בסתו 131 ועד לקיץ 132 לספירה פורץ מרד בר כוכבא.
המוטיבציה למרד הייתה מאז חורבן הבית 70 לספירה. יהודים מורדים גם במרד התפוצות שלוש עשרה שנה לפני כן. בשנת 129 לספירה מבקר הקיסר הדרינוס בארץ, איתו ההבטחה לבנות בית מקדש בירושלים. האכזבה היהודית כשלבסוף החליט הדריאנוס על בנית מקדש אלילי ושינוי השם של ירושלים ל"אליה קפיטולינה." לזה צורף איסור המילה. מכאן ההחלטה למרוד הופכת רק לשאלה של עיתוי.  בארץ ישראל שלאחר חורבן הבית יש ריכוז יהודים גדול בשפלה. אלו יהודים שלא השתתפו במרד הגדול ולכן שרדו. חלק גדול מהיהודים האלו הם גרים שמוצאם מהאדומים שגוירו ע"י יוחנן הורקנוס באמצע המאה השנייה לפנה"ס. דעה מעניינת ששמעתי לאחרונה היא שבר כוסבא עצמו היה גם כן ממוצא אדומי. לאדומים היה אל בשם קוס (לפני גיורם) והשם כוסבא משמר אולי את שם האל הקדום.
כאמור 132 לספירה פורץ המרד. השיטה הייתה לוחמת גרילה. פשיטות על יחידות הצבא הרומי כשהם לא מוכנים, ולאחר מכן הסתתרו המורדים במחילות תת קרקעיות. הלגיון העשירי שיושב בירושלים ובית גוברין מובס. כמו גם הלגיון השישי שיושב בלג'יו. חלק מהלגיון השלישי שמגיע מעבר הירדן. והשיא כנראה הלגיון ה-22 שמגיע במהירות ממצרים כנראה מושמד לחלוטין.

המרד חלק שני. הרומאים שהבינו את עוצמת המרד מביאים מבריטניה את יוליוס סוורוס. סוורוס מגייס כוחות עצומים. לרשותו מעמיד הדריאנוס צבא ענק של כ50000 לוחמים. סוורוס שועל קרבות ותיק יושב על הכפרים היהודים. כפר אחרי כפר הוא מחכה שיתגלו לו פתחי המחילות. אותן הוא ממלא עשן עד שיצאו המורדים. כך בסבלנות הוא משמיד את קיני המורדים. "דיו קסיו" (ההסטוריון הרומי) מספר על 950 כפרים שהושמדו בשיטה הזאת. בממצא הארכיאולוגי יש לנו תיעוד של 800 חורבות עם שרידי מחילות. דומה לתיאור ההיסטורי. לפי מקורות חז"ל המרד מסתיים עם כיבוש ביתר ומותו של בר כוסבא.    כגודל המרד גודל החורבן. המרד היה קו פרשת המים שלאחריו היהודים מאבדים את הרוב הדמוגרפי ולאחריו אחוז היהודים הולך ופוחת. יהודה נחרבת ושמה הוחלף.

רן שאול א.ר. גידולים חקלאיים בע"מ
משק 11, מושב לכיש
טלפון: 050-5535086

1. מחבר: בנצי אורנן
   "מדוע מצדה נפלה"
   תגובה:
   "המיתוס הוא סיפור אידיאלי אשר אינו מציג שאלות, ובאמצעותו חברה מספרת על עצמה – מאין היא באה ולאן היא הולכת. האנשים יוצרים ומשמרים את המיתוס בזיכרון, והמיתוס יוצר את האנשים – את הזיכרון הקיבוצי שלהם, את תבניות החשיבה והאמונות שלהם. המיתוס והזיכרון הם שני גורמים המפרים זה את זה, יוצרים זה את זה ומעצבים זה את זה. המיתוס גם משקף תרבות וגם יוצר אותה; הזיכרון גם משמר את המיתוס וגם נבנה ממנו – הן הזיכרון האישי והן הקולקטיבי. " מתוך הספר "מיתוס וזכרון" מכאן ברור מדוע נבחרה מצדה ( ולא גמלא ).
2. מחבר: יורם טויטו
   תגובה לפינת הבול:
   היי שלום,
   אני מחפש חומר על פרח יום הזיכרון.
   מנסה להבין ממתי הוא דם המכבים, והאם בראשית ימי המדינה, הייתה זו הכלנית.
   מבקש לדעת ממך, האם לשירות הבולאי, יש ארכיון, או אתר ארכיוני, שם אוכל למצוא חומר.
   תודה יורם טויטו.
3. מחבר : יעקב וידס – פינת הבול
   בתשובה ליורם טויטו:

לחדווה שלום רב,

אין לי ספק שהפלאומגנטיזם מהווה נדבך חשוב במחקר הגאולוגי. מתוך המעט שאני קראתי על הנושא הוא משמש בין היתר לגיול שכבות. 

את הספר שציינת לא קראתי ובצדק תטעני, שאיני יכול לפסול את מה שאיני יודע. 

אבל בכל זאת אעלה מספר שאלות ואציג מספר עובדות:

1. מקובל שהדרום המגנטי נמצא בקוטב הצפוני (לא בדיוק אבל על יד) – לכן הצפון של המצפן מורה לצפון הגאוגרפי (שהוא
גם הדרום המגנטי)
     2. לכל מגנט 2 קטבים: קוטב דרומי וקוטב צפוני. 
3. המגנט משרה סביבו שדה מגנטי שכיוונו: מחוץ למגנט מהקוטב הצפוני של המגנט אל הדרומי ובתוך המגנט מהדרומי
לצפוני, כך שהמגנט יוצר מעגל של השראה מגנטית

    4. אם נקריב שני מגנטים אחד לשני אז אחת משתי התופעות הבאות תקראנה: אם נקרב קוטב צפוני של מגנט אחד לקוטב          צפוני של מגנט שני, המגנטים ידחו זה את זה ולעומת זאת אם נקרב קוטב צפוני של מגנט אחד לקוטב דרומי של מגנט            שני המגנטים ימשכו זה את זה (הרי אומרים גם על בני אדם שהפכים נמשכים זה לזה )

    5. ההשראה המגנטית של כדור הארץ קטנה מאוד וכל מגנט מקומי משרה שדה מגנטי חזק יותר מהשדה המגנטי של כדור           הארץ והוא זה שמשפיע על הסביב המידית שלו. 

     לא אפרט מחדש את אשר מסרתי במאמר וכעת למספר שאלות בנוגע למחקרים שבהם את התעמקת:

         1. האם הספרים מתאמתים עם בעיית המגנטיות הפשוטה (של הפכים הנמשכים זה לזה?)

         2. האם המחקרים מציינים מתי בערך היו ההיפוכים המגנטיים שעליהן הם מדברים?

         3. ההתפרצות הגעשית האחרונה בגולן הייתה לפני 6,000 שנה. האם מאז היה היפוך מגנטי?

         4. הרכס התת-אוקיאני נוצר מהתפרצויות של לבה האם זה הגיוני שהתפרצויות הלבה האלה קשורות גם להיפוך                          המגנטי?

       שאלת השאלות היא: (שאלה מספר 1) האם ספרי המחקר נוגעים בתורת המגנטיות הפשוטה והבסיסית ביותר ואם הם          נוגעים בה ולמרות זאת טוענים על היפוך מגנטי אז אשמח לקרוא זאת ואולי אשתכנע גם אני.

 

תשובתה של חדוה הדר – מורת דרך

יעקב ידידי,

קראתי בעיון את שאלותיך ואולם אני אינני פרופסור לגיאולוגיה, למרות שיש לי ידיעה רבה גם בחקר מתכות ומגנטיזם וגם תואר שני בגיאוגרפיה. התורה על פיה כיוון מגנטי של כדור הארץ התהפך מספר רב של פעמים ב-4 מיליארד השנים האחרונות היא מקובלת על רוב החוקרים. מפנה אותך אל ויקיפדיה בנושא.

רשמתי תשובות על כמה משאלותיך באדום

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A9%D7%93%D7%94_%D7%94%D7%9E%D7%92%D7%A0%D7%98%D7%99_%D7%A9%D7%9C_%D7%9B%D7%93%D7%95%D7%A8_%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%A5#%D7%94%D7%A1%D7%99%D7%91%D7%95%D7%AA_%D7%9C%D7%94%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%9B%D7%99_%D7%94%D7%9B%D7%99%D7%95%D7%95%D7%9F_%D7%A9%D7%9C_%D7%94%D7%A9%D7%93%D7%94_%D7%94%D7%9E%D7%92%D7%A0%D7%98%D7%99

חדוה הדר – מורת דרך

4. תגובה חדשה בפוסט "להיות זבוב על הכיפה בשבת האור- דנצו ארנון, מורה דרך"

מחבר: אמיר חשין 

דנצו
יפה מאוד. מאיר עיניים תרתי משמע. מאוד מרגש. תודה

הפעם אקדיש את פינת הבול לבול חביב ומיוחד. הבול נושא את הכותרת "התנדבות" ואכן, אם נעיין בשובל של הבול נמצא בו קטע משירו של ביאליק "למתנדבים בעם".

הבול הונפק עוד בטרם שרתתי בשירות הבולאי. בתי הייתה כבת שנתיים ומידי ערב קראתי בפניה את הסיפור על אליעזר והגזר. כאשר הבול הופיע שמחה מאוד לקראתו למרות שעדיין לא הבינה מה זה בול בדיוק. אבל נדמה לי שאת אהבתה לבולים היא רכשה כבר אז, בגלל הבול הזה.

אבל לא על זכרונותי המשפחתיים באתי לספר כאן. באתי לספר על מכתב שהסתתר בתיקי השירות הבולאי במשך שנים רבות עד שיום אחד התגלה ויצא לאור.

טקס הופעת הבול התקיים בבית הנשיא, אפרים קציר. לטקס הוזמנו כל הנוגעים בדבר, שרים, פקידים בכירים, מעצב הבול וכל מי שהיה לו קשר לבול. כמובן שבין המוזמנים היה גם לוין קיפניס שסיפורו "אליעזר והגזר" משמש סמל לנושא הבול, התנדבות. כמובן שהוגשה גם תקרובת. אבל ההפתעה באה מספר ימים לאחר הטקס כאש בשירות הבולאי התקבל מכתבו של גיבור הפרשה, הגזר בכבודו ובעצמו.

וכך מספר לנו הגזר:

מאי 2018

על סיפו של הדרור

המחצית הראשונה של חודש מאי במלחמת הקוממיות:

 המהפך הצבאי שהחל בחודש אפריל 1948 נמשך ביתר תנופה בחודש מאי. ההגנה העיזה, הערבים נמלטו והבריטים- רק רצו להתאייד מהאזור.

איש לא ציפה בסוף נובמבר 1947 ששבועיים לפני תום המנדט הבריטי- שהיהודים הם שיכתיבו את המהלכים הצבאיים ואילו הערבים יתגוננו מחד, או ימלטו מאידך.

חודש אפריל 1948 טרף את כל הקלפים. במאמרי הקודם סקרתי את האירועים וההתרחשויות בחודש זה. לחודש מאי מגיעים היהודים נחושים לנצל עד כלות את הצלחתם. הם יוזמים מבצעים ברחבי הארץ- דוגמת מבצע יפתח בגליל העליון (החל בסוף אפריל) ואילו הערבים מאבדים מאחז אחר מאחז ברחבי הארץ. דומה שלכל כישלון מקומי ישנה השפעה רבה יותר גם בהיבט המרחבי ואף הארצי. אובדן של כפר לכוחות ההגנה מביא מידית להימלטות תושביו- ליפו, עזה או ללבנון בדרך הים. מראות הנמלטים בדרכים יצרו, בהכרח דמורליזציה בקרב ערביי הארץ. מי שלפני חודש עוד השתעשעו ברעיון כי נקל יהיה בידם להביס את היהודים גם ללא סיוע מבחוץ- עומדים היו בפני שוקת שבורה ומשוועים לעזרת מדינות ערב.

ואכן, מדינות ערב החלו בהתארגנות האופרטיבית לפלישה לארץ-ישראל. לאחר סדרת מפגשים של ראשי הצבאות הוחלט על מטרה משותפת של הכוח הערבי בכיבוש ארץ-ישראל המערבית. לבנון הקטנה נדרשה לטפל בגליל העליון, סוריה ביישובי עמק החולה ואזור הכנרת. עבר- הירדן בהרי השומרון ויהודה. אליה הצטרפו כוחות עיראקים שיפעלו בעמק הירדן ובשומרון. ומצרים- שתעלה צפונה בדרך החוף ותגיע לתל-אביב.

אכן, אילו היתה תכנית זו יוצאת לפועל כמתוכנן היה מצבה של המדינה הצעירה רע שבעתיים ממה שהתרחש באמת. אולם, לעבדאללה מלך עבר-הירדן היתה אג'נדה מוכרת וידועה משלו- כיבוש שטחי המדינה הערבית וסיפוחם לממלכתו. מנהיגי מדינות ערב האחרים ידעו והכירו תכנית זו וניסו בכל מאודם למנוע את ביצועה. לשווא. אי האמון ששרר בין מנהיגי מדינות ערב היה רב מרצונם האמתי והמוצהר להשמיד את המדינה היהודית לכשתקום.

לכל העת הזו, מאז כט' בנובמבר 1947 היה ארגון האו"ם מתיש עצמו בדיונים עקרים אודות "היום שאחרי" המנדט הבריטי. לכאורה, החלטת החלוקה קבעה מפורשות כי תוקם ועדה מטעם האו"ם בת חמישה חברים שתקבל את מוסרות השלטון באופן מסודר מהבריטים ובהדרגתיות תעביר סמכויות לממשלות עתידיות של שתי המדינות. בריטניה, שעשתה ככל שלאל ידה להפריע- הצליחה במשימתה זו. אולם, התוצאה היתה הפוכה ממה שקיוו בווין וחבריו- במקום שנציגי האומות יקבלו את השלטון בארץ- ולו לפרק זמן קצוב ובכך אולי אפילו ימנעו בעתיד מביצוע החלוקה והקמת מדינה אחת פדרלית- העזו היהודים והקימו את המדינה בארבעה-עשר במאי 1948. גם ניסיונות הנפל של ארצות הברית בדבר שלטון נאמנות מטעם האו"ם שיחליף את המנדט הבריטי לא צלחו. ברית המועצות איתנה היתה בדעתה לסלק את חיילי הממלכה המאוחדת ממזרח הים התיכון ויהי מה.

המנדט הבריטי ספר את שעותיו לאחור. הנציב העליון שישב בירושלים וכן ראשי הצבא מיעטו בעירוב חייליהם בעימות הצבאי שבין הערבים ליהודים. הם קפלו את שלטונם באופן מסודר, לרוב בטקסיות בריטית מגוחכת, ומסרו את השטחים המפונים לערבים כאן וליהודים שם. הכל לפי תכניתם המבצעית. הדבר האחרון שרצו הבריטים- הן בלונדון והן כאן בארץ לסיים את שלטונים עם צבר רב של ארונות מתים בריטים.

