נספר היום על האזרח יצחק ארן, שכולם קראו לו אייק (השם שאימץ כשהיה בארה"ב) אהרונוביץ' (השם של משפחת הוריו בדנציג, גרמניה), שנולד באוגוסט 1923, לפני 95 שנים.

הוא זכור לכולם מתפקידו כקפטן של "אקסודוס", ופחות כאיש פלי"ם, קפטן של ספינת המעפילים "עצמאות", ועוד פחות כאחד ממנהיגי מרד הימאים, 1951

קצת רקע משפחתי: הוריו, יוכבד ושמואל אהרונוביץ', עברו מלודג', עיר טכסטיל פולנית, לדנציג, גרמניה, ב 1917. בדנציג התפרנס האב ממסחר בטכסטיל, ומכאן עלו לישראל עם עלית הנאצים לשלטון, 1932. יצחק היה בנם השלישי, מבין 4.

יצחק למד בת"א, במקס פיין אבל את תעודת הגמר קבל כנבחן חיצוני בי"ם. היה חבר במחנות העולים ועם חבריו הגיע להכשרה ביגור. במלחמת העולם השניה, התבקשה הכשרת יגור לגייס 3 חברים לצבא הבריטי. יצחק ההרפתקן התנדב אבל התנגד להליכה לצבא הבריטי. הוא סיפר: לא רוצה לצחצח נעליים כל היום. אני רוצה לדפוק את היטלר. רציתי להגיע לקאווקז, להלחם עם הצבא האדום. הוא הגיע לביירות, ניסה להתגנב לספינה בדרכה לטורקיה אך זוהה על ידי יהודה רותם, מאנשי "סולל בונה" שם והוחזר לארץ ישראל. לבסוף הצטרף לצי הסוחר, התקבל כספן לאונייה "סופי"ועבד עליה 8 חודשים. במהלך ההפלגות, נחשף לקהילות יהודיות בכל העולם, מה שהיה די רחוק מצעירי הישוב. הוא הגיע לבומביי, עדן וקזבלנקה. בקזבלנקה היה בסוף 43, כשהביאו לשם טנקים אמריקאים. הוא הלך לרובע היהודי,ולדבריו, יצא אלינו אחד שאמר בעברית: 'אנו עם ללא רועה'.

בראשון למאי 45', הגיע לסלוניקי. בגלל שהיה פיצוץ באניה היא נשארה שם לטיפולים ארבעה חודשים. בסלוניקי היו לפני המלחמה כ-60 אלף יהודים. אחרי המלחמה מצאו שם ברובע היהודי 12 יהודים שהצליחו לחזור הביתה. זה זכרון שסחב איתו כל חייו.

כשחזר, יצחק שדה חקר אותו, מה חיפש ברוסיה. שמע על הפלי"ם, ויצחק שדה אמר לו, בוא, והוא הצטרף לקורס.הייתי היחיד שם שכבר היה שמונה חודשים על הים. אף אחד לא ידע מה זה. הוא הפך לימאי ונסע ללונדון ללמוד את המקצוע. לפני שהספיק לסיים את לימודיו שם החליט לחזור ולשרת את מפעל ההעפלה.

בחודש נובמבר 1946 ,בבולטימור, עלה על האונייה שנקראה מאוחר יותר "אקסודוס". הוא שימש בה כקצין ראשון,ולאחר פרישתו של הקפטן הדני ויגו תומסן במרסיי באפריל 1947 הפך אייק לרב החובל של האונייה. מפקד ההפלגה היה הראל, שבשיאו של המאבק, הורה על הכניעה לדרישת הבריטים לאחר שנגחו בספינה במשחתות, העלו עליה 50חיילים ותוך שאייק ממשיך להשיט את האנייה מהגה חלופי ניהלו קרב מר באש חייה בו נהרגו שלושה מעפילים והקצין הראשון ונפצעו עשרות. לאורך כל חייו טען "אייק" שלא היה צריך להיכנע לבריטים וכי לא סלח עליה: "לא הסכמתי עם הוראת הכניעה, אבל לא היתה לי ברירה אלא לקבל אותה". אבל הוסיף "אולי יוסי צדק ואולי אני צדקתי אך את זאת כבר לא נדע לעולם

בסוף שנת 1947 היה קברניט של ספינת מעפילים גדולה נוספת, "עצמאות" (בשמה הלועזי – "פאן קרסנט").

