ידי הערבים אך ללא ארגון והכנות. הכוח הערבי התבסס בעיקרו על כמות של נושאי נשק. אולם היו אלו בעיקר פלאחים בורים שלא עברו אימונים צבאיים ונשקם שימש אותם בעיקר לפנטאזיות בחגיגות. לא מפתיע כי כל התקפה של ערבים על נקודות יישוב הסתיימה בהרוגים רבים מקרבם.

מבין שלל אירועי חודש דצמבר אני רואה לנכון להזכיר את קרב שכונת התקווה. שהתרחש כשבוע לאחר החלטת החלוקה. כאן באו לידי ביטוי מספר מאפיינים של חודש דצמבר: הסתערויות חסרות תוחלת ותכנון של הערבים. עמידה נחושה ומאורגנת של הגנה יהודית על שכונת ספר. האירועים החלו כבר בחמישה בדצמבר והתלהטו עד לשיא ביום שני, נר ראשון של חנוכה, שמונה בדצמבר כשהערבים פתחו באש תופת לעבר השכונה ולעבר שכונת בת שלה- בית-יעקב. כוחות הגנה שהיו במקום מנעו את ההגעה לשכונת התקווה והערבים לא ניצלו את הצלחתם והעדיפו לבוז את בית-יעקב הקטנה ולהעלותה באש.

בחיפה- העיר המעורבת של צפון הארץ המתח בין שני מחנות התושבים הלך וגדל. מיום ליום. העיר עברה למלחמת אזרחים- הצתות מבנים ונכסים, ירי צלפים והתקפות על רכבים. היהודים הגיבו, או שמא נאמר ניסו להגיב, אך הנוכחות הבריטית בעיר- בעיקר בשל הנמל המצוי בה היקשה על תגובה יהודית. מעת לעת פשטו היהודים על קני פורעים אך ההשפעה של זה היתה מועטה.

וירושלים? המצב בירושלים הלך והחמיר מיום ליום. השביתה בת שלושת הימים, עליה הכריז הועד הערבי העליון בתחילת החודש הביאה צעירים משועממים להתגודדויות וליציאה לפעולות נגד העיר העברית. כאמור, הדברים נעשו לעיני הבריטים והאחרונים לא מנעו זאת. כך עלה באש כבר בתחילת החודש המרכז המסחרי בממילא. כך הותקפו רכבים שעשו דרכם לעבר הרובע היהודי. ככלל, ירושלים עדין היתה מחוברת לשפלה אולם כנופיות של ערביי אזור ההר כבר החלו לפגוע ברכבים בדרך המתפתלת בהרים. ההגנה בירושלים לא הצליחה למנוע פעולות אלו וגם כשעשתה זאת- התגובה היתה כושלת ברובה- בעיקר בגלל הבריטים שהפריעו. אסון של ממש התרחש כשיהושע גלוברמן- שנועד לפקד על כוחות ההגנה בעיר נהרג באחת השיירות שעשו דרכן באזור באב אל-וואד. כך איבדה ירושלים אדם שיכולותיו הצבאיות יכלו לעזור לה באותה שעה קשה.

חודש דצמבר מתחיל כשהיהודים והערבים חיים בשכנות בערים מעורבות- יפו, חיפה וירושלים. במהלך החודש הזה החלה תופעה של נטישה הדדית. היהודים עזבו את האזורים הערביים בחיפה ויפו ואילו הערבים עשו כן בשכונות המערביות של ירושלים. גם כפרים ששכנו בצידי דרכים החלו להתפנות. כך התפנו ערביי פג'ה מרצונם (תזכורת: הכפר שממנו יצאו המפגעים הראשונים ב-30 בנובמבר).

צעד מעשי חשוב נוקטת הנהגת היישוב בקביעת גיוס חובה על הנוער בארץ בערים המרכזיות נפתחו מרכזי גיוס. בתחילה לבני 17-27, בעיתונות רבו המודעות הקוראות להתגייסות להגנת העם בשעה חשובה זו. נתוני הגיוס שפורסמו באותה התקופה מלמדים על אחוזים גבוהים. גם אנשי האצ"ל והלח"י נדרשו להתגייס אולם קיימת היתה בעיה בנוגע למבוקשים שביניהם- ע"י המשטרה הבריטית. בן-גוריון החליט שהם יקבלו תעודות דחייה לגיוסם.

במהלך החודש החלו את מסעם לעבר הארץ מספר ספינות מעפילים ובהן שתיים שהיוו סרט אימה עבור הבריטים- פאן-יורק ופאן-קרסט ("כט' בנובמבר" ו"עצמאות"- בהתאמה), אשר ביחד הובילו כחמישה עשר אלף יהודים! חששם של הבריטים היה משידור חוזר של אירועי אקסודוס מהקיץ האחרון. מדיניות הבריטים לא השתנתה מאז כט' בנובמבר, אולם הבריטים אפשרו עליית ילדים ממחנות קפריסין במחצית הראשונה של החודש.

דעת האמריקאים נטתה להניח כי היהודים לא יחזיקו מעמד נוכח המתקפות של הערבים. מצב הדברים בארץ לימד כי היהודים אינם שולטים במצבם וזהו עניין של זמן עד שהערבים יצליחו לחסל את הנוכחות היהודית בארץ- וזה לפני שבכלל הוזכרה פלישת מדינות ערב לארץ.

האם האמינו ערביי הארץ שבכוחם לסלק את היהודים? ספק. הם תלו יהבם בצבאות מדינות ערב הממתינים מעבר לגבולות ליום הפלישה. למרות ידיעות מודיעיניות שהגיעו לש"י, איש לא השכיל להבין כי פני הערבים להתנגדות אלימה וקשה. גם ידיעות אודות תנועות צבאות בגבולות לא נותחו כראוי מסיבה פשוטה- מנגנון איסוף וניתוח הידיעות היה אמון על ידיעות מקרב ערביי הארץ- ולא אודות צבאות ערב. אולם נזכיר כי בחודש דצמבר עניין זה לא היה רלוונטי. עדיין.

אירועים מרכזיים:

1. קרב שכונת התקווה בתל-אביב.
2. שיירת העשרה לגוש עציון.
3. שיירת בן-שמן.
4. תחילת הקרבות בבאב אל-וואד
5. תחילת הקרבות ברובע היהודי.
6. טבח בתי הזיקוק בחיפה

 

כל האירועים המרכזיים של חודש דצמבר הינם פעולות אקטיביות של הערבים ואילו היהודים היו המתגוננים. ניתן להבין את רוח הנכאים ששררה בארץ באותה תקופה.

סיכום החודש:

עד סוף חודש דצמבר 1947 נמנו כבר מאות הרוגים. 150 יהודים ו-15 חיילים בריטים הרוגים. מספר ההרוגים הערבים אינו ידוע שכן הערבים נטו להסתיר מידע שכזה. בהחלט ניתן לשער כי מספר ההרוגים הערבים גבוה מזה של היהודים. ניתן לסכם את אירועי חודש דצמבר 1947 כהבערת שלהבת שאיש לא חזה את עוצמתה. שלהבת זו דרבנה את הערבים לבצע עוד פעולות נגד היהודים, את היהודים להגן על כל נקודת יישוב- גם המבודדת ביותר. מצד שני, הפרדה גיאוגרפית בין יהודים לערבים בנקודות חיכוך.

חודש ינואר יהיה שונה מדצמבר.

ישראל מרצ'י

מורה דרך

 

הכותב הינו מורה דרך ובעל ידע נרחב בקורות מלחמת הקוממיות. סדרת המאמרים נכתבה על סמך ספרות נרחבת העוסקת במלחמה, מאמרים ואתרי אינטרנט ייעודיים. ניתן לעקוב אחר אירועי המלחמה באופן יום יומי בעמוד הפייסבוק: "שבעים שנה- לך תזכור"

 

 

עם סערת הרוחות במדינה  המנווטת גם לכיוון "שביל ישראל", הטרדות הנשים ועוד,החלטתי להקים את "שביל הנשים" לכבודן של אותן חלוצות, חולמות,לוחמות ויוצרות.

נשים שפעלו למען הקמת המדינה בכלל ולמען הגליל בפרט .נשים שלמרות עשייתן המופתית לא היו ב"קדמת הבמה".

מטרת "שביל הנשים" היא לשים מעין "זרקור" על פעילותן של נשים חלוצות ,חולמות ויוצרות.

"שביל הנשים" אותו אתחיל להתוות  ולשלב בו סיפור ומידע עליהן  ממטולה ועד כורזים ,בשלב זה ובעתיד לבוא אמשיך להתוות את "שביל הנשים" .

"שביל הנשים " מתוכנן דרך הקיבוצים המושבים, המושבות ,עיירות הפיתוח והכפר הבדואי טובא זנגריה לנו תושבי הגליל יחסי שכנות טובים.

כל סלע בזלת  או מסוג אחר המאפיין את האזור שיוצב ,יספר על דמותן של הנשים שעשו חייל וראו את טובת המדינה והגליל אל מול עיניהן.

ברצוני  לשתף את "אגודת מורי הדרך" בה  אני חברה, את ארגוני הנשים השונים את ועדת הכנסת העוסקת במעמד האישה  ,את המועצות האזוריות וכל מי שידבנו ליבו.

הנשים כדוגמת דבורה דרכלר ,מניה שוחט, יהודית הורוביץ ,ציפורה זייד ,נתיבה בן  יהודה  ועוד אשר פעלו באזור .

בשלב זה יסופר  על עשייתן המופתית של נשים עוד בטרם הקמת המדינה שגם טיפלו בתינוקות של בית רבן וגם פעלו למען העם והמדינה.

אשמח לרעיונות עם שמות נשים שעשו חייל ועלו על כולן.

בברכת חן הארץ ויופי הגליל,

דולי עירון

מורת דרך,משפטנית וחוקרת תולדות ארץ ישראל

duliyron@gmail.com

0546580110

קרב קרני חיטין (4-3 ביולי 1187) היה אחד הקרבות המכריעים בהיסטוריה של ארץ ישראל. כאן הוכרע גורלה של הממלכה הצלבנית (ממלכת ירושלים הפראנקית), ממלכה שהתקיימה במשך שתי תקופות: הראשונה  1187-1099 והשנייה 1187 – 1291 , כשקרב קרני חיטין מהווה נקודת מכרעת המחלקת את ימי ממלכת ירושלים לשתי התקופות. קרב קרני חיטין מייצג את שיאו של משבר פוליטי ומדיני שהוביל לאסון חיטין. הקרב נערך בגליל התחתון המרכזי והמזרחי, במרחב שבין הר קרני חיטין לעיינות ציפורי ובין בקעת טורען ומישור לוביה, על שטח של כ-26X5 ק"מ, בין הצבא הפראנקי בהנהגתו של המלך גי דה- לוזיניאן לבין הצבא המוסלמי בהנהגתו של יוסף צלאח א-דין.

ראוי לציין כי הצבא הצלבני כונה בפי המוסלמים הצבא הפראנקי (למעשה, בתקופה זו כבר לא היו נושאי צלב במשמעות ראשונית, כך שאין הצדקה לקרוא להם צלבנים).

קרב זה מדגים כיצד קרב יחיד יכול לשנות את מהלך ההיסטוריה. בעקבות התבוסה הפראנקית ליד הר קרני חיטין התמוטטה ממלכת ירושלים, וצלאח א-דין ואנשיו השתלטו ללא קושי על מבצריה ועריה של הממלכה.    ב-2 באוקטובר 1187 הוא אף קיבל את כניעתה של עיר הבירה, ירושלים. מאז נערכו עוד כמה מסעות צלב. אחד מהם היה מסע הצלב השלישי שנערך בשנים 1192-1188, שמטרתו הייתה לנסות ולהשיג את אשר אבד במערכת חיטין. את המסע הובילו: פרידריך ה-I קיסר רומא וגרמניה, ריצ'ארד ה-I (לב הארי) מלך אנגליה ופיליפ ה-II אוגוסט מלך צרפת. מסע הצלב השלישי נחשב לאחד המבצעים הצבאיים הגדולים בימי הביניים, אך מסע מלחמה זה ואלו שהגיעו אחריו הצליחו בעיקר לבסס את הממלכה החדשה באזור מישור החוף של הארץ על גבול הים התיכון. בירתה של הממלכה "החדשה" שכוננה במהלך מסע הצלב השלישי הייתה עכו. וירושלים חזרה לידי הפראנקים רק לתקופה של כ-10 שנים במהלך המאה ה-13. קרב קרני חיטין ערער את המורל הפראנקי, שכן הוא מוטט ממלכה אשר התקיימה 88 שנים. בנוסף "הצלב האמיתי", צלבו של ישו (שעובדת היותו בשדה הקרב אמורה הייתה להבטיח ניצחון) נישבה על ידי לוחמיו של צלאח א-דין ונשאר מאז בידי המוסלמים. [1] הפגיעה המורלית היתה כה קשה שהידיעה על נפילתו בשבי המוסלמי הביאה למותו של האפיפיור אורבן השני ולאבל כבד בנצרות המערבית. בעניין זה קיים מקור מעניין המובא על ידי כרוניקאי, ממשיכיו של הבישוף – ויליאם מצור. [2]

חוקרים רבים חקרו את קרב קרני חיטין, אך נראה שהדעות חלוקות בדבר מידת חשיבותו של אירוע היסטורי זה. האנס דלבריק ((Delbrueck אמנם קבע שאין קרב זה בעל משמעות בקורות הלחימה וייתכן שאכן כך הדבר. אך לעומתו קדר טוען שהקרב חשוב מבחינה היסטורית ומדינית ולא מבחינה צבאית.  וגם יהושע פראוור, קבע שקרב קרני חיטין היה אחד הקרבות המכריעים בהיסטוריה, לפחות עפ"י תוצאותיו. לכן, הגיוני הדבר, שכל התייחסות שדנה בתקופה זו – על כל צדדיה, תקדיש תשומת-לב לאותו קרב.  גם ר. לואיס התייחס לנקודה זו במאמר "חידושים בשדה הקרב של האתמול".

 

1. ממלכת ירושלים – רקע מדיני, חברתי ופוליטי

'ממלכת ירושלים' או ממלכת ירושלים הפראנקית ראשיתה במסע הצלב הראשון וכיבושה של ירושלים מידי הפאטמים באמצע יולי שנת 1099 לספירה. לאחר כיבוש עיר הקודש נוסדה הממלכה.       במחצית הראשונה של המאה השתיים עשרה הגיעה הממלכה לשיא גודלה וגבולותיה כללו את: העיר טריפולי בצפון; אילת בדרום; הים במערב; ובמזרח היו בידיה שטחים בעבר הירדן המזרחי על ספר המדבר, והבולטים שבהם הם הערים כרך ועמאן. מצפון גבלה הממלכה בנסיכות אנטיוכיה (צפון-מערב סוריה כיום) – נסיכות לטינית נוספת שנכבשה אף היא במסעי הצלב. מדרום-מערב שכנה מצרים ובצפון-סוריה. [3]

 

2. תולדות הממלכה

תולדותיה של הממלכה עשירים במריבות וסכסוכים על הכתר ומיריבויות בין בית המלוכה לאנשי האצולה השונים. יסודותיהם של סכסוכים אלו הונחו כבר בעת מסע הצלב הראשון, כיבושן של הנסיכויות הצפוניות וכיבושה של ירושלים.  בראש הממלכה עמד "מלך ירושלים" ומתחתיו בשטח הממלכה עצמה מספר רוזנויות–סניוריות, בהן שלט מעמד האצולה. שלוש הסניוריות  החשובות ביותר היו רוזנות יבנה בראשה עמד בערב הקרב בליאן דה-איבלין, נסיכות עבר הירדן בראשה עמד בערב קרב קרני חיטין רנו משאטיון ונסיכות הגליל בראשה עמד בערב הקרב ריימון השלישי מטריפולי. [4] במרבית ימי ממלכת ירושלים שלטו בה מלכים משושלתו של באלדווין אשר ירש את הממלכה [5] שנה לאחר כיבוש ירושלים מידי אחיו גודפריד. מותו של באלדווין החמישי (בן השבע) הביא את ריימון השלישי נסיך הגליל, ראש מפלגת הברונים ועוצר (המלך בפועל) של הממלכה לטעון לכתר, אך הדבר נמנע ממנו על ידי מפלגת אנשי החצר.   סכסוכים פנימיים ויריבויות בין "מפלגות" בירושלים נישלו את ריימון מתפקידו כעוצר ויורש והביאו להכתרתו של גי דה ליזיניאן למלך. גי היה יריב אישי של ריימון ובעבר נתפס בעיני רבים מאצילי הממלכה כהססן, בין השאר בגלל שנמנע ממאבק ישיר מול צלאח א-דין בקרב אלפולה (La pebe) ב-1183 דבר שאף הביא להדחתו של גי מתפקיד עוצר הממלכה ומינויו של ריימון תחתיו. חשיבות עובדות אלה תתבהר בהצגת מהלכי הקרב וברצף האירועים בערב היציאה לעבר טבריה בשני ליולי. [6]

2.1. אוכלוסיית ממלכת ירושלים

האוכלוסייה הפראנקית בממלכת ירושלים הייתה מיעוט ביחס לזאת המוסלמית. הבעיה הדמוגרפית ליוותה את הממלכה לאורך כל שנות קיומה וניסיונות לשנות את המאזן הדמוגרפי בשטחי הממלכה לא נשאו פרי, כלומר לאורך כל ימי הממלכה תחת השלטון הפרנקי התקיימה אוכלוסייה מוסלמית גדולה. עובדה נוספת המגדילה את השפעתה של האוכלוסייה המוסלמית היא אופן פיזור האוכלוסייה. כפתרון לעמדת המיעוט הצלבני, לדעתו של פראוור, המוסלמים היו פזורים בכפרים ואילו הצלבנים התרכזו בעיקר בערים מבוצרות. הערים היו מוקפות חומה ובתוכה מצודה – מבנה מבוצר ששימש כמחסה לאוכלוסיית העיר ומבצר אחרון לאחר פריצת חומת העיר ע"י האויב. מנגד רוני אלנבלום טוען שתפיסה זו של "התבדלותיות" אינה בהכרח נכונה. למסקנותיו הגיע אלנבלום (גיאוגרף-היסטורי של ממלכת ירושלים) בעקבות נתונים שאסף מהצלבה של טקסטים מהתקופה אל מול סקרים וחפירות ארכיאולוגיות. בהם מצא כי ההתיישבות הכפרית והחקלאות בממלכה הפראנקית הייתה גבוהה עשרת מונים מכפי שחשבו בעבר. ובנוסף במקרים רבים חיו הפראנקים בכפרים הנמצאים יחדיו או בסמוך לאוכלוסייה מוסלמית. [7]

2.2 יחסי הממלכה הפראנקית והחליפות האיובית

יריביה של ממלכת ירושלים ערב הקרב היו האיובים ובראשם יוסף צלאח א-דין אל-איובי מיסד השושלת האיובית. עד לימיו היו סוריה ומצרים מפולגות ויריבות זו לזו באמונתן ובשלטונן. חליפות מצרים השיעית הייתה תחת שלטון עצמאי וחליפות סוריה ועיראק הסוניות תחת שלטון משלה. בין השנים 1183-1174 איחד צלאח א-דין את שתי הממלכות בכך הוא הפך למנהיג המוסלמי המרכזי במזרח התיכון. [8]

היריבות ארוכת השנים בין המוסלמים לפראנקים לא החלה אמנם בימיו של צאלח א-דין אולם תחת שלטונו היא קיבלה תאוצה. המוסלמים לא השלימו מעולם עם שלטונם של הצלבנים בארץ ישראל וההתנגשויות העונתיות היו לעניין שבשגרה. איחוד הכוחות המוסלמים, הפיח תקווה במאמינים המוסלמים שכוחם הרב יעמוד להם מול הפראנקים. צאלח א-דין קרא בשם הדת למלחמת קודש ולשחרור ירושלים וארץ ישראל. קריאתו לג'יהד הביאה לגיוס המוני של מאמינים מוסלמים מרחבי המזרח התיכון. [9]

לצד הקריאה ל"מלחמת מצווה" ולרצון ההתפשטות עמד בפני צאלח א-דין אינטרס נוסף – אינטרס מדיני של ביטחון החליפות שלו. נסיכות עבר הירדן והעומד בראשה רנו משאטיון היו מטרד מרכזי לאימפריה האיובית. נסיכות עבר הירדן עמדה כטריז בין חלקי האימפריה סוריה ומצרים, ושיבשה את הקשר התקין ביניהן. וכיוון שדרך עולי הרגל למכה ומדינה עברה דרך נסיכות זו והעוברים בה סבלו מהתנכלויות ומעשי ביזה של רנו משאטיון בנוסף סבלה החליפות התקפות חוזרות ונשנות של הממלכה הצלבנית הן בצפונה והן בדרומה.[10]

יחסי הממלכות ידעו עליות ומורדות. לאורך השנים היו עימותים והתנגשויות. העימותים בשנים אלו היו עימותים אזוריים וכך גם המלחמות. התחילה מערכה באזור מסוים, לאחריה תקופת התארגנות ממושכת ושוב מערכה. חלק מהמערכות הסתיימו ללא הכרעה ברורה. אין מדובר רק במלחמות, היו גם יחסי שכנות.

התקופה העיקרית של העימותים היא מעלייתו של צלאח א-דין לשלטון במצרים בשנת 1169 ועד קרב קרני חיטין ב-1187. בנוסף היו גם הסכמי שביתות נשק: שביתת הנשק הראשונה הייתה בין השנים 1180 ו-1182 והשנייה מ- 1185 ועד קרב קרני חיטין ב-1187. [11] שביתת הנשק הופרה ע" רנו משאטיון ומעשה זה היווה עילה לפתיחת המערכה המכריעה בקרני חיטין. באביב 1181 התנפל רנו משאטיון על שיירה מוסלמית ובזז אותה. נוסף על כך בשיירה זו הייתה גם אחותו של צלאח א-דין. צאלח א-דין דרש פיצויים מהמלך גי דה ליניזיאן והוא תבע אותם מרנו מ-שאטיון. אולם רנו כפר בזכותו של המלך לתבוע ממנו וסירב לשלם פיצויים לצלאח א-דין. בכך נפתחה הדרך למערכה הבאה שביטלה את הסכמי שביתת הנשק. יש לשער שרנו חתר להכרה מצידו של צלאח א-דין. שהוא יכיר בו כמלך עבר הירדן. ניתן להבין זאת בתשובתו למלך גי, כאשר זה נדרש לשלם לצלאח א-דין פיצוי על התקפתו את שיירת החאדג'. "כמו שהמלך גי הוא אדון באדמותיו, כך הוא אדון אדמותיו שלו, והוא אין לו שביתת נשק עם הסאראצנים". [12] צלאח א-דין משסורב תוקף את המצודות הצלבניות בעבר הירדן. קורא לג'יהאד בעם המוסלמי ומחליט לסגור את החשבון עם הפראנקים. כאן, מתחיל למעשה קרב "קרני חיטין". צאלח א-דין החל בארגון צבאו ובגיוס המוני לג'יהאד. בשלב ראשון הוא כינס את צבאו סמוך לכפר צנברה בדרום הכנרת. מהצד השני ממלכת הפרנקים רכזה את כוחה סמוך למעיינות ציפורי – מקום ההתכנסות הקבוע בקרבות בצפון הממלכה.

 2.3 שטחי כינוס  והיערכות [13]

שטחי הכינוס של שני הצבאות שהתעמתו ביניהם היו כדלהלן: הצבא הצלבני נערך ליד מעיינות ציפורי, ואילו צבאו של צלאח א-דין חצה את הירדן בגשר צנברה ונערך בסביבתו (היום באיזור המושבה כינרת).

הוכרז גיוס כללי, ולוחמי הממלכה יצאו מן הערים ומן המצודות והכפרים והחלו להתקבץ בנקודת הכינוס הצפונית המסורתית בעינות ציפורי. [14] המקום שימש כנקודת כינוס והיערכות צבאית במהלך המאה ה-12 ואף במאה ה-13, לאחר קרב קרני חיטין. למעשה, עינות ציפורי שימשו כנקודת כינוס כוחות פראנקים, תמיד, תחת איום על ממלכתם ממרחב דמשק. ציפורי נמצאת במקום מרכזי ממנו מתאפשרת תגובה מהירה לכל כיוון (לנצרת בדרום, לעכו לצור במערב, למצודות בגליל העליון ולטבריה במזרח. וכן לקבלת סיוע ממקומות אלה). נחל ציפורי סיפק מים ומרעה, וההרים סביב הגנו על המקום וגם אפשרו תצפית טובה לכל עבר. השטח שימש כמקום מפגש וכינוס ב-1168 וגם ב-1171. הפראנקים חנו במקום במשך תקופה ארוכה ב-1182, בסוף קיץ 1183 וכמובן לפני קרב חיטין ב-1187 [15] לאחר קרב קרני חיטין חנו במקום כוחותיו של צלאח א-דין. המקום שימש כנקודת כינוס הן מוסלמית והן פראנקית לאורך תקופה של לפחות 125 שנים.

2.4 רצף האירועים ומהלכי הקרב – כרונולוגית

בשנת 1185 נחתם הסכם הפסקת אש בין הצלבנים ובין כוחותיו של צלאח א-דין אל איובי. הסכם זה אמור היה להיות בתוקף עד לשנת 1189. בשנת 1187 החליט צלאח א-דין כי השעה מתאימה למילוי שאיפתו להחריב את הממלכה הצלבנית. עילה להחלטתו זו הייתה התקפותיו של רנו משאטיון על שיירות מוסלמיות שעברו בנחלותיו, בעבר הירדן, בדרכן לחיז'אז ולמכה. הוא ניצל התקפות אלה כאמתלה נוחה להכריז מלחמה על הממלכה הצלבנית. באביב התחילה לשכתו בדמשק לשלוח מכתבים ואגרות לכל רחבי המזרח התיכון בקריאה לג'האד נגד הצלבנים. המוסלמים קיבלו אתגר זה וצבא גדול הצטרף לכוחותיו של צלאח א- דין. ב- 13 במרץ הצטרף צלאח א-דין לכוחותיו שהתאספו בראס אלמא (בדרך מדמשק לטבריה).

ראשית תקף את נחלתו של רנו משאטיון בנסיכות עבר הירדן, אך רנו לא התפתה לצאת לקרב גלוי ונשאר בתוך ביצוריו. התקפות אלו ארכו עד סוף אפריל, ללא כל הכרעה. ב-27 ביוני חצה צלאח א-דין את הירדן בסמוך לקצה הדרומי של הכנרת. הוא הטיל מצור על טבריה וב-30 ביוני השתלט על כפר סבאת שנמצא בין מעיינות צפורי לטבריה. כפר סבאת היווה עמדה אסטרטגית שממנה שלט על הדרך מציפורי לקרני חיטין וניזון ממעיינות הכפר. בזמן הזה, הממלכה הצלבנית הייתה במשבר  הכתרתו של דה ליזיניאן למלך הממלכה הצלבנית, גרמה לקרע עמוק בינו לבין ריימון. כתגובה ריימון כרת הסכם נפרד עם צלאח א-דין. כשנודע לצלבנים על ההיערכות המוגברת של כוחות צלאח א-דין, הסכים דה ליזיניאן, לשלוח משלחת פיוס לריימון שתוביל לפיוס בינו לבין ראשיה של ממלכת ירושלים. [16]  המשלחת כללה את ראשי שני המסדרים הצבאיים ( הטמפלארים וההוספיטלארים) ואנשי כהונה וממשל בכירים. המשלחת יצאה לדרך ב-30 לאפריל.         בזמן שהמשלחת שהתה אצל ריימון בטבריה, הגיעו יחידות מוסלמיות לאזור, שנמצא בין נצרת לכפר כנא (פראוור מזהה את המקום בעין ג'וזה, כיום עין לפידות). ריימון הציע להמתין בתוך החומות עד שהיחידות המוסלמיות יעברו וימשיכו בדרכן הלאה. הצעתו לא נתקבלה, ויחידה צלבנית מוגברת של כ- 130 אבירים, בפיקודו של מפקד המסדר הטמפלרי ז'ראר דה רידפור, יצאה מנצרת לכיוון טבריה .ליד כפר כנא נתקלה בכוח המוסלמי.  הקרב נערך ליד מעיין קרסון (Fontaine del Cresson), ולכן הוא נקרא "קרב קרסון". "על אף יתרון ההפתעה שהיה לצידם של הפראנקים, הם לא יכלו למסה האדירה של המוסלמים, והסתערותם ממש נבלעה בתוכם . ז'יראר וכמה שומרי מטען היו היחידים ששרדו את הקרב. הכוח המוסלמי חצה עוד באותו היום את הירדן כשראשי האבירים הטבוחים מתנוססים על ראשי כידוניהם". [17]

ניקול מעריך שיחסי הכוחות היו 3:2 לטובת המוסלמים ( נראה לי שהמקורות עצמם מדברים על יחס הרבה יותר גדול של מאה שלושים מול שלושת אלפים).