והיהודים? מיום ליום, ממבצע למבצע האמינו יותר ויותר ביכולתם לעשות זאת. להקים את ממלכתם השלישית. יו"ר הסוכנות היהודית וראש מנהלת העם- דוד בן-גוריון, שאחז גם בנטל הביטחון הנהיג את אנשי ההגנה ביד רמה ובמקצועיות לאין ערוך. פלא הוא שהאיש שמעולם לא השתתף בקרבות ניהל מערכה מוצלחת לעצמאות העם. רשת הסוכנים שטווה ושיגר לאירופה להשיג נשק עמדה במשימתה. רשת המודיעין של ההגנה- הש"י העבירה מידע חשוב ביותר, ברמה האסטרטגית וברמה הטקטית. רמת החיילות של היחידות עמדה בציפיות המינימליסטיות. אמנם, לא כל חייבי הגיוס התייצבו לרישום ושירות- השתמטו, אך מורל הציבור היה גבוה ולכך יש השפעה חשובה על הלוחמים בכל הגזרות וכמובן על מקבלי ההחלטות.

סוד גלוי היו הקשרים בין בית המלוכה בעמאן לבין ראשי הסוכנות היהודית. המלך עבדאללה נפגש כבר בעבר עם גולדה מאירסון ("שרת החוץ" של הסוכנות היהודית) ויחד הגיעו להסכמה כי כוחות עבר הירדן שיפלשו לארץ ישתלטו כאמור על שטחי המדינה הערבית כפי שנקבעו בהחלטת החלוקה. כוחותיו של המלך לא יופנו כלפי המדינה היהודית ובבוא היום- תחתומנה שתי המדינות על הסכם שלום ביניהן. אולם, הלחצים הכבדים מצד מדינות ערב על המלך הובילו לשינוי בעמדתו. מספר ימים לפני עזיבת אחרון הבריטים את הארץ- נפגשו שוב המלך וגולדה והמלך הודיע כי נבצר ממנו מלקיים את הבטחתו. לשני הצדדים ברור היה כי מדובר בהתנגשות בלתי נמנעת.

בירושלים הדברים היו קשים יותר מבכל הארץ. עד ליום האחרון שמרו הבריטים על קיום אזורי הביטחון בעיר. מעורבותם אולי לא היתה פיזית אבל הם בהחלט הפריעו לאנשי ההגנה בירושלים להגן כראוי על השכונות העבריות. ימין משה היתה שכונה שסבלה מכך יותר מהאחרות. הרובע היהודי שחי במצור קשה קבל אספקה בדרך סודית- באמצעות קרונית מעל לגיא בן-הינום. מעט מידי.

בכל המחצית הראשונה של מאי 1948 לא הגיעו לארץ אניות מעפילים. יתכן שהתקווה להתגשמות חלום הדורות מנע את היציאה למסעות מסוכנים אלו.

אירועים חשובים במחצית חודש מאי:

• מבצע יפתח (28 באפריל עד 29 במאי) השתלטות על הגליל העליון
• שחרור צפת (הסתיים ב-11 במאי)
• מבצע מכבי (8 במאי עד 18 במאי) פתיחת הדרך לירושלים
• מבצע ברק (11 במאי עד 28 במאי) השתלטות על שטחים במרחב שפלת יהודה
• שחרור יפו (הסתיים ב-13 במאי)
• נפילת גוש עציון (13 במאי)
• הנציב העליון האחרון עוזב את הארץ
• טקס ההכרזה על הקמת מדינת ישראל

מעט לאחר טקס ההכרזה על הקמת המדינה הגיע מברק ההכרה הראשון- היה זה נשיא ארה"ב הארי טרומן- שהכיר בהקמת המדינה הצעירה. מעט אחריו עשו צעד דומה גם איראן, גוואטמלה, איסלנד, ניקרגואה, רומניה ואורוגוואי.

כעת עמדה המדינה הצעירה בפני הסכנה הגדולה ביותר בתולדותיה (מאז ועד היום)- פלישת מדינות ערב לשטחה מתוך כוונה מוצהרת לחסלה.

דברי סיכום:

חלקה הראשון של מלחמת העצמאות מוגדר היום על ידי לא מעט חוקרים כ"מלחמת אזרחים" ולא בכדי. שני הצדדים הניצים היו תושבי הארץ שמצאו עצמם משני צדי המתרס. הערבים- שסירבו לשקול אפילו פשרה וחלוקת הארץ- דרשו לעצמם את כל השטח, ממטולה שבצפון ועד אום-רשרש שבדרום. הם החלו בפעולות תוקפניות ספורדיות כנגד היישוב העברי, פעולות שהלכו והתעצמו במהלך חודשים דצמבר וינואר. עם הזמן עברו התקפות הערבים להיות מאורגנות יותר והעמידו עצמם תחת הנהגות מקומיות- בעיקר תחת מרות משפחת אל-חוסייני. עם זאת בכוח הערבי לא הצטיין במהלכי התקפה ראויים ולמעשה כל ניסיונותיו לתקוף נקודות יישוב עלו בתוהו. לפיכך, התמקדו הערבים במלחמה על הדרכים מתוך כוונה לנתק יישובים מבודדים, להחלישם ולכובשם בבוא היום. יש לציין כי מספר היישובים העברים שנפלו לידי הערבים כתוצאה מתפיסה זו היתה מועטה אולם הידועים שבהם היו יישובי גוש עציון. כל העת נמשכה המלחמה בערים המעורבות- ירושלים, צפת, טבריה, חיפה ויפו ובנותיה כנגד תל-אביב והשכונות שמסביבה.
היישוב היהודי שמלכתחילה היה מאורגן יותר נכנס למלחמה כשידו האחת אזוקה מאחורי גבו. הבריטים מנעו ככל שיכלו מהכוח העברי להגן, להגיב ולתקוף את הערבים- הדברים נכונים לכל הארץ אך בירושלים היו תקפים שבעתיים. ובכל זאת, השכילו היהודים להתגבר על המכשולים ולאחר ה"סיבוב הראשון", עברו לתכנית פעולה התקפית ומכאן השתנו פני הדברים. מאז תחילת אפריל 48 היתה ידם של היהודים על העליונה כמעט בכל הגזרות. מלחמת האזרחים הוכרעה לטובת היהודים. אילו לא פלשו מדינות ערב לארץ, ניתן לשער כי המלחמה היתה מסתיימת תוך שבועות ספורים לאחר מכן- אך זוהי הערה היפותטית שאינה ניתן לקביעה. בעת הכרזת העצמאות החזיקו היהודים ברצועה צרה לאורך מישור החוף, עם מעבר לעמקי הצפון ועד מטולה.

כוח המגן היהודי שהתבסס בעיקרו על ארגון ההגנה נכנס למלחמת אזרחים זו מאורגן, חמוש במידה מינימלית, בעל תפיסת ביטחון של היישובים ונחוש שלא להפסיד. לצד ההגנה- שכללה גדודי חי"ש (חיל שדה) וחי"ם (חיל משמר), עמדו כוחות הפלמ"ח- יחידות עילית של בני הקיבוצים בעיקר. בקרב כוחות המשטרה הרשמיים של המנדט שירתו נוטרים שהיו חמושים ולרוב היו חלק ממנגנון ההגנה. יוצאי הצבא הבריטי והבריגדה היהודית היוו מקור מידע צבאי ומבצעי יקר ערך לקראת המערכה המתרגשת. בנוסף היו אנשי האצ"ל ואנשי הלח"י- הפורשים- שבמלוא הצער והכנות, מודרו רוב הזמן וסורבו מלקחת חלק ברוב הפעולות שהתרחשו. על רקע זה תגיע פרשת אלטלנה בחודש יוני 48.

לצד הערבים הארץ-ישראלים לחמו מתנדבים מיתר מדינות ערב, שערכו אימונים בסיסיים (ולא יעילים) במחנות בסוריה. לצפון הארץ הגיעו לוחמים אלו במסגרת גדודי צבא ההצלה של קאוקג'י. לדרום הארץ הגיעו מתנדבי האחים המוסלמים ממצרים. כל אחד והאג'נדה הערבית/לאומית/דתית שלו. הצד הערבי אופיין בחוסר ארגון, חוסר תכנון, חוסר הבנת המתרחש ולאחר זמן מסוים- בחוסר מוטיבציה. יריבויות פוליטיות מנעו שיתוף פעולה בין כוחות הערבים. הציוד והנשק שלהם- הגם שהיו רבים משל היהודים- יתרונם לא בא לידי ביטוי בשדה הקרב- וראה קרב משמר העמק (תחילת אפריל 48), בו הופעלו לראשונה תותחים במלחמה ובכל זאת משמר העמק לא נפלה. אובדנם של מפקדי גזרות כמו עבד אל-קאדר אל-חוסייני, חסן סלאמה, מוחמד אל-חמד אל-חונטי דרדרו את המוטיבציה הערבית עד עפר.

כל אלו ואחרים (ולא פירטתי כאן אודות מנגנוני הרכש, את יכולות איסוף המודיעין ופעולות ההעפלה) הביאו בסופו של דבר לניצחון יהודי ברוב רובן של הגזרות במלחמת אזרחים זו. הערים המעורבות נפלו לידי ההגנה (יפו בשיתוף האצ"ל) בזו אחר זו, הקשר עם כל היישובים התקיים (למעט גוש עציון שנפל יום קודם להכרזת העצמאות), והדרכים היו פתוחות לתנועה יהודית (בהסתייגויות בנוגע לכביש ת"א ירושלים). בנוסף- משטח המדינה העברית נמלטו רוב רובם של הערבים שהיו אמורים להיות אזרחיה (הערכה של כ-450 אלף ערבים במדינה בת 650 אלף יהודים). על רקע זה הגיע דוד בן-גוריון ולצדיו חברי מועצת העם ונציגי היישוב העברי בארץ והכריזו על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל- היא מדינת ישראל.

-סוף דבר-

במהלך החדשים האחרונים הבאתי כאן מעט מהאירועים הדרמתיים שהתרחשו בארץ לפני שבעים שנה. אירועים שעיצבו- כל אחד לפי עוצמתו- את תפיסת הביטחון שלנו, את הכרתנו בזכותנו על ארצנו- ולא פחות חשוב- את ההכרה בתשלום הכבד ששילם עם ישראל בעבור הקמת המדינה.

מלחמת הקוממיות ניצבת בתודעה הישראלית במיקום מבלבל: מחד, כולנו מסכימים על חשיבותה והשפעתה על תולדותיה של מדינת ישראל, מספיק שנדבר על נושא הגבולות או פליטי 1948. אולם מאידך, הידע הקולקטיבי שלנו, כישראלים אודות אותה מלחמה נשכחת מסתכם לרוב בקרבות בדרך לירושלים, או בתוך העיר. נכון- גשר עד הלום באשדוד וחניון השיירה סמוך לכברי הינם אתרים מוכרים ועימם גם סיפוריהם- אולם מה רבים האירועים הדרמתיים, המכוננים- שמסתתרים בין ספרי ההיסטוריה ונותרו עלומים. כמה מאתנו יודעים באמת איפה היו אזורי הביטחון בירושלים, מה התרחש בבית הנג'אדה בחיפה, כמה תושבים בתל-אביב נהרגו מצליפות ערביי יפו.

בסדרת מאמרים זו שמתי לעצמי מטרה להאיר את המלחמה באור חדש ולתאר את ההתרחשויות- אמנם כמי שסוקר את הדברים בהפרש זמנים ניכר- אך בכל זאת להביא לקורא נתונים חדשים שיכולים לעזור בהדרכת המטיילים בשבילי הארץ. אם הצלחתי בכך- אשרי לי.

שבוע לפני קום המדינה, מפרסם נתן אלתרמן בטורו "הטור השביעי" בעיתון דבר את השיר "מסביב למדורה". השיר, הפונה אל לוחמי הפלמ"ח מבטא את התודה העמוקה של אלתרמן- כדובר האומה כלפי לוחמים צעירים אלו. אבקש לסיים עם ציטוט הבית האחרון של השיר:

אבל ככה יוגד נא לאמור
נערים להוי נא ידוע
בין חגיו הגדולים של הדור
אין יפה מחגכם הצנוע
למולכם האומה על סיפו של הדרור
נשתחווה ובוכה הבינוה

ישראל מרצ'י

מורה דרך

מאמר זה הינו שישי ואחרון בסדרת המאמרים הסוקרים את קורות מלחמת הקוממיות לפי חודשים. כותב המאמר הינו מורה דרך ובעל ידע נרחב בקורות המלחמה.

החודש אנו מציינים 56 שנים למותו של האיש שהיטה את הזרם, אבא אחימאיר, וכדאי ללכת בעקבות האיש שנולד בתאריך סימלי, 2 בנובמבר 1897, 20 שנה לפני הכרזת בלפור.
הולכים אחרי אבא אחימאיר, "האיש שהיטה את הזרם", ביום הולדתו:
אבא גייסינוביץ' נולד בכפר קטן ליד מינסק ברוסיה הלבנה, אחד משבעה ילדים של שרה ויצחק. למד בחדר מתוקן,בגימנסיה פרטית ועם מורים פרטיים ציוניים (ביניהם דוד שמעוני). נשבה בציונות ובגיל 14 עלה לישראל ולמד בגימנסיה הרצליה. בשנת 1914 חזר לביקור ברוסיה ונלכד בה עד 1920 בגלל מלחמת העולם והמהפכה. למד בגימנסיה רוסית, נאסר ב 1918 כשהגן על סוחר יהודי שנעשק בידי הקומוניסטים כשכבשו את העיר, והמשיך ללמוד באונ' קייב. מרחץ הדמים של מלחמת האזרחים שכנע אותו להתרחק מהקומוניזם, בו ראה את הסכנה הגדולה לעולם החופשי. אחיו, מאיר, נהרג בקרב בוורשה ב 1919 ואז שינה את שמו ל"אחימאיר". בשנת 1920 עזב לורשה, לאונ' ליאז' בבלגיה ולאונ' וינה. כאן פגש בז'בוטינסקי ובשנת 1924 השלים עבודת דוקטורט על הספר "שקיעת המערב" של שפנגלר.
בשנת 1924 עולה לארץ עם אחותו, בלומה, שממשיכה לדגניה ב' ונישאת לאליעזר ורדימון. כאיש "הפועל הצעיר" הוא עובד כספרן, מרצה ומחנך בכרמל ובעמק יזרעאל. בשנת 1928, עם יהושע ייבין וא"צ גרינברג, מצטרף לז'בוטינסקי ומקים "גוש עבודה רויזיוניסטי". בשנה זאת קורים שני דברים: אחימאיר נשבה בקסם הפשיזם האיטלקי ומאמין שהפשיזם יעצור את הקומוניזם. את המאמרים שהוא כותב הוא מכתיר בשם "מפנקסו של פשיסטן", ולימים יחזור בו. ובשנה זו נושא אבא את חסיה לאשה, ושנתיים אחר כך נולדת זאבה. עם מותה של חסיה החולנית, בשנת 1938, מגדלת אחותו, בלומה, את זאבה בדגניה ב'.