מבחינתו של אייק הפלמחניק, ההעפלה היתה כרוכה גם במאבק אידיאולוגי חסר פשרות באימפריה הבריטית. זה משך הרבה אנשים בעולם, להזדהות עם מאבקו של הישוב וההעפלה. בסיום פרשת אקסודוס בחיפה, כתב אייק באנגלית הקדשה על גב תצלום שנתן לג'ון גרואל, כומר / עיתונאי אמריקאי שהיה על הספינה: "לזכר תבוסה אחת.עוד תבוסה כזאת ונגיע לניצחון. עוד ניצחון כזה והאימפריה של בווין תשקע לתהום הנשיה".

בחודשים פברואר ומרץ 1949 השלים בבריטניה את הכשרתו כרב חובל ונשא לאשה את איירין, אמריקאית מברקלי.איירין ברדפילד, נוצרית לותרנית מכיתה איזוטרית, הגיעה לישראל מברקלי שליד סן פרנציסקו. שם למדה עיתונות.

לאחר הקמת המדינה שימש כימאי ורב חובל והיה ממנהיגי שביתת הימאים הגדולה של שנת 1951. מרד, או שביתת הימאים היו אירוע שהסעיר את המדינה, ונשכח. הימאים היו מאוגדים במסגרת ההסתדרות בחיפה. בבחירות של סוף 1951הם התארגנו, ודרשו שיכירו בהם כאירגון ארצי בהסתדרות, וכמו כן היו להם טענות נגד ההסתדרות בחיפה, שדואגת למעסיק שלהם, צים, שהיתה בבעלות הסוכנות היהודית והסתדרות. ההסתדרות התנגדה והנהגת הימאים, נמרוד אשל ואייק' אהרונוביץ', הכריזה על שביתה שנמשכה 6 שבועות. ההסתדרות החליטה לשבור את השביתה עם ימאים זרים ובתגובה, התפטרו כל הימאים היושביתו את כל הספינות בארץ. נסיון לשבור את השביתה עם המשטרה, ופלוגות הביריונים של ההסתדרות בחיפה, לא צלחו, אבל בסופו של המאבק, הורדו הימאים מהאניות ובמקביל, גויסו רבים למילואים. אחרי 6שבועות של מאבק, שבו הממשלה היתה נגד השובתים, ובעדם היו אלתרמן, מק"י ומפ"ם, ועיתון חדש בשם העולם הזה.אחרי 6 שבועות, הוזמנו נציגי הימאים, שהיו במדים, למו"מ על הפסקת השביתה תמורת הטבת תנאי עבודה בצים. הבטחה שיוחזרו לעבודה לא התמלאה. בן גוריון דיבר על השביתה כנסיון לפגוע במדינה ובכלל, המאבק הזה עורר סערה ציבורית גדולה מאד.

הסופר ליאון יוריס נפגש עמו מספר פעמים בעת שהייתו בארץ ב–1956 ,לצורך התחקיר שערך לכתיבת ספרו אקסודוס,שיצא לאור שנתיים לאחר מכן.

בשנת 1958 יצא עם משפחתו לארצות הברית למטרת לימודים. הוא סיים תואר ראשון ביחסים בינלאומיים באוניברסיטת ג'ורג'טאון ותואר שני בכלכלה בשנת 1962 באוניברסיטת קולומביה. במהלך לימודיו עבד בשגרירות ישראל כנהגו של אבא אבן. לאחר סיום לימודיו שב עם משפחתו לארץ והפך שותף בחברת הספנות "נתיבי הים התיכון". מאוחר יותר הקים חברת ספנות משלו בשם "ספינות".

ב-23 בדצמבר 2009, בן 86, הלך אייק לעולמו בבית חולים הלל יפה, ונטמן ליד קבר רעייתו, איירין, בקיבוץ גבעת חיים מאוחד. הוא הותיר אחריו שתי בנות, שבעה נכדים ונין אחד. בהלוויה הוקרא שירו של נתן אלתרמן, "נאום תשובה לרב חובל איטלקי", שהפך להמנון מפעל ההעפלה ושיר הצדעה לימאים שהובילו את הספינות לחופי הארץ.בהלוויה השתתפו אנשי פלמ"ח, פלי"ם והמוסד לעלייה ב'. המשורר חיים גורי והפזמונאי והבמאי שאול ביבר, שניהם אנשי הפלמ"ח לשעבר, נשאו דברים על רב החובל שהוביל את "אקסודוס".