אזהרתו של ריימון והברית שכרת עם צלאח א-דין העלו חשדות על מעורבותו של ריימון במעשה ועל אישור שנתן כביכול, לגדודי המוסלמים לפשוט ולעשות שמות בשטחים הנוצרים. סיפור זה מסתמך על מקור יחיד בצד הנוצרי, ולכן סביר להניח שכל כוונתו של הכותב הייתה להשחיר את דמותו של ריימון, בעיקר בשל בריחתו מקרב קרני חיטין. פראוור מעלה גם אפשרות כזאת, אבל דוחה אותה.

לתמיכה בסיפור האירוע של קרב קרסון נמצא מקור מוסלמי בשם אבן אל את'יר שטען שהמאורע קרה. הוא טען, שהייתה כאן פשיטה מוסלמית שמטרתה הייתה ביזה ושוד. [18]

אירועי ה-1 במאי (קרב קרסון) גרמו לזעזוע קשה לראשי המדינה הצלבנית. הקרב נזכר בעיקר בתור הקדמה לקרב קרני חיטין שהתרחש כחודשיים לאחר מכן. ניתן לראות בקרב זה מעין פרומו או דוגמא למה שיתרחש בקרב קרני חיטין. [19] האירוע של קרב קרסון התרחש ב 1 במאי 1187, לפני המעבר של צלאח א- דין את הירדן,  לפני ההשתלטות על כפר סבת והמצור על טבריה אירוע שהתרחש ב 30 ליולי 1187 .

 

סוף יוני 1187

אפשר לראות בכישלון הצורב של הפראנקים במעיין קרסון את ראשיתו של קרב קרני חיטין. המפלה הביאה לאיחוד כוחות מחודש בממלכה הצלבנית ולגיוס כללי מכל רחבי הממלכה הפראנקית. בסוף יוני חצה צבאו של צלאח א-דין את הירדן, השאיר את הציוד הכבד באזור צנברה ועם שאר הכוח המשיך מערבה עד לכפר סבת. מנגד התאסף הצבא הפראנקי תחת פיקודו של המלך בציפורי – מקום החניה והכינוס הקבוע במערכות בצפון הממלכה. בשלב זה גיבש כל אחד מהצדדים את תוכניתו המבצעית. [20]

נאמן לאסטרטגיה שלו, התרכז צלאח א-דין בנסיון למשוך את האויב הפראנקי ממקום חנייתו בציפורי למקום שיהיה לו נוח להכריע אותו. הוא תכנן להשתלט מבעוד מועד על קו פרשת המים ולגרות את הצלבנים להגיע ללחימה במישור הפתוח של לוביא וחיטין. לשם כך הוא החל לבצע פשיטות באתרים חשובים. פשיטות אלו כללו פשיטה על המנזר בהר תבור ופשיטות נוספות ברחבי הגליל התחתון עד בית שאן, משלא עלה בידו החליט צלאח א-דין לעלות מדרגה בנסיונות ההתגרות ולכבוש את טבריה.בשני ביולי כובש צלאח א-דין את טבריה ומעמיד מצור על מצודת העיר כשבתוכה אשיבEschive) ) נסיכת הגליל ורעייתו של ריימון רוזן טריפולי. [21] היא התבצרה במצודת טבריה שעל חוף הכנרת ושיגרה שליח לציפורי בבקשת עזרה דחופה. [22]

לאחר קרב קרסון, כשראו מה היו תוצאותיו, הבינו כמה חמור מצבם. מצד אחד הדבר הביא לחשבון נפש והתפייסות, לפחות למראית עין, בין מלך ירושלים גי לבין נסיך הגליל (ריימונד). אך היה ברור כי אין מוצא אחר לממלכת ירושלים אלא לצאת ולהדוף את הפולש המוסלמי משטחה.

2 ביולי 1187

עם היוודע דבר נפילת טבריה כינס המלך גי דה לוזיניאן את מפקדי צבאו להתייעצות. השאלה שעמדה על הפרק הייתה האם ללכת לטבריה ולשחרר אותה ואת הנסיכה. היו שתי דעות, דעתו של ריימון מטריפולי נסיך הגליל ודעת יריבו ז'יראר מז'רפור מפקד המסדר הטמפלארי. ריימון טען שאין לצעוד לטבריה משני שיקולים עיקריים: העדר מקור מים מספיק בדרך הארוכה ובחום הכבד. ובנוסף, לאור הערכתו את הצבא המוסלמי, הוא לא יצליח להתמיד בכיבושיו מפני שתחסר לו אספקה ולוחמיו יתפזרו חזרה למקומותיהם. בקשר למצור על עירו טבריה. אם צלאח א-דין יכבוש ויהרוס אותה, הרי הוא יבנה אותה מחדש. לגבי אשתו, [23] הוא ישלם ויפדה אותה מידיו של צלאח א-דין.

בתום הדיון, קיבל המלך את דעתו של ריימון והחליט שלא לצאת למסע. אולם,לאחר כמה שעות התערב ז'יראר Gerard de Ridefort)), מפקד מסדר הטמפלארים, לחץ על המלך ושיכנע אותו בכ"ז לצאת לטבריה. בתואנה שריימון הוא בוגד ופחדן ורוצה ברעתו של המלך. אפשר לשער מה היו מחשבותיו של המלך.אפשר שזכר, כי החלטתו להימנע מקרב בנסיבות דומות בשנת 1183 הביאה להדחתו מתפקיד עוצר הממלכה, ואפשר שחשב, כי הוא זקוק לקרב של ממש כדי להצדיק את השימוש שעשה בכספי מלך אנגליה לשכירת לוחמים. כך, שוכנע המלך לצאת לטבריה. [24]

3 ביולי 1187

הפראנקים שיעדם נמצא במרחק של כ-30 ק"מ מהמקום בו נמצאו, יצאו ממעיינות ציפורי השכם בבוקרו של ה- 3 ביולי, פנו צפונה-מזרחה ועלו על הדרך הרומאית הרחבה המובילה לטבריה . צלאח א-דין קיבל את הידיעה שכוחות הפראנקים עזבו את ציפורי, הידיעה שכל כך חיכה לה, ומיד נע מערבה – לא ידוע לנו אם דרך כפר סבת או דרך לוביה – ואנשיו התחילו להטריד את הפראנקים, שהתקדמו מזרחה לאורך בקעת טורען. [25] הפראנקים  נערכו למסע בתבנית של  "מסע מאובטח", המחולק לשלוש יחידות שנעו בטור. החלוץ בפיקודו של ריימון מטריפולי, המערך המרכזי בפיקודו של המלך גי ובסוף, חיל המאסף (Arrlere Garde) בגלל החשיבות של תפקידם, במאסף, נשלחו למשימה זו המסדרים הצבאיים (הטמפלארים עם החלוקים הלבנים וההוספיטלרים עם השחורים). הם היו "צבא הקבע" החיל המקצועי בצבא הצלבני. בפיקודו של באליאן מאיבלין גם הוא עם נסיון קרבי. מרבית החוקרים סבורים שהצבא הצלבני נע לאורך בקעת טורען. אך באשר לשאלה באיזו דרך ירדו אל מעיינות ציפורי קיימת אי הסכמה. בכל אופן לשם הבנת מהלכי הקרב אין משמעות רבה לעובדה זו, משום שההתנגשויות לא החלו לפני ההגעה לבקעת טורען. [26]

עם הגעת הצלבנים (הפראנקים), לבקעת טורען החלו המוסלמים לתקוף אותם ולהאט את התקדמותם. חיל החלוץ המוסלמי נקט בשיטת לחימה של "פגע וברח" וגרם לאבידות רבות בקרב המחנה הצלבני. על אף הפגיעות הרבות המשיך הצבא הצלבני את התקדמותו והגיע לעין טורען כקילומטר וחצי מזרחית לכפר טורען, למרות החום הכבד ועייפות הכוחות לא עצר הצבא בעין טורען להרוות את צימאונו אלא המשיך בהתקדמות מזרחה .                                                 בצהרי היום כשלושה ק"מ לאחר היציאה מבקעת טורען נחשף הטור הפראנקי להתקפה משולבת של הצבא המוסלמי. המוסלמים נערכו בשלושה כוחות על קו פרשת המים ולאורך בקעת טורען והחלו לתקוף את הצלבנים. [27] כוח מערבי בפיקודו של מט'אפר א-דין, כוח מרכזי בפיקודו של צלאח א-דין עצמו וכוח מזרחי בפיקודו של תקי א-דין עמר. [28] לפי הצעת השחזור של פטר הרדה (Herde), [29] פיקד צלאח אל-דין על הכוח המרכזי (שחסם את הדרך הרומית, כדי למנוע את התקדמות הפראנקים מזרחה לעבר טבריה). תקי אל-דין, אחיינו של צלאח א-דין פיקד על האגף הימני (שתפקידו היה למנוע התקדמות פראנקית צפונה-מזרחה לעבר מעיינות חיטין), ואילו מט'אפר אל-דין פיקד על האגף השמאלי (שחסם מצפון-מערב לכפר סבת, את הדרך מעכו לעבר הירדן). [30] כיוון ההגעה של הכוחות המוסלמים היה מהרכס הדרומי. שני הכוחות האגפיים כיתרו את הצבא הפראנקי ממזרח וממערב ואילו הכוח המרכזי בפיקודו של צאלח אל-דין עצמו יצא להתקפה על המאסף הפראנקי ( ראו מפה בע' 10 ), בעוד החלוץ והמערך המרכזי, הפראנקי, מצליחים להתקדם עוד מזרחה ולהימלט לעת עתה מההתקפה. [31] בשלב זה מתקבלת החלטה בצבא הפראנקי, לעצור במישור הפתוח (אזור צומת גולני) ולא להתקדם עוד. המקורות השונים והחוקרים מספקים הסברים סותרים לנסיבות שהביאו לעצירה ולאופן בו התקבלה ההחלטה, אולם לכל הדעות המחנה הצלבני חנה בערבו של יום באזור מסכנה (צומת גולני). אזור זה פתוח ונשלט הן מרכס נמרין והן מגבעות לוביא. [32] מקורות המים שהיו באזור חניון הלילה לא סיפקו את צורכו הגדול של הצבא הפראנקי, מה שגרם להגברת התשישות והעייפות. בנוסף, התקפות המוסלמים לא פסקו במשך הלילה וצבאו של צלאח א-דין הידק את הכיתור. [33]  הכוח הצפוני בפיקודו של תקי אל דין תפס את מבואות כפר חיטין ושאר הצבא נערך אל מול מרכז המחנה הצלבני בגבעות לוביא.

איור מספר 2 , תיאור הכיתור של הצבא הפראנקי על ידי הכוח המוסלמי [34]

4 ביולי 1187

למחרת בבוקר, הצליחו הפראנקים להתקדם כמה קילומטרים נוספים עד שנבלמו על ידי המוסלמים בשטח ההררי שלמרגלות הר חיטין. קשה לקבוע את סדר האירועים בעת הקרב כי המקורות הראשונים חלוקים ביניהם. קדר טוען שכלל לא ניתן לשחזר את סדר האירועים המדויק, ולעומתו Baldwin M.W. [35] טוען שהקרב החל בסמוך לשעה 9 בבוקר בתקיפה מוסלמית נמרצת של המאסף הפראנקי. הבוקר האיר על המחנות כשהם ערוכים זה לצד זה אולם בשוני מוחלט בכשירותם. הצבא המוסלמי היה בהרגשת שהניצחון קרב. במשך הלילה, הגיעו שיירות אספקה לצבא המוסלמי כשהן נושאות נאדות מים רבים ומטעני חיצים רבים. בעוד שהצבא הצלבני סבל מתשישות מצטברת מצעידת היום הקודם, ממחסור במים והצקות חוזרות ונשנות לאורך הלילה. מלוות בקריאות "אללה אכבר" שהדהדו בין הגבעות במשך כל הלילה. כעינוי נוסף צלאח א-דין הורה לטפטף מים כל הזמן לתוך החול לנגד עיני הצלבנים הצמאים. כל זה, במתכונת של מלחמה פסיכולוגית, שגם בה, כנראה, צלאח א-דין הבין. כאיש ארגון טוב הוא גם הכין את יום הקרבות של מחר. הוא ידע שניצחון יושג באמצעות שילוב של מים וחיצים. אסור שיהיו כשלים כשיגיע הרגע המכריע. ולכן לכל אורך הלילה של ה 3 ביולי ארגן צלאח א-דין, באופן אישי, את שיירות הגמלים שהביאו נאדות מלאי מים מעור עזים מהכנרת, שרוקנו לתוך מקווי מים שנחפרו בחופזה באדמה. גמלים אחרים הביאו ציוד צבאי מכפר סבת, במיוחד 400 מטענים של חיצים שחולקו בין החלקים השונים של הצבא המוסלמי.      מעטים  הצליחו לישון במחנה הנוצרי. המורל קרס ואפילו נוכחותו של המלך והצלב האמיתי ( הצלב עליו נצלב ישו ) לא הועילו כדי להרגיע את הגברים שהרגישו שהם לכודים. למרות זאת גי המלך הבין שעכשיו כבר מאוחר מדי לסגת. הסיכוי היחיד שלו היה להמשיך ולנסות להגיע למים בחיטין. ההתקפות העזות של המוסלמים נמשכו ללא הפסקה לכל אורך הדרך. הקשת הקלה ששימשה את הפרשים המוסלמים לא הייתה יכולה לחדור את השריון הכבד של האבירים, אלא אם כן החץ נורה מטווח קצר, אך המטרה העיקרית של הקשתים המוסלמים הייתה סוסי האבירים ולא הרוכבים עצמם. לגבי גיא המלך, עדיין אובדן האנשים שלו היה קל יחסית אבל חשובה הרבה יותר הייתה העובדה שכל כך הרבה סוסים נהרגו. כמה מאות מהאבירים שלו צעדו עכשיו עם חיל הרגלים כאנשי משמר ללא סוסים. לכמה, למרות שלא נפגעו, היה שריון מנוקב על ידי חיצים במידה כזו שמתבונן מוסלמי אחד העיר ש'האריות הפכו לקיפודים'. בלדווין הדגיש את עובדת חוסר מיגונם של הסוסים כאחת מנקודת התורפה של הפראנקים. הוא טען כי סוסים רבים נהרגו במהלך הקרב משום שכמעט ולא נכללו בשלל המוסלמי. בעוד ששבויים אנושיים נלכדו בשפע. [36] בלדווין הגיע למסקנה כי הסיבה העיקרית לתבוסת הפראנקים הייתה עצם היציאה לקרב. [37]

לאימתם של הנוצרים כשהם צעדו, כמה אבירים פרשו מהטור וביקשו מקלט בין שורות המוסלמים, כשהם מוותרים על אמונתם.

 Nicolle, D. C. (1993), Hattin 1187, Saladin's Greatest Victory.p.63 Osprey Military: London.

איור מספר 3 , מהלך הקרב של ה- 3 וה-4 ליולי 1187 על פי ניקול.   הצבא הפראנקי בכחול     הצבא המוסלמי באדום [38]

 

2.5  הצבאות – הכוחות המשתתפים בקרב

   הכוח הפראנקי (הצלבני)

מפקדי הטור הפראנקי – המלך, גי די ליזיניאן, מפקד מרכז הטור. ריימון נסיך הגליל מפקד החלוץ. באליאן דאיבלין נסיך רמלה, ג'יראר מרידפור מפקד המסדר הטמפלארי ורוז'אר ממולן מפקד המסדר ההוספיטלרי מפקדי המאסף.

אם נצטט את פראוור, לגבי הצבא, נוכל לומר ש "נקודת התורפה התמידית של צבא ממלכת ירושלים הייתה קטנותו" (צבא זה סבל מחיסרון דמוגרפי). צבאו של מלך ירושלים הורכב מלוחמים החייבים שירות צבאי למלך, על פי החוקים הפיאודליים, ומלוחמים החייבים בשירות לווסלים של המלך. [39] לצד צבא הממלכה עמדו המסדרים הצבאיים, המסדרים הצבאיים הם איגודים של אבירים – נזירים שבעקבות נדרים שנדרו בכנסייה הקדישו את חייהם לשרת את הכנסייה ואת ישו. הם היו כוח מקצועי, מנוסה ומיומן. באופן רשמי הם לא היו כפופים למלך אלא למוסדות הכנסייה אולם בפועל הם נלחמו בשירות ממלכת ירושלים. [40] שני המסדרים שנכללו בצבא הזה היו המסדר הטמפלארי בפיקודו של ז'ראר מרידפור והמסדר ההוספיטלארי בפיקודו של רוז'אר ממולן. [41] כוחה הכולל של הממלכה מוערך באלף ומאתיים אבירים – פרשים משוריינים, שלושת אלפים פרשים קלים, חמש מאות תורכופלים (בני תערובת נוצריות יווניות ותורכים מוסלמיים, קשתים רכובים שסיגלו דרכי לחימה תורכיים) וחמשת אלפים רגלים. [42] לוחמים אלה היו עמוד התווך של הצבא

כבר בסוף יוני 1187 נמצא במקום, לפי מושגי תקופת הפראנקים, גייס עצום, שמנה לא פחות מ-1200 אבירים – פרשים משוריינים ושלושת אלפים פרשים קלים. [43] צחוק הגורל הוא, שדווקא הצלחתו של הגיוס הכללי תהיה בעוכרי הפראנקים. לאחר מפלתם בקרב קרני חיטין לא נשארו לוחמים שיגנו על ערי הפראנקים.

הטקטיקה הפראנקית התבססה על שיתוף פעולה הדוק בין הפרשים הכבדים  התורכופולים והכוח הרגלי. על הרגלים והתורכופולים היה להרחיק את הקשתים המוסלמים מן הפרשים, ואילו הפרשים היו אמורים להגן ברומחיהם על הרגלים, עד שהמחנות יתקרבו זה לזה והפרשים ינחיתו התקפת מחץ על הכוח שממולם.  הפראנקים לחמו בעצמה, הם דהרו בשורה חזיתית ורמסו כל מה שעמד בדרכם. זאת הייתה טקטיקת הלחימה הפראנקית [44] שנקראת "צעדת קרב" Fighting March)). סמייל היה הראשון שהגדיר ותיאר את שיטת הלחימה הזאת, כשקרב קרני חיטין משמש לו כמקרה מבחן. [45] בשיטה הזאת הצלבנים הפעילו מסה ותנופה, שהתקבלה ממשקלם העצמי,[46]השריון הכבד שעל גופם, הסוסים הגדולים, הכבדים שהותאמו למשקלם הכבד. בנוסף, דהרתם המהירה. כל זה הפעיל מסה מוחצת.

ואולם בקרב שהתחולל ב- 4 ליולי הצליח צלאח אל-דין להפריד בין הפרשים לרגלים הפראנקים ובכך להבטיח לעצמו את הניצחון.                                                המקורות סותרים זה את זה לגבי פרטי מהלך הקרב, ומכאן ההבדלים הרבים בין הצעות השחזור  המודרניות . ואולם קיימת הסכמה לגבי מספר נקודות : הקרב החל  בתקיפות מוסלמיות על הפראנקים העייפים והצמאים. המוסלמים גם הציתו אש בעשב היבש , שהגבירוה את סבלם של הפראנקים.   ריימון מטריפולי פרץ קדימה עם פרשיו . והמוסלמים פתחו את שורותיהם , איפשרו לריימון ולפרשיו להתקדם  צפונה – מזרחה  אל הכנרת. וחזרו וסגרו את השורות . המקורות נחלקים בשאלה , האם ריימון יצא להתקפה הזאת בפקודת המלך , או האם הוא החליט להימלט אחרי שנותק מן המלך ומהכוח העיקרי. לא רק ריימון הסתלק משדה הקרב . בשלב כלשהו לא עמדו החיילים הרגלים הפראנקים בלחץ המוסלמי ונמלטו אל פסגות קרני חיטין. בכך  הופרדו הפרשים  הכבדים מן הרגלים,  והיו למטרות קלות לקשתים המוסלמים. המלך והבישופים הפצירו  ברגלים לרדת מן הקרניים ולחזור למשימתם להגן על הפרשים אך ללא הועיל . בלחץ המוסלמים נהדפו בהדרגה גם הפרשים והתורכופולים אל קרני חיטין, ולבסוף ציווה המלך לחנות ולנטות אוהלים בראש הקרניים , גם אוהלו האדום הוקם שם.

בין הקרניים מצאו הרגלים מחסה בין חומות עתיקים מתקופת הברזל. שרידים ניכרים של חומה זו נראים עד ימינו.חומות אלה סיפקו הגנה וגם איפשרו לקשתים הפראנקים להשיב בירי.

הפרשים הפראנקים יצאו לשתי הסתערויות אחת אחר השנייה במורד הקרניים שכוונו לעבר המקום בו נמצא צלאח אדין עצמו. אולם ההתקפות נהדפו ,והמוסלמים החלו לטפס אל הקרניים. עכשיו ירדו הפראנקים מסוסיהם והמשיכו להילחם רגלית.  רק כשהמוסלמים שבו את " הצלב הקדוש" ידעו הפראנקים כי הובסו. המלך נשבה זמן מה אחר כך והובא  יחד עם מנהיגים פראנקים אחרים לאוהלו של צלאח א-דין.  כאן הסתיימה המערכה , כאשר  צלאח א- דין הוציא להורג  במו ידיו את אויבו רינו משאטיון, שליט עבר הירדן. גורל דומה חיכה לאנשי המסדרים. את היתר הוא הוביל לדמשק לעבדות.

הכוחות המוסלמים (באדום) דוחקים את הכוחות הפראנקים (בכחול) לעבר הר קרני חיטין, ובכך מסתיים הקרב.  ^[47]

קרב נואש אחרון סביב אוהלו של המלך

 

הערות שוליים
[1] כמו "ארון הברית" הישראלי שליווה את שבטי ישראל במלחמותיהם.

[2] Eracles Willelmus Tyrensis Archipiscopi Chronicom,CCCM 63,XII,25,pp.577-581  XLIII,66

[4] שגריר איריס, מסעי הצלב, היסטוריה והיסטוריוגרפיה, עמ' 181-179; (Raymond de Saint Gilles;1105-1041).

[5] "זאת ירושלים" / יד יצחק בן צבי, עורכים פרופ' יהושוע בן אריה, ד"ר דן בהט, ד"ר גדעון ביגר. 1984 עמ' 14.

[6] פראוור; 1971, 125 – 115.

[7] R.Ellenblum, Frankish Rural Settlement in the Latin Kingdom of Jerusalem, chapt. 21, pp. 273-287.

[8] שיין סילביה, שלטון המוסלמים והצלבנים, היסטוריה של א"י.י.פראוור, עורך, יד יצחק בן צבי ירושלים 1981 כרך 6 עמ' 325-179.

[9] סיון עמנואל, קדושת ירושלים באסלאם בתקופת מסעי הצלב-פרק עשירי: עמ' 302-287.

[10] פראוור 1971 עמ' 440-435

[11] פראוור,1971,עמ' 520-435 .Nicholson H., Knight Templar, Osprey, 2004

[12] יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, מסעי הצלב והממלכה הראשונה; עמ' 486.

[13] לואיס, 2013, עמ' 338-337

[14] פראוור  1964 :עמ' 119Kedar:1993:56 -61,,Nicolle 1992:194 – 195  .

[15] פראוור : 1984 עמ' :350,491,495-494 ,510-508, 533)

[16] פראוור 1984: 531-529

[17] ר.לואיס; 2013 ע' 11

[18] Richard 2007:319

[19] פראוור 1984: עמ' 528– 529; Nicolle 1993:56 -57

[20]פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים, עמ' 532-529

[21] לואיס, 2013, עמ' 335-337

[22] שם,  עמ' 335-337

[23] פראוור, 1971,עמ' 533

[24] Nicolle, 1933,pp.61 -62

[25] א.שמואלביץ, זירת הקרב, פרק קרב קרני חיטין,עמ' 144-139.

[26] לואיס 347 -346 ,קדר בקתדרה 105 -101 ;פראוור בא"י 121-122

[27] קדר,1991, עמ' 102

[28] פראוור 1964,עמ' 122

P.Herde Die Kampfe bei den Hoernern von Hittin und der Untergang des Kreuzritterheeres. Stuttgart, 2002.pp. 97-152.[29]

[30] א.שמואלביץ, 2007, זירת קרב. קרב קרני חיטין ע"י ב"ז קדר, עמ' 142

[31] פראוור,1971,עמ' 536-535; שם, עמ' 104-102

[32] לואיס, 2013, עמ' 353-354

[33] קדר,1991,עמ' 107-106

[34] א.שמואלביץ, 2007, זירת קרב. קרב קרני חיטין ע"י ב"ז קדר, עמ' 141

[35] Baldwin, M. W., 1978

[36] Baldwin,1978:129 -130

[37] לואיס. ר, עב' הדר' עמ' 18.

[38] Nicolle, D. C. (1993), Hattin 1187, Saladin's Greatest Victory.p.63 Osprey Military: London.

[39] פראוור, 1976,עמ' 400-397

[40] שם ,1976, עמ' 346-330

[41] פראוור, 1971, עמ' 529-528

[42] Nicolle,1993 ,pp.37- 39

[43] שם, עמ' 37-31

[44] לואיס רפי: צעדת הקרב ,עמ' 203.

[45] Smail 1956 : 156 -165, 196

[46] St Pierpont Morgan Lib.MS M.736,f.7v 1120 (Strickland & Hardy 2005:71)

[47] לואיס, 2013, ע' 372

הנה אנחנו מתחילים שנה חדשה – ומעת לעת אני מעלה מאמרים שהתפרסמו בעבר במגזינים הראשונים, אותם מגזינים שאינם שלא ניתן להגיע אליהם לארכיון. תהנו מקריאה חוזרת.

 

ההתיישבות בא"י מהעלייה השניה ואילך היתה תוך התארגנות מחתרתית של העם היושב בציון.  אותן קבוצות שהתארגנו חוו את הפרעות ואת המשטרים המדכאים והחליטו כי הדרך היחידה שהעם היהודי ישמור על עצמו היא על ידי שמירה עצמית.

התפתחות ארגוני המגן היו בהתאם למצב הפוליטי בארץ. התקופה שבין 1921 ועד 1928 נתפסה על ידי ממשלת המנדט כתקופה שקטה, כוחות הצבא צומצמו והאחריות עברה למשטרה. בתקופה זו הישוב היהודי לא חש מאוים , פעילות ארגון ההגנה התנהלה לתוך גסיסתו האיטית של הארגון.

ההסתדרות אשר היתה אחראית על ההגנה ועל העומד בראשה  היתה עסוקה בנושאים אחרים, הטשטוש והשקט לכאורה לא גרם לאף גורם בישוב לראות את אשר עמד להתחולל. התזמון בצד הערבי היה מעולה בין אם כוונו הדברים לכך  ובין אם היתה זו התלהמות והתארגנות ספונטנית, הנציב סר ג'ון צ'נסלור  היה באותה עת בלונדון, כך גם מפקד המשטרה שהיה בחופשה.

חברי הוועד הציוני נעדרו מהארץ. עם פרוץ המאורעות בשנת 1929 לא היתה יכולת להשתלט על הפורעים ,  ארגון ההגנה היה מבולבל ולא היו מספיק אנשים שיכלו להגיב בזמן אמת על המאורעות . היה צורך לתת מענה אמיתי לפרעות בעזרת כוח מאורגן ומנוהל היטב , שני דברים שלא היו קיימים בארגון ההגנה. בסופו של תהליך התסיסה בשנת 1931 פרשה קבוצת מפקדים בראשם אברהם תהומי והקימו את ארגון ב' שעד מהרה קיבל את שמו אצ"ל : "ארגון צבאי לוחם".

מהגדודים העבריים ועד הגנה

הופעתו של היהודי החדש המשיב בכוח על כוח, עומד על כבודו ומגן כשהוא חמוש על האינטרסים הלאומיים היה דימוי שתאם את האתוס הציוני.

עיקרי תורת ההגנה של כוח המגן בארץ נשאבו מהפעילות האקטיביסטית של צעירי העלייה השנייה, ארגונים אלה היו הביטוי לגוף ארגוני ביישוב ולמגמה של שילוב ערך הכוח באתוס הציוני, למען מימוש היעדים הציונים בארץ ישראל.

רבות נכתב על זאב ז'בוטינסקי , בצדק רב, זאב ז'בוטינסקי השפיע רבות על כוח המגן בארץ, הוא נולד באודסה בשנת 1880 בגיל 18 הפך לכתב בענייני חוץ ובשנת 1912 הוסמך כמשפטן.  בעקבות פרעות קישינב "התמכר" לארגון ההגנה העצמית ולאחר מכן לפעילות הציונית, נודע כנואם נלהב. במהפכת התורכים הצעירים נשלח לתורכיה כידי לסקר את המאורעות . בפרוץ מלחמת העולם הראשונה הגיע לכלל דעה שגורל הקיסרות העות'מנית נחרץ וגמל בליבו על הקמת גדודי צבא עבריים שיעמדו לצידן של מעצמות ההסכמה, ישתתפו בכיבוש א"י ויכוננו בה בכוח הזכות ההיסטורית ומעשי הכיבוש את המדינה היהודית העצמאית. בשנת 1914 נסע ז'בוטינסקי למצרים ופגש שם את יוסף טרומפלדור עמו הוא פיתח תוכנית לאיסוף גדודי מתנדבים עבריים מגולי א"י אשר יעמידו את עצמם לרשות המשלה הבריטית להשתתף בשחרור  א"י.