בשנת 1930 הוא מייסד את ברית הביריונים ומטיף למאבק נגד הבריטים, שבגדו במנדט שקיבלו, להקים בית לאומי לעם היהודי. כשסגן שר המושבות מבקר בארץ ולן במלון פלטין ברח' נחלת בינימין בת"א, הוא מוחה עם אחרים ונעצר. הוא מנהל מאבק עיקש נגד "ברית שלום", נגד הזרם המרכזי בציונות, נאבק נגד השתתפות במפקד הבריטי ובמקביל, מנהל מאבק נגד הנאציזם בא"י. בשנת 1933, מסיר דגלים עם צלב קרס משגרירות גרמניה ועוד מבנים.

עם רצח ארלוזורוב הוא נעצר באמת הסתה לרצח. עם פתיחת המשפט הוא מזוכה אבל משוחרר רק אחרי שביתת רעב.בהמשך, עומד לדין על הנהגת אירגון לא חוקי ונאסר ל 21 חודשים אותם הוא מבלה במגרש הרוסים.

בשנת 1935 מחתן ר' אריה לוין את אבא אחימאיר עם סוניה אסטרחן ונולדים להם יעקב (איש קול ישראל) ויוסי (ח"כ מטעם הליכוד ומנהל מכון ז'בוטינסקי). נעצר שוב בידי הבריטים ועוזב ללבנון, פיראוס ופולין. משפחתו מצטרפת ועם פרוץ מלה"ע2 חוזרים לארץ. בשנים הבאות עוסק בהגות, חינוך אנשי בית"ר וכתיבה לעיתוני תנועתו. במלחמת הקוממיות חבר ב"משמר העם" ואחריה ממשיך בכתיבתו.

בשנת 1951 מצטרף לבנציון נתניהו ומשמש ככותב באנציקלופדיה עיברית. במקביל מעורב פוליטית בתנועת החרות ומשמש בר פלוגתא של מנחם בגין בשאלות רבות. עוסק בעיקר בכתיבה, הגות, חינוך צעירים.

תחנות בחייו, למען מי שרוצה לטייל בעקבות האיש המרתק הזה:

תל אביב, גימנסיה הרצליה – לימודים עד 1914
נהלל, זכרון יעקב, גבע – ספרן ומחנך משנת 1924
1933 – כלא בריטי במגרש הרוסים
1939, אחרי החזרה מפולין, גרים בדירת קרקע ברחוב אלפסי 25, רחביה. לימים גר שם מנחם בגין
1942, גרים בדירת קרקע ברחוב הטורים 28, מקור ברוך
1949, אחרי מלחמת הקוממיות, גרים בדירה שכורה ברחוב שנקין 92, גבעתיים
1952, קונים בית ברחוב ניצנים 12 ברמת גן, שם גר עד יום מותו. היום יש שם "בית אב"א" שמנהל יוסי אחימאיר.
6.6.1962 יוצא אב"א אחימאיר מביתו ברחוב ניצנים 12 ברמת גן. הוא בדרך לבקר את ביתו, זאבה זבידוב, שגרה בדירה שכורה, של שני חדרים, ברחוב טורצ'ינר 3 קומה א' ברמת אביב, ולשחק עם נכדתו, עדה. עכשיו הוא בן 65, וכמה ימים קודם היה חולה. הוא חוצה את שבע תחנות, הולך בתוך השדה הפורח עליהם תוקם בעתיד אוניברסיטה ת"א. ביתו נמצאת בחנות ירקות, רואה את אביה ושמחה להגיש לו ביכורי ענבים. בבית, הולכת זאבה המאושרת לחדר אחד ואב"א משחק וצוהל עם עדה בחדר השני. הוא חש ברע, מניח את עדה בלול ומאבד הכרה. ריצ'י מזעיק רופאה, שנותנת לו זריקה וקובעת אחר כך "מאוחר מדי".
לוויתו יוצאת ממצודת זאב ברחוב המלך ג'ורג', עובר ברחוב אלנבי ונצער ליד בית הכנסת הגדול. כאן סופד לו ר' אריה לוין,שחיתן אותו עם סוניה אסטרחן, ב 4.10.1935. מכאן ממשיכים קדיש לוז, יו"ר הכנסת, איש מפאי וידידו מבוברויסק, וראשי תנועת החרות, ללוות את הארון לנחלת יצחק, כאן נטמן

מקורות: ויקיפדיה, קטעי עיתונות רלוונטיים, אנציקלופדיה תדהר ומידע מספרים שונים

מוישלה פרנק

לאחר שהעלה דוד את ארון הברית לירושלים והשתקע בה עם כל אנשי צבאו, הייתה ירושלים עיר גדולה, רבת תושבים ושוקקת חיים. רוב תושביה התפרנסו מחקלאות, ואחרים עסקו במלאכות שונות או נמנו על שבט לוי ועבדו בבית המקדש. בעיר לא היו מעיינות או מקורות מים אחרים, ואנשיה שאבו מים ממעיין הגיחון וממעיין השילוח שנבעו מחוץ לחומות. התושבים נהגו לרדת למעיינות במנהרה ארוכה וצרה שנקראה צינור. היא הייתה עתיקה מאוד. ונחצבה בהר בימי המלך היבוסי שממנו כבש דוד את העיר. לכן היו קירותיה ורצפתה סדוקים, ותיקונים נערכו בהם דרך קבע. חשש המלך דוד פן יעלו הפלישתים והיבוסים על העיר, יתפסו את מקורות המים שמחוץ לחומות, וכך יגזרו צמא על תושביה בעת מצור. לכן כינס יום אחד את יועציו ואמר להם: "עלינו למצוא מקורות מים בתוך ירושלים! שלחתי את אנשיי לתור את העיר, אבל לא מצאתי מקורות מים חדשים בתוכה." "לו יכולנו לאגור את מי הגשמים…" הרהר אחד היועצים בקול רם.

"כבר ניסינו זאת. אנשיי חפרו בורות בסלעי הגיר וניסו לאגור בהם את מי הגשמים, אבל הסלע סדוק ורך, המים מחלחלים דרכו, והבורות מתרוקנים." עוד הם מדברים, ויואב בן צרויה קפץ ממקומו ואמר: "זוכר אני, המלך, שכאשר כבשתי את העיר ועליתי עם אנשיי בצינור, ראיתי שהיו בו קטעים לחים ובוציים, וקטעים אחרים היו יבשים. וודאי יודע אדוני המלך, שמנהג הוא בידי השואבות להתחרות ביניהן מי תוכל למלא את כדה עד שפתו ולהביאו לביתה בלא שתישפך מהכד אפילו טיפה אחת. רוב השואבות מתקשות בכך, ולכן חלק ממימיהן נשפך בדרך. והנה שמתי לב שבמקומות שבהם הייתה רצפת המנהרה מטויחת כראוי עמדה רטיבות, כי המים שנשפכו מכדיהן המלאים של השואבות לא חלחלו לרצפת המנהרה, אך כשעברנו במקומות שבהם לא טויחה הרצפה, ראיתי שהיא יבשה. כי המים שנשפכו במקומות אלה חלחלו מהרצפה הסדוקה אל הקרקע." למחרת פקד המלך על אנשיו לחצוב לו עשרים בורות. עשרה בורות ציווה לטייח בטיט, ואת עשרת הבורות הנותרים ציווה המלך להשאיר ללא טיח. אחר כך מולאו הבורות במים עד שפתם. במשך ימים אחדים עקב המלך אחר גובה פני המים שבבורות, וראה שבבורות שלא טויחו פחתו המים בהדרגה, ובבורות שטויחו לא ירדו פני המים, והם היו טובים לרחצה ולשתייה כמי גשמים שזה עתה ירדו ארצה.

מאז נהגו תושבי ירושלים לחפור בורות מים בחצרותיהם ולטייח אותם. רבים מהם אף חפרו שני בורות: בבור האחד נקוו מי הגגות, והוא שימש כמאגר מי שתייה, ולבור האחר נוקזו מי החצר המרוצפת, והם שימשו לכביסה ולהשקיה.

מאז לא חסרו מים בירושלים, וגם בימי מלחמה ומצור הספיקו מי הבורות לכל תושבי העיר.

בור מים בירושלים

איך למדו בני ישראל לאגור מים בבורות?

(גרסה ב')

מאת רות יצחקי ריכטר ©

בירושלים לא היו מקורות מים בתוך העיר, ונשות העיר נהגו לרדת בְּנִקְבָּה ארוכה וצרה למעיין השילוח ולמעיין הגיחון ולהביא משם מים לצרכי ביתם. יום אחד כינס דוד המלך את יועציו ואמר: "חייבים אנו למצוא מקורות מים בתוך העיר, כי בעת צרה, כשיטיל האויב מצור, הוא עלול לנתק את תושבי ירושלים  ממקורות המים החיצוניים, והם יאלצו להיכנע." החליטו היועצים לחפור בורות בחצרות הבתים ולאגור בהם את מי הגשמים. אך המים חלחלו מהבורות לקרקע ולא נאגרו בהם. יום אחד עבר המלך בשוק, וראה באחד הדוכנים שני כדים זהים בגודלם ובצורתם. הכדים היו יפים וגדולים, וניצבו זה בצד זה בדוכנה של קדרית מומחית במלאכתה. חמד המלך את הכדים ושאל למחירם. נקבה הקדרית לכד האחד מחיר נמוך מאוד, ולכד השני מחיר גבוה.  "הרי הכדים שווים, ומדוע את דורשת מחיר גבוה מאוד לאחד מהם?" שאל המלך.

"כי הכד האחד מיועד לשמירת מים ולקירורם. לא ציפיתי את דפנותיו, כי המים המתאדים דרך נקבוביות החרס מצננים את המים שנשארו בכד. אך הכד היקר מיועד לפרחים, וכדי שלא יתאדו מימיו ציפיתי את דפנותיו הפנימיות בטיט, וכך נשמרים בו המים לזמן רב."  אורו פניו של המלך, והוא קנה את שני הכדים, הראה אותם ליועציו ואמר: "נטייח את פנים הבורות בטיט כפי שעשתה הקדרית בכד הפרחים, וכך יישמרו בהם המים תקופה ארוכה."  חפרו אנשי המלך עשרים בורות. מחציתם טויחו בטיט שבו השתמשה הקדרית, ומחציתם לא טויחו, וקירותיהם נותרו עירומים. כעבור שבועות אחדים ראו אנשי המלך שרק הבורות שטויחו שמרו בתוכם את המים, והם היו טובים לשתייה ולרחצה כמי גשמים שזה עתה ירדו על הארץ  מאז נחפרו בירושלים בורות רבים, ודפנותיהם המטויחות מונעות את חלחול המים עד היום הזה.

בור מים עתיק ביודפת

המדע שמאחורי האגדה

מקורות המים לירושלים בתקופת בית ראשון ובית שני

כתבו רות ריכטר וההיסטוריונית ד"ר לאה סגל

ההיסטוריון יוספוס פלביוס מספר שמעולם, גם לא בשעת מצור, לא צמאה ירושלים למים. שלושה מקורות מים עיקריים היו לעיר: מעיינות, בריכות ובורות. המקור הגדול ביותר היה נחל הגיחון, הגדול במעיינות הרי יהודה, שמימיו היו צלולים וטובים לשתייה. בתקופה היבוסי, לפני שכבש דוד את העיר, נמצא מעיין הגיחון באפיקו של נחל קידרון. כדי לאפשר גישה מוסתרת אל הנחל חפרו היבוסים מנהרה ארוכה בתוך העיר, ובקצות המנהרה חפרו פיר עמוק שהגיע עד למפלס מי הגיחון. כך לא נאלצו תושבי העיר לצאת מבין החומות כדי לשאוב מים ולהתגלות לעיני האויב. לפיר זה קראו צינור ככתוב: "כל מכה יבוסי ויגע בצינור". (שמואל ב': ה', 9) מקור מים חשוב אחר היה מעיין עין רוגל. בימינו נעלם המעיין, ובמקומו ניצבת באר עתיקה. אפשר לאתר את הבאר בצומת הדרכים שבין גיא בן הינום לנחל קדרון. מקור המים החשוב השני היו חמש עשרה הבריכות שנחפרו בירושלים בתקופות שונות. אחת עשרה מהן נחפרו בין החומות, וארבע בריכות נחפרו מחוץ להן.  הבריכות היו פתוחות ומימיהן מיהרו להזדהם, ולכן שימשו בעיקר לתעשייה ולהשקיית הצאן, אך לא כמי שתייה. חפירת הבריכות לא הייתה קשה, כי היא נעשתה בסלע גיר רך (קירטון). רוב הבריכות נחפרו בעמק עושי הגבינה ובגיא בן הינום. בימי שלמה המלך נחפרה מחוץ לעיר בריכה גדולה ליד מעיין השילוח. הבריכה נקראה בריכת השילוח, ומימיה שימשו להשקיית גן המלך. מימיה הועברו לגן בתעלות, והיא הבריכה הקדומה ביותר שנחפרה בירושלים. מפעל המים החשוב ביותר בתקופת בית ראשון נעשה בימי חזקיהו. כשהתכונן למלחמה כנגד סנחריב מלך אשור, ביצר חזקיהו את העיר, סתם את מעבר המים מהגיחון לנחל קדרון, והעביר את מי הגיחון באמצעות נִקְבָּה לתוך העיר. הנקבה נחפרה בעומק 52 מטרים. אורכה היה 533 מטרים, גובהה נע בין 1.45 מטרים ל5.08 מטרים, ורוחבה היה כ-60 ס"מ. מי המעיין זרמו דרך הנקבה לבריכת חזקיהו שנמצאה בתוך העיר. מקור המים השלישי היו בורות המים. משערים שאגירת המים בבורות היא המצאה ישראלית מימי דוד המלך. בבורות שאינם מטויחים מחלחלים המים אל מי התהום, אך בבורות מטויחים הם נשמרים היטב. הבורות נחצבו בחצרות הבתים. לרוב נחצבו בכל חצר שני בורות. לבור האחד התנקזו מי הגגות, והם שימשו לשתייה, ולבור השני התנקזו מי החצר ששימשו לכביסה ולניקיון.  בימי העלייה לרגל נזקקה העיר לכמויות מים עצומות, כי מעריכים שלעתים פקדו את העיר בימים אלה כמיליון איש.  בימי מלחמת השחרור היו בירושלים 1053 בורות שהוכשרו לאגירת מים. הערבים ניתקו את העיר ממקורות המים החיצוניים, ומי הבורות, שחולקו במשורה, הצילו את תושבי העיר מצמא.