מה הוא השאיר אחריו? קודם כל בית מענין.
ביתו של אייק אהרונוביץ', שנבנה בגבעת עדן בזכרוןם יעקב, היה כמו אניה ששני שלישים ממנה שקועים בצלע ההר של זיכרון יעקב, ורק הקומה העליונה, הסיפון, מציץ מעל לגובה הרחוב. בבית חלון פנורמי ענק הפונה לכיוון מזרח צפון מזרח, וממנו ביום בהיר נראית כל העיר חיפה פרושה על כף היד. ביום פחות טוב, רואים את פורידיס. הים נוכח אצלו בכל דבר. על המשקוף בכניסה למטבח תלוי פעמון ספינה, שנלקח מאחת היאכטות של היטלר. על מדף הבר הנטוש בין הסלון למטבח מונחת משקפת צבאית נושנה. על הפורמייקה של הבר עצמו רשום בעיפרון מספר הטלפון של פאפא ואסיליו, חבר יווני מיתולוגי. מהימים ההם. ביתו כלל גם תורן שעליו טיפס ללא פחד. פעם אמר שרצה לגור בחברון אבל זה רחוק מדי מהים

כמה דברים איפיינו אותו.

קודם כל – שנאה לבן גוריון. מספר שכן, שהוא לא ישכח איך פעם נסע איתו טרמפ ואהרונוביץ' נסע בשביל עפר היקפי כדי לא לנסוע בדרך בן גוריון. כל פעם שהסביר לאורח איך להגיע אליו, נאלץ להגיד דרך בן גוריון, כי זה היה בדרך הביתה. הוא לא סלח לבן גוריון על פירוק הפלמ"ח ועל דיכוי מרד הימאים. פעם אמר: בשבילי דוביד'ל גרין הוא בסך הכל ראש הסוכנות. מה זה הסוכנות? אברום בורג היה ראש הסוכנות. אז כשאתה אומר שהוא היה מנהיג הציונות", נאנח אייק, "אני אומר שבשבילי מנהיגי הציונות זה טבנקין, יגאל אלון, יצחק שדה" ראה את עצמו כקומוניסט וציוני מקסימליסט ברוח טבנקין. אייק העריץ את לנין וטרוצקי, ושנא את סטלין. "מבחינה פוליטית חברתית בינלאומית האמנתי בטרוצקי ולנין. אבל בענייני ארץ ישראל, אני ציוני". ציוני שהיה ידיד טוב של חנה סנש בשדות ים, היה חבר של יצחק שדה וגלילי, שביקש ממנו, בהלוויה של יגאל אלון בגינוסר, שכאשר יגיע יומו הוא,אייק, יהיה בין נושאי ארונו

הוא היה צלול עד לרגע האחרון וחי חיים מלאים: אחיו, דדי, אמר עליו שהיה חולם ולוחם, מדור שחי את ההיסטוריה בעבר וחי אותה בהווה שלו. הוא היה תמים. בשבילו לא היה קיים המושג 'כולם', רק המושג 'כולנו'. אייק היה תמיד העקשן ביותר מבין ארבעת האחים. טיומקין אמר עליו שהיה טיפוס של לוחם. נועז ויוצא דופן, מאוד קיצוני בדעותיו בתחום הפוליטי. הגיל והזמן לא השפיעו על דעותיו.

הוא עישן סיגריות נובלס, כי זה הכי קרוב לסיגריות צרפתיות ולא התנגד לשתיה חריפה. הוא דיבר צרפתית

שמעון פרס: לא היה דומה ואין דומה – צירוף נדיר של חלוציות, אומץ לב ואהבת העם. הוא לא היה רק רב חובל אלא קברניט שהעניק אופי למסע, נחישות בדרך וכושר מנהיגות מדהים. אייק לא אהב ללכת בדרכים סלולות, אלא העדיף לסלול דרכים גם במחיר היותו ספן בודד. הוא תמיד חיפש הזדמנות לתרומה ייחודית ותרומתו למדינה לא תישכח לעולם. יהי זכרו ברוך

מקורות: ויקיפדיה, ספרות ואתרי מדיה שעוסקים באקסודוס והעפלה, עיתונים רלוונטיים ועוד

מושה פרנק