 

 

 

בן גוריון ובן צבי , עסקני א"י, נפגשו עם יוסף טרומפלדור במחנה האימונים באלכסנדריה ומחו בפניו על הרפתקנותו המסוכנת ועל סכנת החורבן שהגדוד עשוי להמיט על הישוב בארץ ישראל מידי התורכים.  בשנת 1917 התפרסם בעיתון הלונדוני הרשמי דבר יסוד "הגדוד היהודי", לאחר תום הקרבות ועם הסתמנות איבתם של הפקידים הבריטים לרעיון הציוני גברה ההכרה כי קרב קיצם של הגדודים היהודים, החשש מפני הפרעות העלה את הצורך בחישול כלים והכשרת כוח אדם להגנה עצמית. קבוצות המגן צמחו מתוך היישובים, ביזמתם של וועדים זמניים.

ב- 1918 נוסד ביזמת ד"ר מ.אידר  וזאב ז'בוטינסקי שרות מודיעין שפעל מטעם וועד הצירים ובראשם ל.י שניאורסון. בשנת 1918 הוקמה בגליל על ידי משרד המושבות הגליל מדור מיוחד בשם המחלקה לסידורי ההסתדרות להתעמלות וספורט שטיפלה למעשה בארגונן ובהכשרתן של יחידות המגן. לאחר מכן קם באזור ועד מיוחד לענייני הגנה בשם מוסווה , בראשו נחמני יוסף מוותיקי השומר. בחיפה קם וועד הגנה מקומי בראשות ד"ר ארתור בירם. בירושלים שימשה אגודת מכבי הסוואה לניצנים הראשונים של ההגנה. גיבושו וקידמו של כוח ההגנה המאורגן בירושלים עודד את וועד הצירים ואת ז'בוטינסקי בכיוון ייסוד ארגון צבאי על יסוד הנהגה מרכזית וסניפים ארציים הכפופים לה

עד מהרה התנגד ז'בוטינסקי לרעיון ההגנה, מתן נשק בידי אנשים שלא אומנו במשמעת, זו אשליה מסוכנת , 2000 חיילים יהודים יעשו על היישוב הערבי רושם חזק , יותר מ- 10000 יהודים מזויינים. הוא תבע לגיטימציה  של ארגון ההגנה מטעם ממשלת המנדט " כוח בלתי חוקי שאין לו רישיון מטעם הממשלה , אינו יכול להיות מזויין ומאומן כהלכה… (לכן) צריכים אנו לדרוש שההגנה תאושר אישור חוקי" . הערכותיו של ארגון ההגנה אומתו במאורעות 1929.

מהשקט ועד הסערה

השקט ששרר בארץ לאחר מאורעות 1921 היווה לבריטים אות להקטנת הכוחות, המפקד האווירי של המזרח התיכון הורה למפקדת חיל האוויר המלכותי  (RAF) האחראית לבטחון בארץ ישראל להקטין את כוחות הצבא הבריטי. עד שנת 1925 הוקטן חיל המצב הבריטי בארץ ובעבר הירדן לשלושה גדודי חיל רגלים ושלושה גדודי פרשים ותותחנים, הוצאות  אחזקתו של הצבא צומצמו ועמדו על שש מאות אלף ליס"ט . בשנת 1926 הוצא מהארץ הכוח הצבאי הסדיר האחרון. ענייני בטחון הפנים עברו למשטרה , לחיל הספר וליחידת מכוניות המשוריינות של חיל האוויר. יחד עם תהליך הקטנת הכוחות החלו בצעדים להשקטת הרוחות וליחסים חדשים עם  ערביי א"י.

משנת 1922 ועד לשנת 1928 שרר שקט בארץ ומגמת הצמצומים בכוחות בארץ המשיכה.

המופתי של ירושלים ניצל את המתיחות בין היהודים והערבים בעניין הסטטוס קוו סביב הכותל המערבי, מאבק שהחל בסתיו 1928 האץ תהליך חברתי ופוליטי שהביא בסופו של דבר להתפרצות המהומות באוגוסט 1929. הכתובת היתה על הקיר אולם הבריטים ומנהיגי הישוב לא הטיבו להעריכה, הנציב העליון סר ג'ון צ'נסלור היה באותה עת בלונדון , מפקד המשטרה ארתור מאורוגדטו היה בחופשה. גם חברי הוועד הציוני היהודי בראשותו של קולונל קיש , נעדרו מהארץ. כוח המשטרה שעמד לרשות הממשלה היה קטן ביותר, חלש ומפוזר. ההפתעה היתה מוחלטת, ביום שישי 23 באוגוסט תקפו  ערבים מוסתים יהודים ברחבי הארץ בלא כל הבחנה. הפרעות נמשכו עד ה- 3 בספטמבר.

הטלטלה שעברה על השלטון הבריטי בעקבות המאורעות בארץ התבטא במאמץ להשיב את הסדר על כנו ככל שניתן, לשם כך התמנתה וועדה בראשותו של וולטר שאו אשר הגישה את מסקנותיה ב- 31 במרס 1931 .

 

המשבר בהגנה לאחר מאורעות תרפ"ט

מאורעות תרפ"ט , 1929, מצאו את ארגון ההגנה מפורר וחלש. ערב פרוץ המאורעות נעדרו מהארץ המנהיגים היהודים בכללם גם האחראים כביכול על ענייני הבטחון , זאת בשל השתתפותם בכינוס בקונגרס הציוני בבזל .

התסיסה הפנימית בין מפקדי ההגנה , בינם לבין עצמם ובינם לבין מוסדות הסתדרות העובדים הכללית הובילה למשבר חמור בהגנה, ממנה הדרך למרד מפקדים ולפרישתם מההגנה היתה קצרה ומהירה.

נשאלת השאלה האם אכן רצו הפורשים לפרוש או שמא מהלך האירועים ואווירת השינוי בארגון הולידה את הצורך בשינוי בתפיסות בארגון. מכל מקום במעשיהם הם גרמו לאחרים להסיק מסקנות פזיזות ולהובילם בעל כורחם למהלך של פרישה.

משנת 1922 ענייני ההגנה רוכזו בידי יוסף הכט אשר במסירות רבה פעל כמרכז ההגנה. שנים אלה נודעו כשנים בהם מוסדות ההסתדרות היו אדישים לנעשה בהגנה, כל ההחלטות ואופי הפעולות בארגון נעשו על ידי איש אחד, יוסף הכט, איש לא דרש ממנו דו"ח על פעולותיו ולא העמיד לרשותו מנגנון ותקציב כספי. עד למאורעות לא שררה בקרב מנהיגי הישוב  ההכרה כי במקרה של התקפות , מוטלת האחריות להבטחת שלומו של היישוב על ההגנה ללא עזרת כוחות הממשלה. ז'בוטינסקי  ביטל לחלוטין את הצורך בקיומו של ארגון בלתי לגאלי ואת אפשרות קיומו, ויצמן תמך בארגון ההגנה. אחרים כמו דב הוז ואליהו גולומב ראו בו הכרח.

בשנת 1925 נסחו רשמית את מטרות ארגון ההגנה ועגנו אותה בחוקת ההגנה בה נאמר " ההגנה על הישוב והתכוננות למיליציה עממית", מיליציה בניגוד לגדודים. חוקה זו איחדה אמנם את שני המחנות בהגנה אך לא תאמה את דעות החברים. דוד ניב בספרו  מציין פעולות מבצעיות שבוצעו על ידי אנשי ההגנה בירושלים ומכנה אותם כקבוצת שוליים.

פעולות אלה  כללו: תכנון התנקשות בחייו של רונלד סטורס ב- 1920 על ידי חברי השומר, התנקשות אשר לא יצאה אל הפועל. התנקשות בחייו של  תאופיק ביי אשר נקשרת בשמו של ירחמיאל לוקצ'ור ב- 1923 מחברי השומר ורצח דה האן  1924 הנקשר בשמו של אברהם תהומי.

ההסתדרות וההגנה

מקורות שונים מדגישים ומבליטים את חלקה של הסתדרות  העובדים הכללית בתפקידה להגנת הישוב בקנה מידה ארצי. הנהלת הסוכנות הטילה על בא כוחה , הקולונל קיש, לדאוג להרחבת ההגנה ולשיתוף  ישובים נוספים, אולם יכולתה הכספית של הסוכנות היהודית היתה מוטלת בספק כשזה הגיע למעשה, יוסף הכט הציג תקציב מינמלי של 2448 לירות א"י , כספים אלה לא סופקו וחוסר האונים של הסוכנות העלה רעיונות שונים מצד אנשים שונים.

גם ההסתדרות ביקשה לעשות בדק בית בהגנה ויוסף הכט חש פגיעה בסמכויותיו ולא היה מוכן להתערבות כלשהיא מצד ההסתדרות, זאת למרות שמקור סמכותו נבע מההסתדרות שכן כחבר מרכז ההגנה ההסתדרותי שנבחר בראשית שנות העשרים , דאג למסור דו"ח על עבודתו למזכיר ההסתדרות.

יוסף הכט התנגד לפיקוח הציבורי וביקש להשאיר את השליטה הממשית על ענייני ההגנה בידי מפקדיה בלבד.

ההסתדרות דגלה במסירת הפיקוח לארגונים לאומיים כללים.  מגמה זו נתקלה בהתנגדותו של יוסף הכט ומספר מפקדים נוספים.

הניגודים לא היו רק בין יוסף הכט וההסתדרות אלא גם בין חבריו, זאת סביב השאלה האם ההגנה היא ארגון עצמאי שמפקדיו מתנים את דרכו ופעולתו וצועדים בראש, או שאין ההגנה אלא זרועו המגינה של הישוב וכפופה למרות מוסדותיו תוך שינוי  תפיסות יסוד וגישות.

הפילוג:

בראשית שנת 1930 התכנסו ראש ההגנה בתל אביב: יוסף הכט, אליהו גולומב, שאול מאירוב, מאיר רוטנברג, יעקב פת, אברהם בכר, אברהם תהומי, יוסף רוכל ואחרים, אליהו גולומב דיבר על הצורך לשנות את דרכי הנהלת הארגון וליצור מפקדה רבת משתתפים שתפעל בהדרכת מוסדות הציבור. הדיון היה בהחלט אקטואלי על פי צו השעה והשאלה  שהתנוססה באוויר ללא הרף  היתה , האם יש צורך בסמכות ציבורית על ההגנה או לא?

יוסף הכט התנגד לכל שינוי!  לעומתו אליהו גולומב ושאול מאירוב צידדו בצורך בהקמת מפקדה ארצית שתפעל  בהדרכת מוסדות הציבור. לאור התנגדותו של יוסף הכט לכל שינוי נאלצה ועדת הביטחון של הועד הלאומי להדיחו מתפקידו ולמנות תחתיו מפקדה פריטטית (מפקדה המורכבת מנציגים שווים משני המחנות וללבן את המחלוקות) בה השתתפו במספר שווה באי כוח ההסתדרות והאזרחים. בעקבות הדחתו של יוסף הכט נוצרו פלגים בתוך הנהגת ההגנה. כנגד הקבוצה שהתלכדה סביב יוסף הכט צצה ועלתה קבוצה מלוכדת היטב עוד מימי צעירותם באודסה, כאשר השלטון הסובייטי החל ברדיפות נגד הציונים ואסר על הגירה מרוסיה, קם הארגון המחתרתי אשר החליט להילחם בשלטון  במגמה לאפשר הגירת המוני יהודים וא"י .

תהומי היה בין המארגנים יחד עם חבריו בהם גם אליהו בן חורין נודעה הקבוצה כ"הקבוצה האודסאית" שהיתה חדורת רוח מיליטריסטית, קבוצה זו לא הצליחה לגרום למהפך המיוחל.

אנשי הקבוצה האודסאית עלו ארצה בשנת 1923 עבדו בסלילת כבישים, בניין וחקלאות. כאשר אברהם תהומי עבר לירושלים שם הוא מצא את דרכו להגנה והצטרף לסניף הירושלמי שנחשב כסניף ייחודי משום אופייה של העיר ירושלים. הייתה הקפדה מיוחדת על יחס כבוד כלפי מפקדים, דיוק בהופעה לשיעורים וכ'. ההגנה הקימה שירות מודיעין  שליקט מידע על שכנינו הערבים.

בשנת 1927נערך קורס למדריכים ובשנת 1927 עמדו לרשות הסניף מדריכים בהם: אברהם תהומי ואברהם גיורא שהצטיינו והתבלטו בין חברי הקורס.

אברהם תהומי הפך עד מהרה לדמות מרכזית ונמנה בין חברי המרכז אשר יצא מפעם לפעם לפעולות אקטיביסטיות  כנגד ערביי העיר או גורמים אנטי ציונים.

בין פעולותיו נודעו:

1. רצח יעקב דה האן מהוועד האשכנזי בירושלים אשר חצה את הקווים התחרד ופעל פעילות אנטי ציונית.
2. בעקבות המתיחות בין הערבים והיהודים הונח  מטען חבלה מאולתר ליד ביתו של השייך הערבי שהתגורר מול הכותל.
3. ניסיון להנחת פצצה בקונסוליה הגרמנית כתגובה על התפרצויות אנטישמיות.

אברהם תהומי נפגש עם ז'בוטניסקי פעמיים בשלהי שנות העשרים. בפגישותיו שוחח עימו על הקמת ארגון צבאי חדש נוסף להגנה, הפגישה הראשונה נערכה כשתהומי היה מפקד פלוגה בסניף ההגנה בירושלים, בפגישה זו נדונו שאלות של רכש ודרכים לגיוס הכספים.

פגישה זו לא העלתה דבר  שכן ז'בוטניסקי היה  טרוד בארגון מגבית "קרן עולמית לשם רכישת נשק ומימון הכשרה צבאית לנוער היהודי בעולם" פגישה שניה התקיימה יחד עם אליהו בן חורין , תהומי סבר כי ההגנה למרות היותה ארגון מוכשר הרי היא מותאמת רק לפעולות התגוננות מקומיות, לדעתו הגיע השעה להקים ארגון צבאי ממש , עם מפקדים ממדרגה ראשונה ועם תוכנית של התקפה : " על קבוצת מפקדים ליטול יוזמה להשיג אמצעים ולהוציא את הפעולה למרחב, שכן יש לפקפק ברמת הביצוע של המוסדות האדישים…" "…. אל נשכח שנקודת התורפה בכל מצבינו המדיני נעוצה דוקא במצבינו הפנימי קטסטרופלי כיצד להילחם אם רק אמתית  וישרה נכונותינו למלחמה זו- בעד השינוי המדיניות החיצונית, בה בשעה שפנימיותינו רופפת ומחוסרת דם. תקיפות במדיניות אינה נופלת משמים , בתורת מתנה בלתי צפויה, כי אם נשענת על התלכדות פנימית מבוססת על אמונה ומטרה משותפת. הכרזת מלחמה ללא אפשרות לשלוח צבא לחזית, למה דומה הדבר? למשחק ילדים תפל חסר טעם- משחק בהכרזות מילוליות שאנן מחייבות מאומה ושאין אחריהן ולא כלום"

ז'בוטינסקי שדבק בהתנגדותו לכל ארגון בלתי לגלי התנגד לרעיון זה, אולם התנגדותו נבעה משום שהעיתוי הגרוע שכן בליבו ומחשבותיו היו נתונים באותה עת לנאום שעמד להשמיע בקונגרס הציוני ( הקונגרס הציוני ה- 17 בבזל  בנאום זה נדחתה דרישתו להגדיר סופית את מטרתה של הציונות  ויצירת רוב יהודי בארץ ישראל משני עברי הירדן) לו ייחס חשיבות רבה.

עם הדחתו של יוסף הכט  ונסיעתו של זכריהו  אוריאלי , מפקד ההגנה בירושלים לחו"ל לשם קבלת טיפולים רפואיים עקב תאונתו, החליף אותו אברהם תהומי למפקד ההגנה בעיר כולה.

אברהם תהומי המשיך לפעול לגיוס אנשים לארגון  ותוך מספר חודשים הוכפל מספר האנשים בארגון והגיע לאלף איש. אורגנו קורסים שמטרתם הייתה להכשיר  מדריכים נוספים כדי שאלה יקנו את ההכשרה הנדרשת לחברים חדשים. השכונות בירושלים גויסו כחלק מהמערך הסביבתי , הוחל ברכישת נשק , תהומי ארגן  שירות מודיעין שקיבץ ידיעות על התנהגות הערבים וכוונותיהם, יחד עם שינויי אלה , דאג תהומי ליחידת פיקוח פנימית שתפקידה היה למנוע הסתננות בלשים וקומוניסטים לשורות הארגון. בתקופה זו השפעתו של תהומי  על סגל הפיקוד הייתה גורלית. בשיחות עם חברי סגל הפיקוד טען אברהם תהומי כי צריך להפוך  את ההגנה לארגון בעל אופי צבאי ויש צורך במשמעת הנובעת מדרגות וחוקים צבאיים. השקפתו תאמה במידה מסוימת לזו של ז'בוטינסקי ותהומי ראה בז'בוטינסקי  את מייצגו של הזרם האקטיביסטי בציונות. ושל הכוח הגלום בו. אברהם תהומי לא הסכים עם דעתו של ויצמן בעניין התפיסה הבריטית וראה בהשקפתו של ויצמן  על היחסים שבין המוסדות הציונים לשלטונות הבריטים לא רק מוטעית אלא אף מסוכנת.

בתקופה זו תהומי ורובם הגדול של מפקדי ההגנה נמנו כחברי ההסתדרות. בסכסוך עם יוסף הכט , תהומי צידד בעמדת בן גוריון והעדיף את מרות ההסתדרות על מרותו של אחד שאינו כפוף לשום גוף ציבורי . בעניין זה אברהם תהומי היה נאמן לדעותיו בנושא הקמת כוח צבאי מיומן ולוחם אשר יהווה את הבסיס  את הבסיס לצבא עתידי של המדינה, כשזו תקום. דעותיו לא היו זרות, רבים חשבו באופן דומה.

חברי ההנהגה הושפעו מחוג  המתנגדים וכתוצאה מכך  חששו לנאמנותו לארגון, הם עקבו אחר יחסיו עם אליהו בן חורין ומידת ההתקרבות  לרוויזיוניסטים.

ההלחשושים בהנהגת ההגנה בירושלים הביאו להתלכדותם של מתנגדי תהומי סביב יוסף רוכל
( אבידר) , מפקד פלוגה ומדריך שהיה אחראי בימי המאורעות להגנה בעיר העתיקה, אלה היו דנים בסכנה הרוויזיוניסטית ובדרכים שיש לשמור על סניף ההנהגה בירושלים והחלו עוקבים אחר קשריו של אברהם תהומי עם הרוויזיוניסטים.

באותו הזמן נסע בן חורין לארה"ב . אברהם תהומי ביקש חופשה של שישה חודשים  כידי לנסוע אף הוא לארה"ב  מיד עורר הדבר את חשדם של המלחששים ומיד  חשדו כי הסיבה לנסיעה היא נסיעתו של אליהו בן חורין. ממעקב אחר בן חורין ומהתכתבויותיו נודע כי בן חורין נסע לארה"ב על מנת לגייס כסף ונשק נוכח זאת חששו בהגנה כי ידיעות אלה על בן חורין ונסיעתו של תהומי לארה"ב תביא להמשך גיוס חברים  ורכישת אמונם של מפקדים נוספים ובעזרתם תשתלט קבוצה זו על ארגון ההגנה ונשקו ויהפכו את ארגון ההגנה לארגון צבאי שיקבע את המשך דרכו ללא תלות כך המרכז. המעקב אחרי בן חורין וניתוח המכתבים של בן חורין העלה לא פעם אסוציאציות ואף פרשנויות שלא היה להם כל בסיס, למשל כאשר נתקלו במכתבי בן חורין במילה פטנט שיערו כי זו מילת קוד המטרתה להרוס את ההגנה. בכל תקופת התככנות אברהם תהומי עקב גם הוא אחר פעילותם של "נאמני ההסתדרות", בשם זה כונתה קבוצת מפקדים בכירים חברי מפאי שבראשם עמד יוסף רוכל , כאמור המידע שזרם לאברהם תהומי היה דרך אותו ארגון מודיעין שהקים וממנו קיבל ישירות את הדיווחים העכשוויים הרלוונטיים וכך ידע על כל המתרחש בישיבות. בישיבות התריעו על הסכנה הרוויזיוניסטית ועל הצורך לעמוד על המשמר כנגד התפתחות שאינה רצויה. באופן זה ידע המפקד על כל הנעשה וגם ידע על תופעת פתיחת המכתבים של בן חורין ופתיחת מכתביו שלו.

סמוך לנסיעתו של אברהם תהומי ויציאת הארץ נודע לאבידר יוסף על ההוראה שקיבל מרדכי מרגולין למסור את הפיקוד על העיר העתיקה  והנשק של הפלוגה למפקד אחר, עקב התערבותו של יוסף אבידר הוראה זו לא יצאה לפועל. התרגיל נודע לאברהם תהומי שביקש להעמיד לדין את אבידר ואת מרגולין. אבידר הודח לשנתיים ומרגולין הודח לשישה חודשים. עם פסק הדין נעמדו באולם המשפט שבעה עשר איש לעמדת דום ועזבו את אולם המשפט ופרשו ממנו יחד עם אבידר . אברהם תהומי דרש ועדה ציבורית  שתברר את הטענות שנשמעו כנגדו על ידי "נאמני ההסתדרות", מסקנות הוועדה זיכו את אברהם תהומי מכל אשמה או קשר כנגד ההגנה.

כאמור התככנות הפנים הנהגתית בהנהגת ההגנה היא זו שגרמה לכישלון תפקודו של מפקד הארגון.

אברהם תהומי יצא לארה"ב אך בפיראוס חלה אי הבנה בינו ובין הקונסול האמריקני שסירב להעניק לו אשרת כניסה לארה"ב , על האנייה בפיראוס עלתה וועדה רפואית מטעם הקונסוליה של ארה"ב שבדקה את הנוסעים והבחינה בידו הפצועה של תהומי ( פציעה כתוצאה מתאונה שהתרחשה ב- 1928).  וועדה זו המליצה לא להעניק לאברהם תהומי אשרת כניסה לארה"ב.

אברהם תהומי חזר ארצה וביקש לחזור לתפקידו  אולם תשובת המרכז היתה כי לירושלים יש מפקד חדש שמו אברהם איכר והמרכז אינו יכול לשנות החלטה זו.

עתה החל מאבק גלוי בין אברהם תהומי  לקבוצת יוסף רוכל . חרושת השמועות החלה והחלו לספר כי אברהם תהומי לא נסע לאמריקה אלא לפריס לפגישה עם ז'בוטינסקי. הציגו את אברהם תהומי כסוכנו של ז'בוטינסקי הרוצה להשתלט על ההגנה ולהוציאה מידי ההסתדרות הכללית , הם גינו את האקטיבסטיות ויחסו זאת לפעולות העבר , לתקופה בה עמד תהומי כמפקד ירושלים,  כל קבוצה המשיכה  לרתום אליה מפקדים, תהומי גולל את כל מה שנעשה כנגדו כולל פתיחת מכתביו.

בפגישתו עם מפקדי הפלוגות בירושלים , תומכיו, טען תהומי כי יש טעם למלחמה  "רק אם תתנהל עבור רעיון ולא עבור איש או תפקיד. אני מוכן ללחום עבור צבאיות , שההגנה תיהפך לארגון צבאי ממש ובלתי מפלגתי, שיושם קץ לשלטון ההסתדרות בהגנה".

באפריל 1931 לרגל עליית נבי מוסא גוייסו חברים ובתום הגיוס הורה אברהם תהומי להחזיר את הכלים למחסנים. א.תהומי הורה למפקדים הנאמנים לו להביא  את הנשקים למקומות מסתור שנקבעו מראש. אנשיו השתלטו על המחסן המרכזי , מאות כלי נשק הועברו תוך שעות לכוחותיו של א.תהומי.

פעולה זו אילצה את נציגי המוסדות ביישוב לבוא במו"מ עם תהומי ונאמניו, אלה דרשו כי תהומי יוחזר לתפקידו כמפקד ירושלים, לאחר מו"מ ממושך בו הופעל לחץ על קבוצת המורדים הוחלט כי אין אפשרות אחרת מלבד פרישה והנשק הוחזר  כך ששמם הטהור יישמר.

מכאן והלאה הפילוג הפך לעובדה.

ארגון  הצבאי לאומי

עם הפילוג בהגנה ופרישתם של תהומי וחבריו מצאו רבים את עצמם מתנגדים לתנועת העבודה.

גם אברהם תהומי ושאר חבריו קיוו לחזור לשורות ההגנה וחיפשו דרך חזרה.

עבור אברהם תהומי מטרת הקמת הארגון הצבאי הלאומי לא היתה ליצור פילוג נוסף בעל זיקה פוליטית  כלשהיא אלא דרך חזרה לארגון כשותפים.

בשנת 1931 נסע אברהם תהומי לקונגרס בבזל בתקווה למצוא תומכים בקרב ההנהגה הציונית בגולה, אולם נכונה לו אכזבה גדולה.

בחזרתו ארצה החליט על הקמת וועד ידידים מקומי שקיבל על עצמו את הנטל הגיוס הכספי.

נערך גיוס כללי בסניפי  מרכזי הספורט של מכבי  ושל ברית טרומפלדור, גוייסו סטודנטים בהם דוד רזיאל, חבר "הסטודנטים הלאומיים" שהיתה קורפורציה של "ברית אל על" ועתיד היה לשמש כמפקד הארגון ובסוף ליפול בשליחות הארגון. יחד עימו גוייס אברהם שטרן  חבר בארגון "חולדה", אלה השפיעו על ידידיהם באוניברסיטה  שהצטרפו לארגון.

בשנת 1932 בעיתון המצודה הופיע שמו המלא של הארגון  " הארגון הצבאי לאומי" (אצ"ל).

היסוד בארגון היה המשמעת הצבאית. הירככיה ברורה ממפקד ראשי העומד בראש ועד איש שורה הנמצא בקצה התחתון של הפרמידה. מעמדו של אברהם תהומי היה גבוה במיוחד וזכה להערכה הן משום תפקידו והן משום אישיותו. כפועל יוצא מן המטרה של "צבא בדרך" היתה שאיפה להביא איחוד מחדש של מסגרות המגן, אברהם תהומי ראה בפילוג מההגנה מצב זמני תוך תקווה כי יקום איחוד הכוח הצבאי של היישוב.

בעיני ההגנה וראשי ההסתדרות לא היה אצ"ל אלא שלוחה של הרוויזיוניסטים שהוחזקו כאחראים לפילוג בהגנה. המחלוקת הפוליטית והפילוג הפנימי ביישוב אשר לווה בשנאה עזה בין שני המחנות חיזקו עוד יותר את מגמת הפיצול.

בשנתיים הראשונות לקיומו של האצ"ל גוייסו 300 איש. בתקופה זו היו מגעים לאחוד השורות ואלה נודעו כיוזמת "מלצט" ואף נחתם הסכם לאיחוד בין ההגנה ואצ"ל. איחוד זה לא בוצע מעולם.

בראשית 1936 היה בארגון  תקנון שקבע את סולם הפיקוד והאחריות, המוסד העליון – הוועד המפקח והמרכז מנה 9-15 חברים כל אחד היה ממונה על ענף מסויים.

כשם שמאורעות 1929 היוו את הקטליזטור לפילוג הארגון כך קרה לארגון הצבאי לאומי ב- 1936 עם המרד הערבי .

במאורעות  המרד הערבי  ארגוני המגן היו מאורגנים היטב והפיקו את הלקחים ממאורעות תרפ"ט 1929, הטקטיקה היתה הגנה פאסיבית, תיאום בין ההגנה לאצ"ל.