קולנוע עדן – פינס פינת לילינבלום

תמצית מתוך מאמרו של יעקב הלחמי: קַדְמַת "עֵדֶן" – פרקים מהגדת בית הקולנוע הראשון בתל-אביב

ת. פרסום: 26 יול, 2007; ת.עדכון: 11 אוג, 2011

קישור למקור בסוף הכתבה

קולנוע עדן – פינס פינת לילינבלום

מגיש יעקב וידס

קולנוע עדן הוא הקולנוע הראשון שהוקם בתל אביב. הוא מתחיל את דרכו כמרכז תרבות להצגות, אופרות, ארועים תרבותיים והקרנת סרטים. מה שבאותם ימים נקרא סינמטוגרף, או ראינוע על פי חידושיה של חמדה בן יהודה. הראינוע והסרטים שהוצגו באולם "עדן" אינם חידוש בארץ ישראל. הקרנת סרטים מתקיימת כבר משנת 1900 בירושלים והחל משנת 1910 פועל סינמטוגרף גם ביפו. לא פלא שמאיר דיזינגוף שואף להפעיל אחד כזה גם בעירו, תל אביב.
בינואר 1914 מתקבלת החלטה בועד של תל אביב להקים מרכז תרבות על מגרש של הועד ואותו יזם שיקים את הבניין יקבל זיכיון בלעדי להפעלת סינמטוגרף בתל אביב. שנה אחת קודם מגיע לתל אביב משה אברבנאל. הוא מגיע מהעיירה קרמצ'וג שבאוקראינה, שם החזיק חנות מנפקאטרה וכעת בתל אביב הוא מחפש ביזנס חדש. הוא מציע לדיזינגוף להקים רשת חשמליות בתל אביב כי הוא צופה שתהפוך לכרך, אבל דיזינגוף, שלא מחפש עכשיו צרות עם העגלונים בשביל אותם שנים וחצי הרחובות של תל אביב, משכנע אותו להקים מרכז תרבות. משה אברבנאל מסכים ובתנאי שיאפשרו לו להפעיל סינמטוגרף בזמן שאין פעילויות אחרות במבנה. אברבנאל מקבל זכיון ובלעדיות ל-13 שנים והוא ניגש במרץ להקמת המפעל.
אבל, הוא לא מכיר את סדרי הארץ ואיך מזיזים דברים ולכן הוא חובר למרדכי ויסר ממקימי אחוזת בית ששמו הולך לפניו כאדם ישר ומהימן הבקיא בהלכות הארץ, יודע כיצד להתהלך עם התורכי ויחד הם מקימים שותפות.
ועד תל אביב מקצה להם את המגרש ברחוב פינסקר פינת לילינבלום מביאים מודד מוסמך שמודד את הקרקע ומהנדס גרמני, ריכרד מייכל, מומחה בבניית בתי ראינוע.
הקבלן לבנייית האולם הוא עקיבא אריה וייס יוזם הקמת אחוזת בית, שען במקצועו אבל שלח את ידו באדריכלות ובנייה ועוזר לידו הקבלן יהודה בארסקי.על פי החוזה עם וועד תל אביב מתוכנן האולם להכיל 600 מקומות ישיבה. אבל מסתבר שניתן להכניס ליציע עוד 200 מקומות וכך ניתן להכניס לאולם 800 איש כאשר השורה הראשונה ביציע מוקדשת לתאים עם כורסאות נוחות מיובאות ישירות מוינה.
האולם כולל, לנוחות האורחים שירותים נפרדים לגברים ולנשים עם מים זורמים וכן מזנון שפועל מ-9:00 בבוקר עד סיום ההצגות ומשרת גם את העוברים ושבים ברחוב.
לקראת סיום הבנייה נוסע אברבנאל לאלכסנדריה שבמצרים, חותם הסכם לאספקת סרטים ורוכש מכונת הקרנה צרפתית וגנרטור גרמני, שכן חשמל עדין אין באותם ימים בתל אביב.
הכל מוכן לפתיחה החגיגית וגם הסופר שמחה אלתר גוטמן שמוכר לנו יותר בשמו ש. בן ציון, נדרש לנושא וקובע את ששם התאטרון-ראינוע יהיה "עדן".

ב-22 באוגוסט 1914 משחיל וילי מילנס את רצועת הצלולויד לתוך מכונת ההקרנה. עלטה יורדת על האולם ובנוכחות הפקידות הבכירה של השלטון העות'מני, נכבדי העיר והקונסולים, קרן אור לבנה מזנקת אל המסך. על המסך מופיעים אנשים שמתרוצצים, קופצים ובוכים והקהל מריע בתשואות ובמחיאות כפיים. הסרט "ימי פומפיאה האחרונים" מוקרן על האקרן. לאיזה עתיד מנבא הסרט עוד נראה אחר כך.
את הקרנת הסרטים מלווים בשלב הראשון פסנתר וכינור, אחר כך נוספים עוד כלי נגינה. האולם פועל תחת פיקוח הדוק של ועד תל אביב, שכן רבים המתנגדים להקמתו. כל סרט עובר צנזורה של הועד שמחליט אם הוא ראוי לצפייה, מחירי הכרטיסים הם מ-1 בישליק עד 2¹/₂ בישליק, הועד מאשר זאת אבל דורש שלפחות 300 מושבים יהיו במחיר 1 בישליק ו-100 נוספים במחיר בישליק וחצי. יש הצגות מיוחדות לילדים, הצגות מיוחדות לנשים וילדים ובכל שלושה ימים מתחלפת התוכנית. על הקרנת בכורה של סרט חדש מודיעים במודעות ובעיתונים וכרכרה ובה נגנים עוברת ברחובות ומודיעה על איכויותיו של הסרט החדש.

אבל, כפי שכבר נאמר, מסמל הסרט הראשון "ימי פומפיאה האחרונים" פתיחתה של תקופה עולמית חדשה. כי בתחילת אותו חודש באחד לחודש אוגוסט 1914, פורצים צבאות גרמניה את גבול בלגיה וחבית חומר הנפץ עליו יושבת אירופה כולה מתפוצצת. מלחמת העולם הראשונה סוחפת את כל אירופה למלחמה כשהאימפריה העות'מנית מצטרפת כחברה במעצמות המרכז. בימים הראשונים השפעת המלחמה לא מורגשת כמעט אבל ככל שנוקפים הימים, הולכים התנאים ומחמירים.
בתקופה הזו מגרשים העות'מנים את הנתינים הזרים מארץ ישראל ורבים היהודים אשר מגורשים מהארץ. רבים מגיעים לאלכסנדריה שבמצרים, אבל את משה אברבנאל ואת מרדכי ויסר לא מגרשים לשום מקום כי חסן בק, הקימקאם של יפו, אינו מעונין לשחוט את התרנגולת שמטילה לו ביצי זהב. לכל הצגת בכורה הוא מגיע עם פמלייתו, תופס את הלוז'ה המרכזית שכן חובב סרטים הוא הקימקאם ובעת שהוא צופה בסרט, חייל מטעמו עומד בקופה ומבטיח שכל ההכנסות אכן יכנסו לקופה. בתום ההצגה מחרים חסן בק את הקופה. פעם העיז אברבנאל לשאול אותו מדוע הוא מחרים את כספו וחסן בק ענה לו כי בכסף הזה הוא יבנה מסגד. אותו מסגד עומד עד היום מול חוף הדולפינריום ונושא את השם מסגד חסן בק.
המלחמה נמשכת הקהל מתמעט והחובות גדלים ואז מגיע המשבר הגדול מכולם. גזירת גירוש גוזר השלטון העות'מני על תושבי הערים שלאורך החוף. טענת השלטון שהגירוש נועד להבטיח את בטחונם מפני הפגזות מן הים של האויב אבל בעוד שיהודי יפו ותל אביב נאלצים לעזוב את בתיהם ולנדוד למרחקים, יכולים ערביי יפו להסתתר בפרדסים ולחזור בלילה ללון בבתיהם. אבל ערב פסח תרנ"ז 1917 נדרשים כל יהודי יפו ותל אביב לעזוב את בתיהם ולנדוד לתוך הארץ. רבים עוזבים את הארץ לאלכסנדריה, בירות, דמשק. אחרים למושבות פתח תקוה, כפר סבא, ואפילו צפונה לעבר ישובי עמק הירדן, טבריה ועוד.
משפחת וייסר נודדת צפונה ושם משמש מרדכי כעוזר למאיר דיזינגוף שמנסה בכל דרך לעזור לנזקקים. משפחת אברבנאל נודדת לפתח תקוה, שם נדבק משה במחלת הטיפוס וחייו בסכנה. בינתיים כובשים הבריטים את יפו ואת פתח תקוה. המפקד הבריטי מסכים להעביר את אברבנאל ושלושה חולים נוספים לבית החולים הצרפתי ביפו. אבל, מיד אחר כך הודפים התורכים את הבריטים מפתח תקוה והקשר של משה אברבנאל עם משפחתו הגולה בפתח תקוה ניתק.
בעוד משה שוכב בבית החולים ביפו, מגיע דוד איזמוז'יק, ממלא מקומו של דיזינגוף בועד, לבית החולים בלי לדרוש בשלומו של החולה דורש ממנו את מפתחות האולם כדי אפשר את בידור לצבא הבריטי. אברבנאל מסרב לבקשה ואומר שימתין עד שיבריא או עד שויסר יחזור מהגלות. כתוצאה מהויכוח חש אברבנאל ברע והאחות הנזירה רצה להזעיק את הרופא. איזמוז'יק מנצל את ההזדמנות שהאחות איננה, חוטף בכוח את המפתחות מתחת לכר של החולה ובורח בריצה מבית החולים.
עם הכיבוש המחודש של פתח תקוה יוצא זאב, הבן של משה אברבנאל, נער בן 15, בלי לומר דבר למשפחתו, לחפש את אביו. הוא הולך ליפו. בדרך הוא נתקל בזוועות המלחמה, גופות של חיילים מרוסקים מפוזרות בשטח. הוא מגיע ליפו ומוצא את אביו במצב חמור ביותר. התרופות שקיבל היו ישנות וגרמו נזק יותר מתועלת. כל גופו מלא שלפוחיות מוגלה ומצבו אנוש. הרופא מסביר לזאב שהזריקות שברשותו ישנות מאוד ואינן יעילות וכדי להציל את חיי אביו הוא צריך להעביר אותו לשערי צדק בירושלים.
בעזרת יהודים שעוזרים לו משתדל זאב אצל המושל הצבאי וזה מסכים להעלות את משה בקרון הדואר לירושלים לשערי צדק שם הוא מטופל עד שמבריא ממחלתו. זאב מבטיח לאביו שישאר בתל אביב ויפקח על הנעשה בראינוע.
בינתיים מפעילים הבריטים את הראינוע להנאתם של החיילים הבריטים. הם מכירים את זאב ומחבבים אותו ומאפשרים לו מידי פעם לצפות בסרטים המוקרנים באולם. הבריטים אומנם משלמים שכירות לועד תל אביב אבל דוד איזמוז'יק מסרב להעביר ואפילו סכום למחייה למשפחה בטענה שהכסף משמש לכיסוי החובות לועד.
בפסח 1918 חוזרת המשפחה לתל אביב ומחפשת בינתיים מקורות פרנסה, עד שהאולם יחזור לרשותה. הם מחליטים לפתוח בסלון ביתם בית תה. מצרכים קונה זאב בנאפיס הבריטי, שזה השק"ם הבריטי, שם מכירים אותו ומחבבים אותו ובבית אברבנאל נפתח בית תה כשחיה אברבנאל מכינה עוגיות ומאפים, בנות המשפחה משרתות את האורחים ומגישות פירות. מחלב מרוכז מכינה חיה גלידה טעימה ותוך זמן קצר הם מרחיבים את האירוח גם לגן שבביתם. אורחים שיודעים לנגן מנגנים בפסנתר, לפעמים גם בכינור. הבריטים מאוד נהנים להגיע לבית התה שם הם גם לומדים שאברבנאל הוא הבעלים של אולם הראינוע. איזמוז'יק מתפוצץ לנוכח הכבוד שרוכש אברבנאל בקרב הקצינים הבריטים.
המלחמה מסתיימת וב-1 בינואר 1919, מחזירים הבריטים את המפתחות לאברבנאל, הגולים בצפון חוזרים לבתיהם אבל מרדכי וייסר לא חוזר הבייתה. בעת גלותו הוא משמש עוזר למאיר דיזינגוף. באחת הפעמים הוא נוסע לזכרון יעקב לפגוש את מאיר דיזינגוף, בדרך נדבק במגיפה. הוא חוזר לטבריה ושם נפטר במחלתו והוא בן 41. אשתו, חנה, חוזרת לתל אביב מטופלת בילדים קטנים, מצבה כה קשה עד שהיא מסכימה לקבל את הצעתו של הקבלן שמואל וילסון למכור לו את חלקה בשותפות בקולנוע. אבל משה אברבנאל משכנע אותה שלא תמכור את חלקה כי לאחר שהכסף יאזל תוותר היא וילדיה חסרי כל. הוא מציע לה להמשיך בשותפות בלי למלא תפקיד כל שהוא אבל תפקח על הנהלת החשבונות כדי להבטיח את חלקה. כל זאת עד שבנה הבכור משה (1986-1904) יסיים את הלימודים בגימנסיה ואז יוכל להמשיך ולמלא את מקום אביו. במשך הזמן הזה תומך אברבנאל במשפחת וייסר ומאפשר לה קיום.
בשנת 1921 מרחיבים את האולם ובצמוד לו ברחוב לילינבלום 2 מקימים את עדן הקיץ. אולם להצגות שדומה בכל לאולם הישן אלא שאין בו גג כדי להנות מסרט באויר החופשי. מרחיבים גם את התזמורת המלווה לתזמורת בת 5 נגנים שמנגנים גם בהפסקות להנאת הצופים.
בשנת 1924 מנהלים הבנים זאב אברבנאל ומשה וייסר לתקופה קצרה את הקזינו "גלי תל אביב" על חוף הים תחת פיקוחו של משה אברבנאל וכשחלה האב ממשיכים הבנים לנהל את הקולנוע בשותפות.
ב-1930 מסריטים את הסרט המדבר הראשון "סוני בוי" אבל תמו 13 שנות המונופול שניתנו לאברבנאל ווייסר ובתי קולנוע חדשים נפתחים בתל אביב ונוגסים בפלח של קולנוע עדן.
עם עליית המתח בין תל אביב ליפו הערבית מאוכלסות השכונות הדרומיות של תל אביב באוכלוסיה חלשה מבחינה אקונומית ומתחילים להביא סרטים הודיים בהתחלה הסרטים הקלאסיים "הנודד" ו"סאנגם" עם ראג' קאפור, מביאים סרטים תורכיים והקולנוע פורח בהיותו מתאים לאוכלוסיה הגרה באיזור.
אבל צרות לא חסרות וטענות רבות על קטטות בתור לכרטיסים שלעיתים מחייבות התערבות משטרתית הספסרות בכרטיסים פורחת ויש הרבה טענות אל הנהלת הקולנוע.
מלחמת יום הכיפורים מרוקנת את הקולנוע מהצופים. הבעלים נכנסים לקשיים כספיים ונאלצים למכור את הבניין לבנק לאומי.
בנק לאומי שיפץ את הקולנוע והחזיר אותו לימי תפארתו אבל היום עומד הוא נטוש. בשנת 2016 התפרסם על מהלכים לבניית קומות מעליו להקמת מלון בוטיק.

http://www.filmography.co.il/articles/80-%D7%A7%D6%B7%D7%93%D6%B0%D7%9E%D6%B7%D7%AA-%D7%A2%D6%B5%D7%93%D6%B6%D7%9F-%D7%A4%D7%A8%D7%A7%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%94%D7%92%D7%93%D7%AA-%D7%91%D7%99%D7%AA-%D7%94%D7%A7%D7%95%D7%9C%D7%A0%D7%95%D7%A2-%D7%94%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%95%D7%9F-%D7%91%D7%AA%D7%9C-%D7%90%D7%91%D7%99%D7%91.html

כתובת הבלוג: http://www.filmography.co.il/?View=entry&EntryID=66

דנצ'ו מביא לנו את מיטב צילומיו , בהם הוא מצלם אירועים כאילו היה זבוב על הקיר.
לא פעם היינו רוצים להיות במקומו ולחוות את החגיגה וההילולה, אולם רשת הקשרים שטווה דנצ'ו מאפשרת לו להגיע לפינות ולצלם אירועים בתמונות יפות.

אני מודה לדנצ'ו שמשתף איתנו את אומנותו האיכותית והיפה.
ינאי עוזיאל

התגלתה דלת בית מסחר בתחנה המרכזית הישנה בת"א שהופצצה על ידי המטוסים המצריים במלחמת השחרור – היום לפני 70 שנה

כותב שורות אלו, לאחר תחקיר מעמיק ובמפתיע, איתר באחת החנויות סביב איזור התחנה המרכזית הישנה בתל-אביב, שרידים מהפצצת המטוסים המצריים על התחנה המרכזית בתל אביב במלחמת השחרור, כמה ימים לאחר  הכרזת המדינה. דלת הברזל של החנות, מחוררת כולה מהפגיעות של המטוסים המצריים, שרדה כמעט בשלמותה

דלת הברזל בבית מסחר הכח מנוקבת הכדורים מפגיעות המטוסים המצריים. כפי שצולמה השבוע ע"י אילן שחורי

מאת אילן שחורי

התחנה המרכזית הישנה של תל אביב, עמדה 4 ימים לאחר הכרזת המדינה, ב-18.5.1948, השבוע  (יום שישי הקרוב) לפני 70 שנה,  במוקד של הפצצות קשות של מטוסי חיל האוויר המצרי. 41 איש נהרגו ועשרות נפצעו. היה זה היום הרביעי ברציפות בו תל אביב הופצצה מהאוויר, אירועים קשים שהחלו בשבת בבוקר, פחות מ-24 לאחר הכרזת המדינה.

מראה התחנה המרכזית  בת"א כשעה קלה לאחר הפצצת המטוסים המצריים ב18 במאי 1948

70 שנה חלפו, וכותב שורות אלו, לאחר תחקיר מעמיק ובמפתיע, איתר באחת החנויות סביב איזור התחנה המרכזית הישנה בתל-אביב, שרידים מאותה הפצצה מצרית קשה. דלת הברזל של החנות, מחוררת כולה מהפגיעות של המטוסים המצריים, שרדה כמעט בשלמותה. חורי הירי וכיפוף הברזל נראים היטב. הדלת עצמה, הוסתרה שנים רבות מאחורי מיכלי אשפה עירוניים, אך מעליה אי אפשר שלא להבחין בשלט קטן, המנציח את האירוע. אותו תלה לפני כעשרים שנה בעל החנות כיום.

אוטובוסים פגועים בתחנה המרכזית בעקבות ההתקפה המצרית

מדובר ב"הכח קרמיקה", בית מסחר לקרמיקה, ברחוב השומרון 2, פינת מנחם בגין 26 בת"א, שהוקם ב-1932 על ידי משפחת עולים מאירופה שהגיעו בראשית שנות ה-30, בעליה החמישית, מתוך חזון ואמונה שבכח תיבנה הארץ, ומכאן שם בית המסחר שהקימו. פחות משמונה שנים, בבוקר יום שלישי, ה-18 במאי 1948, 4 ימים לאחר הכרזת המדינה. תקפו המטוסים המצריים את התחנה המרכזית ופגעו ישירות גם בבית מסחר "הכח".

פינוי הנפגעים תוך כדי הפצצת המטוסים המצריים בתחנה המרכזית

יהודי קשיש, שנהג בתלת אופן ועבר ליד הכניסה לבית המסחר נהרג מפגיעה ישירה. במקום פרצה שרפה גדולה. עדות על הרגעים הקשים השמיע לפני שנים אחדות הנגד של בעלי המקום, שהיה ברור צעיר בעת ההתקפה המצרים ועזר למשפחתו. הוא כיום תושב דרום אפריקה. לדבריו ראה בברור את הטייסים המצריים יורדים ויורים לעבר החנות והוא וחבריו שעמדו לידו לא חששו עד כדי שעשו לטייס המצרי תנועות מגונות עם הידיים.

שמוליק מינקה, הבעלים של "הכח" קרמיקה כיום, ליד הדלת מנוקבת הכדורים (צילום: אילן שחורי)

כאמור ההתקפה על התחנה המרכזית ב-18 במאי, היה היום הקשה ביותר שעבר אותה תקופה על תל-אביב. סביב התחנה המרכזית נפגעו רבים.  עוברי אורח נותרו פגועים בכבישים ובדרכים שעות ארוכות. רבים מהם היו הרוגים. גם עגלות עם סוסים נפגעו ואף במהלך ההפצצה נפגע אוטובוס הקומתיים של דן, האוטובוס היחיד האנגלי שהיה אז ברשות החברה. בסך הכל נהרגו בימי ההתקפות של המטוסים המצריים, לפני ואחרי ההתקפה על התחנה המרכזית כ-150 איש  מקרב תושבי העיר.

שלט הזיכרון שנתלה לפני כעשור בפתח בית מסחר "הכח" (צילם: אילן שחורי)

לאחר מלחמת השחרור שוקם בית המסחר "הכח", שספג בהתקפה פגיעה ישירה. שש שנים מאוחר יותר, ב-1954 הוא נמכר למשפחת מינקה שהמשיכה את פעילות בית המסחר. לימים לקח את בית המסחר לידיו, בן המשפחה, שמואל (שמוליק) מינקה שלפני כעשור החליט לבצע שיפוצים בבית המשחר, החליף תריסים ודלתות ואז גילה את דלת הברזל מנוקבת הכדורים. באותה תקופה ביקר במקום גם הנכד של המייסדים, שסיפר לשמוליק על מאורעות אותו יום של התקפת המטוסים המצרים. לכן החליט שמוליק (הנשוי לליאורה מינקה, יו"ר תנועת "אמונה" במפד"ל)  לשמר את דלת הברזל מנוקבת הכדורים ואף לתלות בסמוך שלט מתכת קטן המספר את סיפור האירוע.

ראו גם  מאמרו של אילן שחורי מלחמת העצמאות – כשהמצרים הפציצו את תל-אביב

http://www.mytelaviv.co.il/HafzazaTlv48

צילם וכתב אילן שחורי

כללי.

בשנת ה- 90 למלחמת העולם הראשונה, השנה היא שנת 2007, חברו קק"ל וידידי קק"ל אוסטרליה, לרעיון שהגתה העמותה לשימור מורשת העולם הראשונה בארץ, על מנת להנציח את הקרב על באר שבע וסביבתה במלחמת העולם הראשונה.
ההנצחה באה לביטוי בדמות סימון נתיב האיגוף הגדול , עם האתרים בהם לחמו פרשי אוסטרליה, ומלפני שנתיים הוקם גם מרכז הנצחה בבית הקברות הבריטי בבאר שבע.
האתרים סומנו ושולטו מיד אנזק במערב ועד באר שבע במזרח עם מגמה עתידית לסמן גם צפונה מכאן. למשל באיזור נס ציונה ורחובות.
יש הטוענים שכל מה שקרה בארץ ישראל הוא תוצאה של מלחמת העולם הראשונה, וכן יש מי שסבור שכיבוש באר שבע היה המפתח לכיבוש ארץ ישראל ולמה שהתרחש במזרח התיכון אחר כך.

הקרבות על עזה במלחמת העולם הראשונה.

רקע לקראת קרבות עזה – באר שבע .

אחרי הקרב הכושל של מדינות ההסכמה בגליפולי, שבחצי האי ממערב לתעלת הדרדנלים. ובו ספגו מדינות ההסכמה 56,707 לוחמים בריטים , צרפתים, הודים ניוזילנדים אוסטרלים וגם שמונה לוחמים יהודים מגדוד נהגי הפרדות, וכמספר הזה גם בצד העות'מני ,56,643 , פנו הבריטים עם  בני בריתם, לקרבות בסיני אל תעלת סואץ והגיעו אל דרום ארץ ישראל למה שיכונה קרבות עזה 1- 3.
אגב בין הקצינים העות'מנים בגליפולי היה גם הקצין מוסטפה כאמל, הידוע כאתא תורק, שעמד בראש ההפיכה של הטורקים הצעירים ב 1908, ונחשב למייסד תורכיה החדשה והחילונית. הוא זה שנעמד אל מול הלוחמים התורכים שהחלו בנסיגה והחזיר אותם לקרב, ולמנוע ממדינות ההסכמה את הצלחת הפלישה שמטרתה לפתוח דרך לנמלי רוסיה שנסגרו עם כניסת העות'מנים למלחמה.
העותמנים בפיקוד תורכי אבל עם קצין מסייע גרמני, מהצד הטורקי ג'מאל פאשה ומהגרמנים פרידריך פרייהר קְרֶס פון קרסנשטיין  שהיה תחת פיקודו של לימן פון סנדרס. פון קרסנשטיין קיבל דרגת סא"ל עות'מנית, והיה ראש מטה הארמיה ה 8 העותמנית. מהמשימה המיידית היא העברת הארמייה לסיני על מנת לחבל בתעלת סואץ שהייתה אז בשליטה בריטית. הכוח העותמני חצה את סיני מאיזור עוג'ה אל חפיר – ניצנה, כי לא יכלו לצעוד לאורך החוף שנשלט על ידי הבריטים. הכוח העותמני מנה 18 אלף חיילים ו6000 גמלים, ודוברות לחציית תעלת סואץ. הארמייה ה 8 התגלתה על ידי כוח הודי שהצליח לתקוף ולהדוף אותם תוך שביית צוותי החצייה עם הדוברות. הכוח העות'מני נסוג אך לא נרדף על ידי הבריטים.

בעת הזו באר שבע, שנוסדה ב 1900, מתעצמת כמרכז לוגיסטי עות'מני ענק,

קְרֶס פון קרסנשטיין, הגיע חולה טיפוס לירושלים ואושפז, תוך כדי ביקש וקיבל תיגבור גרמני , מטוסי קרב וכוחות , והם הצליחו להפציץ את קהיר. קְרֶס פון קרסנשטיין, התנגד לפינוי יהודי והנוצרים מירושלים והיה עד לשואת הארמנים והוא יצא כנגד הצעד הזה ושב לברלין.

הבריטים למדו את הלקח מהקרב על תעלת סואץ ותיכננו לתקוף את עזה על מנת להגיע לירושלים ולכבוש את ארץ ישראל ולהמשיך צפונה.

קרב עזה הראשון.

ב 26 במרץ 1917. כוח צבאי מצרי שהיה בצד האימפריה הבריטית ,דיוויזיה 53 בפיקודו של איי. ג'י דאלאס. תקף את הצבא העות'מני שהיה בברית עם הגרמנים בעזה (מעצמות המרכז). היה קרב קשה, של יום אחד והמצרים (כוח המשלוח המצרי) וחיילי האימפריה כבשו את גבעת עלי מונטר, והצליחו לכתר את עזה מכל עבריה, השלימו את משימתם.  אבל המידע על תוצאות הקרב לא הגיע למפקד שישב 100 ק"מ משדה הקרב, בקרון הפיקוד שלו . המפקד שלא קיבל את המידע נתן הוראת נסיגה – כישלון במערכה.

מפקד המערכה כאן הוא גנרל מארי ותחת פיקודו עמדו שני הגנרלים צ'ארלס דובאל ופיליפ צ'טווד. מארי ישב במפקדה באל עריש . והוא לא היה אהוד במיוחד גם בקרב פקודיו הבריטים כל שכן לפקודיו האוסטרלים והניו זיילנדים, שלא קודמו על ידו, ושחלקו על מקצועיותו ולא האמין בכוחם וניסיונם.

יש לציין כי הדיווחים ללונדון היו שהקרב בעזה הצליח וצריך לנצל הצלחה ולתקוף תוך הפגזה מהים ולהמשיך צפונה לירושלים, בשל כך גם קיבל אישור להמשך ההתקפות.

קרב עזה השני.

הקרב נערך ב 19 באפריל 1917. ממזרח לעזה . אותו סגל מפקדים  – מארי ופקודיו ההתקפה שוב על ידי חיל המשלוח המצרי במסגרת הדיוויזיה 53 של האימפריה הבריטית . בקרב הזה תיגברו התורכים את הכוח, אחר קרב עזה הראשון, והביסו את התוקפים. ההתקפה באפריל לוותה בהפגזה של יומיים לריכוך המטרות, וכן הפגזה מאניות מהים. לוחמי האימפריה התקדמו בחסות אש הארטילריה, הם כבשו את גבעת עלי מונטר. אלא שאיש לא טיפל בסוללות התותחים התורכים – שוב כישלון. כשחיל הרגלים הבריטי מתקדם הוא זוחל תחת ההפגזה התורכית.

בתגובה הבריטים קראו לגנרל ארצ'יבלד מארי, מפקד הכוח הבריטי, לאנגליה והוחלף  בגנרל אדמונד אלנבי.

קרב עזה השלישי.

בתכנון המערכה השלישית על עזה תחת פיקודו של הפילדמרשל אדמונד אלנבי , קם הגנרל  פיליפ צטווד, אשר הציע כיבוש עזה בגישה עקיפה. במקום לתקוף ישירות חזיתית את עזה , יש לבצע הטעיה בבאר שבע , ולגרום לתורכים לחשוב כי שם המאמץ העיקרי, ואז לתקוף את עזה.

אלנבי אימץ את הרעיון ופיתח אותו . אחר שני הכישלונות של הגנרל מארי בעזה, אלנבי מתכנן התקפה לאוקטובר. חצי שנה קדימה. והוא מקים מחנות אימונים וכושר בסיני. מכין מערכת מודיעין , והונאה נגד התורכים והגרמנים. ונוצרת התכנית של האיגוף הגדול.