בן גוריון חשב כי קו אקטיבי יכול להשפיע על ממשלת המנדט הבריטי ולגרום להפסקת העלייה ארצה  ראשי התנועות הציונות בארץ הבינו  כי היישוב צריך לפעול דפלומטית בקרב הבריטים , גם כאן היו רבים, בתוך התנועה הרוויזיוניסטית בארץ ובחו"ל החלה תסיסה שונה שתבעה תגובה על פעולות הערבים. פעילים שונים ביקשו קו אקטיביסטי אלה פירשו את הקו של אברהם תהומי כהססני והעובדה שהוא לא היה רוויזיוניסט תרמה להשמצות נגדו. ההשמצות הגיעו בעיקר מצד בנו של ז'בוטינסקי , ערי ז'בוטינסקי, בעקבות התסיסה בארגון התקיימה התייעצות בווינה ואברהם תהומי התבקש להגיע. ז'בוטינסקי טען כי המפלגה הרוויזיוניסטית מסרה לארגון את תנועת הנוער שלה ולכן יש צורך בהסדר שיבטיח לה השפעה מתאימה בהנהלה. משמעות הדרישה היתה מנוגדת להשקפתו של אברהם תהומי שהתנגד למעורבות מפלגתית בתוך הארגון. התנגדותו של תהומי לא הועילה והוא נכנס למלכוד שבעקבותיו נאלץ לחתום על הסכם עם ערי ז'בוטינסקי לטובת פעילות רוויזיוניסטית בארגון ב', על פי ההסכם הופיע ז 'בוטינסקי כבעל סמכות כלפי אצ"ל. עם חזרתו של אברהם תהומי ארצה החל במגעים עם ההגנה על איחוד בין שני הארגונים ודרש כתנאי מקדים שולחן עגול, עמדה זו לא סתרה את עמדתו של ערי ז'בוטינסקי שראה בה אפשרות להקים הנהגה משותפת לשני ההסתדרותיות הציוניות , הצורך בליכוד היווה מטרה ביישוב ואושיסקין הטיב לבטא זאת  בכינוס המפלגות הציוניות בירושלים, גם בן גוריון הסכים לאיחוד וחיסול ארגון ב' " … זה מחייב החשת החיסול הארגון השני, ודרשתי מאושיסקין הקטן שיביא מחר באי כוח ארגון ב' לגמר העניין". המו"מ שהתקיים עם ארגון ב' היה נתון לדרישות מצד שני הצדדים, פגישה בדבר האיחוד התנהלה ב- 20 למרס 1937 בין אברהם תהומי ובן גוריון, השניים דנו על האיחוד ומרות הסוכנות, מחסני הנשק ואפשרות צירופם וכן על אישים שונים בארגון ב' שספק היה אם יצטרפו ותביעות שהן חלק מכל מו"מ".

ב- 11 באפריל 1937 בן גוריון דחק באברהם תהומי לסיים את האיחוד ולהחזיר לו תשובה חיובית או שלילית. בסוף שנת 1937 הביא תהומי לאישור של המועצה הארצית של האצ"ל את טיוטת ההסכם לאיחוד עליה הצביעו ברוב קולות. ברור היה לכל הנוכחים כי הסכם זה היה כרוך בפילוג בארגון וההכרעה  אם להצטרף או להמשיך בארגון היתה אישית. תהומי טען כי ההגנה משתנה, זו איננה עוד מילציה עממית אלא גרעין לכוח צבאי  ובהצטרפות יוכלו להשפיע מבפנים.

ניסיונות האיחוד לא צלחו וקיומו של הארגון הצבאי לאומי הפכה לעובדה.

תושבי כפר נחום השתתפו במרד הגדול נגד הרומאים ומאז ימיו של ישוע התגוררה בעיירה קהילה מעורבת של יהודים ונוצרים. במדרש רבה מסופר: "…חנניה הלך לכפר נחום ועשו לו המינים (הנוצרים בפי חז"ל) דבר מה והכניסוהו רוכב על גבי חמור בשבת …" (קוהלת רבה). העיירה חרבה במאה הרביעית וזכר נותר לה בזמננו בשם הערבי של המקום "תלחום".

קדושתו של בית הכנסת לנוצרים הביאה לכך שהנזירים הפרנציסקנים רכשו את השטח בשנת 1894. על-פי ממצאי החפירות, נבנה בית הכנסת במאה הרביעית, בימיו של הקיסר יוליאנוס (המכונה "יוליאנוס הכופר"). לא נמצאו במקום שרידי בית הכנסת מתקופה קדומה יותר.

הבניין בן שתי קומות בולט בקירותיו הלבנים שצבעם מהווה ניגוד לבנייה באבן בזלת השחורה של העיירה. הסברה שהאבנים הלבנות, אבני גיר מסותתות היטב, הובאו לכאן ומדובר בשימוש משני בחלקי מבנים עתיקים בבניה מאוחרת יותר (ספוליה). המסד התחתון של המבנה עשוי אבני בזלת. הארכיאולוגים הפרנציסקנים שחפרו במקום טוענים שמסד זה שייך לבית הכנסת המוקדם של כפר נחום, המוזכר בברית החדשה כבית הכנסת אשר שר המאה הרומי בנה לקהילה היהודית במקום (לוקס ז', 5), ובו התפלל ישוע פעמים אחדות.

בחזית בית הכנסת הפונה לירושלים היו 3 כניסות ולפניהן רחבה גדולה. 16 עמודים בצורת "ח" חילקו את האולם הגדול (18X20 מטרים) ותמכו את גגו. לאורך הקירות הוצבו ספסלי אבן למתפללים. הבניין קושט בעיטורים חקוקים באבן: מנורת שבעת הקנים, שופר, מחתה, תגליף של ארון קודש על גלגלים, כפות תמרים, אשכולות ענבים, רימונים, נשרים, אריות וצורות גיאומטריות. בקומה השנייה הייתה עזרת הנשים וממזרח לבניין, וצמודה לו, הייתה חצר סגורה בקיר גבוה.

לכבוד מקימי הבית כנסת והתורמים עוטרו שני עמודים בכתובות, האחת בארמית והשניה ביוונית:

על עמוד אחד נחקקה כתובת בארמית מהמאה הרביעית: "חלפו בן זבידה בן יוחנן עשה העמוד הזה. תהיה לו הברכה".
על העמוד השני נחקק ביוונית: "הורדוס בן מוקינוס ויוסטוס (ג'סטוס) בנו, יחד עם הילדים, הקימו את העמוד".

על עמוד שלישי באולם בית הכנסת חקוקים שמו ופועלו של הנזיר הפרנציסקני גאודנציו אורפלי אשר עמד בראש משלחת החפירות ושיקום בית הכנסת בשנים 1921-1926. אורפלי נהרג בתאונת דרכים.

קדמו למשלחת הארכיאולוגים הפרנציסקנית בראשות אורפלי, היינריך קוהל וקרל ואצינגר' שערכו חפירה ארכיאולוגית ראשונה במקום בשנת 1905 במסגרת סקר מקיף שלהם על בתי כנסת עתיקים בגליל. השניים חשפו כמעט את כל האתר, אך משביקשו לחזור ולהשלים את חפירתם שנתיים לאחר מכן, סירבו האבות הפרנציסקנים לאפשר להם את הדבר.

נשאלת השאלה כיצד זה באותו מקום מתפקדים, בו-זמנית, כנסיה מפוארת ובית כנסת ? אין תשובה חד-משמעית לכך. עלו מספר הצעות, ביניהן: הקהילה כאן היתה על קו מעבר בין שתי יחידות גיאופוליטיות. קו הגבול בין יורשיו של הורדוס עבר באזור זה ועל כן התאפשרה פעילותם במקביל.

יונתן הרציגר- מורה דרך

העדה הנוצרית האתיופית בירושלים

תוכן העניינים

• מה מקור העם האתיופי
• הקשר לישראל ויהודה?
• העת החדשה – הקיסרים בשנים 1855-1974
• תחנות במסלול של הקהילה האתיופית נוצרית בירושלים

 

אז מה מקור העם האתיופי?

כבר בכתביו של יוסף בן מתתיהו מוזכר השם "אתיופאס" ,במקור השם שבא מיוונית, שפירושה "פנים מיוחדות". היסטוריון הרומי פליניוס הזקן , טען שהשם נלקח משמו של אתיופיוס, בנו של כוש בן חם. זה בהחלט אחד מהשמות המקובלים לאותה ממלכה ,היא ממלכת שבא אשר התקיימה באלף הראשון לפני הספירה . היכן הייתה ממלכה זו מוקמת?? חוקרים רבים תהו על מקומה ועל פי מקורות שונים ,ישנם דעות שונות. יש שטוענים שממלכה זו מיקומה בחצי האי ערב, בתימן של היום ואלו בעיקר מקורות ביזנטיים ,אולם הגרסה האתיופית הרשמית גורסת ,שמקומה של הממלכה הוא על מוצא הנילוס הלבן והכחול. כלומר השורשים של אתיופיה המודרנית הם ממלכת שבא ההיסטורית ובאפריקה.

מה הקשר לישראל ויהודה?

על מנת להבין את הקשר הזה אנחנו נתחיל בסיפור של אגדה ונשלב בה מספר מקורות לאגדה:

האגדה האתיופית מספרת על מלכת שבא מאקסום, אשר שמה האתיופי מקידה, שבאה למלך שלמה.( המיתוס ההיסטורי העתיק יודע לספר לנו שמעמד המלכה היה רם תמיד יותר מאשר ממלכות אחרות, ואפילו לפי אחת האגדות שלטו באתיופיה פעם רק נשים, מלכות בתולות).למעשה, מבחינה היסטורית, ישנו פער של אלף שנים בין ממלכת אקסום ומלכת שבא. כלומר זוהי מסורת נטולת עובדות היסטוריות.

מקור אחר מספר את הסיפור הבא :

ממלכת ישראל בימי שלמה הייתה חזקה מאוד ,מעצמה אזורית, ושמו של המלך יצא לתהילה, כמדינאי חכם מאוד. המקדש אשר בנה בירושלים עורר השתאות וסקרנות רבה בהיותו שונה משאר המקדשים. כי לא היה בו כל פסל או תמונה. המלכה מקידה היא מלכת שבא החליטה לבוא ולראות במו עיניה את המלך החכם, ואת בית המקדש.

כמובן שממלכת שבא בימיה גם הייתה מאוד חזקה ויתכן שלביקור זה היו מטרות אחרות, מעבר לנימוס הדיפלומטי , שהיה מקובל באותה תקופה כמו היום. ממלכת שבא סחרה במותרות ,זהב יהלומים ואבני חן שנמצאים בשפע באדמתה עד לעצם היום הזה. התגברות השפעתו של המלך שלמה בגזרת ים סוף משכה כמובן את תשומת ליבה של המלכה מקידה.

מסע ממלכת שבא לפרובינקיית יהודה לפי מקורות רומיים קדומים (פליניוס הזקן) נמשך כ 65 יום. מרחק רכיבה זה או צעידה לא הרתיע את המלכה ואת משלחתה מההחלטה לצאת לבקר בממלכת יהודה.

הופעתה של המלכה בחצרו של שלמה המלך הייתה מלאת הוד והדר. והיא מביאה בשיירה שלה המורכבת מגמלים סוסים וחמורים, משא נכבד של זהב אבני חן , סוגי בשמים כתשורה למלך. כבר בפגישה הראשונה בניהם הם מצאו בניהם שפה משותפת.

לאגדה בדבר המפגש בין שלמה המלך למכה מקידה מלכת שבא ישנו מקור אתיופי והוא למעשה המקור המעניין שמספר את הסיפור הבא :

" והמלך שלמה כשרוצה לעשות מלחמה עם מלך או שר והוא רחוק ממנו, או שהיה מעבר לים, מיד היה שולח לשר הרוח שיצווה על הרוח לבוא ולשאת אותו בין השמים והארץ, ועוד יצווה לשאת חיילותיו ויצווה על החיות שילכו מתחת למחנהו על הארץ וכל מיני העופות פורחים על המחנה וסוככים בכנפיהם עליהם  כאלו הם יושבים בבתיהם.

ילכו ויבאו אליו ויסורו אל משמעתו ויאמרו לו, אדוננו המלך איש האלהים, אל בא החשוב עלינו ח[לילה] כזאת, כי אין אנו כדאי למרוד במלכותך ובחכמתך ובמתת אלהים אשר נתן לך ואשר השליטך על כל ברואיו עליונים ותחתונים. אך גזירתך לא [שמענו]

ושלוחך לא הגיע אלינו עד עתה, אלא יש אישה אחת והיה שמה מלכת שבא והיא מולכת עליהם אחרי מות אישה והייתה הכמה ובעלת חן וחסד ודעת ויפת מראה והיא שופטת אותנו בצדק ובמישור והרבתה לעשות הטוב והישר בארץ ההיא והיא גידלה אותנו מנעורינו ועד עתה  והיא לנו כאם ואנחנו סרים למשמעתה ולא באימת מלך אלא שיש לה חסד עלינו ואנו לה כבנים.

מיד צווה המלך בשמעו צחות לשונם וטוב דבריהם שילכו לדרכם לשלום.

וישובו וידברו למלכת שבא כל מה שעשה המלך שלמה וגבורתו ומלחמותיו והיאך נתגבר על מלך (ה)איי הים ועל מלכה ועל אלהיה וכי הרג כל אנשי האי ההוא והחריבה ושרפה באש ,ולנו דבר טוב וחמל עלינו כי באנו בשברון לב לפניו ולשון רכה תשבר גרם  ומיד צוה לנו שנשוב למקומנו לשלום.

כשמוע מלכת שבא את כל הדברים האלה וכל מעשה תקפו וגבורתו ופרשת גדולת  שלמה, נפלה אימתו עליהם ויפל לב העם וימס ויהי למים , אמרה אלכה אליו ואשמע חכמתו מפיו ואראה מעשיו הנפלאים והנוראים אשר אין כל אדם יכול לעשות כמוהו.

שנאמר ויחכם מכל האדם מאיתן האזרחי והימן וכלכל ודרדע בני מחול  וג[ומר] וכ[תיב] ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם .

מיד לקחה עמה מאה ועשרים ככר זהב טהור ובשמים הרבה מאד ואבן יקרה ועצי אלמוגים ותצא אל המלך ירושלים, ותבוא ותנסהו בחידות .

אמרה לו מה הם:

• שבעה יוצאים?
• וט' נכנסים?
• שנים מוזגין?
• ואחד שותה?

אמר לה, וכי דברי נשים שמספרות אשה עם חברתה בלבנה  את באה לנסות אותי בהם. אבל אני אומר לך כדי שלא תתנשאי ותאמרי שאלתי את המלך שלמה ולא ענני וכבר אמרתי בספר שלי ענה כסיל כאולתו פן יהיה חכם בעיניו .

השבעה יוצאין – שבעת ימי הלבון.

ותשעה נכנסין – תשעה חדשים של הריון.

ואחר שתלד יהיו שני השדיים מוזגין לתינוק והוא שותה.

א[חר] כ[ן] שאלה לו :

ילד שאל לאמו : מי הוא אבי ?

אמרה לו : אביך אבי וזקניך בעלי.

אתה בני ואני אחותך.

אמר לה : בודאי אלו עמון ומואב שבאו מלוט שילדו לו בנותיו. אח[ר] כ[ן] לקחה תינוקות זכרים

אחרי שראתה חכמתו ודעתו ותבונתו לאין קץ הודת לו, שנ[אמר] : ויגד לה את כל דבריה ולא היה דבר נעלם מן המלך אשר לא הגיד לה ותאמר אל המלך אמת הדבר אשר שמעתי בארצי על דבריך ועל חכמתיך ולא האמנתי עד אשר באתי ותראינה עיני והנה לא הוגד לי החצי, הוספת חכמה על חכמותיך ושמועה על שמועתך .

מיד ראה המלך א[ו]תה והייתה יפה עד מאד והייתה פנויה מן האישות ואמר לשכב עמה, ולאחר  מלבד ,ותלך לארצה היא ועבדיה . כאשר חוזרת לארצה, היא יולדת את ילדם המשותף שנקרא מנליק= בן מלך. הוא הקיסר הראשון ולאחריו מלכו 225 קיסרים, ששלטו באתיופיה יותר מ-3,000 שנים.

 

לימים, נוסע מנליק לבקר את אביו שלמה ,המלך שלמה ושריו התפעלו עד מאוד מכישרונותיו ושידלוהו להישאר עמם ולרשת את ממלכת ישראל . משנכשלו בניסיונותיהם, החליטו לשלוח עמו את בני השרים היהודים שישמשו כיועציו במלכות אתיופיה. הללו, שלא רצו להיפרד מארון הברית, הצליחו להגניבו בעורמה מבית המקדש ונשאוהו עמם לאתיופיה. לפי אמונתם של האתיופים, ארון הברית הוצב בכנסיית מרים ציון באקסום, ומאות אלפי אתיופים עולים מדי שנה לחזות בתיבה הקדושה שהובאה מירושלים, המכונה בפיהם ' ציון' או 'ציון השמימית' . בכל כנסייה אתיופית מוצבת בתוך היכל המכונה  קודש הקדשים תיבה בתבנית הארון.

השתקפות של אגדה זו מצויה בשושלת החזקה ביותר של קיסרי אתיופיה בימי הביניים. שושלת זו מכונה 'השושלת הסלומונית', בשל ייחוסם של הקיסרים לשלמה המלך, שהיה מקור הלגיטימציה המרכזי לשלטונם. שיאה של שושלת זו היה בתקופות שלטונם של הקיסר עמדה ציון=עמוד ציון, 1344-1314 , ושל הקיסר זרעה יעקוב =זרע יעקב, 1468-1434 , שחיזקו

וביצרו את האחדות הדתית לאומית באתיופיה, וחיזקו את מעמדו של השליט כראש הכנסייה.

הנוסח הקנוני של סיפור זה, שהפך למיתוס הלאומי האתיופי, מכונה 'כבוד המלכים'. לאחרונה תורגם  הטקסט ,משפת הגעז האתיופית לעברית, בתוספת מבוא מקיף והערות מפורטות.

נוסח זה למעשה מעניק את הלגיטימציה לשלטון הקיסרי האתיופי גם כשלטון אלוהי ששואב את כוחו לא אחר מדוד המלך. בטקסט הזה גם נטען שהמלך שלמה חלם על כך שעם בואה של מלכת שבא אליו, רוח אלוהים תעזוב עמה לאתיופיה.

מסעו של בנו של שלמה מנליק לביקור אצל אביו שלמה הוא זה שמייצר עבורם את הליגטימציה האלוהית כמסופר בטקסט המתורגם : " תיאור מסעו של מנליק מארץ ישראל לאתיופיה מתואר כמקביל בפרטים רבים ליציאת מצרים: בני ישראל בוכים ומקוננים על הליכתו של מנליק יחד עם כל בני האצולה היהודית ״כאשר קוננו המצרים בהרוג אלוהים את בכוריהם״. המסע עצמו משחזר את נסיי ים סוף והר סיני, ומתאר באופן נסי את מעופה של הפמליה יחד עם

ארון הברית: "ויהי בעבור ציון הקדושה ואנשיה, קיבל הים את פניהם ,ויגאו גליו כהתנתק הרים גבוהים … וישתחווה הים לפניה, ובסעור גליו כהרים הוגבהו מרכבותיהם מעל הגלים  כמידת שלוש מאות … וישמחו ים סוף ואנשי אתיופיה, ובצאתם לים גדלה שמחתם משמחת ישראל בצאתם ממצרים, ויקרבו אל הר סיני ויחנו בקדש ויהללו שם את המלאכים".

 

במקביל להעברת התיבה לאתיופיה מסתלקת השכינה מישראל הישנה. הטקסט מתאר כיצד

לאחר עזיבת מנליק והארון, שלמה מבין היטב שהשכינה סרה ממנו והוא מקונן: ״אללי לנו כי נהרס כבוד בת ציון הנכבדה ורב כבוד בת אתיופיה העלובה״. עקב כך הוא נמשך אחר נשותיו הרבות ופולחניהם האליליים. מכאן ואילך מוצגים היהודים כחוטאים וכשוטים, ובפרט כאשר הדברים מגיעים להופעתו של ישו ולסרבנותם של היהודים לקבל את בשורתו. הדברים נחלטים בקביעות חוזרות ונשנות, כמו למשל בדברי משלחת הכהנים עם הגעת ארון הברית לאתיופיה :

"בושו בנות ירושלים וכובדו בנות אתיופיה, בין

אלילים ופסלים נבחר עם אתיופיה ונמאס

עם ישראל, בושו זקני ישראל וכובדו זקני

אתיופיה, כי נרצה אלוהים לעם האובדים ומאס

בישראל, על כי נלקחה ציון מעמם ובאה לארץ אתיופיה".

בהקשר הרחב של יחסי יהדות ונצרות ובהבדלים שבין השתיים. כידוע, בספרי 'הברית החדשה '

מבשר ישו את בואה של 'מלכות השמים 'שתחליף את 'מלכות הארץ'. קריאה זו קובעת

את דוקטרינת היסוד של הנצרות הקדומה, שמפרידה בין העולם הארצי המוכר לבין העול ם

שאמור להחליפו. העוינות של הנצרות הקדומה לתענוגות העולם הזה, לממון, לחיי משפחה, ואף

לשכל האנושי, משולבת בהסתייגות חריפה גם מהממד הפוליטי הארצי. אמנם ישו מתואר כצאצא של בית דוד, ואף נהרג כ'מלך היהודים', אך מלכותו היא 'לא מן העולם הזה' ובהחלט באה להחליפו. רק מצב העניינים המיוחד שנוצר עם התעכבות בואה המיוחל של מלכות השמים, ועם כוח המלכות הארצית שניתן לנצרות לאחר התנצרות האימפריה הרומית, הוביל ליצירת מער ך

תאולוגי מורכב בימי הביניים, שבא להסביר בדיעבד את מקומה של המלכות הארצית ביחס לזו השמימית.

במובן זה, שונה הנצרות האתיופית מכל וכל. הפיכתה כבר בשלב מוקדם לדת מדינה התחומה בגבולות של ממלכה ספציפית, לא אפשרה לה להסתפק בבשורת מלכות השמים של 'הברית החדשה'. הצורך לבצר את הלגיטימיות של המלכות הארצית באמצעות הדת הוביל אותה ישירות אל 'הברית הישנה', שם מצאה עולם מדיני ארצי מפותח שרוח אלהים שורה עליו. שלמה המלך, השיא המקראי של מלכות ישראל, הוא המקור שאליו פנתה המסורת האתיופית כאשר חיפשה דגם שיוכל לעגן את השלטון הארצי בהשראה רוחנית. הכנסייה האתיופית מקבלת את הדוקטרינה של Israel Verus ,שלפיה היהודים כבר אינם ישראל האמיתי, 'ישראל שברוח'. מלכי אתיופיה והאליטה השלטונית שלה הם גם ההמשך הממשי והסמלי של 'ישראל שבבשר'.

 

ראשיתה של המדינה האתיופית בממלכת אקסום באזור הצפוני של אתיופיה. העדויות המוקדמות ביותר לקיומה הן מהמאות הרביעית והחמישית לפנה"ס. במאה הראשונה לספירה אנו יודעים מעדויות כי מדובר בממלכה מאורגנת, ששלטה במרבית המסחר באזור ים סוף. כבר בשלב זה ישנן עדויות להשפעות עמוקות של היהדות על התרבות האתיופית הקדומה. העדויות על התנצרותו של המלך אזאנה הן עדויות מסוגים שונים – מצד אחד, נמצאו עדויות פיזיות כגון מטבעות וכתובות, מאידך, נמצא גם עדויות ממקור שני כגון עדויות המופיעות בכתבי ההיסטוריון של הכנסייה הנוצרית המזרחית בירושלים, רופינוס, בהם מתוארת הממלכה שקיבלה על עצמה את הנצרות בתקופה זו.

כבר בימי אזאנה נקבע תקדים שיימשך עד למחצית המאה ה-20, לפיו ממנה ראש הכנסייה המצרית קופטית את ה"אבונא" – ראש הכנסייה האתיופית. התנצרותו של אזאנה היתה מהלך סמלי חשוב, שסלל את הדרך להמשך, אך יחד עם זאת בימיו התפשטות הנצרות עדיין היתה מוגבלת מאוד, בעיקר לחוגי האליטה. התפנית הדרמטית התחוללה רק כמאה שנה מאוחר יותר, עם הגעתן של שתי קבוצות נזירים לאתיופיה, האחת – "תשעת הקדושים" והשנייה – "הצדקאן". שתי הקבוצות הן קבוצות פליטים מונופיזיטים מהוויכוח שהתנהל בירושלים במאה החמישית בעניין טבעו של ישו. שתי קבוצות אלו הגיעו לאקסום בדרך לא דרך והקימו שורה של קהילות, מנזרים וכנסיות בממלכה. הנזיר הבולט מכולם היה זה-מיכאיל, שנחשב לזקן הנזירים באתיופיה (האגאו) ולמייסדו של ראשון המנזרים באתיופיה – דֶבְּרָה דָאמוֹ. ה"צדקאן" פעלו באזור שהיום הוא דרום אריתריאה. קבוצה זו נקלעה לעימותים עם האוכלוסייה המקומית על רקע שאיפותיה המיסיונריות ולכן הם נחשבים למרטירים הראשונים באתיופיה.

במאה ה-6 הנצרות הופכת מדתו של המלך לדת המדינה. בימיו של המלך כלב ובייחוד בימי בנו, גברה מסקל (נושא הצלב), הכתרת הקיסרים כבר נעשתה בטקס נוצרי, כלומר, הקיסר איננו רק הסמכות הפוליטית, אלא גם נוצרי המקבל לגיטימציה מהסמכות הדתית – האבונא. דבר זה נותר על כנו עד 1974. באופן מפתיע, דווקא לאחר מכן התחיל תהליך שקיעתה של ממלכת אקסום, אך הבסיס הנוצרי של הקיסרות האתיופית שהונח בתקופה זו נותר גם לאחר שקיעתה. התפוררותה של ממלכת אקסום לא הובילה לשקיעת הנצרות באתיופיה ועד למאה ה-10 חלה דווקא התפשטות דרומה של הנצרות.

במאה ה-12, מתבססת שושלת נוצרית חדשה, שושלת הזאגווה, ששלטה במשך 135 שנה (1137-1270). מלכי הזאגווה נתקלו בבעיות רבות לביסוס לגיטימציה לשלטונם ורבים קראו תיגר על שליטתם ועל נצרותם. יחד עם זאת, למלכי הזאגווה יש תרומה חשובה ביותר להתפתחות הנצרות האתיופית ובמיוחד בולט מפעל בניית הכנסיות המרשים (ע"ש הקיסר שבנה את העיר), מפעל שמהותו היה הניסיון לבנות את "ירושלים אשר באתיופיה" על רקע הנתק מירושלים (מערכת כנסיות החפורות באדמה, מנהרות וחפירים המדמים תחנות בחייו של ישו!). בתקופת שלטונם חוו קיסרי הזאגווה קשיים רבים והיעדר לגיטימציה ממקורות שונים. מבחינה זו ראו בני הזאגווה בחיזוק הברית בין הצלב לכתר פתרון ומשענת לביסוס שלטונם.

השושלת הסולומונית

ראשון המלכים הסולומונים – יכונו אלמלכ – בסיוע ראש המנזר החל לבסס את שלטונו ואת שלטון השושלת, אמנם ההתבססות המשמעותית של הסולומונית, של קשריה עם העולם שמחוץ לאתיופיה ועם האופי הנוצרי  חלה במאה ה-14 בימיו של המלך עמאדה ציון. הוא היה הראשון להשיג שליטה בכל האזורים של הרמה האתיופית (האזור הצפוני) והראשון לגבש את מעמדם של השליטים האמהרים כיורשים הלגיטימיים של ממלכת אקסום וצאצאי שלמה המלך. הסולומונים הפכו ממלכים למלכי המלכים (נגוסטה גסאט). האמהרים שאפו למרכוז כוחם, להתפשטות טריטוריאלית ולשליטה בנושאי דת. שאיפה זו נתקלה בהתנגדויות שונות בקרב ראשי מנזרים ושליטים אזוריים, אך בסופו של דבר הם נאלצו להיכנע מפני כוחם של השליטים הסולומונים. אבי השושלת האמהרית – עמאדה ציון.

לדואת, בנו של עמאדה ציון, מיוחסות פעולות רבות בתחום התפשטות ההתנצרות, למשל:

א.           ביסוס הקשר עם אירופה הנוצרית

ב.          בתקופתו נערך מפעל תרגום של ספרות נוצרית תיאולוגית

ג.           מייחסים לו את הבאת שרידי הצלב לאתיופיה (רלקווים – שרידים שונים ומשונים הקשורים לישו).

בתקופתו של יצחק, אחיו של דואת, ניהל מלחמות נגד האסלאם (וגם נגד היהדות).

בתקופתו של זרע יעקוב, בנו של דואת, נעשה ניסיון למרכוז המדינה מתוך תפיסה שהנצרות והכנסייה הן הכלים המרכזיים לביסוס זהותה הלאומית וגיבושה של המדינה האתיופית המאוחדת. זרע יעקוב קבע קאנון אחיד והנהיג פתרון לחלוקת ארוכת שנים בנושא השבת. הוא עודד פולחנים ואמנות נוצרית, עודד יצירתם של דימויים חזותיים בנושא מרים הבתולה ובנושא הצלב. הוא הכפיף תחת מרותו את הכמרים המתנגדים ואת אלו שלא סרו למרותו הוא היכה וגירש. הוא הגדיל מספר אנשי הכמורה, הרחיב את השפעתם וקידם מאוד את חדירת הנצרות ומנהגיה לאורך החיים היומיומי של המאמינים תוך חדירה מאסיבית גם לפריפריה.

העת החדשה – הקיסרים בשנים 1855-1974

 תיאודורוס – הוכתר ב-1855 לנגוס נגסאת (קיסר בחסות אל), כלומר שילוב של סמכות קיסרית עליונה עם כוח פוליטי וצבאי של ממש. בחירתו בשם תיאודורוס איננה מקרית – שמו המקורי היה כאסה הילו – והשם החדש נבחר ע"ש דמות ספרותית מיתולוגית של מנהיג נוצרי משיחי שיביא עמו גאולה שלמה, ישלוט באתיופיה, בעולם כולו ובעיקר בירושלים. מיד עם עלייתו לשלטון החל תיאודורוס בשורת רפורמות חשובות ותהליכי מרכוז ומודרניזציה משמעותיים באתיופיה השסועה של תקופת השופטים. בשלב הראשון כונן תיאודורוס ברית עם ראש הכנסייה, האבונא סלאמה, וגיבה את מאבקו במיסיונרים הקתולים. יחד עם זאת, תיאודורוס אפשר בתקופתו פעילותם של מיסיונרים פרוטסטנטים, בעיקר כסוכני מודרניזציה ופחות כאנשי דת. מבחינה זו ישנה אכן משמעות רבה לפעילותם באתיופיה במאה ה-19. התנגשותו של תיאודורוס עם הכנסייה הייתה בלתי נמנעת בסופו של דבר על רקע תהליכי המרכוז שהנהיג וניסיונו להכפיף את הכנסייה ובעיקר את נכסיה למרותו. דבר זה הביא למשבר ביחסיו עם האבונא ולאובדן תמיכתו בתיאודורוס. הסלמת יחסיו עם הכנסייה הייתה חלק מהכוחות שהובילו בסופו של דבר לנפילתו של תיאודורוס. סופו היה טרגי והוא בחר להתאבד בקרב מול בריטניה ב-1868.

1. יוהנס – 1872-1884 (ארבע שנים אחרי מותו של תיאודורוס) – מיקד את מאמציו בתכניתו לגיבוש הכנסייה והאחדות הדתית-רעיונית. הוא כינס מועצה דתית עליונה ושם בה קץ למחלוקות תיאולוגיות בנות מאות שנים. במיוחד קבע יוהנס כי ה"תואחדו", היא הדוקטרינה האורתודוכסית אתיופית היחידה, דבר שזכה לגיבוי מוחלט בצד ראשי הכנסייה. לאחר שהשיג אחדות רעיונית זו החל יוהנס לפעול בנמרצות לכפיית אחדות זו בכל רחבי המדינה. הוא גייס את הפטריארך הקופטי במצרים לתמיכה במאבקו וזכה להסכמתו למינויים של ארבעה בישופים באתיופיה, באמצעותם בנה יוהנס מנגנון למינוי כמרים רבים, חינוכם והפצת הדוקטרינה האתיופית. יוהנס נקט במדיניות חסרת פשרות גם מול המוסלמים – את רובם הכריח להתנצר ואת המסרבים גירש. האיום המוסלמי קיבל גם ביטוי פוליטי אזורי, בעיקר בניסיונות הקולוניאליים המצרים מול אתיופיה, ואף מול מדינת המהדיה בסודאן. יוהנס נהרג בסופו של דבר בקרב עם המוסלמים באזור הספר שבין סודאן לאתיופיה. אמנם אתיופיה ניצחה בקרב זה, אך נותרה חבולה ופצועה מהעימות האזורי.
2. מנליק השני 1884-1913 – מותו של יוהנס סלל את עלייתו לשלטון של מנליק משואה. מנליק הרחיב מאוד את גבולות אתיופיה בעיקר דרומה. בתקופתו נוצרה אימפריה אתיופית גדולה בהרבה מהמדינה הנוצרית הותיקה. ניצחונו הגדול על האיטלקים בקרב אדווה – 1896 – הותיר את אריתריאה בידי האיטלקים אבל ביסס את עצמאותה של אתיופיה תוך הכרה בינ"ל בריבונותה. ביטוי בולט למפעלו של מנליק היה בנייתה של עיר הבירה החדשה, אדיס אבבה. שטחי הדרום הנרחבים שכבש הפכו גם הם בהדרגה לנוצרים. למרות נטייתו הריכוזית של מנליק, התאפיינה תקופת שלטונו בגמישות ובתבונה פוליטית והנצרות הפכה לחלק מהממלכתיות האתיופית. הנצרות נפוצה בתקופתו אמנם גם בכפיה, אך בעיקר משום שייצגה תרבות כוללת של סדר חדש והשואפים להסתפח לסדר זה ולהצלחה המשמעותית של המדינה האתיופית קיבלו והצטרפו מרצון להסדר כולל זה. יש הרואים בתהליך זה ביטוי לאימפריאליזם וקולוניאליזם אתיופי ויש הרואים בכך דווקא ביטוי לאינטגרציה ולגמישותה של התרבות הפוליטית האתיופית, תוך שילוב יעיל ומהיר של האוכלוסייה באזורים הנכבשים ותהליך אתיופיזציה של מרבית שטחי האימפריה. חשוב להדגיש כי יד ימינו של מנליק היה האבונא מתיאוס, שמונה ע"י מנליק לראש הכנסייה האתיופית וכיהן בתפקיד זה במשך 45 שנה, כלומר, היה דמות דתית ופוליטית בעלת כוח ומשמעות רבה בתקופת השיא הפוליטי של הקיסרות האתיופית.
3. היילה סלאסי – עם מותו של מנליק התחוללו מאבקי ירושה בין הטוענים לכתר. בשלב ראשון ניסתה האצולה השואנית להמליך ולהכתיר לקיסרית את נכדתו של מנליק, זאודיתו, אבל ראס טפארי למעשה תפס את השלטון כבר ב-1916, על אף שהכתרתו בפועל לקיסר התרחשה ב-1930. בין מעשיו הראשונים היו נישול האבונא מתיאוס מסמכויות פיננסיות והגדרת תפקידו כסמכות למינוי כמרים בלבד. היילה סלאסי שעה גם לניתוק של התלות בבישוף המצרי – כבר בשנות ה-30' החל תהליך של מינויים של בישופים ראשונים ממוצא אתיופי. תהליך זה יגיע לשיאו בשנות ה-50' עם פרסום החוקה ובה החלטתו של היילה סלאסי על ניתוקה של הכנסייה האתיופית מן הכנסייה הקופטית והפיכתה לכנסיה עצמאית. היילה סלאסי החל לבסס את סמכותו ולפעול להשגת ריכוזיות חסרת תקדים בממלכתו. במודרניזציה הוא ראה כלי מרכזי לביצור שלטונו. גם בתחום הדתי בא הדבר לידי ביטוי – היילה סלאסי הקים מפעל חינוך לאנשי כמורה תוך שיפור רמתם והיתר לפעילות מיסיונרית של האירופאים (כסוכני מודרניזציה) וכדומה. מפעל המודרניזציה נקטע ב-1936 עם הכיבוש האיטלקי.

 

מפת המסלול

תחנות במסלול של הקהילה האתיופית נוצרית בירושלים

תחנה ראשונה: בית קול ישראל ברחוב הלני המלכה.

הבניין בפינת רחוב הלני המלכה ורחוב שבטי ישראל נבנה בתקופת אשתו של הקיסר מנליק השני. שמה היה הקיסרית טאיתו (TAITU ) עדיין ניתן לראות את סימלה של הקיסרית  בדמות כתר ושמש זורחת. הם מתנוססים על גמלון משולש. חומת המבנה עצמו נבנו על פי ההוראות שלה. כל המבנה בנוי בסגנון קלאסי מעודכן ובעל סימטריה מדויקת . המבנה מעוטר בתבליטי אבן מכל צדדיו.

הקיסרית עצמה נחשבה לאישה מאוד יפה בזמנה.  היא הייתה פעילה מאוד בענייני ארצה. והייתה נערצת על בני ארצה. היא תמכה בקהילה של הפטריארכיה בירושלים והמבנה נבנה בהשפעתה וכן מבנים נוספים.

קוריוז על המבנה הוא: סביב בנייתו פרץ סכסוך בין הקיסרית לבין ראש הקהילה בעיר ממהר ולדא סמאעת, לאחר שסמאעת התערב בשיפוץ הבניין שעמד על השטח אותו רכשה הקיסרית וקבע את שמו על הכניסה לבניין. טאיתו לא אהבה את מעשיו של סמאעת ואסרה אותו כשהגיע לאתיופיה. לאחר זמן ברח סמאעת ממאסרו והצליח לברוח למצרים, שם הצטרף למנזר קופטי.

 

תחנה מספר 2: הקונסוליה האתיופית בירושלים

 

ברחוב הנביאים מספר 38-40 נמצא מבנה הקונסוליה האתיופית בירושלים. גם מבנה זה נבנה על ידי הקיסרית האתיופית, זאודיטו מנליק (ZAWDITU ) שלטה בשנת 1916 עד 1930 . המבנה היה מיועד לבית עבורה לכשתבוא לגור בארץ הקודש. לאחר בניית הבניין הוחלט לשכן בקומתו התחתונה את הקונסוליה האתיופית ולהסב את שתי הקומות העליונות לדירות מגורים להשכרה. עוד נקבע ששליש מההכנסות מהשכרת הדירות יוקדשו למנזר האתיופי בירושלים.

המבנה המפואר הוא בן שלוש קומות ומרתף ובו שתי כניסות וכתשעים חדרים. בחזיתו קבועים שני פסיפסים צבעוניים המכילים כתובות וסמלים של הקיסרות האתיופית. בפסיפס הקבוע בראש הבניין מופיע אריה עם כתר ושרביט ובפסיפס הקבוע מעל הכניסה הראשית מופיע כתר ושנת הבניה – 1920 (לפי הלוח האתיופי, שנת 1928 לפי הלוח הגרגוריאני). בנוסף מופיעה הכתובת בשפת הגעז: "ניצח האריה משבט יהודה" (חזון יוחנן ה 5) המהווה סיסמה של המשפחה המלכותית.

בשנת 1936 נכבשה אתיופיה על ידי איטליה הפאשיסטית ובעקבות כך טענו נציגי איטליה בארץ ישראל לבעלות על הבניין. בית המשפט הבריטי שנדרש לדון בנושא קבע שלאיטלקים אין כל זכות על הבניין. בשל כיבוש זה הגיע באותה שנה לירושלים קיסר אתיופיה הגולה היילה סלאסי והתגורר בה במשך כחצי שנה. בשנת 1973, בעקבות מלחמת יום הכיפורים, ניתקה אתיופיה את יחסיה עם ישראל (היחסים חודשו בסוף שנות ה-80) ומאז הבניין כולו משמש כבניין דירות.

תחנה מס׳ 3: הכנסייה האתיופית, רח' אתיופיה

התחזקותה של קיסרות אתיופיה במחצית השנייה של המאה ה־19 התבטאה גם בהעמקת רגשות דתיים של מנהיגיה כלפי ארץ הקודש וכלפי קהילת האתיופים בירושלים. על רקע זה ניתן להבין את פעילות הבנייה המחודשת של אתיופים בירושלים, הן בתוככי חומות העיר העתיקה והן מחוצה לה. פירמאן טורקי משנת 1882 אישר לאתיופים בניית כנסייה, צפונית לעיר העתיקה, במרחק 20 דקות הליכה מכנסיית הקבר. חלק מן השטח היה שייך להם עוד קודם לכן. בבנייה החל קיסר אתיופיה יוהנס הרביעי, והיא נסתיימה בשנת 1893 , בימי מחליפו מנליק השני. המתחם הגדול של הכנסייה והמנזר האתיופיים שוכן כיום בסמטה צרה וציורית בלב ירושלים החדשה. עם הקמתם החל פיתוח האזור כולו, ועל־ שם הכנסייה  קרויה הסמטה והשכונה שסביבה. הכיפה השחורה והרמה של הכנסייה נשקפת מרחוק.

לפי מסורת אתיופית, כאמור, התחנך מנליק הראשון בחצרו של המלך שלמה, נמשח למלך אתיופיה בבית המקדש בירושלים, ואף הצליח להביא עמו לארצו את ארון הברית. אותה מסורת מספרת, כי במסעו ליווה אותו מירושלים עזריה, בנו של הכהן הגדול צדוק, ושנים־עשר כוהני המקדש, זקנים יודעי חוק, אשר נתמנו לשופטים במחוזות שונים של אתיופיה; כוהנים אלה הפיצו את דת ישראל בארץ זו. המקדש הראשי בבירת שבא נקרא אז ׳ציון/ ושם זה מופיע בכל כתבי ההיסטוריה האתיופית.

הכנסייה האתיופית טוענת, שארון הברית שרד במדינה זו מימי שלמה המלך. הוא הועבר לבירת המדינה לאחר התנצרות תושביה, והוצב בכנסייה שהוקמה במיוחד לשם כך בבירה העתיקה של אתיופיה, אקסום. במאה העשירית שלטה באתיופיה מלכה יהודיה פלאשית בשם יהודית, והיא הרסה את הכנסייה; הארון, בהתאם לאותה מסורת, נמצא גם כיום באקסום, והקיסר האחרון היילה סלאסי הורה לבנות כנסייה מיוחדת עבורו בשנת 1965 . לאחרונה, נאספו במשך חמש שנים כל  האגדות על ארון הברית, והן פורסמו בספר שיצא לאור במרס 1992 במסגרת פירושי הנצרות למושגים ואירועים בתנ״ך ־ מסמלת מרים אם ישו בברית החדשה את ארון הברית המקראי, והאתיופים חוגגים את חג מרים מדי חודש.

הכנסייה האתיופית נמנית עם הכנסיות הנוצריות הקדומות ביותר: האתיופי הראשון הוטבל לנצרות בידי אחד משליחיו של ישו, פיליפוס, בעת שעשה את דרכו מירושלים לעזה. אחד מקווי האופי הבולטים של עדה נוצרית זו הוא זיקתה למקרא. האתיופים שומרים על מצוות רבות

שמקורן בתורה: דיני טומאה וטהרה, מאכלות אסורים ומילה, אם כמורשת הנצרות הקדומה אם כתוצאה מהשפעות יהודיות ישירות. בצפון אתיופיה יש אפילו שומרי שבת, הנמנעים מכל מלאכה קשה ביום זה.

הקיסר האתיופי נמשח לפי האמונה והוא גם ראש הכנסייה בארצו. הכנסייה האתיופית, באמצע רחוב אתיופיה שליד רחוב הנביאים, שוכנת במרכז המתחם האתיופי. חומת אבן גבוהה ושער רחב ובולט מפרידים בין המתחם לסמטה. בקצות משקוף השער מגולפים שני אריות, הדומים לדמות שעל הפסיפס של הקונסוליה. גם על ראש אריות אלה נראה כתר עם צלב, וכתובת בשפת הגעז: ׳ניצח האריה משבט יהודה ־ מנליק השני מלך המלכים של אתיופיה, 1889 ׳. הגג של בניין הכנסייה

נבנה ככיפה עם צלב אתיופי, שהוא צלב חסום במעגל, וממנו בולטים שבעה קצוות דמויי חצים. מבנה הכנסייה עגול והכיפה נישאת על תוף, כמקובל בבניית כנסיות ב אתיופיה.

הכיפה היא ביטוי אדריכלי לביצה, המייצגת עבור נזירים אתיופיים את תחיית המתים. בקיר הכנסייה ובתוף נקבעה שורת חלונות, מעוטרים וחסומים בסורגים. למבנה העגול שלוש כניסות. הכניסה האחת, הפונה לצפון־ מערב, מיועדת לגברים; כניסת הנשים היא מדרום־ מערב. מעל שתי הכניסות קבוע תבליט צבעוני של אריה, שלראשו כתר. הכניסה השלישית ־ בצד הצפוני־ מזרחי של המבנה. באמצע הכנסייה ניצב, כמבנה נפרד, קודש הקודשים ) ׳מקדס׳ ( והוא גם מרכז של שני מעגלים קונצנטריים, המהווים את שני החלקים האחרים של הכנסייה. בקודש הקודשים נמצא מזבח, הבנוי על־פי תיאור המזבח שהיה בבית המקדש השני, והוא מוצב על לוח המייצג את ארון הקודש. הכנסיה בנויה במבנה מעוגל ללא פינות וזאת על מנת להרחיק את השטן  על פי המסורת האתיופית (שנמצא תמיד בפינה).

על שלוש הדלתות של קודש הקודשים, ועל החלון ־ בצד הרביעי -קבועה, בארבע שפות, הכתובת: ׳בניית הכנסייה הזאת הוקדשה למרים הבתולה, נפתחה בידי מלך המלכים של אתיופיה יוהנס בשנת מרקוס הקדוש׳(1874 לפי הלוח האתיופי). במערב מופיעה הכתובת באמהרית בדרום ־ באיטלקית, במזרח בעברית, ובצפון ־ בצרפתית. אחרי מותו של המלך יוהנס המשיך המלך מנליק השני בבנייה, והיא הסתיימה בשנת 1885 (יש להוסיף למניין השנה האתיופית שמונה שנים כדי לקבל את השנה הגרגוריאנית ־ 1893). הכתובת מציינת גם את הסכומים שתרמו מלכים אלה לבנייה; קוריוז ראשון הוא, שעלות הפרויקט הייתה כה גבוהה, שהקהילה האתיופית נזקקה להלוואות מהבנקאי פרוטיגר כדי לסיים את המפעל. מאחר שהקהילה לא היתה מסוגלת לפרוע את כל ההלוואות, עברה הבעלות על הכנסייה והמנזר למעשה לידי הבנקאי.

הקיסר האחרון, חיילה סלאסיה, ששהה בירושלים בשנת 1936, התפלל כאן; לכאן הובאו אז ־ בתקופת הכיבוש האיטלקי של אתיופיה ־ גם ארגזי האוצר של המלך.

קוריוז נוסף: בארץ היתה בימים ההם שביתה כללית במסגרת מאבקם של הערבים ביישוב העברי, ובהעדר סבלים, הועבר האוצר בשלוש מכוניות משא של המשטרה, בסיוע כמאה אסירים שהיו שפוטים לעבודת פרך בבית הסוהר המרכזי בירושלים. האוצר שהוטמן בכנסייה כלל 158 תיבות ברזל ועץ, 123 מהן מלאות מטבעות זהב וכסף עם דיוקנה של המלכה האוסטרית מריה תרזה.

 

תחנה מס׳ 4: ליד פסלו של מייסד המתחם האתיופי מחוץ לחומות העיר העתיקה

 

לפי מסורת אתיופית עתיקת ימים, יבוא המשיח ־ תיאודורוס ־ מאתיופיה; הוא יגאל את העם הישראלי והאתיופי מכל אוייביהם, וישב על כס המלכים דוד ושלמה בירושלים.

ההיסטוריה החדשה של אתיופיה מתחילה באמצע המאה ה־19 עם עלייתו לשלטון, בשנת 1855, של מלך אשר אימץ את השם תיאודורוס השני. מלך זה איחד מספר נסיכויות בשטח אתיופיה והקים שלטון מרכזי חזק; כאשר פלשו הבריטים לארצו, ותיאודורוס ראה מול מבצרו את הצבא המצויד בהישגים הטכנולוגיים הטובים ביותר של אותם ימים ־ הבין שאין שום סיכוי לנצח ובחר להתאבד, ולא להשלים עם חרפת הכישלון; וזאת לאחר ששחרר את חייליו ושלח אותם הביתה. יורשיו של תיאודורוס השני המשיכו את מדיניותו, והצליחו לייצב את המצב הפוליטי והכלכלי באתיופיה בסוף המאה. הקיסר יוהנס הרביעי, אשר

 

עלה לשלטון  בשנת 1872 והיה בעל אמונה דתית חזקה סייע לנזירים ותרם סכומים ניכרים לבניית מתחם גדול לאתיופים בירושלים החדשה.

אחד ממעשיו הגדולים של מנליק השני היה בניית בירה חדשה לאתיופיה. שמה נקבע ׳אדיס אבבה׳, כלומר ׳פרח חדש׳. בימי מלכותו של קיסר זה התחזקו הקשרים בין אתיופיה לאירופה וכוננו על בסיס יציב, סדיר ומכובד יותר. אתיופים רבים הגיעו לאירופה, הן בשליחויות דיפלומטיות והן כמורים ששהו במרכזי התרבות הגדולים, שם למדו להוקיר את היצירות המקוריות של עמם. נוצרה ספרות אמהרית־ מדעית בהיסטוריה ובדקדוק הלשון, והחלו לצאת לאור ספרים ־ ברובם ברומא. ב־1908 הודפס שם הרומן האתיופי הראשון. סמוך לתקופה זו נוסדו בתי דפוס גם באתיופיה עצמה. במתחם האתיופי שבירושלים, מעבר לחומות האבן והסורגים הירוקים, מסביב לכנסייה, משתרעות גינות מטופחות, חצרות רחבות־ ידיים ובהן עצי הדר וסוכות גפנים, עצי תות וברושים. ביניהם הוצב בשנת 1983, ליד השער ומול הכנסייה, פסלו של האב וולדה (Mamher Walda Sema'et), נציג מלכי אתיופיה ־ לזכר פעילותו להקמת המתחם. הוא הסתכסך עם הקיסרית טאיתו, אולי עקב החובות בהם שקעה הקהילה האתיופית בירושלים בגלל ההלוואות שנלקחו כדי לסיים את בניית הכנסייה. הסכסוך גרם לעצירתו באחד מביקורי המולדת שלו. הוא הצליח לברוח מן המעצר ומצא מקלט במנזר במצרים, שם נפטר ונקבר. מול הפסל מימין, סמוך לרחוב ואחרי חומת המתחם ניצב בניין על שם הקיסר מנליק השני.

בשטח המתחם יש מספר בנייני מגורים שהם מרווחים לעומת חדרי הנזירים בדיר הסולטאן, שכונתם של האתיופים בתוך החומות. בתי המגורים לנזירים נמצאים כאן משמאל לשער, וחומה מפרידה בין בית הנזירים לבית הנזירות. בהמשך ניצב בניין לקבלות פנים, ואחריו מגדל פעמון, מזרחה לכנסייה. בקומת הקרקע של מגדל הפעמון יש חדר אחד ובו מתגורר נזיר. את המגדל בנתה הקיסרית זאודיתו בתו של מנליק השני.

לאחר השלמת הכנסייה והמנזר, נבנו באתר, מימין לשער, מספר מבנים גדולים. בניינים אלו, דו־קומתיים עם גגות רעפים, נתרמו בידי קיסרים, קיסריות ונכבדים אתיופיים, וכמה מהם נושאים את שמותיהם ־ אחד הוא בית מנליק השני. בתים אלו נועדו למטרות השכרה, כדי שיקל על העדה לקיים את עצמה. מספר מבנים להשכרה נבנו גם מחוץ למתחם, במרחק לא רב ממנו. יוזמת התכנית היתה הקיסרית טאיתו, אשת הקיסר מנליק השני; היא כינסה את אצילי אתיופיה ועשיריה, והתרימה אותם לטובת הקהילה האתיופית בירושלים.

 

יש לציין, כי העדה הנוצרית־אתיופית היתה קטנה וצנועה; בניית הכנסייה החדשה והבניינים סביבה מעידה על שיפור במצב הכלכלי באתיופיה עצמה ועל התחזקות הרגשות הדתיים של האתיופים כלפי ירושלים.

תחנה מס׳ 5: בית החולים הדסה, רח׳ הנביאים 37

המדינאי והמצביא הבולט ביותר באתיופיה במחצית השנייה של המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20 היה בן־דודו של מנליק השני, מאקונן, שהיה גם אחד המקורבים לקיסר. בשנת 1916, בימי מלחמת העולם הראשונה, הפך בנו, חיילה סלאסיה (פירוש השם ׳חיל השילוש׳), ליורש העצר ולעוצר (רגנט); הוא עלה לשלטון ב־1930. תוארו הרשמי היה ׳נגוסא עסת׳, כלומר מלך המלכים בשפת הגעז ובאמהרית, או קיסר.

עוד בתפקידו כעוצר, עשה חיילה סלאסיה מאמצים רבים להפצת ההשכלה בעם. הוא סייע בהקמת שלושה בתי דפוס לאומיים באתיופיה והחל בפעילות שיטתית להוצאה לאור של ספרי לימוד חדשים ושל הספרות האתיופית בתרגום לאמהרית. בתקופה זו החלו להופיע שני העיתונים הראשונים באתיופיה וקבצים של שירי עם. מאז עלייתו לשלטון, שאף הקיסר להגיע להישגים חברתיים, תרבותיים וכלכליים בארצו במתכונת האירופית ־ ובמיוחד דאג לפיתוח מקיף של רשת חינוך מערבית ושיפר את המערכת המנהלית. פעילות זו גרמה לתחייה לאומית.

חיילה סלאסיה ביקר בירושלים מספר פעמים ופיתח יחס מיוחד אליה. בעת פלישת כוחותיו של מוסוליני לארצו, מצא הקיסר מקלט בעיר ואף העביר אליה כאמור את אוצר המלוכה. חיילה סלאסיה כינה עצמו ׳אריה ירושלים/ וראה את האתיופים כצאצאי עשרת השבטים.

באביב 1936, כאשר צבאו הדל ניגף בקרבות עזים מול השריון האיטלקי ־ שהסתייע בהפצצת גז חרדל מרעיל ממטוסים ־ הגיע קיסר אתיופיה הגולה לירושלים. פגיעת הגז ניכרה בבריאותו, אולם חרף זאת החל במערכה דיפלומטית לסילוק הכובש מארצו. שש שנים היה הקיסר הגולה, מהן שהה בירושלים רק כעשרים יום, הימים הראשונים של גלותו. בסילוק האיטלקים מארצו נטלו אז חלק, קודם החזרתו למולדת, פלוגות קומנדו יהודיות מארץ ישראל, במסגרת צבא הבריטי, בפיקודו של וינגייט, וחיילה סלאסיה הזכיר זאת לא פעם באוזני ישראלים.

הנגוס הגיע ארצה עם משפחתו: אשתו הקיסרית, יורש העצר, הבן השני, הנסיך מאקונאן ושלוש הנסיכות, אשר הבכורה שבהן שכלה את בעלה, ראס טקה, במלחמה.

כאמור, חיילה סלאסיה העריך מאוד את הישגי החינוך המערבי בתחומים שונים, ויחסו להתקדמות בתחום הרפואה מצא ביטוי גם בעת שהות משפחתו בירושלים: הנסיכה הצעירה צחאי (שמש בשפת הגעז) החלה ללמוד בבית הספר לאחיות של ׳הדסה', שפעל אז ברחוב הנביאים 37, מול הכניסה לרח׳ אתיופיה כיום, ואז ־ רח׳ החבשים. משמעות המלה ׳חבשים׳ במקור הערבי, 'ערב־רב של בני שבטים שונים׳, נובעת מההתרשמות הראשונית של הערבים במגעם עמם, ומקורה כנראה בריבוי המחוזות והשבטים בשטח אתיופיה. מהכינוי ׳חבש׳־׳אבס׳ נוצר גם השם הלועזי ׳אבסיניה׳. משמעות זו שלילית בעיני האתיופים, ולכן הוחלף השם.

ביקורם המאולץ של בני הזוג המלכותי בירושלים לא היה הביקור הראשון שלהם בעיר הקודש, וגם לא האחרון. באחד מביקוריה, כשנתיים קודם לכן, ערכה הקיסרית מנן (Menen) עלייה לרגל כצליינית, ביקרה במקומות הקדושים וטבלה בירדן ובכנרת. היא היתה אדוקה בדתה ובנתה עבור העדה מנזר חדש על שם השילוש הקדוש במדבר יהודה. לעומת זאת, בביקור קודם ערכה קניות בתל אביב והאזינה לאופרה ׳ריגולטו' כאורחת ראש העירייה. כאות הוקרה לזמרת, הזמינה אותה הקיסרית לאתיופיה, שם הופיעה בארמון והוענק לה אות כבוד מלכותי רם מעלה.

באחד מביקוריה בירושלים טופלה הקיסרית מנן בבית החולים הדסה. כל חייה זכרה את המומחה לרפואה פנימית, פרופ' משה רחמילביץ׳; וכך, לאחר שנים רבות, כשחלתה בארמונה באדיס אבבה, ביקש הקיסר עצמו להטיס את פרופ׳ רחמילביץ' לטפל בה בארמון, ויש אומרים כי הסיוע המהיר והטיפול המצוין הביאו להכות אתיופיה במדינת ישראל (הכרה דה־יורה) תוך מספר ימים: שנים ארוכות חששה אתיופיה מתגובות שכניה מצפון, מצרים וסודן, לצעד זה. אגב, מצבה של הקיסרית היה בכי־רע והטיפול החד־פעמי הקל אותו רק לזמן קצר, לאחריו היא נפטרה.

תחנה מס׳ 6: בניין ג׳נרלי, הצטלבות הרחובות יפו ושלומציון המלכה

חנוכתה של תעלת סואץ ב־1869 הגבירה את התעניינות מדינות אירופה ומצרים בים סוף ובמזרח התיכון, וסימלה את ראשית עידן המדיניות האימפריאליסטית הפעילה שלהן באזור. עד מהרה הביאה מדיניות זו לניסיונות לתפוס מאחזים בחופי ים סוף, ובכללם ניסיונות חוזרים ונשנים לכבוש את אתיופיה, שהייתה מדינה עצמאית יחידה ביבשת אפריקה.