המערכה כוונה לבאר שבע. המטרה היא לייצר הונאה שהתורכים ימשיכו לחשוב שהמאמץ הוא באיזור באר שבע.

ההונאה בקרב עזה  השלישי.

בספרות נמצאים סיפורים, שאולי נכונים , אולי נכונים חלקית וחלקם לא נכונים. הסיפור החם הוא זה של גנרל ריצ'רד מיינרצהאגן

גנרל מיינרצהאגן, עשה את ההונאה בדרכים מתוחכמות. גם בהכנות הגלויות אל מול באר שבע, גם בהשלכת תוכניות דמה למלחמה שתהיה אל מול העיר, גם בהעברת תשדורות רדיו שיחזקו את המגמה, וגם סימום האוייב ממש בסם .

להלן קטעים מזכרונותיו של הגנרל.

בהתקפה הבריטים נעו דרומה ומזרחה  עד ביר עסלוג' ומשם החלו לנוע צפונה תקפו את באר שבע מכיוון תל שבע, אבל היא לא המטרה. המטרה היא עזה. והשאר ידוע עזה נכבשה, וההתקפה המשיכה אל תוך ארץ ישראל. זהו קרב עזה השלישי.

לפני שנה בשנת 2017, ציינו את 100 שנה למלחמת העולם הראשונה.

הצדדים הלוחמים:

עמי יפרח- מורה דרך

כתב וצילם דנצ'ו ארנון

לפני קרוב לשלושים שנה יצא לאור (בהוצאת משרד הביטחון) ספרי הראשון "רק בירושלים", על פינות וצדדים פחות ידועים בעיר. יסוד הספר היה בטור "פינה קטנה בירושלים" שהופיע במשך כמה שנים במוסף "מסלול" של ידיעות אחרונות. הספר יצא בארבע מהדורות ושימש רבות את מורי הדרך. "רק בירושלים" אזל מזמן מהשוק, והרבה פעמים התבקשתי להוציאו חדש ומחודש. אבל כיום, כאשר קל להשיג כל אינפורמציה בעזרת מקלדת ועכבר, לא נראה לי שיש טעם להוציא ספר מעין זה בדפוס. התבקשתי לתרום למגזין "צידה לדרך", וזו הזדמנות להביא לכם מעט מהישן ישן הזה כשהוא משופץ ומותאם לימינו. אני מקווה שאצליח להביא לכם תועלת.

תותח הרמדאן

במשך כאחד עשר חודשים בשנה לא קשה להיות מוסלמי. אין הרבה חובות: להעיד ש"אין אלוהים בלעדי האלוהים ומוחמד הוא שליחו", להתפלל חמש פעמים ביום, לתת לצדקה ולפחות פעם בחיים לעלות לרגל למכה לחגוג בה את חג הקורבן.

אבל חודש אחד בשנה קשה, קשה מאוד להיות מוסלמי. זהו חודש הרמדאן, החודש התשיעי בלוח המוסלמי, בו המאמינים מצווים לצום מעלות השחר ועד חשכה. צום, כולל שתייה, עישון ועוד מגבלות.

הלוח המוסלמי מבוסס על מחזור הירח, כלוח שלנו, היהודים. אך לעומת הלוח שלנו אין לו תיקון בעזרת עיבור. לכן, מידי פעם משתנה העונה בה חל חודש הרמדאן. לעיתים הוא חל בחורף, אז היום קצר וקר, ולעיתים (כמו השנה) הוא בקיץ, ואז היום ארוך, נמשך בלי סוף, והצמא מציק, בעיקר בחמסינים של ירושלים.

מעט לפני סוף הצום. רוכל יושב ליד ארוחת האפטאר שלו וממתין לקול יריית התותח.

איך שוברים צום

העובר בשווקי ירושלים באחד מימי הרמדאן מגלה כי צצו דוכנים חדשים בשוק. את הצום שוברים בערב הדתיים בתמר או שניים, כדרך הנביא. יש המון דוכנים המוכרים ממתקים, אותם מרבים לאכול בעיקר בעת ביקורי קרובים וידידים בלילה. בעיתונות הערבית מופיעים בתקופה זו מאמרים המתריעים כי בתקופת צום הרמדאן המוסלמים משמינים דווקא, מרוב זלילה בלילות. בדוכנים אחרים מוכרים מיני מאפה, ביניהם הבראזא, פיתות יבשות, דקות דקות, המכוסות בשפע של סומסום. ויש חידוש: בשנים האחרונות מוכרים בעת הרמדאן חלות שבת קלועות, שלמדו לאכול מהשכנים היהודים. דוכנים שהיו נפוצים לפני כמה שנים ורובם נעלמו הם דוכני הקטאיף, מין חביתיות ("פיינקייק") שהיו מאכל מסורתי לשבירת הצום והיו ממלאים אותם בגבינה מתוקה, בשקדים, באגוזים ובשאר דברים טובים. דוכן כזה אפשר עדיין למצוא בשוק הקצבים.
ומה שותים יחד איתם? – בדוכני משקאות מיוחדים ממלאים לקונים בשקיות פלסטיק או בבקבוקי פלסטיק משקה שחור שאיננו קוקה קולה. ישנם שלושה סוגי משקאות כאלו: הסוס, המופק משורש צמח הסוס, שטעמו מריר, התמר-הינדי, שאינו תמר ואיננו הודי, אלא מופק מתרמילי עץ טרופי הגדל באפריקה, וטעמו מתוק, והחרוב, משקה העשוי מחרובים וטעמו כשל החרובים. בזמנים עברו היו מוכרי המשקאות האלה עוברים בשווקים כל ימות השנה, המשקה נישא על גבם בכלי נחושת גדול ומצועצע, והם מכריזים על מרכולתם בצלצול שתי כוסות ריקות שהם מחזיקים בידם. כיום נדיר לראות מוכר סוס או תמר הינדי כזה ברחוב. הקוקה קולה תפסה את מקומם ורק ברמדאן הם שבים לאופנה.
אחרי ששוברים את הצום בעזרת הנ"ל מרביצים ארוחה טובה, ואז הולכים לבקר ידידים ובני משפחה וגם שם, כאמור, מתכבדים בשפע אוכל ובממתקים כיד הכיבוד המזרחי. כמעט שלא נותר זמן לישון. צריך להשכים קום בטרם עלות השחר, כדי להספיק לאכול את הארוחה האחרונה שלפני תחילת עוד יום של צום.

התותח המבשר

בימינו קל לדעת מתי להתחיל ומתי לסיים את הצום. ישנו לוח קטן, שמוציאה המועצה המוסלמית כל שנה, ובו מועדי תחילת הצום וסופו. שעון, יש כיום לכל אחד. פעם הייתה בעיה. מתנדבים מיוחדים, "מוסאהירון" (משכימים) קראו להם, היו סובבים בסמטאות, מקישים בדרבוקה ומעירים את הישנים לארוחה שלפני הצום. בשנים האחרונות שב המנהג הזה לסמטאות הרובע המוסלמי. אחר כך היה המואזין מכריז מראש המסגד על תחילת הצום ועל סיומו בערב. בערים הגדולות היה תותח מיוחד מבשר זאת בירייה. בירושלים התותח הזה עדיין פועל.
כך כותב לונץ לפני מאה ועשרים שנה בערך: "בכל ימי הצום יורו בתותח מעל מגדל העיר, שלוש פעמים ביום. שעה לפני עלות השחר, לעורר את אלה אשר נמו את שנתם, כי יקומו לאכול את סעודת ההפסקה, ובעלות השחר להודיע את העם כי שעת הצום החלה, ובהערב השמש לאות כי עת ההפטרה הגיע" (א. מ. לונץ, "מורה דרך בא"י וסוריה", 1891).
בשנת 1987, כשהדברים האלה נכתבו לראשונה, היה הרמדאן קשה במיוחד. הוא חל במאי-יוני, בתקופת היום הארוך בשנה (כמו השנה, 2018). היו גם אז חמסינים, והמוסלמים בירושלים התהלכו חצי מעולפים. לבני משפחת סנדוקה היה הצום עוד יותר קשה. פגשתי אותם לעת ערב, בפסגת בית הקברות א-סאהרה.
בית הקברות א-סאהרה, בית קברות מוסלמי ישן, נמצא על הגבעה שמאחורי תחנת האוטובוסים שמול שער שכם. זו אותה גבעה הנחשבת על ידי חלק מהנוצרים הפרוטסטנטים כגבעת הגולגותא. נכנסים לבית הקברות דרך שער ברזל הנמצא ברחוב צאלח א-דין, המתחיל מול שער הורדוס.  א-סהארה פירושו בערבית מקום הערים, וזאת לפי האמונה כי כאן תהיה תחיית המתים ביום הדין והמקיצים יישארו ערים לתמיד. בראש גבעת בית הקברות ניצב תותח אנגלי ישן, תוצרת "בית לחם" 1918. את התותח הזה תרם בית המלוכה הירדני בשנת 1945. לפני כן הכריז על הצום תותח תורכי ישן שהוצב על "מגדל דוד", וכיום הוא נמצא במוזיאון המוסלמי שעל הר הבית.
כחצי שעה לפני השקיעה הגיעו למקום האחים עיסאם, רג'אי ולוטפי סנדוקה. לבני משפחת סנדוקה שמורים, זה דורות, הזכות והכבוד לירות בתותח ברמדאן. עד לפני מספר שנים הפעיל את התותח יחיא, אביהם הישיש. בשנים האחרונות נחלש יחיא ובניו ממשיכים במסורת. בידיהם סלים עם מעט מזון ושתייה, למלא את בטנם הריקה אחרי הירייה.
"קשה, קשה לנו מאוד" מספר הבכור, עיסאם. אנחנו צריכים לנסוע כל יום לממשל הצבאי ברמאללה לקבל את הברוד, אבקת השריפה. אחר כך לבוא לכאן, להפעיל את התותח בערב, שוב פעם שעה לפני עלות השחר, להעיר את המאמינים, ועם שחר להודיע על תחילת הצום".
מטעמי בטחון הם מקבלים את מנת אבקת השריפה לכל יום בנפרד. הטענת התותח היא עבודה לא קלה, בעיקר אחרי יום צום. בלילה כמעט לא נותר להם זמן לישון, וביום הם עובדים בנגריה של המשפחה.
יוצקים את אבקת השריפה לקנה התותח, דוחסים במוט ארוך, ממלאים בסמרטוטים ושוב דוחסים. אחר כך יוצקים מעט אבקת שריפה בנקב שבאחורי התותח, להצתה. כשסיימו, הם פותחים את הטרנזיסטור בתחנת רבת עמון וממתינים. כשנשמע האות, הם מציתים את אבקת השריפה שבחריר.
במשך שניות אחדות ניתזים גיצים, ופתאום פורץ התותח הזקן בקול ירייה חזק, כשמטר ניצוצות ניתז סביב. הצום הסתיים.
טרם פסקו הדי הירייה המוחזרים מחומות העיר, ובני סנדוקה כבר חולצים את הפקקים מבקבוקי המשקה. לגימה ארוכה, טעימה מהמזון, וכולם מציתים את הסיגריה שכל כך התגעגעו עליה.
באותו רגע בדיוק, במאות בתי מוסלמים בעיר, שוברים אלפי מאמינים את צימאונם ורעבונם.
כל זה נכתב לפני כשלושים שנה. לפני כמה שנים הלכתי שוב לחזות בהפעלת התותח. המפעיל היה כבר דור שלישי לאחים בני סנדוקה. אל התותח הישן הצמידו משגר והבחור ירה לשמיים זיקוק שהתפוצץ בקול חזק. התותח שוב אינו יורה יותר.

תותח זה מוצג כיום במוזיאון המוסלמי שעל הר הבית.                     דוכן קטאיף לרמדאן בסמטת הקצבים
חבל שהמוזיאון הנהדר הזה סגור כיום למבקרים

טקס מסירת התותח שתרם בית המלוכה הירדני                                בני משפחת סנדוקה טוענים את התותח הישן

 התותח הישן יורה. אפשר להתחיל לאכול ולשתות.                     התותח כיום. מוצמד אליו משגר ובן משפחת סנדוקה שולח זיקוק המתפוצץ באוויר

ב"ה

חברון: כשהתנ"ך והארכיאולוגיה נפגשים

נעם ארנון

נקודת המפגש המבעבעת בין הארכאולוגיה והתנ"ך מוכרת לכל מדריך ומורה דרך. הארכיאולוגים של המאה ה – 19 וראשית המאה ה – 20, כמו גם רוב התיירים, יצאו לשטח עם התנ"ך ביד, במטרה לחפש ולגלות את פסוקי התנ"ך באתרים ברחבי הארץ, ובדרך כלל  גם מצאו אותם. השילוב בין תיאורי התנ"ך, מראה הנוף ואתרים העתיקים היה מושלם, ואיש לא חשב לערער עליו. אך לקראת סוף המאה ה – 20 ותחילת המאה ה- 21 נראה שהתמונה משתנה: קם דור חדש של ארכיאולוגים שערער על המוסכמות, בדק מחדש את הממצאים, והגיע בהרבה מקרים למסקנות הפוכות: לא רק שהממצאים לדעתם אינם ממחישים את פסוקי התנ"ך אלא שלטענתם הם מראים תמונה שונה באופן ניכר מזו שתוארה בו. חלק ממורי הדרך זרמו עם הגל החדש, אך חלקם המשיכו לדבוק במורשת ובמסורת, ולהציג תמנה הרמונית של המקורות והממצאים, ולו כדי לא לאכזב את התיירים והמבקרים בארץ הקודש.

בהקשר זה, באופן בולט ומפתיע, ממצאי תל חברון ההולכים ונחשפים בדור האחרון מגלים תמונה המפגישה בין המקורות והממצאים, וכך חברון העתיקה מהווה בסיס לתמונה חדשה ומעודכנת ההולכת ונוצרת על בסיס חדש של התאמה בין התנ"ך והממצאים בשטח.

כך הפכה חברון לנקודת מפנה רבת משמעות בתחום מעניין זה, ועל כך נפרט להלן.

תל חברון הקדומה זוהה בתל שנקרא בערבית "רומידה"; משמעות השם נובעת כנראה מהשורש הערבי  רמ"ד שפירושו אפר או אפור, ומכך שככל הנראה כאשר הערבים הגיעו לחברון במאה ה – 7 התל כבר היה חרב ואפור, לאחר שהעיר הקדומה בו חרבה.