בקרבות ניצחו האתיופים את צבאות הפולשים: קיסרי התקופה, יוהנס הרביעי(1872־ 1889) ומנליק השני(1889־1913), לא רק שהצליחו להדוף את אוייביהם אלא גם ליכדו את העם סביב מנהיגותם וניהלו מדיניות חוץ עקבית. הם ניצלו את אווירת האימפריאליזם ששררה בתקופה זו, הכפילו את שטח המדינה והשיגו הכרה בינלאומית בגבולות החדשים. אתיופיה עמדה בהצלחה בהתקפות של מצרים וביזאנטים, של כושים ומוסלמים, וכמעט ולא נכבשה מעולם. רק בעת הכיבוש האיטלקי שפקד אותה בשנים 1936־1942, יצא המלך לגלות.

את איטליה מסמלים בירושלים בעיקר שני בניינים: צורתו של האחד מזכירה את סגנון פירנצה או סיינה, והוא תוכנן כבית חולים איטלקי; האחר ־ הוא בניין שבראשו הוצב פסל של אריה ונציאני. זהו האריה הידוע ביותר מבין האריות המעטרים בניינים בעיר, והוא הוצב על ׳בניין ג׳נראלי׳, בית חנויות ומשרדים גדול בלב העיר, בהצטלבות הרחובות יפו ושלומציון המלכה. הבניין נבנה בימי המנדט הבריטי עבור חברת הביטוח האיטלקית ׳ג׳נרלי׳, שסמלה המסחרי, אריה מכונף, הוצב על גגו הרם, בחזית הבניין. האריה עוצב במתכונת סמל העיר ונציה, והוא מסיים את הפרספקטיבה של רחוב יפו. ונציה היתה מדינה עצמאית, שהתאחדה בשנת 1871 עם שאר חלקי איטליה, אשר הפכו לאיטליה המודרנית, מעצמה אירופית, שאף פתחה קונסוליה בירושלים שנה לאחר מכן.

בית החולים האיטלקי המפואר, ולידו כנסייה, נבנה עוד בשנים האחרונות של השלטון הטורקי. מגדל הפעמונים המרובע של הכנסייה נראה למרחוק, ומזכיר בסגנונו ־ כחלקים אחרים של המתחם ־ מספר בניינים בפירנצה ובסיינה מתקופת הרנסאנס.

בנין ג׳נרלי כמו בית החולים האיטלקי הם מסימניה של תקופת השאפתנות האיטלקית במזרח התיכון ובאפריקה המזרחית. כבר בצעדיה הראשונים כמעצמה, ניסתה איטליה המאוחדת לפלוש לאתיופיה, אך נכשלה וגרמה רק להתגבשותה והתחזקותה של זו כמדינה עצמאית. האיטלקים לא השלימו עם הכישלון וחיכו להזדמנות נוספת. כיובל שנים לאחר מכן כבשה איטליה את אתיופיה למשך שש שנים וקיסר אתיופיה יצא לגלות.

האיטלקים ניסו לשבור את רוחו של הקיסר גם בגלותו בירושלים. מספר ׳אירועים' ־ כביכול מקריים ־ מצטרפים לתמונה המורה על התנכלויות קטנות שתכליתן היתה כנראה לשבש את בואו: תרני הדגלים, שהוכנו מבעוד לילה לדגלים שהיו אמורים לעטר את קבלת הפנים לקיסר בנמל חיפה, בשמונה במאי 1936 ־ נעלמו; האנייה היחידה בנמל, שכביכול ׳התקשטה׳ לכבוד הנגוס, היתה אניית תיור איטלקית, והיא הניפה מאות דגלים איטלקיים; הכלב של הקיסר נדרס בירושלים בתאונת דרכים, ולא ברור אם זו לא היתה מכוונת… גם בעת פירוק מטענו של הקיסר התערבה יד זדונית: אחד הארגזים נפל, ואלפי מטבעות של טלרים עם דיוקנה של מריה תרזה התפזרו על הרציף; מטען כלי המטבח נפל גם הוא, וכמה פרימוסים נפגעו וקערות חרס נשברו. התעמולה האיטלקית ידעה לנצל את המקרה ולהציג את קיסר אתיופיה כמי שכלים כה פשוטים חשובים בעיניו עד שנטל אותם עמו לגלות.

בתקופת הכיבוש האיטלקי, עשתה ממשלת איטליה מאמצים לקרב אליה את הקהילה האתיופית בירושלים: ב־1940 מינתה ראש מנזר חדש, אך עם הגיעו ארצה סירבו מרבית בני הקהילה האתיופית להכיר במרותו. בתקופת מלחמת העולם השנייה סולקו מהמנזרים אותם נזירים אתיופיים, שהספיקו לקבל אזרחות איטלקית, והם רוכזו במחנות הסגר יחד עם אזרחים של ארצות אוייב אחרות.

ממאיר דיזנגוף, ראש עיריית תל אביב. הקיסר שהה במלון ארבעה ימים בלבד.

התעניינות התקשורת ביציאתו של הקיסר לגלות הייתה רבה, אך הוא שמר על שתיקה משום שהעדיף לפעול במישור הדיפלומטי. למרות זאת הסכים לשתף פעולה עם צוות הסרטה שבא מבריטניה במיוחד לירושלים כדי לצלם אותו, את משפחתו וכלבו על מרפסת המלון. בסרט הכריז הנגוס, על רקע מגדל דוד וחומת ירושלים, שהוא ימשיך במלחמתו למען ארצו.

בשל העתיד המעורפל, פוליטית וכלכלית, של הקיסר ומשפחתו, חשש חיילה סלאסיה לשהות זמן ממושך במלון היקר ביותר בעיר ועוד יחד עם פמליה גדולה. הוא החליט לעבור למקום צנוע יותר, ואנשי הפמליה התארחו בבתי האתיופים שבעיר. בית מפואר, שהיה שייך לעורך הדין אבקאריוס ביי, מטובי המשפטנים באותם ימים, נמצא מתאים למגורים המלכותיים. בלווית שני בניו הגיע הקיסר אל הבית, מול בניין טרה סנטה ברחביה, ואחד המשפטנים במשרדו של אבקאריוס, עורך דין יהודי צעיר ושמו נתן מריין, ערך את חוזה השכירות. אבות הקהילה האתיופית הכירו אותו היטב והמליצו עליו בפני הקיסר; הוא קירב אותו אליו ולאחר מכן מינהו לעורך הדין של המשפחה המלכותית. משחזר חיילה סלאסיה לאתיופיה, הזמין אליו את נתן מריין כיועץ משפטי, ומאוחר יותר מינה אותו לאחד משלושת שופטי בית הדין העליון האתיופי, שבו שירת עד שיצא לגמלאות.

תחנה מס׳ 8: בית שבו התגורר קיסר אתיופיה, שד' בן־מימון 6

ביום החמישי לשהותו בירושלים, עקר הקיסר ל׳ביתו׳ בשדרות בן־מימון 6. הבית נבנה רק שנתיים קודם לכן, והוא ניצב עד היום בשולי שכונת רחביה, מול בניין טרה סנטה.

הווילה המפוארת הדו־קומתית נבנתה מאבן אדמדמה והיא מוקפת חומה. הבניין תוכנן כמספר גושים בצורת קוביות בגבהים שונים עם אגף קמור המובלט באמצעות גגון בטון, הדומה למצחון של כובע. לאורך מדרגות הכניסה לאחוזה, במקביל לחזית הבית, עוצבה בריכת נוי הדרגתית המצופה באריחים בצבע טורקיז. סורגי השערים והחלונות מעוצבים כקרני שמש. מול שער הכניסה הראשית, ליד בריכת הנוי, קבוע לוח אבן, עליו חקוק: 1934 Villa Lea 1 may. מאחורי השם ׳וילה לאה׳ מסתתר סיפור עצוב של בעל הבית ד״ר נסיב אבקאריוס ביי. אשתו, שהיתה צעירה ממנו בכשלושים שנה, בזבזה את ממונו הרב תוך שנתיים ועזבה אותו. הבית הועמד להשכרה ולאחר חתימת חוזה השכירות עם הקיסר עבר בעל הבית לגור בחדר במלון המלך דוד.

׳הבית דמה לארמון או לטירה מכושפת׳; מרפסות וגן עם באר מים, שני חדרי אירוח ענקיים שחלקם מוגבה כבימה; כל חדר היה צבוע בצבע אחר וחדרי האמבט כוסו אריחי חרסינה צבעוניים שצבעם תאם לצבע החדר הסמיך; בקומת המרתף היו חדרים למשרתים ולמטבח.

היתה זו גלות מלכותית לכל דבר: ה׳חצר׳ הקיסרית פעלה בווילה וכך גם לשכה ארעית, שהועסקו בה שתי צעירות אתיופיות, ילידות ירושלים ודוברות ערבית, עברית ואנגלית. בשעות אחר הצהריים הנגוס היה ניצב שעה ארוכה ללא תנועה במרפסת רחבת הידיים, ומעל ראשו שמשייה ירוקה. בקורת רוח מוסתרת קיבל את קריאות העידוד וההידד של מאות הירושלמים שחלפו על פני הבית: עמידתו הגאה הותירה רושם כה נכבד, עד שקומתו הנמוכה לא ניכרה כלל.

דומה היה שהמשפחה המלכותית מסתגלת לחיים בגלות. חיילה סילאסיה ורעייתו טיילו ברחובות בן־יהודה ויפו בירושלים וערכו קניות; בנותיהם הנסיכות נסעו לתל אביב ורכשו שם דברי אופנה. למימון ההוצאות מכרו אנשי הפמליה את מטבעות הזהב (הטלרים) שהביאו עמם תמורת לירות ארץ ישראליות. המטבעות הראשונים של אתיופיה נוצקו

באוסטריה בימי מריה תרזה, ומאז השתמשו שם רק במטבעות מאותו סוג, עליהן טבועה השנה 1780. תמונתה של מריה תרזה קישטה את צידם האחד של אותם מטבעות והנשר האוסטרי כפול הראשים והסיסמה ׳צדק ורחמים׳ בשוליו, היו חרוטים על צידם השני. יש לציין שלטלרים היה ערך קישוטי בלבד: הבדואיות והכפריות, בארץ ובעבר הירדן, נהגו לעטר במטבעות זהב אלה את מצחן ואת צווארן.

ביומו הראשון של הקיסר ב׳וילה לאה׳ הופיע הנציב העליון ל׳ביקור היכרות פרטי׳. מעניין לציין, שבזמן הפגישה עצמה ־ והימים ימי מתיחות רבה בין יהודים לערבים ־ ירו טרוריסטים ערבים בשלושה יהודים מקרב קהל הצופים שיצא מקולנוע אדיסון, והרגו אותם. ממה שסיפר הנגוס לנציב העליון הוא חשש מהמצב, והוזמן להשתקע בלונדון, ודומה שעקב האפשרות להגביר שם את הפעילות הדיפלומטית, העדיף אותה על ירושלים ־ וכך החל להכין את יציאתו לשם.

באותם ימים סבל הקיסר מהצטננות, שסיבתה ־ לפי אבחנה של פרופסור יהודי ־ השפעת הפגיעה של גז החרדל בעת הפצצות האיטלקים; הרופא אמנם פסק לו מנוחה של חודש, אך הקיסר המשיך בפעילות נמרצת ובסיורים בעיר ובסביבתה: מכונית ה׳פאקארד׳ שלו נראתה מדי יום ביומו עושה דרכה באזור.

חיילה סילסה, הרבה לשבח את הישגיו של המפעל הציוני בארץ, אך יועציו הבריטים הזהירו אותו מפני ידידות גלויה מידי עם ראשי הישוב, על מנת לא להתגרות בערבים, לפיכך את ביקוריו בישובים יהודיים עשה בחשאי ובעילום שם.

עדות לשהותו של הנגוס ומשפחתו ברחביה נותרת בפנקס הכתובות של תושבי השכונה משנת 1936. רשום בו: השם ־ חיילה־סלאסיה; המקצוע או העבודה ־ מלך חבש; הרחוב ־ שדרות בן־מימון; מספר הבית ־ 6׳.

אחרי שהות של 20 יום, ב־28 במאי, יצא קיסר אתיופיה את הארץ כמעט בחשאי: מירושלים נסע ברכבת לחיפה, ומשם הפליג באנייה אל אנגליה.

תחנה מס׳ 9: הכפר האתיופי דיר א־סולטאן

דיר א־סולטאן, שכונה דמויית כפר אפריקני, מסמל אולי יותר מכול את קשרם של האתיופים לירושלים ונוכחותם בה. על גג אחד האגפים של כנסיית הקבר משתרע מנזר (׳דיר׳ בערבית), שלא ידוע על שם איזה מלך, כלומר סולטאן, הוא נקרא; הנזירים האתיופיים השוכנים בו טוענים ששם זה מכוון לשלמה המלך, הנחשב לאבי האומה האתיופית, ולפי אמונתם, חלק מרכושם בירושלים הוא מתנת שלמה למלכת שבא, אם אומתם.

כדי לבקר באתר, יש לעקוף קיר של הכנסייה הרוסית על שם אלכסנדר נייבסקי שברחוב שוק הצבעים (Suq Aftimos), ולעלות במדרגות, דרך רחוב בית הבד (Suq Khan Ez Zeit) אל הגג. כאן מתגלה למבקר מחזה אקזוטי מדהים: כפר אפריקני שנבנה על גג כנסייה, בין חורבות של מנזר צלבני.

כפרים במתכונת דומה אפשר לראות רק ברמות ההרריות של אפריקה, המרוחקות ממקום יישוב מרכזי. העדה הנוצרית־אתיופית, שנודעה כבעלת נכסים והשפעה מרובים בארץ ישראל עוד מתקופת הצלבנים, המשיכה להתגורר בירושלים גם בתקופות קשות מבחינה כלכלית, וקשרה לעיר הקודש היה כה אמיץ עד שגם התנאים הקשים לא הרתיעוה. מתחילת המאה ה־16 חדלה המולדת האתיופית לתמוך בנציגיה שבירושלים, ולאלה חסרו האמצעים לתשלום שוחד לשלטונות הטורקיים. בהיעדר הגנה מצד השלטון, החלו כתות נוצריות אחרות לדחוק אותם ממעמדם המכובד בעיר ־ אל השוליים שעל הגג. הכפר שגרים בו הנזירים האתיופיים משתרע על פני רחוב מרכזי אחד משתפלות סמטאות קצרות וצרות, יש בו ביתנים וליתר דיוק תאים זעירים וצפופים ואפלים תאים אלו ששטחם כ-2 מטר על 2.5 מטר, וגובהם כגובה אדם ממוצע, בנויים

מבוץ מוקשה מצופה בסיד לבן, ופתחי האוורור היחידים של הבתים הדלתות הנמוכות  מעץ וחלונות זעירים ליד התקרה. הכפר נראה כבנוי באופן ארעי, את המבקר אופפת התחושה שהביתנים הובאו הנה מעולם הבית של האתיופים. מים וחשמל הותקנו כאן רק בחודשים האחרונים של השלטון הירדני(1967) כאשר עורך הדין שטיפל בענייניהם, ס״א אלחטיב, התמנה לראש החלק הירדני של ירושלים והצליח להתקין קו הספקת מים נוסף ולהקים חברת חשמל. גם אז המים והחשמל זרמו רק במבנה העומד במרכז הכפר, ומשמש מעין מטבח וחדר אוכל משותף לנזירים ולנזירות. כיום החשמל מגיע לכל הבתים.

בין הכפר לבין כנסיית הקבר, בקצה סמטה קצרה, משתרעת חצר פתוחה, מסביב לכיפה של קפלה ארמנית תת־קרקעית על שם הלנה הקדושה; זהו חלק מכנסיית הקבר.

בדיר א־סולטאן מתגוררת קבוצה של כעשרים נזירות ונזירים אתיופיים, נציגי הכנסייה הלאומית שלהם בארץ. זהו שריד לכוחה הגדול של כנסייה זו בעבר, אשר החזיקה בשעתה במקומות רבים בכנסיית הקבר. גם היום נמצאים ברשות האתיופים לא פחות משבעה מנזרים ברחבי הארץ.

בשנת 1966 היה הקיסר האתיופי אורחו של מלך ירדן בירושלים. הוא נכנס לעיר דרך שער שכם, שקושט חגיגית בדגלי בית האשם ובית שלמה המלך. המלך הירדני הקדיש גם זמן ללמוד את פרטי הסכסוך בין האתיופים לקופטים באתר המריבה שבדיר א־סולטן.

בין מנזר זה שבדיר א־סולטן לבין חצר הקיסר באתיופיה קוים קשר נסתר, שהוגדר כאחד הסודות השמורים ביותר של הממלכה. הנזירים האתיופיים העניים שומרים על אחד האוצרות היקרים ביותר בירושלים

תכנית דיר אל סולטן:

מקרא:
1.כניסה למגורי נזירים
2.מגורי נזירים
3.קפלת הלנה והחצר.
4.קפלת ארבע החיות.
5.קפלת מיכאל
6.המנזר הקופטים.
7.רחבת הכניסה של כנסיית הקבר.
8.מעון הארכיבישוף האתיופי

הקיסר מנליק השני והקיסרית מנן העניקו למנזר את כתריהם וכך עשו גם מספר נסיכים ונסיכות; וזאת מפאת רצון התורמים שסמל השלטון לפחות ־ אם לא הגוף ־ יהיה קרוב ככל האפשר לקברו של הצלוב מנצרת. אמנם לאט, אך גם לכאן מגיעים חידושים טכנולוגיים: על גגות הבקתות הופיעו אנטנות של טלוויזיה. הן הותקנו בשעה שהארכיבישוף הקופטי שהה בחוץ לארץ; עם שובו, הוא דורש את הורדתן.

בין החצר לבין בקתות המגורים מיתמר עץ הנקרא ׳עץ הזית המקודש׳. לפי מסורת אתיופית, זהו מקום עקידת יצחק ובענפיו של העץ הסתבכו קרני האיל…

תחנה מס׳ 10: גג המריבה והחגיגות ־ חצר דיר א־סולטאן

חצר דיר א־סולטן ידועה גם בכינויה ׳גג המריבה׳, בשל הריב שפרץ בין הקופטים לאתיופים על השליטה במקום. ראשיתו של הסכסוך במאה ה־18, אך הוא הוחרף בשנת 1838: מגיפה קטלה את כל הנזירים האתיופיים ששכנו במקום, והאירוע הנורא נזכר בכתביהם של הקונסול הבריטי בירושלים, ג׳יימס פין, והבישוף הפרוטסטנטי סמואל גובאט. לפי המסופר בהם, השתלטה העדה הקופטית על המנזר ועל הקפלות שבו, ולאחר מכן אף קיבלה את רשות השלטונות הטורקיים לשרוף את המקום כדי לטהרו; הספרייה האתיופית הגדולה במנזר, שכללה תעודות המוכיחות את בעלות העדה האתיופית על המקום, עלתה באש.

לאחר המגיפה השתקמה עד מהרה הקהילה האתיופית בירושלים, ותוך מספר שנים הגיעו אליה נזירים מאתיופיה עצמה. השלטון הטורקי לא העניק להם רשיון לבנות מחדש את המנזר, וכפיתרון זמני נאחזו הנזירים במקום בבקתות קטנות שהקימו. אולם הסכסוך על הבעלות לא שכך, והוא חוזר ומתחדש עד עצם היום הזה: הדרישה להורדת האנטנות מעל לבקתות היא ביטוי מודרני של המריבה הממושכת, שהתפתחה בעבר סביב מסמר הננעץ בקיר (צד אחד טען שהמסמר הוא חלוד אך חדש, והצד השני טען שהוא ישן והחליד במקום). באחת המריבות דרשו האתיופים לתקן את צירי הדלתות, והקופטים התנגדו לכך בטענה שזו הפרה של הסטאטוס קוו ־ תוצאה חשובה ביותר של מלחמת קרים.

הנוצרים הקופטים, שכניהם של האתיופים, ממשיכים לתבוע הבעלות על המקום עד היום, ומדינת ישראל שומרת על הסטאטוס קוו מימין לכניסה למתחם, בחדרון בודד, מתגורר נזיר קופטי שתפקידו לפקח על מעשי הנזירים האתיופיים. לפי כללי הסטאטוס קוו, כלומר שמירת המצב הקיים, אסורים הנזירים האתיופיים בעשיית כל שינוי ולו הקל ביותר.

אתיופים התגוררו בירושלים עוד מקדמת דנא, כנראה מן המאה הרביעית לספירה. לפי עדותו של אחד מקדושי הנצרות, אנטונינוס ששהה בעיר הקודש בשנת 570, הוא פגש ברחובותיה אנשים שבאו מאתיופיה. בתקופת הכיבוש המוסלמי, במאה השביעית, היתה העדה האתיופית מוכרת בירושלים ובעלת מעמד מכובד. לפי עדות משנת ־1384 היה לאתיופים מקום משלהם בכנסיית הקבר, בקפלה שמאחורי הקבר הקדוש. במאה ה־15, כאשר איימו הממלוכים להשתלט על שרידי האתרים הנוצריים בירושלים, השיב קיסר אתיופיה באיום לפגוע בכל המסגדים בארצו ־ והממלוכים־המוסלמים זנחו את מזימתם. באותה תקופה הגיעה הממלכה האתיופית לשיא פריחתה; האתיופים רכשו את המקום המכונה ׳מערת דוד׳ שעל הר ציון, את המזבח בכנסיית קבר מרים שבעמק יהושפט, והחזיקו בחמישה אתרים בתוך כנסיית הקבר ובאזור גת שמנים. לפי אחד המקורות, היה להם מנזר ששכן בקרבת המנזר הפרנציסקני שעל הר ציון, והוא כלל גם את קבר דוד. בשנת 1479 היה לאתיופים מזבח בתוך כנסיית הקבר: לפי המסורת ניצב מתחת למזבח זה עמוד האבן שישו נקשר אליו כשלראשו כתר קוצים. במקום הדליקו מנורות מדי לילה; הקפלות של האתיופים ומעונותיהם היו אז משמאל לכניסה לקבר הקדוש, בין עמודי כנסיית הקבר, והם ערכו תפילה פומבית בתוך הכנסייה, כמו היוונים, הפרנציסקנים, הארמנים ואחרים.

בפרוס השלטון העותמאני הורע מצבם של האתיופים בירושלים, על רקע סכסוכיה של אתיופיה הנוצרית עם האימפריה העותמאנית בסודאן ובמרחב ים סוף. אחת השיירות של אתיופים, שנהגו לעלות לירושלים מדי שנה בשנה, הותקפה בידי מוסלמים. שכניהם המוסלמים של האתיופים בירושלים התנכלו להם ־ בעידוד השלטונות ־ וזכויותיהם בעיר הקודש הצטמצמו. בתקופות מסוימות אין האתיופים נזכרים כלל במקורות בין הכיתות הנוצריות שבירושלים. גם משחזרו האתיופיים להתגורר בירושלים, הרי מרבית עמדות הכוח שלהם נלקחו מהם בינתיים.

בשנת 1655 אישר הסולטאן הטורקי מחמוד השני את העברת הרכוש האתיופי לידי היוונים האורתודוקסים, וכך לא נותר שריד לבעלות אתיופית בעיר. למרות זאת הצליחו האתיופים, בהדרגה ובמאמצים מרובים, לרכוש זכויות על נכסים רבים עד לתחילת המאה ה־19. המגיפה שפרצה בשנת 1838 קטעה באחת תהליך זה, ופגעה קשה לא רק ברכושם של האתיופים אלא גם בגופם ־ והקהילה האתיופית חוסלה. כאמור, לפי עדויות אנשי התקופה, העלו ארמנים וקופטים באש את הספרייה של האתיופים בטענה שיש לטהר אה המקום; ולנזירים האתיופיים החדשים, שהגיעו למקום לאחר המגיפה, הרשו הקופטים להתגורר ב,דיר א־סולטאן כ׳אורחים בלבד׳.

האתיופים פנו לבישופות הפרוטסטנטית המאוחדת של הבריטים והגרמנים בבקשת חסות וסיוע, וזו נענתה לבקשתם ־ בעיקר בתקופת כהונתו של הבישוף גובאט, שכיהן קודם לכן כמיסיונר באתיופיה.

בשנת 1890 סגרו הקופטים את הקפלות של דיר א־סולטאן ורק התערבות השלטונות הטורקיים שיפרה את מצבם של האתיופים. אז גם ניתנה להם רשות להקים אוהל בחצר דיר א־סולטאן בימי חג הפסחא שלהם עבור הצליינים הרבים הפוקדים את ירושלים באותה תקופה. זהו החג העיקרי אצלם ומאז שניתנה רשות ־ מקימים האתיופים על השטח הפנוי של הגג אוהל שיריעותיו עשויות עורות חיות שונות. הנזירים והנזירות מקיפים את האוהל בריקודי עם אפריקניים, מלווים ברעם תופי טאם־טאם, שדפנותיהם מצופות כסף. את התהלוכה חותמים ראש המנזר, לבוש בגדים מפוארים וגלימה צבעונית, וכומר (דיאקון) הנושא בידו מטריית ענק. לטקס המוזר נהגו להגיע, עד לאחרונה, נציגי ארמון הקיסר באדיס אבבה ־ בדרך כלל כמה נסיכים ונסיכות אתיופיים. עבור בני המשפחה המלכותית הללו היו שמורים במנזר גלימות אדומות רקומות זהב, וחליפות מעור נמרים. כנראה שביקורו הראשון של הקיסר חיילה סלאסיה בירושלים, בתור יורש העצר, בשנת 1924, היה במסגרת משלחת שהשתתפה בחגיגות. הוא ניסה להגיע באופן אישי להסדר לגבי דיר א־סולטאן.

בפסחא 1967 התקינו האתיופים תאורת חשמל בחצר לנוחות הצליינים שלהם, הקופטים ראו בכך הפרת הסטטוס קוו וידו אבנים על התהלוכה החגיגית של האתיופים עד להתערבות המשטרה הירדנית.

באביב 1970, בחשכת הלילה, התחולל מהפך בנושא הבעלות על גג המריבה: הדלתות המובילות לקפלה ולמנזר, הסמוכים לגולגתא בכנסיית הקבר, נפרצו, ושעה לאחר מכן היתה החזקה על האתרים הללו בידי הכנסייה האתיופית. אכן, מהפכים מסוג זה כבר אירעו בתולדות כנסיית הקבר בעבר; אולם הפעם נעשתה הפעולה בידי המשטרה וכוחות הביטחון של מדינת ישראל.

תחנה מס׳ 11: הקפלה האתיופית העליונה במתחם כנסיית הקבר

מנזר ׳דיר א־סולטן׳ יחד עם שתי הקפלות השייכות לו, נמצאים בתוך שרידי המנזר הצלבני והם חלק מתערובת מבנים הצמודים לכנסיית הקבר מכל הצדדים. המנזר הצלבני עמד על חלק משטח הבזיליקה של קונסטנטינוס והיה צמוד לכנסיית הקבר שהוקמה על חורבות אותה בזיליקה. עדיין נשתמרו שרידי הקשתות ועליהם תלויים פעמונים. אלו שרידים מהקשתות שהקיפו פעם את החצר הפנימית של המנזר. חצר כזו נקראה קלויסטר (cloister) ובקרבתה נמצאים שרידי חדר האוכל של הכמורה (הקאנוניקים) ששלטה בכנסיית הקבר בתקופה הצלבנית.

הכנסייה האתיופית שוכנת בחלק הדרום־מערבי של החצר, ובקומתה העליונה שני חדרים או קפלות. בשנת 1890 ניסו הקופטים להרוס חלק מהחומה הצפונית של המנזר כדי לפרוץ כניסה שתוליך למנזרם. בהתערבות השלטונות הטורקיים נקרע שער חדש בחומה המזרחית ומפתחותיו נמסרו לאתיופים. שער זה נמצא בצד תאי הנזירים, על גג כנסיית הלנה. אחד החדרים בקומה העליונה הוא ׳קפלת הגואל׳ המשמשת לאחסון לבוש הכמורה ושמירת הספרים הקדושים. החדר השני נועד לתפילה בציבור: זוהי ׳קפלת המלאכים, או ׳דמות ארבע החיות/ המכונה כך בעקבות המסופר בפרק א׳ ביחזקאל (חזון רוח הסערה ובו דמויות של ארבע חיות, בעלות ארבעה פנים וארבע כנפיים כל אחת). על הדוכן מונח ספר תפילה עתיק בכתב הגעז, הדומה לכתב העברי הקדום.

קירות ׳קפלת המלאכים׳ מעוטרים בציורים מודרניים של שמן על בד, המתארים אירועים מוכרים מן הפולקלור האתיופי. בין השאר מתואר כאן ביקור מלכת שבא אצל שלמה המלך בירושלים: שלמה מעוטר פאות וזקן, ועל צווארו מגן דוד. בפמליית מלכת שבא ניתן לראות נשים, וגבר אחד הנושא שני חטים של פיל.

מנהגי התפילה של האתיופים מיוחדים במינם. הנזירים קמים כל יום בשעה שתיים לפנות בוקר, ופונים להתפלל באחת משתי הכנסיות הקטנות שברשותם. התפילה, הנערכת בעמידה, נמשכת עד לשעה שמונה בבוקר. כדי לאפשר לנזירים ולנזירות לעמוד במאמץ הגופני הכרוך בכך, נעזר כל אחד מהמתפללים במקל ארוך עם משענת, שעוצב במיוחד למטרה זו, כדי שלא יפול חלילה אם תאחז בו תנומה. הנזירים מאריכים לעתים בתפילה לילה שלם.

תחנה מס׳ 12: הקפלה האתיופית התחתונה במתחם כנסיית הקבר

הכנסייה האתיופית היא דו־קומתית, והכניסות אליה הן בשני מפלסים: לקפלה העליונה ־ מחצר דיר א־סולטאן, ולקפלה התחתונה ־ מהכיכר שלפני הכניסה לכנסיית הקבר, בתחתית הגולגותא. גרם מדרגות צר מקשר שתי קפלות אלו בתוך המבנה.

גרעין הסכסוך בין האתיופים לבין הקופטים טמון בחדר שכתליו מתפוררים, במפלס נמוך מזה של הקפלה ׳דמות ארבע החיות׳. כאמור, הסטטוס קוו מונע ממחזיקי המקום לבצע בו תיקונים כלשהם, ואכן, כל השנים היה החדר מוזנח ביותר. רק בשנים האחרונות מצאו בעלי המקום פיתרון: הם הקיפו קיר של המזבח במחיצה גבוהה ומקושטת והתקינו בחדר שורות של ספסלים. זוהי הקפלה התחתונה על שם המלאך מיכאל, הנזכר לראשונה בספר דניאל ובספרות הנוצרית הקדומה כמלאך שדיבר אל משה בהר סיני. בחזון יוחנן, בברית החדשה, הוא מתואר כגיבור לוחם המכריע בחרבו את הדרקון, וכך הוא מופיע ברבות מיצירות האמנות הנוצרית. הקפלה התחתונה מעוטרת בציורי קיר ־ פרסקות ־ בטכניקה ובסגנון ביזאנטיים. דרך דלת העץ, הנפתחת החוצה, יוצאים המבקרים מאפלת הקפלה לאור הכיכר שלפני הכניסה לכנסיית הקבר.

הנזירים האתיופיים השתקעו בסביבת כנסיית הקבר כנראה זמן לא רב אחרי שהצלבנים נהדפו מן הארץ. העדות הראשונה על כך נכתבה בידי עולה רגל פרנציסקני, שביקר בארץ בשנת 1347; לדבריו, האתיופים מתפללים בקפלה על שם סנטה מריה דה גולגותא שבכנסיית הקבר, וכן בקפלה של מיכאל הקדוש.

הפולחן של העדה הנוצרית־אתיופית שונה מזה של שאר כיתות הנצרות: הוא קרוב ליסודות הפולחן העבריים, הן במילת הבנים (ביום השמיני) ־ למרות שהם נטבלים ביומם הארבעים ־ והן בשמירת מנהגי כשרות מסוימים, דיני קרי ונידה, ייבום, ובמידת־מה גם שמירת שבת נוסף על יום ראשון). גם את חג המולד אין האתיופים חוגגים אחת לשנה ככל העולם הנוצרי, אלא בכל ראש חודש.

כאמור, מתמקד הסכסוך בין הקופטים לאתיופים סביב שתי הקפלות הסמוכות לכנסיית הקבר: לאחר שהשתלטו עליהן מנעו הקופטים מהאתיופים כל גישה לכאן, ומאבקם של האתיופים על זכותם נמשך מימי השלטון הטורקי ועד לתקופת המנדט הבריטי ולימי השלטון הירדני. בפברואר 1961 החליטה מועצת השרים של ממשלת ירדן להכיר בחזקה של האתיופים על המנזר ועל הקפלות ומסרה להם את מפתחות המקום. ממשלת מצרים מיהרה להתערב, ותוך 40 יום הוחזרו המפתחות לידי הקופטים.

רק לאחר מלחמת ששת הימים שבו האתיופים לשתי הקפלות. עם זאת חרף בעלותם למעשה, אין האתיופים יכולים לשפץ את המנזר ואסור להם לתקן אפילו גג דולף; ממשלת ישראל מקפידה על הסטטוס קוו, במיוחד לאחר חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים ־ האחרונה חוזרת ומפעילה לחץ דיפלומטי למסירת הקפלות לידי הקופטים.

תחנה מס׳ 13: מעון הארכיבישוף האתיופי

תולדות הקשר שבין הכנסייה האתיופית לעיר הקודש ידעו עליות וירידות. האתיופים קיבלו את הנצרות בתקופה הביזאנטית מן הקופטים שבמצרים וגם מן הסורים, ובראש כנסייתם עמדו רוב השנים אנשים ממוצא קופטי או סורי. הכנסייה האתיופית זכתה לעצמאות רק בשנת 1948, ובישוף מטעמה נשלח לירושלים חמש שנים לאחר מכן. מקום מושבו נקבע במנזר האתיופי ברובע הנוצרי שבעיר העתיקה, והוא נקרא לחילופין ׳הפטריארכיה האתיופית/ כמו מעונות ראשי כיתות אחרות של הנצרות. שש שנים נוספות חלפו עד להגשת כתב אמנה בידי הבישוף הראשון של האתיופים בירושלים למושל הירדני של העיר המחולקת. לאחר 24 שנות קיום עצמאי של הקהילה האתיופית בארץ הקודש הועלה ראשה לדרג של ארכיבישוף.

מעון הארכיבישוף האתיופי שוכן מצפון לכנסיית הקבר, סמוך לתחנה השמינית ב״דרך הייסורים״. סימטת דיר אל־חבס, שהיא הסימטה השנייה משמאל ברחוב החאנקה (אחרי מסגד אל־חאנקה בכיוון הר הבית), מובילה אל מעונו של ראש הקהילה. המבנה הראשון של הכנסייה נבנה כאן ב־1738, ובמשך השנים נוספו עליו מבנים קטנים למגורי אנשי המנזר, למשרדים ואף בניין שירותים קטן, המצוי מחוץ למבנה. בניין המנזר הוא דו־קומתי ולו חצר קטנה; הוא משמש את האתיופים משנת 1876; חמש־עשרה שנה לאחר מכן נקבע בו מושבו של ראש הקהילה׳ שם נשאר עד היום: בקומה העליונה שלו מצוי כעת מעון הארכיבישוף.

הכנסייה שבתוך המנזר קטנה. הספסלים מסודרים בה בשורות, והיא מצוידת גם במקלות המשמשים כמשענות למתפללים, אביזר אופייני לכל כנסייה אתיופית. בבניין פועלים ספרייה, בית ספר ומעונות לכמרים, לסטודנטים ולשרתים. מעל הכניסה למנזר תלויה תמונה סמלית של מלכת אתיופיה מושיטה את ידה, בהתאם לנאמר בתהילים: ׳כוש תריץ ידיו לאלהים׳ (תהלים סח, לב). לפי אמונת האתיופים, ׳כוש' רומזת לאתיופיה של ימי קדם.

על קיר הכנסייה מצוירת תמונה גדולה של האתיופי הראשון שהיה לנוצרי: ׳איש כושי והוא סריס ושליט לקנדק מלכת כוש וממונה על כל גנזיה אשר עלה אל ירושלים להשתחות׳. בעת ביקורו בארץ פגש האתיופי את אחד השליחים של ישו הנוצרי, פיליפוס, אשר הצליח לנצר אותו ולהטבילו במי מעיין בסביבות ירושלים: ׳ויצו להעמיד את המרכבה וירדו שניהם אל תוך המים פיליפוס והסריס ויטבל אותו׳ (מפעלי השליחים ח, כו־לח). תמונה נוספת על קיר הכנסייה מתארת את הטבילה. הנזירים האתיופיים, בעלי המקום, טוענים שכל המתואר לעיל קרה עם פיליפוס הנזכר ב׳מעשי שליחים׳ כדיאקון, ולא עם פיליפוס שהיה אחד השליחים של ישו. שני אישים אלה היו בני אותו זמן ופעלו במקביל. אחד מהם הוא שפגש את שר האוצר של אתיופיה ולו הוקדשה הכנסייה במעונו של הארכיבישוף האתיופי.

המבנה כיום רעוע לחלוטין, ואנשי הכנסייה ביקשו לבנות במתחם בית מגורים נוסף. המומחים לתחום זה בעיריית ירושלים שכנעו אותם להרוס את המבנה כולו ולהקים מתחם חדש. תוכנן מבנה בעל ארבע קומות, אך לא גדול בהרבה בהיקפו מהמבנה הקיים ־ היות שכל אחת מהקומות הקיימות גבוהה מאלו המתוכננות. המתחם יכלול אולם תפילה, משרד ואולם קבלת פנים של הארכיבישוף, מלון בן כמאה מיטות לצליינים, בית מגורים לכומר הפועל במקום, מוזיאון לחפצי אמנות אתיופיים וספרייה. הכניסה הראשית הנוכחית למתחם תפורק ותורכב מחדש. המבנה, שיישמר בו סגנון העיצוב של החלונות, תוכנן כך שישתלב בנוף ובסביבה של העיר העתיקה. גורמים מוסמכים בעירייה אישרו את התכנית בתחילת שנת 1991, והעתיד יוכיח אם היא סופית. אם התכנית תצא לפועל, תהיה זו הכנסייה הראשונה שתיבנה בעיר העתיקה לאחר מלחמת ששת הימים.

תחנה מסי 14: מלכת שבא בבית המרחץ ליד שער האריות

משמאל לשער האריות, בתוך החומות, ברח׳ מגדל החסידות.

(Burj Laqlaq), מצוי בית מרחץ (חמאם טורקי) על שם מרים. ולפי מסורת מוסלמית, בנוי החמאם על שרידי בית מרחץ קדום, שהקים באו שלמה המלך. האגדה מספרת, כי כאשר ביקרה מלכת שבא בירושלים התפעל שלמה מיופיה וחשק בה, אך שמועה גונבה לאוזניו, שאין היא בת אנוש אלא מכשפה שרגליה שעירות כרגלי חמור. לצורך בדיקת הדבר הקים המלך אולם מפואר בעל רצפה העשויה מזכוכית בדולח, מוצפת מים; שלמה ישב באולם זה, לידו כס המלכות למלכת שבא, והזמין אותה להיכנס. כשנכנסה המלכה לארמון וראתה את שלמה יושב על המים וכס מלכותה לידו, הרימה בהיסח הדעת את שמלתה עד לברכיה כדי שלא תירטב, ואז נוכח שלמה כי כפות רגליה שעירות ודומות לרגלי חמור. הוא הורה לבנות בית מרחץ משוכלל ובו מקום להרחקת השיער, ומאז היו כפות רגלי המלכה חלקות ומבהיקות… לפי המסורת, משתמשים תושבי העיר בבית מרחץ שנמצא באותו מקום מן הימים ההם ועד זמננו. ב־1906 נבנה כאן בית מרחץ חדש.

כך המסורת המוסלמית העממית מצמידה את סיפורי המקרא למקומות שונים בעיר ומקרבת אלינו בדרך זו גם ביקור של מלכה אגדית בירושלים, מלכה שהעם האתיופי מקדש את קשרו אליה.

לסיכום סבב התחנות

כידוע, ירושלים קדושה ליהודים, לנוצרים ולמוסלמים; הנצרות והאיסלאם הן דתות בינלאומיות, ואילו היהדות היא דת לאומית. עם זאת יש לזכור, כי לעם נוסף יש קשר מיוחד, לאומי, לירושלים ־ והוא העם האתיופי. הקשר בין האתיופים לבין ירושלים היה תמיד עמוק, וכמעט שלא פסקה מסורת העליות לרגל של מלכים אתיופיים לעיר, זרם תרומותיהם לבני עמם היושבים בה היה תלוי במצבה הכלכלי של משהודח הקיסר הקשיש חיילה סילאסיה, בסוף שנת 1974, עלה לשלטון שליט חדש, הקולונל מנגיסטו, חניך קורסים צבאיים שהודרכו בידי אנשי צבא ישראליים. הוא לא דאג להוכחת קשריו עם העם היהודי בעבר כמו שליטים קודמים, רק ביקש שישראל תמשיך לסייע גם למשטר החדש.

אחד הסמלים הלאומיים של אתיופיה הקיסרית היה גור אריה יהודה ובארמון השליטים רגילים היו להחזיק מספר אריות חיים. האחרון משלושת האריות שהתגוררו בחצרו של הקיסר חיילה סלאסיה, האריה הישיש טוטו, נותר בארמון גם אחרי הסתלקותו של הקיסר האחרון. בקיץ 1991 פרצו טנקים של מורדים לתוך מתחם הארמון, אך הלביא הישיש לא נפגע בקרב; עם זאת, אתיופיה הרעבה התקשתה לספק לו כבש שלם כל שלושה ימים כדי לשמור על בריאותו, וגורלו נחרץ כגורל סמלים רבים אחרים.

יהודים הגיעו לאתיופיה כנראה עוד בתקופת בית ראשון, היו מנותקים מכל קשר לעולם היהודי, מסורתו וספרותו לערך מתחילת ימי הבית השני, אך למרות הבידוד והקשיים הרבים נשארו בני העדה יהודים. ייתכן שיש קשר בין עדה זו לבין הקרבה המסוימת של הנצרות באתיופיה ליהדות הקדומה וליצירת אגדות על מלכת שבא. מעניין שדווקא בעת שהסתיימה מסורת השליטים אשר ראו עצמם כצאצאי שלמה המלך , יצאו יהודי אתיופיה מגלותם ועלו ארצה.

בילביוגרפיה

בילביוגרפיה

1.ישראל אתיופיה –הוצאת רסלינג ירושלים.

2.עדות ומעוטים בירושלים – הוצאת אריאל.

3.ירושלים של זאב וילנאי- כרך ב.

4.  ETHIOPIA-segula-hebrew

5. מפות באדיבות הוצאת אריאל.

6.תמונות באדיבות אתר האימפריה העותומנית , האוניברסיטה באיסטנבול.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אני רוצה לספר על אירוע קטן, לא חשוב בהיסטוריה העולמית, אבל מאד חשוב למשפחות המעורבות. בלילה שבין 14 ו 15 בינואר 1917, הפציץ חיל האויר הבריטי את תחנת הרכבת ושדה התעופה הטורקיים בב”ש. בהפצצה נפגע קרון רכבת בו המתינו כעשרים עובדים יהודיים כדי לנסוע לביתם, ביפו ובי"ם. 16 נהרגו, זוהו ונקברו בבית הקברות הישן נושן בב”ש.

אחרי שנתתי את התמצית, הגיע הזמן לספר את הסיפור

ינואר 1917, מוצא את הצבא הבריטי ברפיח, אחרי מסע מלחמה שנמשך שנתיים, בו נדחק הצבא הטורקי – גרמני מגדות תעלת סואץ, מזרחה, לגבולות ארץ ישראל. המטוסים הבריטיים, שממריאים לשדה התעופה שהוכשר באל עריש, מכים בקו ההגנה הטורקי – גרמני, שמשתרע מעזה ועד באר שבע. בחודשים הקרובים יצא גנרל מארי, המפקד הבריטי, לשתי התקפות כושלות על קו ההגנה הטורקי – גרמני, ואחריהן יוחלף בידי גנרל אלנבי. הטורקים – גרמנים מעבים את הקו, מבצרים אותו, מביאים תותחים ומכונות יריה, מקימים מחנות ומערך לוגיסטי וחיל האויר הגרמני – אוסטרי מכשיר שדה תעופה בב"ש. לצורך עבודות אלה הם מגייסים גדוד עבודה ובו מאות פועלים יהודים ונוצרים ומביאים בעלי מקצוע נדרשים, נגרים, מסגרים, סתתים, בנאים ועוד. ההערכה היא שהיו 300 – 500 אנשים בגדוד העבודה כולל אנשי מקצוע אזרחיים שהגיעו לעבוד בביצורים.

חיל האויר הבריטי, שסובל מנתחיתות  באיכות המטוסים והטייסים, לא נרתע מהקושי ומפציץ את הקוים הטורקיים – גרמנים. המטרה העיקרית היתה שדה התעופה הגרמני – אוסטרי אבל הבריטים שיגרו מטוסים להפציץ מטרות לוגיסטיות בכל העיר. ככל שהכח נע צפונה, כך מתגברות ההפצצות על באר שבע. רוב הפצצות הן של 100 ליברות, 45 ק"ג בערך, עם מרעום של 25 שניות, שבגלל צורתן כונו "דוודים", "קאזאנים" בטורקית.

ב 7.1 יוצאים מטוסי חיל האויר הגרמני למשימת הפצצה על אל עריש, וחיל האורי הבריטי מחליט להגיב על ההתגרות הזאת בהפצצת לילה. מזג אויר גרוע ומצבם הטכני הגרוע של המטוסים הבריטיים, דוחה את ההפצצה ללילה שבין 14 ו 15 בינואר. 3 מטוסים יוצאים למשימה. שניים נועדו להפציץ את שדה התעופה ואחד את מסילת הברזל. על מנת לבצע התקפה בהפתעה, היה על המטוסים לטפס לגובה של 6000 רגל, לכבות מנוע ולדאות אל המטרה, בגובה 250 מ' להפציץ, להניע ולהעלם. בשעה 04:00 ממריאים 3 מטוסי

BE2E איטיים ופגיעים, שניים מטייסת 67 האוסטרלית, ואחד מטייסת 14. לוקח להם כשעה להגיע מהמנחת ליד אל עריש לב"ש. עכשו השעה 5 בבוקר.

באותה שעה, 5 בבוקר, מצטופפים 20 פועלים יהודיים בקרון בקר, שחונה על המסילה, ליד המשרדג של ברוך קטינקה בתחנת הרכבת ב"ש. הם הגיעו יום קודם מכל רחבי הנגב ומסיני. התקרבות קו החזית וקשיים לוגיסטיים, הביאו להפסקת העבודות, ולאפשרות שכולם יוכלו לחזור הביתה. עד אמצע חודש ינואר, נאספים פועלים וקבלנים יהודיים בבאר שבע, ממתינים לתיקון מסילת הברזל, שניזוקה מפגעי מזג אויר והפצצות בריטיות. משתוקנה המסילה, התיצבו ב 14.1 בתחנה, והמתינו לבוקר, לעלות על הרכבת של 06:45, שתסיע אותם מתחנת ב"ש לתחנת ואדי צראר = נחל שורק, המוכרת גם כתחנת הצומת, משם ימשיכו איש איש לביתו, מי לי"ם ומי ליפו. הגשם והקור הביאו אותם להתכנס בקרון משא סגור, ואת הזמן העבירו, חלקם במנוחה ונימנום וחלקם במשחק קלפים לאור מנורת שמן קטנה. קטינקא, המפקח הטכני הראשי של הרכבת בא"י, יוצא ממשרדו, כדי לפקח על משמרת הלילה, רואה את האור היוצא מהקרון ואמר להם לכבות את האור כי יש האפלה מחשש שהמטוסים הבריטים יגלו את התחנה ויפציצו אותה בלילה. האנשים סוגרים את דלתות הגרר של הקרון, וכשהוא מתרחק, הם שבים ופותחים אותם.

3 המטוסים דואים למטרתם. הראשון מטיל שתי פצצות על דיר המטוסים בשדה התעופה. השני מטיל שתי פצצות על מסילת הברזל, ופוגע סמוך לקרון שבו הפועלים היהודיים. השלישי, מטייסת 14, לא מזהה את שדה התעופה בלילה, טס אל תחנת הרכת ומשחרר את שתי הפצצות שלו שם. תוך 2 – 3 דקות נגמרת ההתפקה האוירית על באר שבע. ההפתעה גדולה, ומטילה מורא אצל תושבי העיר והחיילים שבה. אחת הפצצות נופלת בין הקרון, שבו מכונסים היהודים, ובין המשרד של קטינקא, קורעת את הקרון לגזרים והורסת את משרדו של קטינקא. היהודים שבקרון, חלקם מתפלל שחרית וחלקם אומר תהילים מאימת הרעש בגורמות הפצצות שנופלות על שדה התעופה. 16 נפגעים, 11 נהרגים ו 5 נפצעים קשה ומתים מפצעיהם בהמשך. מהם 8 מי"ם ו 8 מיפו. אחד נפצע קל ו 3 ניצלו: שנים הועפו דרך הדלת ונפצעו קל, השלישי הלך לשתות תה ונעדר מהמקום.

בבוקר נאספו 16 ההרוגים ונקרבו בחלקה סמוך לדרך המובילה לחאן יונס, חלקה שהוגדרה מעתה כבית הקברות היהודי. הם נקברו בשתי שורות אחת לאנשי יפו, והשניה לאנשי י"ם. הפצועים, שנפטרו בהמשך, נקברו בהמשך השורות, ובסופו של דבר היו 8 איש בכל שורה. כל היהודים שהיו אותה שעה בב"ש, כולל קטינקא, נכחו במעמד הקבורה ואמרו קדיש יתום. ההרוגים נקברו בבגדיהם, המגואלים בדם, ולידם בקבוק סגור עם פרטים אישיים שלהם. בין הנוכחים היו שהתחיבו להעביר את עצמות המתים לקבר ישראל, בעיר בו חיו.

בסוף אוקטובר 2017, כבש הצבא הבריטי את באר שבע. משפחות ההרוגים פעלו בצורה נמרצת, להביא את גופות ההרוגים לקבורה בעירם. ב 8.7.24 הצליחו המשפחות, להביא 4 נפטרים לקבורה בהר הזיתים בי"ם. נסיונם של המשפחות מיפו להביא את גופות יקיריהם לעירם הושבה ריקם, גם בגלל פסק דין של הרב עוזיאל שאמר שגם ב"ש היא א"י, ואין לטלטל את המת. בהמשך, נקברו שם עוד שתי נשים: יהודיה שנפצעה ומתה באותה תקופה, ואשת אחד נפטרים, שנקברה ב 1964.

טלטלות רבות עבר בית הקברות עד לכיבוש ב"ש באוקטובר 1948. אז הוכרזה חלקת הקבר, בצד הכביש לחצרים, כבית הקברות של ב"ש. בהמשך, התברר שהחלקה קטנה מדי, ובית הקברות עבר לצד השני של הכביש. משהוכשר בית קברות חדש, הוכרזה החלקה הראשונה כבית קברות ישן נושן, השני כבית קברות ישן, והשלישי כבית קברות חדש.

ענין אחרון, בשולי הדברים. יש אגדה שהטייס שזרק את הפצצה ליד הקרון, היה יהודי, ואפילו ממשפחת רוטשילד. מטוסו הופל, והוא נפל בשבי הטורקים. כל זה, כאמור, לא נכון. הטייס מוכר, הוא אוסטרלי, הוא לא הופל ולמזלו הרע, הוא גם לא הבן של רוטשילד.

 

בימינו עומדות בפני מדריך טיולים מספר רב של אפשרויות לפרסום ושיווק מרכולתו ברשת האינטרנט. תהליך זה של מיצוב ויצירת נוכחות אינטרנטית גוזל זמן רב ולכן רצוי לבצע את התהליך בצורה מושכלת בכדי לא לעמול לריק.

להלן מספר אפשרויות להקמת אתר למדריך טיולים באינטרנט. כמו בכל דבר לכל אפשרות יש יתרונות וחסרונות וכל אחד צריך להתאים את הפתרון לאופי שלו, למידת ההשקעה שלו וליכולות הכספיות שלו.

• פייסבוק – למי אין פרופיל בפייסבוק? הפלטפורמה זמינה מכל מחשב. גם במחשב הבייתי וגם באפליקציה ובנייד. ניתן ליצור בפייסבוק פרופיל ולהעלות לשם תכנים\תמונות ווידאו ללא עלות. ניתן גם להפנות לאתר רשמי שלכם או לו למיקום אחר שלכם ברשת

יתרונות

1. זול\חינם
2. נגיש בנייד ובבית
3. רשת חברתית גדולה

חסרונות

1. לא יעודי למדריכי טיולים. הטיולים שלכם נבלעים בין כל הפוסטים
2. בפועל מבדיקת עשרות פרופילים של מדריכים , רוב המדריכים נשארים עם פרופיל דל ולא מתוחזק
3. לא "מאונדקס" טוב מגוגל , לא רואים את הטיולים שלכם רק את הפרופיל
4. רשימת טיולים וסוגי עבודות לא קיימת

• אתר אינטרנט פרטי – אתר אינטרנט למדריך טיולים יכול לקדם מאוד את הנוכחות האינטרנטית של המדריך. ניתן להגיע לעיצוב המדויק שאתם רוצים ולהציג את עצמכם בדיוק כפי שתרצו. אתר פרטי מוכן לרוב על ידי בעל מקצוע (מתכנת\בונה אתרים). אתרים יכולים להיות בסיסיים, בעלי מערכת ניהול או בלי, מותאמים לנייד או לא, סטטיים או דינמיים.

אתר בעל יכולות גבוהות ואפשרויות רבות לרוב עולה יותר כסף להקימו ולתחזקו. עבור את פרטי משלמים לרוב דמי אכסון חודשיים ותשלום חודשי עבור שם הדומיין שבחרתם.

יתרונות

1. נוכחות גבוהה ברשת והופעה נרחבת בגוגל
2. עיצוב לפי דרישה
3. אפשרות למערכות גביה

חסרונות

1. מחיר – אתר בעיצוב אישי שמוקם על ידי מתכנת יעלה לפחות כמה אלפי שקלים ויכול להגיע ל 10K
2. עדכוני תוכן – אם המתכנת לא הכין עבורכם אפשרות קלה לעדכן את התוכן לא תוכלו לשנות את המלל\תוכן\תמונות בקלות ותצטרכו לשלם לו עבור כל עדכון
3. עדכוני טכנולוגיה – הרבה אתרים שנכתבו לפני 5 שנים נראים ממש "2012". בהרבה מקרים נכתבו בטכנולוגיית "פלאש" שכבר אינה נתמכת בטלפונים ניידים. במקרה כזה אנו מפסידים כ-50 אחוז מהגולשים. אתרים כאילו זקוקים לעדכון טכנולוגי וזה כמובן עולה כסף
4. התאמה ל"מובייל" – אתרים רבים נכתבו ללא מחשבה על טלפונים ניידים ולכן שם הם נראים רע או לא פועלים בהם כלל. כ-50 אחוז מהגולשים משתמשים בנייד לבצע חיפושים מה שהופך את התמיכה במובייל לקריטי

• אתר אינטרנט ישראלי המתמחה בתיירות (טיולי\טראוולר-אפפ)- מספר אתרים ברשת הישראלית משמשים אכסניה לפרופילים של מדריכי טיולים. אתרים אילו מותאמים לרוב לעברית ונותנים ויזואליזציה טובה של התוכן. רוב האתרים הללו מאפשרים לעדכן את התוכן עצמאית וחלקם אף מספקים פלטפורמה להוספת טיולים בנוסף לפרופיל הראשי של המדריך. חלקם אף מספק עבודה בצורת "לידים", Leads.

יתרונות של אתר ישראלי בתחום התיירות

1. מספק מערכת פשוטה בעברית לניהול התוכן התמונות והסרטונים
2. מאפשר יצירת פרופיל ולפעמים גם הוספת טיולים ו\או ניהול משתתפים בטיול וסידורי גביה
3. תמיכה טובה בעברית ובמכשירים ניידים
4. תמיכה טכנית על ידי נציגים דוברי עברית עם זמינות בארץ
5. חדשנות טכנולוגית, לא תקועים עם טכנולוגיה ישנה
6. ספציפי לתחום הטיולים והתיירות ולא אתר כללי
7. מותאם לגוגל. גוגל מוצא גם את הפרופיל הראשי וגם את הטיולים של המדריך

חסרונות

1. מנוי חודשי\עמלה – לרוב תשלום של מספר אחוזים מעבודות שמספקים או מנוי חודשי.
2. עיצוב אחיד לכל המדריכים באתר. אין "טאצ" אישי

לא משנה באיזה מבין האפשרויות תבחרו, חשוב לדעת שנוכחות ברשת היא חשובה ביותר.

אתה לא שם אתה לא קיים

 

הכותב הינו שותף באתר טראוולר-אפפ http://traveler-app.com

לאחרונה פורסם כי בכוונת משרד הביטחון להעביר את אולפני גל"צ מיפו למתחם בית הסוהר המרכזי במגרש הרוסים בירושלים, בו פועל מוזיאון אסירי המחתרות.

פועל יוצא של מעשה זה הינו צמצום השטח הפתוח לציבור, שינוי מתאר המבנה ואופיו, ואף צמצום היקף פעילות המוזיאון, דבר שעלול להביא, בסופו של דבר, לסגירתו.

כיום, מגיעות למקום קבוצות מאורגנות של תלמידי בתי ספר וקבוצות מטיילים. צמצום שטח המוזיאון והיקף פעילותו עלולים לפגוע באטרקטיביות שלו, במשך הביקור בו, ובחוויית המבקרים במקום.

מהו מוזיאון אסירי המחתרות ולמה אכפת לנו ממנו?