ראשוני חוקרי ארץ ישראל, ביניהם מאדר, זיהו בתל זה את מקומה של העיר המקראית שמילאה תפקיד מרכזי בתנ"ך בתקופת האבות, ההתנחלות וראשית ימי ממלכת יהודה. החפירות בתל החלו בשנים 1964-6, כאשר חברון נשלטה עדיין בידי הירדנים. אז חפר בתל חוקר אמריקאי בשם פיליפ האמונד; הוא חשף חומת מרשימה, גדולת מימדים, בנויה מאבנים גדולות, מתקופת הברונזה התיכונה, שזוהתה עם תקופת האבות. מרוב התפעלות מעוצמתה של החומה הוא כינה אותה "חומה קיקלופית" – כינוי  מקובל לחומת ענקים, כשמו של הענק בעל העין האחת במיתולוגיה היוונית. האמונד חפר עוד מספר שטחים בתל וגילה ממצאים רבים. אך הוא לא פרסם את ממצאיו, ולאחר מותו עבר מכלול הממצאים כולו לידי תלמידו ג'פרי צ'דוויק, שביסס עליהם את עבודת הדוקטורט שלו.

החופר הבא בתל היה הארכיאולוג הישראלי אבי עופר מאונ' תל אביב, שחפר בחברון בשנים 1986- 1988. כדי לבדוק את השיכוב בתל הוא פרס "פרוסת עוגה" במזרח התל ופרסם לראשונה את מערך השכבות שהתגלו בו. הממצא החשוב שגילה  אבי עופר היה לוח חרס בכתב היתדות מתקופת הברונזה התיכונה – התקופה הכנענית התיכונה. חרס זה, המכיל רשימה של בעלי חיים שהובאו לקרבן ולמלך העיר, היה חלק מארכיון חברון הכנענית, והוגדר ע"י פרופ' בנימין מזר כ"ממצא החשוב ביותר בארץ ישראל בעשור האחרון". אך ממצאיו של אבי עופר לא כללו ממצא משמעותי מתקופת הברונזה המאוחרת, המקבילה לתקופת התנחלות שבטי ישראל. העדר הממצא הטעה את עופר לחשוב שבתקופה זו לא התקיים יישוב בחברון, וממילא – שהתנ"ך –  בו מתואר כיבוש חברון ע"י יהושע  – אינו מתאר את המציאות ההיסטורית. מסקנה זו פורסמה ע"י עופר בבמות שונות, כולל באנציקלופדיה לחפירות ארכיאולוגיות בא"י והיווה טריז נוסף בקרע שהלך ונוצר בין התנ"ך והארכיאולוגיה.

אך מפנה בנושא זה התרחש  – במקרה –  בשנת 1998. לצורך הקמת חדר בטחון נערכה חפירת הצלה במערב התל, ע"י יובל פלג (ז"ל), איש קמ"ט ארכיאולוגיה. במקרה, הוא חפר בדיוק בו נחשפה מערת קבורה שהכילה ממצא מדהים ומפתיע: עשרות שלדים – 53 במספר – של נפטרים (רובם ילדים), ומכלול עשיר מאד של ממצאים, מאות כלים ותכשיטים, כולל כלי יבוא, חרוזים, כלי עצם, מטמון כלי ברונזה וחרפושיות שתוארכו לתקופה שמשלהי הברונזה התיכונה ועד לברונזה המאוחרת. ממצא זה הוכיח שבחברון כן התקיימה עיר מיושבת בתקופה שיוחסה לכניסת שבטי ישראל לארץ,  והתיאור המקראי כן משתלב עם הממצא בשטח. בדומה לאתרים רבים בהר, התברר כי תושבי הברונזה המאוחרת השתמשו בביצורי הברונזה התיכונה, והרצף היישובי בעיר המשיך. תושבי ההר קיימו קשרי מסחר עם המדינות השכנות  – מצרים ומיקני, וגם יצרו כלי חרס שנועדו לחקות כלים מארצות אלו.

שנה לאחר חפירותיו של פלג חפר בתל עמנואל איזנברג איש רשות העתיקות. בשטח קטן מאד של כחצי דונם שהועמד לרשות חפירתו הוא מצא ממצא מרשים ביותר: חומה אדירת מימדים מתקופת הברונזה הקדומה, חומה מתקופת הברונזה התיכונה שהשתמרה חלקית, ממגורה מתקופת ההתנחלות ו"בית ארבעה מרחבים" מתקופת ממלכת יהודה. בתוך הבית נמצאו חותמות מהטיפוס הידוע כ"חותמות למלך" המיוחסים לתקופת חזקיהו מלך יהודה, מסוף המאה ה – 8 לפסה"נ. על החותמות נכתב בכתב העברי הקדום "למלך חברון"  (כידוע על חותמות "למלך" התגלו שמות ארבע ערים – חברון, זיף שוכה וממשית; החותמות הוטבעו על ידיות קנקנים לציון השתייכותם לאוצר המלוכה).

בנוסף על כך אלו התגלתה עיר ספר מבוצרת מהמאה – 10 לפסה"נ בפאתי עמק האלה –  בחורבת קייפא ליד בית שמש, המעידה לדעת החופר – פרופ' יוסף גרפינקל על גבולה המערבי של ממלכתו הראשונה של דוד, בעת שמלך בחברון על אזור יהודה. ממצא זה הוסיף נדבך חשוב למידע על חברון המקראית.

המסקנה העולה מממצאי תל חברון היא שהם תואמים את תולדות העיר כפי שמשתקפים מהתנ"ך. בתקופת האבות הייתה חברון עיר מיושבת ומבוצרת; זו העיר שעליה מסופר בתנ"ך שלידה התיישב אברהם אבינו ובשעריה קנה את מערת המכפלה. העיר המשיכה להתקיים בתקופת הברונזה המאוחרת עד כניסת שבטי ישראל, ולאחר מכן המשיכה עיר יהודית להתקיים בה עד סוף ימי הבית הראשון.

(בחברון התקיימו גם חפירות בשנת 2014, שהניבו ממצאים מרשימים מתקופת בית שני, החורגים מתחומי עיסוקו של מאמר זה. היישוב היהודי בעיר התקיים גם מאוחר יותר בזמן בית שני, ועל כך אי"ה במאמר הבא.)

לתיאום סיורים מרתקים בחברון ומידע נוסף
מוזמנים לפנות ליעלה ברינר מנהלת שיווק תיירות חברון visit@hebron.com

לכבוד
חברי הלשכה

הנדון :יישום סעיף 6.10 בהסכם הקיבוצי בין הלשכה לאגודת מורי הדרך לעניין תשלום דמי ארגון של 0.8%
לאגודת מורי הדרך

בברכה, צוות הלשכה

יום שישי כ"א ניסן תשע"ח

‏06 אפריל 2018

הקדמה מאת העורך:
עבודתו של מורה הדרך היא עבודה נפלאה. בכתבה שלפנינו משתף אותנו מורה הדרך יורם טוויטו שהוכיח זה מכבר כי עבודתו אומנותו.
יורם יוצא לשטח, חורש ומחפש מסלולים חדשים. הוא רותם לצידו את ראש המועצה האזורית חוף אשקלון וביחד הלכו וטוו שביל שניתן לעשות את מרביתו או לקחת קטעים ולשלבם בתכניות אחרות.
יורם הוא דוגמה למורה דרך שלא נח, מחפש כל הזמן אחר חידושים ומנסה להביא פנים חדשו לעולם ההדרכה. ככל שנרבה לחקות את יורם כן יגדל כאן דור של מורי דרך שיביא לכאן את ההדרכות של המחר. את ההדרכות הנושאות נישות מקצועיות, הדרכות הנושאות חיפוש אחר סיפור בשטח.
אני מברך את יורם ומודה לו שהסכים לשתף אותנו בחוויותיו
ינאי עוזיאל

שביל האור – מחוף אל חול

טיול ליום העצמאות

את הטיול הבא, הכנתי ליום העצמאות הקרב ובא. בזמן, שחלק מאתנו יהיו סביב המנגלים, חלקנו בוודאי יבלה בים עם משפחה וחברים, יהיו כאלה שיצפו בטלוויזיה בחידון התנ"ך המסורתי (והטוב), ויהיו כאלה, כמוני למשל שיחפשו מסלול טיול לטייל בו, ביום הזה…. הללו, ישמחו בוודאי שלמסלול יהיה קשר לתקומת ישראל, ולעצמאותה.

ואכן, הנה לנו אחד כזה: "שביל האור – מחוף אל חול".

"שביל האור – מחוף אל חול", הוא השביל העובר מחוף הים (זיקים), אל דיונות החול הזהובות אל הסכר הנטוי על נחל שיקמה , ממשיך בסמוך לישובים זיקים כרמיה יד מרדכי ונתיב העשרה. משם אל רכסי הכורכר (גברעם, חוליקת, תום ותומר), יורד לגו'ליס, מושך מערבה  לגבעה 69  ניצנים הישנה חולות ניצנים, ומסתיים בחוף הים (חוף ניצנים).  אורכו של השביל כ-50 ק"מ רובו עובר בתחום המועצה האזורית חוף אשקלון אך יש לו השקות לתחומי ארבע מועצות אזוריות נוספות: שער הנגב,  יואב שפיר ובאר טוביה. מרחב של  נופים, מורשת, אנשים, וטבע, וכמו שיאיר אומר: "שביל המחבר  אנשים לנופים" מומלץ לכל חובב טבע ומורשת ארץ ישראלית.

לשביל צורת קשת אשר חובקת את המועצה מדרום לצפון דרך ציר מזרחי, כשקו החוף הוא המיתר של הקשת.

יוזם והוגה:

את השביל הגה ויזם ראש המועצה האזורית, חוף אשקלון, יאיר פרג'ון,  יאיר הינו איש החברה להגנת הטבע. בעברו יזם הקים וניהל את בית ספר שדה, שקמים בניצנים. ולאורך 25 שנים רצופות עמל לקידום הכרזת מרחב חולות ניצנים לשמורת טבע. התחום כנראה עמוק בנשמתו עד היום.  תחילתו של השביל, בטיולים ליליים שיאיר הוביל בערבי הקיץ הנעימים, בדרך כלל בלילות חמישי, עת הירח זרח במלוא הודו בשמים ממעל.
אל הטיולים הללו, הזמין יאיר את תושבי המועצה האזורית חוף אשקלון, וחברים נוספים. עפי"ר כשסיימנו טיול כזה, ישבנו מסביב למדורה, מאי שם נשלף אקורדיון ופצחנו בזמר וברון. כדי להרבות חגיגה מישהו הביא מאי שם תפוחי אדמה או תריס, שהוכנסו למדורה, על גזע עץ או על שולחן מאולתר, הונחו חמאה ומלח לתיבול. מה לומר חגיגה מושלמת בטעם של פעם.
מטרתם של הטיולים הליליים הללו, הייתה לבחון את תוואי השביל. נערכו ימי טיול יותר ממספר הק"מ שסומנו בסוף. לאחר כל טיול כזה, ישבו ובחנו את התוואי. כך, מטיול לטיול וממתווה למתווה, עד שהתגבש המתווה הנוכחי.
אל הפרויקט צירף יאיר גופים חשובים בנוף המקומי הארץ ישראלי: הקרן לשטחים פתוחים .החברה להגנת הטבע וקרן קיימת לישראל

לכל אבן סיפור משלה:

גם סימון השביל עבר מספר תהליכים, מלבד סימון שבילים הרגיל אותו אנו מכירים בצורת שלושה פסי צבע, הכוללים מסגרת לבנה ופס צבע ספציפי לשביל, הוצבו לאורך השביל אבני קונוס, המדמים רוג'ם. בדומה לרוגו'מים העתיקים אשר הורו את הדרך לנוודים ולשיירות, לפני היות סימוני שבילים, מפות, ושאר אמצעים מודרניים לסימוני דרכים ושבילים.
על אבני הקונוס מוטבע שלט ובו מציין חץ את המשך הדרך, וכן כיתוב על כך שאנו בשביל האור (תמונה מצורפת).
מעבר לסימון הסטטי הנוכחי, יהיו לאורך השביל גם בריקוד. כשמטייל מגיע לברקוד, הוא מניח את הטלפון על הברקוד, ושומע הסבר על המקום בו הוא נמצא. כך, שאין צורך ללכת עם פרוספקט כזה או אחר מנייר. לאורך 50 הק"מ המדוברים יהיו כ-50 בריקוד, שיוצבו על גבי אבנים בשטח. לכל אבן סיפור משלה, אותו היא תספר למי שירצה לשמוע.
לשביל יהיו שלושה מבואות, ובהם שלטים גדולים המספרים על השביל: בתחילת המסלול (או בסופו) בחוף זיקים ובחוף ניצנים, ובמשלט חוליקת היא גבעה 138.5 (על כביש 232 בין צומת גבעתי לשדרות).
בהמשך מתוכן להוציא ספר אשר ייכתב על ידי כותבים שונים, בעלי התמחויות שונות, אשר ייתנו לשביל גוונים נוספים של ידע, וחוויה.

נוף אדם:

ההתייחסות אל המרחב בו עובר השביל, היא מעבר לשביל עצמו. באשר השביל עצמו מוליך אותנו בנתיב אחד, ובעצם מטבעו מפספס אתרים נוספים בדרך. כדי להתגבר על כך, ההתייחסות בשביל האור היא אל המרחב כולו, ולא רק לשביל בו אנו מטיילים.

כביש בר מצווה:

כביש 232, שהוא כביש האורך האזורי (כביש אזורי, הוא כביש בעל שלוש ספרות) האורך בישראל. ראשיתו בצומת אשכולות (ניצנים) על כביש 4, וסופו במפגש עם כביש 10 במשולש הגבולות: ישראל, מצרים, רצועת עזה (סמוך לקיבוץ כרם שלום).

הקטע הרלוונטי לנו הוא הקטע מצומת הודיה (במפגש עם כביש 3, אשקלון מעלה חורון), צומת גבעתי ומשם עד לגשר הרכבת סמוך לשדרות.

קטע כביש זה, הנקרא בפי יאיר: "כביש בר מצווה" הוא כביש שנסלל על ידי הבריטים בימי מלחמת העולם השנייה. הכביש הוא כביש צבאי ומלחמתי לכל דבר. הבריטים מחשש ממטוסים גרמנים, סללו את הכביש בפיתולים, כך שיקשה על מטוס להפציץ שיירת כלי רכב. לכביש 13 פיתולים, ומכאן השם: "כביש בר מצווה".

בימי שלום ושלווה, זהו אחד הכבישים היפים בארץ. כשאני מוביל טיולים באזור אני מעדיף לנסוע בו על פני נסיעה בכבישים המהירים. בתפיסה הנופית המתהווה סביב שביל האור, לכביש זה חשיבות ומשמעות, הוא אמור להיות כביש נופי. לכן, על פי בקשת מתכנני שביל האור, כביש זה לא יורחב, ולא ייושר. אלא, יישאר כפי שהוא, והוא יותאם לטיולים, כשבצדדיו יוקמו פינות ישיבה מוצלות. מי שממהר, ואצה לו הדרך, יוכל לנסוע בכבישים הראשיים באזור.

בבוסתנים עולה יורד הערב:

בינות לרכסי הכורכר, בקעות קטנות ועמקים קטנים. בעבר במקומות אלו ניטעו בוסתני עצי פרי. לאחר מלחמת העצמאות בוסתנים אלו ננטשו, חלק מהעצים שרדו (בקושי), חלקם נבלו. אלה ששרדו מחכים לטיפת מים ויד אוהבת שתטפל והם מיד מראים כמה הם נפלאים, וכמה פרותיהם מתוקים ועסיסיים.
חלק מיוזמת השביל, היא לשקם בוסתנים אלו ולנטוע חדשים. סביב הבוסתנים, יוקמו פינות ישיבה, וחניוני לילה קטנים ואינטימיים. הבוסתנים, יינטעו על ידי תלמידי בתי ספר, על ידי חיילים ועל ידי אורחים מחו"ל. לא מדובר כאן במבצע נטיעות המוני כפי שאנו מכירים מימי הט"ו בשבט אלא, משהו אישי יותר, קהילתי יותר, אינטימי יותר. נטיעות קטנות מידי פעם, עץ פרי בבוסתן זה, ומדרגה חקלאית (טרסה) בבוסתן אחר. כל זה על מנת לתת לכמה שיותר אנשים להיות שותפים ולאורך זמן.
בסיור מכין שערכנו עם יאיר, בקרנו בבוסתן השותפות, הנמצא סמוך לגבעה 138.5 (משלט חוליקת). עצי הפרי בבוסתן, נראים מבטיחים, נחכה לקיץ להבשלת הפרות ואז נבוא ליהנות משפע הפרי. לבוסתן שלמרגלות משלט חוליקאת ניתן שם: בוסתן  "השותפות" על כך, שהוא משותף לכולם, כן, גם קהילת טוסון שבאריזונה הרחוקה
היא שותפה בפרויקט ערכי נופי זה.

ומספרת הסבתא לנכד:

חלק מתפיסת העולם של השביל, שהוא סוג של פאזל. פאזל נופי, ופאזל אנושי ותרבותי. יאיר מדגיש כי לא חייבים לטייל בכל השביל ברצף כמו כן לא חייבים להתחיל את המסלול דווקא מחופי הים. השביל מתוכנן כך שניתן לטייל בו רק במקטעים בודדים וכל פעם לבחור קטע אחר . השביל חוצה כבישים וגם להם נמצא פתרון סביר. פשוט עוברים במעבר חצייה . משביל האור ניתן להתחבר גם  לשבילים האזוריים כמו שביל השקמה  המסתיים מזרחה בשמורת פורה. בשביל, יותוו שבילים בעלי קטעי הליכה קצרים, של שעה עד שעתיים. השבילים יהיו מעגליים, כך, שיהיה ניתן להחנות את הרכב, בנקודה מסוימת, ולצאת למסלול מעגלי קצר בסביבה, ולחזור לאותה הנקודה.

אני מדמיין לי את הסבתא שקיבלה משימת בייביסיטר להוציא את הנכדים מהגן, ולהיות אתם עד הערב. מגיעים הביתה, אורזים תיק קטן: מים, נעליים, כובע (לא לשכוח, תפוחי אדמה, תירס, גפרורים, וספר טוב) ויוצאים לטיול קטן של אחר הצהרים, באחד המסלולים המעגליים.

מסיימים אותם בקומזיץ, סבתא נכד, באחד הבוסתנים, כשסבתא מספרת לנכדים סיפור, או קורא להם שיר. חוזרים הביתה עם ידיים מפויחות ובגדים ספוגי עשן. לשאלת ההורים מהיכן הריח והפיח, מחייכים הסבתא והנכד, כממתיקים סוד קטן. חוויה קטנה וחביבה, זמינה ואיכותית.

מסלול הטיול נתיב האור מחוף אל חול:

לאחר, דברי המבוא שהבאנו נצא לטייל, במסלול, דרך המילים. בשורות הבאות אתאר את המסלול, ומספר נקודות עניין לאורכו, ובשוליו.

מהים אל נחל השקמה:

נתחיל את הטיול בשפך נחל שקמה לים, בחוף זיקים. קטע זה של הנחל, הוא כשלעצמו טיול נפלא. בקיץ שעבר, המלצנו עליו כטיול ערב במסגרת טיולי הקיץ שלנו.

נצא מחוף הים, נצעד על החולות הלבנים, כשלצדנו זורם לאטו הנחל. בחורף, הנחל מתחבר לים, ואז אפשר לאמת את האמירה: "כל הנחלים זורמים אל הים". מי הנחל צובעים את הנוף בכחול טורקיז, מפתיעים, כשמגלים אותם. בתחילה לא מאמינים שאנו בארץ ישראל, ובוודאי לא בדרום. לא מצפים למצוא נחל זורם עם מים בנופי דרום הארץ. והנה, הפתעה, מים בנחל. וידוי קטן שלי… לפני מספר שנים, ביחד עם ילדיי ומשפחת חברים, בנינו רפסודה ממשטחי אריזה, וג'ריקנים של 18 ליטר ריקים, והשטנו אותה לאורך כק"מ וחצי…. חוויה מרנינה.

בדרככם תפגשו עצי שקמה עצי גזע, עקבות בעלי חיים, ואם תעזו, לסטות מעט מהשביל ואתם כבר בלב לבם של בוסתנים עמוסי פרי: תאנים, גויאבות, שקדים, רימונים, תות שחור וגפנים. בעונות המתאימות ניתן ליהנות משפע הפרי…. ולחזור הביתה עם ידיים מוכתמות מעסיס הפרי.

נמשיך לסכר השקמה, ולמאגר השקמה. ב1958 בנתה מקורות בשיתוף קרן המטבע העולמית והממשל האמריקאי סכר על נחל שקמה. מטרת הסכר הייתה לתפוס את מי השיטפונות ולהחדירם בחולות שמדרום לאשקלון, ובכך להעשיר את מי התהום. היה זה מפעל חדשני ושאפתני. במשך שנים, נאספו כאן המים והוחדרו לחולות. מפעל מנשה מנקז את נחל תנינים ונחל עדה נבנה על אותו הרעיון, ולשם אותה המטרה.

השביל עוקף את קיבוץ זיקים, וממשיך לדרך נוף נחל שקמה בשמורת כרמיה. הדרך חוצה את כביש מס' 4 בין יד מרדכי לנתיב העשרה, וממשיכה בדרך נוף הבשור הנקראת על שם אריק שרון.

בפניה הראשונה ימינה, מעל נחל שקמה מתוח גשר, ולידו תחנת רכבת, זוהי תחנת דיר סנד. את הגשר, כמו גם את המסילה בנו התורכים כחלק מהמאמץ המלחמתי במלחמת העולם הראשונה. הבריטים, השתמשו בתוואי זה, אך הסיטו אותו לכיוון לוד. במלחמת העצמאות, פוצץ הגשר על ידי צה"ל, ולאחר הקמת המדינה, נבנה מחדש. על המסילה הזו, נסעו רכבות עד אמצע שנות השבעים של המאה העשרים. הרכבות הובילו חיילים לסיני, פועלים מעזה לתל אביב, ציוד וסחורות. אגב, זוהי המסילה עליה נסע הקטר: 70414 מהשיר ששר אריק לביא.

מכאן ממשיכה הדרך, ומתפתלת, עוברת מתחת לגשר על שם שחר גינוסר (כביש 34 יד מרדכי באר שבע).

גבעות כורכר – ומשלטים:

וכמו נכנסנו לארץ אחרת, ארץ גבעות כורכר גברעם. מעוגלות, בינות לשדות חקלאים מעובדים, מטעים ופרדסים, עוברת הדרך. נזכיר כי בחורף מרבדי כלניות. הדרך עולה ויורדת בהתאם לתוואי הקרקע, הנופים מתחלפים, ואתם מתבקשים להיות ערניים כדי לא לפספס את מערת גברעם.

המערה היא בעצם מחצבה קדומה (בדומה למערות רבות בארץ, דוגמת מערת ניצנה). בתוך המערה עמודי תמך גדולים ויפים, וחללים המציתים את הדמיון.

מפאת קוצר היריעה לא נספר אגדות ומעשיות המתאימות למערות ולמקומות חשוכים כאלה. אתם אל תוותרו על סיפור טוב לילדים, וקפה חם ומהביל למבוגרים (בבקשה אל תדליקו מדורה בתוך המערה, רק בחוץ).

בהמשך הדרך, השביל עובר קרוב לגדר של קיבוץ גברעם (מי שאצה לו הדרך הביתה, יכול לצאת מנקודה זו, לכביש 4 ומשם חזרה הביתה).

אנו ממשיכים, לכיוון גבעה 138.5, משלט חוליקת, בדרך חולפים על פני חרגול לשאיבת נפט משדה חלץ (נפט זורם בחוליקת).

משלט 138.5 (מספרי המשלטים באזור זה מימי תש"ח, מציינים את הגובה מעל פני הים). על גבעה זו, ועל הגבעות השכנות התרחשו קרבות עזים וקשים בתש"ח. באחד מהם, זה שהוכרע לבסוף לטובתנו, היה קרב פנים אל פנים, שכלל נשיכות, ומכות ידיים, קרב שנמשך שבע שעות, עד עלות השחר. מנגד ללוחמינו עמדו לוחמים סודנים עזי נפש. היה זה הקרב האחרון בשורת קרבות. הכרעה זו פתחה את הדרך לנגב. מכאן המשיכו הלוחמים למבצע יואב.

בשרשרת הקרבות על משלטי חוליקת, היה אחד מהם שזכה לביקורת נוקבת. שני מפקדים (עוזי נרקיס ומארי פעיל) סרבו לפקד עליו ביודעם שיהיה כישלון, מה שבאמת קרה. בקרב זה נהרג, חברו של המשורר יהודה עמיחי: דיקי עליו הוא כותב.

בין ההרוגים הרבים בקרבות גבעות חוליקת, היה גם צבי גובר, בנם של רבקה ומרדכי גובר, מכפר וורבורג. אשר עזבו את ביתם, כדי לעזור לעולים במושבי לכיש. על שמו ועל שם אחיו, שנהרג אף הוא, קרוי מושב: "כפר אחים".

את הקורות אותה, בקליטת העלייה ספרה בספר: "אל משואות לכיש" ספר מומלץ ביותר.

אליגולשווילי – והוא בכלל צרפתי:

הדרך נמשכת על גבעות הכורכר, פרדסים, כרמים, מטעים ושדות מעובדים, עד שמגיעים לגבעה ובה ברכת מים גדולה, ומבנים חקלאים. אם תמשיכו עוד קצת, ותפנו ימינה בצומת, תראו שלט שכתוב עליו: "מצפה נתן".

נתן, הוא נתן ילין מור, ממפקדי הלח"י. נתן ילין מור, היה מנהלה של חוות מרים, שהייתה במקום. את החווה הקים: "ליאון אליגולשווילי" יהודי צרפתי עשיר, שנענה לקריאה של בן גוריון לרכוש אדמות בנגב ולעבד אותם. בחווה גידלו גידולים חדשניים, ובעיקר השתמשו בשיטות גידול חדשניות.

אליגולשווילי, כונה גם המלניונר מפריס, מוזכר בספרה של לאה אגתר: "עיר על הים"  המספר את ימי נעוריה של אתגר באפרידר, אשקלון. לאחר זמן מה, עקב מאבקים פנימיים, התפרקה החווה. האדמות נמכרו למשקי האזור, אשר מעבדים אותם עד היום.

זהירות כביש 1:

הדרך ממשיכה, ולוקחת אותנו, בסמוך לכביש קריית גת אשקלון. נראה, שהשביל מוליך אותנו לעלות על הכביש, מדרום מערב לצומת, לא ממליץ על כך. המשיכו עם הדרך, התעקלו אתה וצאו לכביש 232, ומשם לצומת גבעתי, כך בטוח יותר.

חוצים את צומת גבעתי, וממשיכים על כביש 232, לכיוון גבעת ארנון, הוא משלט 115.

גבעת ארנון זכתה להתפרסם, בעקבות ארנון יעקב, אשר כתב להוריו, את מכתבו לפני היציאה לקרב האחרון. במכתב זה, הוא מתנצל בפניהם על כך, שהוא נאלץ להקריב חייו.

את מכתב זה, היינו קוראים, בטקסי בית הספר, שהיינו עורכים בגבעה זו, בהיותנו ילדים.

תש"ח – לבנון – תש"ח:

מגבעת ארנון כשני ק"מ, ואנו בגבעת תום ותומר. גבעת תום ותומר, היא גבעת הנצחה, לזכר הורגי אסון המסוקים. הגן הוא יוזמה פרטית של חבר נגבה, יואב אשר בנו וחברו בין הרוגי אסון המסוקים (תום ותומר). הגן כולו בנוי על שרידי מחצבת כורכר ישנה. בגבעת תום ותומר, נערכים ערבי שירה, בערב יום הזיכרון, ובערבי קיץ אחרים (מומלץ לעקוב אחר הפרסומים).

מתום ותומר, אל משלט עיבדיס, עוד כשניים עד שלושה ק"מ.

עיבדיס, כמו משלטי חוליקת, הקיזה לנו דם רב, בקרבות תש"ח.

נעקוף את עיבדיס, ונגיע לגבעת הגדוד מהגב (על כביש 3). הגבעה, מנציחה את לוחמי גדוד 53 של גבעתי, אשר נלחמה באזור זה.

זהירות כביש 2:

השביל לא יורד ישירות לכביש מס' 3, אלא עושה עקיפה ויוצא אל כביש גו'ליס, נגבה. מכאן נמשיך לכביש מס' 3. בצומת נפנה שמאלה (לכיוון אשקלון), נכנס לכביש המוליך למחנה עמנואל, ונמשיך עם השילוט למתקן התפלה גרנות. משם הדרך ממשיכה לגבעה 69, אשר אף היא מספרת את סיפור מלחמת העצמאות, וימי תש"ח.

אל סהרה הקטנה:

השביל ממשיך לכיוון הישוב ניצן (מפוני גוש קטיף), עוקף את בית הקברות של ניצנים, ונכנס לפארק החולות. ממשיך לחורשת האקליפטוסים, אשר ניטעה בימי המנדט הבריטי.

משם, על הדיונות הלבנות והנעימות, בדומה לדיונות של זיקים, אל ברכות מי התהום של ניצנים. ומשם, ממשיכה הדרך לחוף ניצנים.

כאן מסתיים טיולינו…..

ואתם, שאתם בטח עייפים ויגעים תפסו לכם איזה חוף ותיהנו משמש הים, ומרביצה על החוף.

כתב וצילם
יורם טוויטו-מורה דרך

איזה (יצחק) גורן, יליד רחובות, הלך לעולמו בגיל 93, ביום חמישי, ה-17 למאי, 2018.
איזה גורן, בוגר קורס מורי הדרך הראשון ב"אגד", נמנה על מייסדי אגודת מורי הדרך לתיירות בישראל והיה היזם, הכתב הראשי והעורך של כלי הביטוי הראשון של האגודה "מורשת דרך".
איזה המשיך להיות פעיל שנים רבות באגודה ובשנות חברותו הארוכות מילא מגוון תפקידים שונים.
יהי זכרו ברוך.