"מוזיאון אסירי המחתרות" אינו מוזיאון רגיל. ייעודו המקורי של המבנה היה אכסניה לצלייניות רוסיות. בימי המנדט הבריטי הוסב המבנה לבית סוהר פעיל. במקום זה נכלאו, נוסף לאסירים פליליים, רבים מלוחמי כלל הארגונים והמחתרות – הגנה, אצ"ל ולח"י – שנעצרו ע"י הבריטים, כאשר עסקו בפעילות נגד שלטון המנדט ולמען הקמת מדינת ישראל. מכאן ברחו חלק מהם במבצעים נועזים, לא כדי לנוח בבית, אלא כדי לחזור לשורות הלוחמים. כאן העבירו ימים ולילות ניצולי שואה שעלו לארץ בגפם, חלקם בחשאי, על ספינות רעועות, ובחרו להשקיע את חייהם בבניין העם והארץ, תוך סיכון חירותם ואף חייהם.

כאן נפלו מאיר פיינשטיין ומשה ברזני הי"ד, כשהעדיפו להתאבד מאשר להתלות בידי הבריטים. שני צעירים אלו קיבלו החלטה, אמיצה מאין כמוה, להפוך את אירוע הוצאתם להורג לקרב האחרון, בו יפגעו בסוהרים בריטים שיהיו לידם. הם חשבו על כך, הם החליטו על כך, הם דיברו על כך עם חברים בודדים מקרב מנהיגי האצ"ל והלח"י בכלא.  הרעיון לבנות רימונים בתוך תפוזים היה של לוחם הלח"י,

אליעזר בן עמי, איש חבלה במקצועו. אליעזר ביקש שיוברחו לו מבחוץ הרכיבים הנדרשים ובנה את שני הרימונים, אחרי ניסויים רבים שערך בסתר בתאו, לגבי יכולת השימוש בתפוז, הסוואתו ועמידותו מספר ימים. הייתה הקפדה על הכנסת סלסלת פירות לצינוקיהם של שני הבחורים, כדי שהכנסת התפוזים הממולכדים תהיה עניין שבשגרה. כך גם הכנסת סיגריות, שבעזרתן תוכננה הפעלת הרימונים. אליעזר בן עמי בנה גם רימון שלישי, ששימש לו בקרה על מצב התפוז לאורך זמן. חמישה ימים עברו כשהרימונים כבר אצל הבחורים. אליעזר כבר הודיע להם שעליהם להיפטר מהתפוזים כי מצב קליפתם יחשוף את התוכנית.  רצה הגורל ומועד תלייתם נקבע לאותו יום. הרב יעקב גולדמן בישר להם את הידיעה והודיע להם שבכוונתו להיות לצידם בעת התלייה, על מנת שיראו מולם פני יהודי עם חיוך טוב ואוהב, ולא פני בריטי עם חיוך רע ושמח לאידם. הרב הלך לנוח והשניים, שהיו יחד באותו צינוק, החליטו להקדים המעשה כדי שהרב לא ייפגע. אבל, הסוהר הבריטי שהיה אז איתם היה דווקא הסוהר הטוב, שהם חסו עליו, ולכן נתנו לו ספר תנ"ך עם הדפסי ציורים של גוסטב דורה, בו רשם מאיר פיינשטיין הקדשה בעברית ובאנגלית. כשיצא הסוהר לשים את הספר בתיקו, התחבקו השניים עם רימוני התפוז בין חזותיהם והפעילו אותם.

לא ניתן לתפוס את עוצמת הגבורה במעשה זה.

בבית סוהר זה התווכחו אנשי הגנה עם אנשי אצ"ל אם הפעילות האחרונה נכשלה או הצליחה בזכות מחתרת זו או בגלל אחרת. בחצר המוארת בשמש עוד אפשר לדמיין את החברים מהזרמים השונים מתאחדים ומתקהלים בשבת בבוקר, עת מגיע לבקרם "האדמו"ר" שלהם, אבי האסירים, רבי אריה לוין.

בין כתלי בית הסוהר היו חיים שלמים. בחדרים, במסדרונות, בחצרות, בבתי המלאכה, במטבחים ועוד.

 

זו חצר הטיולים שהייתה  בבית הסוהר.                                                                                              .

מימין בתי המלאכה בהם הועסקו האסירים.

 

 

 

זה דגם המבנה המתוכנן לגלי צה"ל.

הבנייה החדשה אמורה "להתלבש" על החצר ומבנה המטבחים עם הארובות כולל, השטח  הירוק שבחוץ. כך ישתנו פניו של האתר.

 

כך שוכנו האסירים                                                פתח מנהרת המילוט שנחפר

   

 

הגרדום  ולצידו, תא הנידונים עם המדים האדומים שקיבלו

 

         \

בעקבות  ההחלטה ההזויה, קיימנו מפגש מרגש במוזיאון עם אנשים שהם עדות חיה לפעילות שהייתה בין כתלי בית הסוהר.

ביקרנו באתר כ- 35 אנשים שלא מוכנים לקבל את ההנחתה להעביר לכאן את גלי צה"ל.

מימין- שרגא דירקטור, אסיר ההגנה, יו"ר ארגון אסירי המחתרות.

משמאל-אליעזר בן עמי, אסיר הלח"י, מי ש"יצר" בין כתלי הכלא את רימוני התפוזים עמם התאבדו הנידונים למוות ברזני ופיינשטיין הי"ד.

 

 

מורי דרך יקרים,

חובה להביא לכאן קבוצות מטיילים!

אנחנו, ציבור מורי הדרך – דרכנו ובעזרתנו אפשר ליישם את השמירה על האתר!

אסור לנו בשום פנים ואופן לאפשר לרשויות לפגוע באתר מורשת זה!

אסור לפגוע בשלמות ובייחודיות האתר. אפשר וצריך להפוך אותו למוקד משיכה!

אסור לוותר על כל זה. חובה על כולנו לשמור על מבנה בית הסוהר המרכזי ועל מוזיאון אסירי המחתרות!

כאן קיימת עדות המסמלת עבור קהל המבקרים בו את סיפור המדינה שבדרך, הערכים בשמם פעלו הלוחמים והאסירים ואת המסירות והדבקות במטרה. במקום זה ישבו אסירי כל המחתרות, שמורשתם הינה פרק חשוב וקריטי במורשת של כולנו.

השנה, תשע"ח, נציין 70 שנה להקמת המדינה. זהו זמן מצוין להעמיק בערכים החשובים הללו, ולא חלילה לצמצמם, במיוחד שחלק מהלוחמים והאסירים עודם בינינו.

חובה לגלות רגישות רבה, ואף מוחלטת, כלפי המשפחות השכולות של עולי הגרדום, כלפי האסירים ומשפחותיהם. אלו שעודם עמנו, אלו שכבר אינם, וכלפי הציבור כולו שפונה ומבקש: אנא אל תפגעו באתר.

עם כל הכבוד לתחנת גלי צה"ל, חשוב לקרוא למשרד הביטחון לפעול למציאת מקום חלופי לתחנה ולהשאיר על כנו את מבנה בית הסוהר המרכזי ואת המוזיאון החשוב הזה.

חובה על המדינה, בהובלה של משרד הביטחון, שאחראי על המתחם כולו, לדאוג לפיתוחו של המקום ולשמור על ייעודו.

הסתכלו היטב על המודל האדריכלי של המבנה החדש שרוצים להקים עבור גלי צה"ל במתחם בית הסוהר המרכזי במגרש הרוסים.

אחרי שכל חזית בית הסוהר עם חצר הביקורים נהרסה לטובת קמפוס בצלאל החדש, אוי לנו ואבוי לנו שכך נוגסים, שלב אחר שלב, באתר מורשת של כולנו. הבנייה, לגובה 4 קומות, מתוכננת לחלק מהחצר הרחוקה, חצר השירותים, אזור המטבחים עם הארובות, בתוך שטח בית הסוהר ומחוץ לו. בנוסף, מתוכנן שימוש בעוד חלקים קיימים של המוזיאון.

חובה שהמקום החשוב הזה לכולנו, שמסמל ומגלם את מורשת כל המחתרות, את האסירים והאסירות, ובמיוחד עולי הגרדום, יקבל מעמד ותקציב בלתי מותנים. גם אם גלי צהל יועברו למקום אחר בירושלים – חובה על כולנו לפעול ולהבטיח את עתידו של האתר. חובה מוסרית כלפי הדורות הקודמים וחובה חינוכית כלפי הדורות הבאים. זו החובה שלנו כיום.

יחד כולנו נעשה ונצליח!

 

 

לפני קרוב לשלושים שנה יצא לאור (בהוצאת משרד הביטחון) ספרי הראשון "רק בירושלים", על פינות וצדדים פחות ידועים בעיר. יסוד הספר היה בטור "פינה קטנה בירושלים" שהופיע במשך כמה שנים במוסף "מסלול" של ידיעות אחרונות. הספר יצא בארבע מהדורות ושימש רבות את מורי הדרך. "רק בירושלים" אזל מזמן מהשוק, והרבה פעמים התבקשתי להוציאו חדש ומחודש. אבל כיום, כאשר קל להשיג כל אינפורמציה בעזרת מקלדת ועכבר, לא נראה לי שיש טעם להוציא ספר מעין זה בדפוס. התבקשתי לתרום למגזין "צידה לדרך", וזו הזדמנות להביא לכם מעט מהישן ישן הזה כשהוא משופץ ומותאם לימינו. אני מקווה שאצליח להביא לכם תועלת.

מגדיר חרדים

עמדתי פעם עם ידידי, הרב ישראל גליס, בשוק של מאה שערים. "תראה", הוא אמר לי, "זה ליטאי, שם שני חסידי גור, ההוא בפינה הוא חסיד בעלז ומאחוריו אברך מתולדות אהרון".

"איך אתה מבחין?" שאלתי.

"פשוט מאוד, לפי המגבעת", אמר הרב בחיוך ולימד אותי נושא חדש. כפי שאפשר להגדיר צמחים לפי הפרחים, אפשר להגדיר חרדים לפי המגבעת שעל ראשם.

שי עגנון מספר בספרו "סמוך ונראה": "צריכה הייתה המדינה להקדים עצה לפורענות. אבל בני המדינה מחולקים לשתי כיתות, לכסויי ראש ולגלויי ראש. וכל שכת אחת מבקשת שנייה מעכבת. וכסויי הראש מה הטעם שונאים זה את זה, והלא אלו מכסים את ראשם ואלו מכסים את ראשם. אלא אלו חובשים ירמולקאות ואלו חובשים מצנפות אלו ירמולקאות זקופות ואלו ירמולקאות עגולות, אלו מצנפות מרובעות ואלו מצנפות סגלגלות, אלו גדולות כקנאה ואלו פחותות מכינה, אלו של סמוט ואלו של משי. ואין צורך בראש דווקא, ובלבד שיהיה כיסויו ניכר".

העולם החרדי האשכנזי מתחלק לשניים: ליטאים (שגם מכונים פרושים או מתנגדים) וחסידים. ההבדל העקרוני: אצל הליטאים העיקר הוא לימוד התורה ואצל החסידים העיקר הוא בתפילה ובשמירת המצוות והמסורת. החסידים גם מחולקים ל"חצרות", שלכל אחת מנהגים ייחודיים – כולל כיסויי הראש, ולכן הם מרובי כובעים. יש בירושלים יצרני כובעים היודעים להכין את הכובע המתאים לכל קבוצה.

את הכובעים עושים מלבד, ואת הלבד עושים משער ארנבות שמייבאים מאוסטרליה, שם יש עודף של החיות האלה. תגידו שזה לא כשר – אבל מי אוכל את הכובע?

לבושם של הליטאים מודרני יחסית. ז'קט ולעיתים אפילו עניבה. אותה לא תמצאו אצל החסידים. המגבעת שלהם מודרנית יחסית ובין בחורי הישיבה הליטאים יש אפילו אופנות משתנות. בראש המגבעת הליטאית יש קנייץ, שזה קמט בראש המגבעת. ראית חרד עם מגבעת עם קנייץ, ראית ליטאי.

חסידי חב"ד חובשים מגבעת דומה למגבעת הליטאית אבל הקנייץ שבראשה הוא בצורת משולש, לציין את שלושת המרכיבים של שמם: חוכמה, בינה, דעת. הם מקפלים את שוליה מלפנים למטה ומאחור למטה, חיקוי לרֶבֶּה מלובביץ, כיום בגדר משיח, שנהג כך.

חסידים חובשים לרוב מגבעות מסמט, קטיפה, שזה לבד סרוק. חסידי בעלז וחסידי ויז'ניץ חובשים את אותה מגבעת סמט, עגולה ושטוחה בחלקה העליון. ההבדל  ביניהם הוא בפרפר שעל הסרט שעוטה את המגבעת. אצל חסידי בעלז הוא מצד שמאל (כמו ברוב המגבעות), בעוד שלחסידי ויז'ניץ הפרפר מימין. יש אומרים שפעם הרֶבֶּה מויז'ניץ נוכח כי תפילת הבוקר שלו עלתה בקלות לשמים. בדק מה יום מיומיים ומצא שהמשרתת, כשהברישה את המגבעת, הפכה בטעות את הסרט. מאז הולכים חסידי ויז'ניץ עם הפרפר בצד ימין.

חסיד בעלז (משמאל) וחסיד ויז'ניץ (מימין)

 

חסידי גור חובשים את המגבעת הכי גבוהה ותחתיה את הכיפה הכי גבוהה. אולי בגלל מנהגם להכניס את הפאות אל מתחת לכיפה, מתחת לכובע. כך מחוץ לירושלים. בירושלים הם הולכים עם פאות משולשלות. הסיבה – בעיר גור בפולין היה פריץ שאהד את היהודים, ולכן הם הלכו בה עם פאות גלויות. כשעזבו את העיר, הסתירו את הפאות מתחת למגבעת, שמא יקצצו להם אותן השייגעצים הגויים. כיום ירושלים עבורם היא כגור, ובה הם הולכים בפאות גלויות. כשהם נוסעים אל מחוץ לעיר הם מסתירים את הפאות מתחת לכובע כבר בתחנה המרכזית.

לחסידי סאטמר הקיצוניים מגבעת לבד ולגגה שקערורית. מה עושים כשיורד גשם כדי שלא תהיה שלולית על הכובע? – יש כיסוי חורף ("כובעון").

מימין – חסיד גור בתל אביב. באמצע – חסיד סאטמר. משמאל – כיסוי חורף

יש עוד מגבעות בירושלים, ועוד לא דיברנו על הכיפות ועל השטריימלים, אותם חובשים בחגים ובהזדמנויות חגיגיות. אשאיר אותם לפעם אחרת. אבל, הכי חשוב: יש מגבעת ירושלמית, ולה יש סיפור.

צלחת מעופפת

המגבעת הירושלמית נמוכה מכל המגבעות ורחבה מכולן, עד כדי כך שחובשיה מכנים אותה "צלחת מעופפת". יש גם מכנים אותה "מגבעת סופר", כי זה היה שם הפירמה של המגבעות הירושלמיות בעבר. מה מקורה של המגבעת הירושלמית? – הסיפור של מגבעת זו מוכיח כי כובע לא נועד רק להגן מהשמש ומהגשם, אלא לעיתים הוא נועד להגן מהתנכלות השלטונות.

הראשונים שהגיעו לירושלים כקבוצה היו חרדים מהונגריה, שאף הקימו בשנות התשעים של המאה ה-19 את השכונה הנקראת על שמם – בתי הונגרים. הם הביאו עימם את הכובע הנמוך והרחב. ההונגרים היו אזרחי האימפריה האוסטרו-הונגרית וככאלה היו מוגנים, בזכות הסכמי הקפיטולציות, מהתנכלות השלטונות. אלו זיהו את ההונגרים בסמטאות העיר בזכות הכובע, שהיווה בימים ההם מעין תעודת זהות. ראו יהודי ירושלים כי הכובע מגן על יושביו, והחלו כולם לחבוש אותו. כך הפך הכובע ההונגרי לכובע ירושלמי, וכך נותר עד היום על ראשי אלו הרואים עצמם ירושלמים וותיקים.

מה חבשו הירושלמים על ראשם לפני בוא ההונגרים? – בהזדמנות אחרת.

שלום חברים

אנחנו שמחים וגאים להמשיך ולפרסם את המדור החדש המביא אגדות הקשורות בלימודי ארץ ישראל. הן מספרות על צמחי בר וצמחי נוי בישראל, על הקשר שבין האדם לים, על  ירושלים ועל מלאכות עתיקות. המדור יתפרסם באופן קבוע מדי חודש, ויביא אגדות מקוריות שחיברה האגרונומית והסופרת רותי יצחקי-ריכטר. כל  אגדה תלווה בהסבר מדעי קצר ובתמונות מתאימות שצילם אריה ריכטר, בעלה של הסופרת.

אין צורך להסביר מהי חשיבות האגדה בהסברה. האגדות מביאות בצד מוסר השכל חינוכי רוח חדשה ורעננה, מפיחות חיים בהסברים, וגורמות הנאה הן למטיילים צעירים והן למטיילים מבוגרים.  אנחנו רק מבקשים שבעת הסיפור תתנו לרותי את הקרדיט המתאים ותזכירו את שם המחברת.

הפעם, לכבוד החורף, אנחנו מביאים כאן אגדה על שושנת יריחו, ומצרפים אליה טקסט מדעי ותמונות הממחישות את הכתוב.

תיהנו. הגישה חופשית.

איך הוענקו לשושנת יריחו חיי נצח?

אגדה מאת רותי יצחקי-ריכטר

מתחת לשיטת סוכך גדולה וענפה נבטה באחד מימי החורף שושנת יריחו קטנה. היא אהבה את העץ הגדול המעניק לה צל ומטפטף עליה מדי בוקר טיפות של טל, וחיבבה מאוד גם את הטריסטמית, ציפור המדבר הקטנה שבנתה לה קן במרומי העץ.

כל ימי החורף לבלבה השושנה, הצמיחה ענפים חדשים, והפריחה פרחים קטנים שמיהרו לחנוט פירות ולעשות זרעים, אבל כשבאו ימי האביב הלוהטים החלו ענפיה להתייבש, והיא חששה פן תמות.

"אנא, בורא העולם, הצל את חיי! אינני רוצה למות צעירה כל כך!" התחננה השושנה לפני האל.

"אם תעשי מעשה טוב בימים הקרובים, אעניק לך חיי נצח ולא תמותי," ענה האל.

הימים היו ימי החורף, מטיילים לא באו למדבר, פרחים לא פרחו, בעלי החיים התחבאו במחבואיהם, והשושנה שקעה במחשבות ולא מצאה מעשה טוב שתוכל לעשותו.

למחרת חג מעל קן הטריסטמית עיט גדול וגילה את הגוזלים הקטנים שבקן. הטריסטמית הסתכלה בו בבהלה ולא ידעה איך תציל את גוזליה מן העוף הדורס.

"הביאי אלי את גוזלייך ואני אחביא אותם בין ענפיי ואגן עליהם, אבל מהרי, כי העיט ממהר לצנוח על קורבנותיו ואין רחמים בלבו!" אמרה שושנת יריחו לטריסטמית המבוהלת.

עשתה הטריסטמית כדברי השושנה. היא העבירה את גוזליה למרכז הצמח הקטן, והשושנה כינסה את ענפיה המתייבשים וחיפתה על הגוזלים מפני הדורס הנורא.

ראה בורא העולם את המעשה הטוב שעשתה שושנת יריחו והחליט להעניק לה חיי נצח, ומאז מדי שנה, בתחילת הקיץ, הוא מייבש את ענפיה, מכופף אותם אל מרכז השושנה והם מחפים על הזרעים, וכשבא הגשם הענפים המתים קולטים מים ונפרשים, הזרעים משתחררים וממהרים לנבוט, והצמח הקטן מלבלב ועושה שוב פירות וזרעים.

המדע שמאחורי האגדה

שושנת יריחו

תעודת זהות

משפחה: מצליבים

מולדת: ארצות הים התיכון

מאפיינים: שושנת יריחו היא צמח מדברי נמוך ומשתרע. הזרעים נובטים בתחילת החורף, והצמח מפתח במשך שבועות אחדים ענפים משתרעים וירוקים. קוטר הצמח המשתרע 50-100 ס"מ בהתאם לתנאי הגידול.  הענפים נושאים בקצותיהם פרחים לבנים קטנים שקוטרם כשלושה מילימטרים. הם חונטים פירות נושאי זרעים.

במשך שבועות אחדים משלים הצמח את כל מחזור החיים, החל מהנביטה ועד עשיית הזרעים.

בסוף החורף הענפים מתעצים, מתייבשים ומתים. לאחר מותם הם  מתכופפים כלפי מרכז הצמח. הכפיפה איננה תהליך של צמיחה. היא נגרמת כי ההתייבשות אינה שווה בחלקי הענף השונים. כלומר, היא תוצאה מתהליך פיזיקלי של איבוד מים לא שווה בחלקי הענף.  כך מחפים הענפים היבשים על הזרעים. הצמח עובר בצורתו היבשה את עונת היובש.

עם בוא הגשמים נפרשים הענפים היבשים והמתים וחושפים את הפירות שבהם נחבאים הזרעים. הענפים אינם חוזרים לחיים אלא נפרשים עקב ספיגת מים לא שווה בחלקיהם השונים.  הצמח יכול להיפתח ולהיסגר פעמים אחדות במשך השנה.  הפירות המכילים זרעים מצוידים בתוספת קטנה, דומה לכפית. טיפות הגשם מכות בכפית, ואז נפתח הפרי והזרעים מופצים. הפירות החיצוניים דורשים פחות מים לפתיחתם מהפירות הנחבאים במרכז השושנה, לכן רק גשם חזק גורם לפתיחת הפירות  הפנימיים. הזרעים בפירות אלה נותרים לעתים על הצמח שנים רבות.

פולקלור: בזכות  ענפיה הקוצניים וכושרה להתחדש מדי שנה מאמינים הנוצרים שהשושנה מסמלת את ישו, שיחזור לחיים בעתיד וינחה את מאמיניו.

שושנת יריחו בחורף. צילמה רותי יצחקי-ריכטר

 

 

שושנת יריחו בקיץ. צילמה רותי יצחקי-ריכטר

משולחן האגודה דצמבר 2017 .

חברי האגודה ומורי הדרך בישראל

השבוע הוגש תזכיר חוק שירותי תיירות 2017 לוועדת שרים לחקיקה. התזכיר עבר ואושר והועלה לקריאה ראשונה. אח"כ יעלה החוק לוועדת הכלכלה לדיון תוך שמיעת כל בעלי עניין בנושא.

שם בוועדת הכלכלה יועלו השגות האגודה בשם כל מורי הדרך בישראל.

הליך צמצום הרגולציה (הליך RIA ) שמוביל משרד רוה"מ העמיד את משרד התיירות בפני דרישה
" לביטול רישיון מורה דרך בישראל וביטול הרגולציה הממשלתית " .( כפי שנעשה לסוכני הנסיעות בעבר)

שר התיירות יריב לוין עמד בעקשנות על דרישתו לא לבטל את הרישיון והרגולציה – ודרכו צלחה. אנו מודים ומעריכים את עמדת השר לטובת מורי הדרך והמקצוע. על פי החוק : צמצום רגולציה והפעלתה רק במקום בו היא נדרשת לצורך הבטחת איכות השירות לתייר.

לשון החוק היא (כבסיס) : בהתאם לרגולציה המוצעת – " כל שתהא חובת את מי שנותן שרותי הוראת דרך לתייר ברישיון. למעט : מדריך באתר או מטעמו של האתר, או לאדם העושה רק באופן חד פעמי שלא בתמורה ,או כדרך קבע כעיסוק חד פעמי למשל : טיול משפחה, או חברים.

למעט: מבלי לגרוע מכך מתן שרותי הוראת דרך לתייר חוץ תהא רק באמצעות מו"ד למעט קב' של צליינים המודרכים באמצעות רועה רוחני או קב' הדוברת ייחודית".

לשני החריגים האחרונים יקבעו כללים למתן להדריך קב' תיירי חוץ , כמו כן ניתן פטור לאדם המלווה תייר שלא בתמורה או בדרך קבע כעיסוק.

לצורך הבנת החוק להלן הגדרות ברורות : תייר – אדם המסייר בישראל למטרות נופש, פנאי, עסקים וכיוצא באלה.

תייר חוץ –  תייר שנכנס לישראל ויושב בה על פי רישיון לישיבת ביקור או לישיבת מעבר. מתוך חוק כניסה לישראל 1952.

השינויים העיקריים הם :

1. בתזכיר החוק הקודם – צורך ברישיון מורה דרך רק בתיירות חוץ.
בתזכיר המעודכן – צורך ברישיון לתייר  ז.א יש צורך ברישיון בתיירות חוץ ובתיירות פנים .
שינוי מאד חשוב לנו. קיבוע נושא רישיון בתיירות פנים. "לא יספק אדם שירות הוראת לתייר אלא אם בידו רישיון לכך " .

2. אולם יהיה מותר להדריך בתיירות פנים קבוצה עד 25 איש ללא רישיון. 

  3. למעט : סיור ברכב לקבוצה המונה 25 איש ומעלה המאורגן על ידי סוכנות נסיעות או מסיע 

  4. " המומחה " – ירד הנושא מתזכיר החוק לחלוטין

5. ירד מהחוק אפשרות  להדריך ללא רישיון אם אתה מדריך מטעם גורם ממשלתי או תאגיד רשום בישראל שלא למטרות רווח. כל הגופים החינוכיים ממשלתיים
יאלצו להדריך בתחומם בלבד.

6. רועה רוחני – יש פטור מחובת מורה דרך כקבוצה המגיעה לצורכי פולחן דתי.

7. נושא זה יכנס לוועדה שתתקן בתקנות באישור השר הגבלות בהתאם למצב .

8. שפות ייחודיות – יכנס לוועדה שתתקן בתקנות ובאישור השר את ההגבלות במצב.

האגודה הגישה מכתב התנגדות לוועדת שרים לחקיקה ועמדתה : דרישה להוריד את מספר המטיילים בתיירות פנים ל 10 בקבוצה.(שמתארגנת באופן עצמאי) 2. בנושא רועה רוחני – דרישה למו"ד עם הקבוצה בכל הארץ, למעט אתרי פולחן דתיים. 3. בנושא שפות ייחודיות דרישה למו"ד ישראלי דובר אנגלית עם הקבוצה.

זו עמדת האגודה

בברכה

בני כפיר יו"ר

והנהלת האגודה.

 

חברי האגודה ומורי הדרך שלום רב,

הסכם העבודה הקיבוצי למורי דרך מוסמכים לתיירות בישראל בין לשכת מארגני התיירות הנכנסת לישראל – להלן: "הלשכה"  לבין אגודת מורי הדרך בישראל – להלן: "אגודת מורי הדרך" נחתם  ב 1.12.2015 והוא תקף עד 31.11.2019 . ההסכם אושר על ידי משרד הכלכלה כהסכם קיבוצי על פי חוק.
לפי סעיף 3.4 ב' בהסכם מ 1.12.2017 יעלה שכר יום עבודה (הדרכה) ל 240 $ עלות שכר למעביד.

הודעה זו באה לעדכן את חברי האגודה שיקפידו לקבל מ 1.12.2017 שכר יומי בעלות של 240 $ מכל סוכן שיעסיק אותם. יש לעדכן כל סוכן לגבי הדרכות מ 1.12.17, שיאשר בכתב שהוא משלם על פי ההסכם.

מנכ"ל לשכת מארגני תיירות נכנסת, מר יוסי פתאל, העביר מסר לכל חברי הלשכה שמתאריך 1.12.2017 יעלה השכר ב 15$ ויעמוד על 240 $ עלות מעביד ביום חול, 325$ עלות מעביד בשבת.

להלן פירוט עלויות יום עבודה – בתלוש שכר.

1. עלות מעביד ליום עבודה-החל ביום חול 240 $ :
שכר יומי בסיסי ביום חול  – 118.5$
תוספת שעות נוספות ל-12 שעות עבודה 66.22 $
פדיון ימי חופשה והבראה שנתית – 9.24$
סה"כ תשלום ברוטו למורה דרך שכיר ליום עבודה: 194$

2. עלות מעביד ליום עבודה, החל בשבת ובחג- 325 $
שכר יומי, בסיסי ביום שבת ובחגים– 118.5$
תוספת שעות נוספות ל-12 שעות עבודה  – 92.36 $
פדיון ימי חופשה והבראה שנתית – 9.24$
סה"כ תשלום ברוטו למורה דרך שכיר ליום עבודה בשבתות וחגים 286$

• ההפרש בין עלויות המעביד לבין השכר ברוטו למורה הדרך, הוא התנאים הסוציאליים, כולל פנסיה.
• פרק ימי מחלה: האחריות בנושא היא על המעביד.עצמאים

מורי דרך המגישים חשבונית מס:

השכר ליום עבודה – ביום חול – 240 $
השכר ליום עבודה – בשבת – 325 $
האגודה תמשיך להיות נאמנה בדרך לטובת מורי הדרך חברי האגודה.

    בברכה,
בני כפיר, יו"ר והנהלת האגודה